עצות והדרכות להתנהלות עם עיוורים

כ״ח באדר ב׳ ה׳תשע״ו (07/04/2016)

מערכת האתר שמחה להציג את החיבור "ביכורי יוסף" של הרב יוסף חיים בן דוד, עיוור מלידה שעשה חיבור נפלא בנושאים הקשורים לעיוורים, הן בעצות והדרכות, והן בהלכות. בהמאמר שלפנינו כולל הקדמה ועצות והדרכות. לחץ כאן לסיכומי הלכות בנושאים הללו. [המחבר ישמח לקבל הערות והארות בנייד מס': 0584145409 או במייל [email protected] ]

הקדמה:

מאחר שאני כעיוור נתקלתי בהרבה שאלות בהלכה הנוגעות לעיוורים, והם מפוזרים בשולחן ערוך וקשה לבדוק איפה כל דבר נמצא, החלטתי לקבץ בס"ד למקום אחד את כל הדינים הנחוצים למעשה, וגם ראיתי שאין חומר מספיק מפורט להדרכת העיוורים, כיצד עליהם להתנהג בחברה וכיצד צריכים להתנהג עמהם, לכן החלטתי לערוך קונטרס בנושא אשר יקבץ את כל הדינים והעניינים הנחוצים למעשה למקום אחד, כדי להקל על הקורא שרוצה לדעת דינים אלו.

עוד הוספתי דברים כיצד לנהוג בפגישה עם עיוור, כולל דברי מוסר ואגדה על עיוורים ועיוורון, לעידוד וחיזוק. דבר זה, עשוי לעזור להתגבר על המבוכה הקיימת כשנפגשים עם עיוור. קונטרס זה מיועד הן לעיוורים, שידעו מה לעשות, וכן להתעודד ולהתחזק, והן לרואים, שידעו גם כן את ההלכות, במקרה שיתקלו עם עיוור, וגם איך צריכים להתנהג אליו.

יהי רצון, שחפץ ה' בידי יצליח, ושיצא דבר מתוקן מתחת ידי.

שלמי תודה:

תודתי נתונה לבורא עולם שעזרני לכתוב חיבור זה, דבר שהיה מאד קשה לי, לאסוף את ההלכות הנוגעות למעשה ולסדרם וברוך ה' הצלחתי.

אודה לה' על שזיכני לעסוק בתורה, להסתופף בישיבת "שערי תשובה וחיים" בראשותו של הרה"ג משה יפרח שליט"א הי"ו.

וכן אברך מעומק ליבי את הרבנים הגאונים: הרב ניסים דיין שליט"א, הרב יצחק דהאן שליט"א, הרב שלום יפרח שליט"א, לאברך ר' יעקב-יעקב על עבודתו הרבה בסידור והגהת הקונטרס, ולכל הבחורים והאנשים שעזרו ונתנו הערות והגהות, ישלם להם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה.

וכן למרן הראשל"צ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, על ספרו "ילקוט יוסף" שנתן ל"תורת אמת", וכך גם אני יכולתי ללמוד בו ולהעתיק ממנו. וכן לרה"ג בן-ציון מוצפי שליט"א שעודד עיוור שהתקשר אליו.

חלק א'

עצות והדרכות

א. "סומא חשוב כמת" האמנם?

יש גמרא ידועה לגבי עיוור שמאד קשה להבין. כתוב בגמרא (נדרים סד:): ארבעה חשובים כמת, ואחד מהם זה סומא.

לכאורה ייפלא מאד! איך אפשר לומר כך? הרי רב יוסף ורב ששת היו עיוורים, והם היו אמוראים גדולי עולם, ורב יוסף היה ממעתיקי השמועה!

ועוד: דבר זה יכול לבייש ולפגוע בעיוורים! איך חז"ל לא חששו לזה?

יש בזה שתי תשובות:

א: ישנו ביאור על-פי דברי הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר מאמר בדד ישב). והוא שמדובר כאן על אי ההבנה של ציבור הרואה כלפי העיוור. על הבעיות של החברה לעיוור.

ההסבר הוא:

הרבה אנשים לא יודעים איך לגשת לעיוור, מה לומר לו, איך לעזור לו, וזה מסבך את שניהם. מי שלא חי עם עיוורים, לא יוכל להעלות על דעתו איזה קשיים יש. אין המדובר רק בקשיי קריאה. לקרוא כתב ברייל, לומדים בדרך כלל באותו גיל כמו כולם, גיל 6 בערך. וברוך ה' יש הרבה ספרי קודש בברייל. אבל, יש לעיוור קושי גדול מאד בתחומים שונים שאפרט. אני בכוונה מאריך, כדי שהדברים יובנו ויובהרו על בורים, וכדי שאנשים לא יחיו בטעות, ומבלי לשים לב, עלולים לומר דברים שעדיף לא לומר אותם.

בגלל הקשיים של העיוור להתקבל לחברה, זה בשבילו כמו מוות. כי הוא לא כמו אנשים רגילים שהם עצמאיים ולא תלותיים בעזרת הזולת. כמה שהעיוור ינסה להסתדר לבד, הקשיים שלו הם גדולים ומרובים יותר מהרבה אנשים, אפילו מוגבלים.

שמעתי סיפורים כואבים מאוד, שילדים לא רצו את ההורים העיוורים שלהם בגלל שהחברה צחקה או הסתכלה על ההורים כמסכנים וכמו אנשים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם, וכן אחים שהתביישו ללכת עם אחיהם העיוור לבית הכנסת, כי אמרו 'איזה מסכן'. ויש בעיות בבתי ספר שלא מקבלים אותם, וגם אם כן, הילדים מציקים להם בהתעללויות שונות. לכן זה חשוב מאוד שיהיה מודעות לציבור על העיוורים. צריכים להיות העיניים שלו ולעזור לו, ולא להסתכל עליו כמסכן, בו בזמן שהוא יכול להועיל לאחרים ולהתעלות הרבה יותר מאנשים רואים., כמו שמפורט בהמשך.

אנשים עיוורים ולקויי ראייה עצמאיים ביותר, אבל הרבה פעמים, הם זקוקים לסיוע של רואה.

חשוב לדעת: אנשים המשתמשים במקל אינם בהכרח עיוורים מוחלטים. גם בעלי ראייה חלקית זקוקים לסיוע ועזרה, כגון בחושך, במקום לא מוכר וכדומה, ולכן, כשאומרים "עיוור", זה כולל גם כבדי ראייה.

במפגש עם אדם עיוור, חשוב שתציג את עצמך. גם אם יש ביניכם היכרות מקודם, הוא הרי לא רואה ולא יודע מי עומד לפניו. דבר זה יעניק לו תחושה של כבוד.

יש לשאול את העיוור אם הוא זקוק לעזרה, בהנחה שחלק יצטרכו עזרה וחלק לא. וגם, חשוב לשאול אותו איך לעזור לו ולא לשפוט ולהחליט לבד. כך אתה מכבדו כאדם בעל רצון משלו. אל תדחק בו לקבל עזרה, אלא השאר זאת לשיקול דעתו.

צריך לדעת: עיוור שומע, ויש לו כושר דיבור כמו כל אדם. הוא רק לא רואה. לכן, חשוב מאד שתדבר אליו ישירות בקול רגיל. היזהר מאד לא להתעלם ממנו ולשאול את המלווה. זה נותן לעיוור תחושה שכאילו הוא לא בן אדם רגיל שיכול לענות כמו כולם. העיוור מעוניין לשמוע אותך, ויכול ורוצה לדבר בעד עצמו.

אל תימנע מלהשתמש במילים כמו: לראות, להסתכל וכדומה. עיוורים משתמשים במילים אלו, כי בדרך-כלל הם גדלים עם אנשים רואים. עיוור לא מתבייש במילה זו. לכן, אל תרגיש נבוך בזה, או ללמוד אתו סוגיות שקשורות לעיוורים.

אל תשאיר עיוור לדבר לעצמו. אם אתה הולך, אמור לו זאת. אחרת, עלול הוא למצוא עצמו מדבר לקירות.

חשוב לספר לו מה קורה סביבו, למשל: אם יש רעש – מה קרה, מי בחדר, מי עוזב, מי מגיע וכדומה. כדי שהוא לא ירגיש כתלוש מהמציאות, ושכולם יודעים מה קורה, ורק הוא לא יודע.

אסור בשום אופן לצלם עיוור ללא רשותו, גם אם הכוונות טובות, כמו שאדם רואה לא אוהב את זה.

כדי להדריך עיוור למצוא את דרכו, הענק הנחיות מדויקות. הצבעה ביד, או לומר "שם", לא יעילים כלל. זה רק מסבך אותו ונותן לו תחושת מבוכה, כי הוא לא יודע מה רוצים ממנו. אנשים שוכחים שהוא לא רואה!

אגב: שפת הגוף היא אחוז מאוד גדול מהתקשורת החברתית, ועיוור צריך שידברו אתו ויסבירו לו הכל.

כשאתם מגיעים למדרגות, עדכן את העיוור על קיומם, וכן אם הן עולות או יורדות. עדיף שתניח את כף ידו על המעקה והוא ישתמש במדרגות באופן עצמאי.

כשאתם חוצים כביש, אחוז בו בידו הפנויה ולא ביד האוחזת את המקל, וחצה אתו. אמור לו כשיש מדרגה או מכשול כל שהוא, כדי שהוא לא ייבהל פתאום כשנתקל בהם. חשוב ללכת אתו עד למדרכה הנגדית. הימנע לחלוטין מלצעוק לו מרחוק או מקרוב "אפשר לעבור". אם אינך יכול לתת עזרה זו בשלמות, עדיף שתמשיך לדרכך. חצי עזרה במקרה זה ממש סכנת נפשות, גם כשהכביש פנוי.

כשאתה פוגש עיוור בתחנה, ואוטובוס מגיע, אמור לו מיד איזה קו הגיע. אל תשאל אותו עכשיו: איזה קו אתה צריך? או: לאן אתה רוצה לנסוע? זה טוב רק כשאין אוטובוס בתחנה. אחרת, אמור לו איזה קו הגיע כבר. אם אתה עולה לפניו, או הולך מהתחנה, אמור לו, כדי למנוע ממנו עגמת נפש מרובה. על-פי החוק, הנהג צריך להסתכל בתחנה, ואם יש עיוור, הוא צריך לצעוק לו את מספר הקו, אבל ברוב ככל המקרים, אף נהג לא עושה זאת. אל תסמוך בשום אופן על הנהג שיאמר לו איזה קו זה. הנהגים לצערי שוכחים עיוור גם כשהוא בתוך האוטובוס. הרבה עיוורים יודעים זאת מניסיון אישי, ואצלי זה קרה פעמיים. לכן, כשעיוור נמצא באוטובוס, טוב מאד שהנוסעים ישאלו אותו איפה הוא צריך, ולא רק לומר לו איפה לשבת. כי לפעמים הנהג טרוד ושומע לרדיו וכדומה ויכול לשכוח ממנו. אמנם קיימת היום בהרבה מקומות מערכת הכרזה אוטומטית, אבל אין לסמוך עליה, כי לא תמיד זה עובד. וכן חשוב לומר לו איפה הוא צריך לרדת ושיעזרו לו בירידה, אם צריך לעזור לו לקחת את המזוודה וכדומה.

כשתרצה להשאיר אדם עיוור בתוך חדר, אולם וכדומה, אל תשאיר אותו סתם כך בחלל החדר. זה גורם לו פחד ובלבול. תן לו לאחוז בחפץ מסוים בחדר.

אם אתה רוצה להראות לו מקום ישיבה, הנחה את כף ידו לכיסא. את היתר הוא יכול לבצע באופן עצמאי. אל תידחף אותו לכיסא.

כשיש כמה אנשים בחדר, ועיוור ביניהם, אל תאמר לו "כן" כשאתה פונה אליו, כי הוא לא יודע למי מתכוונים. צריך לקרוא לו בשמו הפרטי, דבר זה מצוי הרבה בשיעור.

מאד חשוב, לא להזיז כלום לעיוור אלא אם כן אומרים לו זאת כדי שהוא לא יחפש איפה זה נמצא ותגרם לו אי נוחות.

באולם, מסעדה, מכולת וכדומה, הצע עזרה. שאל את העיוור מה הוא רוצה, ואמור לו את הכל בלי להחסיר כלום! אחרת, זה נותן לו תחושה רעה, כי הוא לא יכול ליהנות כמו כולם.

והכי חשוב, להאיר לו פנים. לדבר בנחת ולא בקשיחות. אחרת הוא מתבלבל וקשה לו לבטא את עצמו כמו שצריך. אני אומר מניסיון, זה מאד מבייש ומרתיע כשאין הארת פנים.

במקרים כאלו, כשאתה ועיוור נפגשים, תשמח שנפלה לידך מצוות חסד גדולה שאין כמוה!

אם יש אוכל שהעיוור לא יודע מה זה, איזה טעם יש לזה וכו', אם יש כפית, תן לו לטעום דווקא בכפית, ואז, אם הוא רוצה עוד, הוא יגיד לך, ורק אז תשים לו בצלחת. ואם הוא לא ירצה, לא נורא, כי האוכל נמצא רק בכפית.

אל תיתן לו לטעום את האוכל בצלחת, וכן אל תשים לו בצלחת את כל הדברים. אולי הוא לא רוצה משהו מסוים, וזה יכול להתערבב לו ולגרום אי נעימות.

אגב: יש שיטה איך לומר לעיוור איפה כל דבר נמצא בצלחת. עושים את הצלחת כמו שעון מחוגים. למטה זה שעה שש, למעלה זה 12. כך, למשל, אפשר לומר לו: החצילים בשעה 6, המטבוחה ב-12, וכדומה. אפשר גם-כן לומר לו: הכוס נמצאת בשעה 9 מחוץ לצלחת, והמזלג נמצא בצלחת בשעה 3. שיטה זו מקילה עליו למצוא כל דבר.

כאשר מגישים לעיוור עוף, וכדומה, חשוב לחתוך לו את העוף ולהוציא את העצמות. וכן כשמגישים בורקס גדול עם רוטב וכיוצא בזה. בינתיים לא למדתי שיטה לחתוך מאכלים אלו לבד בלי להתלכלך.

כשרוצים לתת מתנה לעיוור, חשוב לתת לו משהו שהוא יכול ליהנות מזה ולא ספרים. אולי היום הוא יוכל ליהנות מזה על ידי סריקה וכדומה. הקדשה מוקלטת או מוקלדת עדיפה. עדיף לתת גביע וכדומה. אמנם מי שנותן ספר לעיוור, זה לא כל-כך נורא, כי אפשר להקריא לו, או אם מישהו ירצה ללמוד אתו בספר, יהיה לו את הספר בכתב רגיל.

לגבי השטרות, אנשים טועים טעות גדולה וחושבים שעיוור יכול לזהות שטרות לבד, כי הם אומרים שיש איזה סימן על השטרות לעיוורים. אבל זה לא נכון! הסימן שיש עליהם נעשה סתם, בלי מחשבה והתייעצות, כי זה נשחק מאד מהר ואי-אפשר כלל להרגיש אותו. לכן, אל תנסה לומר לו: תרגיש כאן משהו. זה רק גורם מבוכה מיותרת. אלא אמור לו איזה שטר הוא מחזיק, והוא יקפל אותו כרצונו. לגבי קיפול השטרות, יש שיטה טובה: את העשרים לקפל לארבעה חלקים, החמישים לשנים, והמאה להשאיר פתוח, או אפשר לשים את השטרות בתאים שונים בארנק.

לגבי ההליכה ברחוב.

הנה, אנשים שרוצים לעשות סיבוב, להתאוורר, לקנות משהו, או ללכת לתפילה וכדומה, עושים זאת כדבר מובן מאליו. אצל עיוור זה בכלל לא פשוט. כי הוא צריך ללמוד את הדרך, וזה לפעמים קשה מאד. צריך אדם מומחה שילמד אותו את הדרך, צריך לדעת איפה יש מדרכה, או קיר, כדי שהוא יידע איך הולכים, איפה פונים ימינה או שמאלה וכדומה. לחצות כביש, גם זו בעיה. אלא אם כן זה כביש לא סואן. אבל אם זה כביש סואן שעוברים בו הרבה מכוניות, מה עושים? מי יעביר אותו את הכביש? הוא צריך לחכות לחסד של האנשים, אותי זה מבייש ועושה לי הרגשה מאד לא נוחה ואי נעימות! גם אחרי שהוא למד את הדרך, לכאורה הבעיה נפתרה, אבל זה לא בדיוק. אם בדרך יש עמוד, עץ וכדומה, הוא צריך ללכת לאט ולהרגיש עם המקל איפה יש מכשול, כדי שלא יתקל בו. וזה גם אם הוא עייף, או יורדים גשמים חזקים ורוחות חזקות, הוא צריך להיות תמיד בדריכות וכוננות לדברים כאלו. זה ממש כמו חייל. זה לוקח לו הרבה כוחות! ומה עושים אם פתאום יש פח ברחוב וכיוצא בזה? לאן פונים? ימינה או שמאלה? אז הוא צריך לבקש עזרה מאנשים. איזה בושה! כי לפעמים צריך לומר: "סליחה, סליחה, סליחה" כמה וכמה פעמים עד שמישהו בכלל מתייחס אליו. ומי יודע מי האדם שהוא הולך אתו? אולי הוא ישים אותו על מדרכה אחרת ולא יידע להמשיך בדרך, כי הוא לא למד בינתיים אלא רק דרך אחת? הדרך השניה שהוא שם אותו עליה לפעמים קשה לו, כי אין מספיק סימנים כדי שיוכל ללכת בה לבד! ומי יודע מי יעזור לו, אם אדם הגון או לא? ולפעמים נמצאים במקום רק ערבים. אני אישית מפחד מזה מאד! לפעמים יש משאית מרעישה בדרך, וגם זה מפחיד אותי, כי אני לא יודע לאן לפנות בגלל הרעש. הרעש מבלבל אותי. אז שוב, צריך לבקש עזרה, וחוזר חלילה, כמו שכתבתי. ובכלל, לעיוור זה מאד לא נעים ליפול כך על האנשים, והאנשים הרואים לא מבינים מה עיוור עושה לבד ברחוב בלי מלווה. וגם אני לא אוהב לצאת. כי נמאס לי מהבושות האלו! לא תמיד יש מלווה שיוכל ללכת איתי. זה עסוק בטיול, וזה בדברים אחרים, ואני נשאר לבד בבית, ומפחד לצאת! אם אין אף אחד בכביש, זה יותר מקשה עלי. אני מרגיש לבד! מי יעזור לי אם אצטרך? זה גורם לי לעצבות, ודברים כאלו. ואם בכל זאת אני רוצה ללכת לאיזה מקום, אני נאלץ לקחת מונית, וזה עולה הרבה כסף. ולכמה טיולים אני יכול כבר לצאת? איפה אני יכול לטייל? ללכת הרבה קשה לי, כי בגלל שאני לא רואה את מה שיש בדרך, אני מתעייף מהר ומשתעמם! אנשים כשהולכים בחוץ רואים הרבה דברים, נוף יפה, חנויות, פרסומות וכדומה, ואני רק הולך והולך וזה נראה בלי סוף!

עוד דבר, שעיוור צריך לדעת, שלא כל דרשה או שיחת חיזוק שהוא שומע, קשורים אליו. כי יש לו צרכים מיוחדים שהרבה מהרבנים או המרצים לא יודעים מהם. זה מתבטא בדברים מאוד פשוטים, למשל, בית הכנסת. הוא תלוי באנשים וזה לא קל לו. אסביר על כך בהמשך.

לכן, לדעתי, שישמע את הדרשה, אבל שידע, שגם אם לא יצא לו ללכת, שלא יהיה מזה עצוב או מאוכזב. וכן לגבי לימודים. הספרים קשים לו יותר מאדם רגיל.

ישנם בעיות מיוחדות לעיוור בבית כנסת שברצוני לפרט. והם:

מניין לא מסודר ואחראי בזמן. אומרים 8 ומתחילים חצי שעה אחרי ואתה בא למקום לא נודע. זה קשה מאוד לכולם – לעיוור הרבה יותר כי הוא לא יכול' למשל, ללמוד כמו כולם עד שמתחילים, כי הוא יצטרך לסחוב אתו תיק של ספרים.
הוא לא יכול ללכת למניין שהוא רוצה כי הוא צריך עזרה מאנשים.
אם הוא צריך עזרה או אם הוא רוצה לעלות חזן, או להתקרב וכיוצא בזה, וכן אם אנשים פתאום קמים ממקומם, צריך להציע לו עזרה ולשמוע אותו בסבלנות. כי הוא לא יודע למה כולם קמים? זה לא לוקח הרבה זמן. תאמינו לי. זה רק פחות מדקה.
חשוב להציע לו עזרה בהלוך ובחזור. בפרט אם יש קשיים בדרך או מזג אויר קשה.

אבל למה זה קורה? אנשים שרואים עיוור שצריך עזרה, ובפרט כשהוא אומר "סליחה" כבקשת עזרה, צריכים לבוא ולהציע עזרה! צריך לרוץ ולקפוץ על המצווה היקרה הזו! זה שווה כל הון! חבל מאד, שאנשים מחפשים לעשות הרבה גמ"חים וחסדים וצדקות, ודברים כאלה לא מבינים?! חסד כזה, לעזור לעיוור, לדבר אליו יפה, לעודד אותו, ולבקר אותו, זה הרבה יותר טוב מהמון גמ"חים אחרים! כי אנשים אחרים, איך שהוא, יכולים להסתדר. אבל עיוור, שנמצא במצוקה חברתית קשה, כמו שפירטתי, מה יכול לעשות?? לאן הוא יפנה?

הרי, מה שהכי חשוב, מכל המכשירים וההטבות הכספיות, לעיוור, זה החברה! מה עיוור באמת צריך? הרבה חושבים, שכדי להועיל לו, הוא צריך כזה מכשיר או כזה, אבל זו טעות חמורה!! זה לא העיקר בכלל! מה שהוא צריך באמת, זה חברה טובה! צריך חברים שיעזרו לו, יעודדו אותו ויתנו לו הרבה שמחה וביטחון עצמי. בלי זה, אין שום משמעות לשום מכשיר או הטבה כל-שהיא. כל המכשירים מקבלים משמעות רק כשיש את העיקר. אחרת, זה ממש טפל! כי לכל דבר מתרגלים, וזה נהפך לשגרה. לגבי נסיעה באוטובוס. אני צריך מלווה טוב שייקח אותי לתחנה, שיגיד לי מתי הקו שאני צריך מגיע ושלא "ירחף" וישכח, שהנהג יהיה אדם טוב שלא ישכח אותי באוטובוס, כמו שקרה לי פעמיים, וגם לעוד עיוורים, לצערי. אני יכול לשבת ממש מאחורי הנהג, והנהג שוכח אותי.

קשיי העיוור הם לא רק בטיולים, אלא גם בדברים הכי קלים שכל אדם מקבל אותם בלי בעיה, יש הרבה קושי. למשל, ספרים. אדם רגיל, לפעמים מקבל ספרים במתנה, עם הקדשה יפה, וגם אם לא, הוא הולך לחנות ספרים, קונה, ומיד יכול לקרוא בו. לעיוור, זה בכלל לא פשוט. צריך להכין את הספר בברייל או להקליט אותו, וזה צריך להיות בצורה מיוחדת שקשה לי לפרט כאן. הוא תלוי בספרייה, האם יש להם הרבה ספרים לפניו בתור, ועוד סיבות כיוצא באלו. אין כמעט שום אפשרות שתהיה לו הקדשה על הספר. וכן יש קשיים בטכנולוגיה. צריך להכין במיוחד לעיוור מכשירים מדברים, וזה לא תמיד כמו שצריך. לעניות דעתי לזה חז"ל התכוונו כשאמרו: "סומא חשוב כמת".

אבל, אחר התייעצות והיכרות עם עיוורים, הם מספרים, שההצלחה שלהם נבעה מזה שלא ריחמו עליהם בבית, והם לא ויתרו לעצמם. ההורים שלהם לימדו אותם להיות עצמאיים כמה שיותר, כגון לתלות ולקפל כביסה, לסדר את השולחן וכדומה. דברים אלו אני עושה לבד, ברוך ה'. הם הלכו לחתונות, גם אם זה היה בצפון, וכרוך בשעות נסיעה, אבל הם הרגישו כמו כולם! כשהיו שואלים את האמא: "למה הבאת אותו לחתונה? מסכן, הוא נסע את כל הדרך הארוכה הזו? בשביל מה?" היא היתה עונה: "הוא מסכן?? ואת מה? חשבת פעם על עצמך? אולי תגידי 'איזה יופי שהוא מגיע, והוא עצמאי ומסתדר'!". צריך לצאת ולהתמודד עם הקשיים האלו ברחוב, למרות הבושה שהזכרתי. כך העיוור לומד להתמודד לבד, והוא לא מתעצל, ומבחינת החברה, הם ילמדו להדריך אותו בצורה נכונה, והם יתרגלו לזה שעיוור מסתובב ביחד עם כולם, והוא לא כמו זקן, שלא יכול לעשות את מה שהוא רוצה. וכן חשוב מאד שיהיו לו בגדים יפים וטובים, בפרט לשבת ויום טוב ושמחות. לא צריך להגזים, אבל גם לא להזניח אותו, וחס ושלום לנצל את זה שהוא לא רואה. שהוא לא יזניח את עצמו ולא אחרים יזניחו אותו. אדרבה, בגלל שהוא לא רואה, הוא צריך להיראות טוב ומצוחצח! אולי אפילו יותר טוב מכולם. וכן, שירקוד בחתונות. שיבקש זאת, ושאחרים ישתפו אותו בריקודים, ושירגיש כמו כולם ולא כמו נכה ומסכן, ח"ו, שלא יכול לעשות כלום.

אם עיוור רוצה ללכת למקום מסוים או לעשות משהו, לא לדכות אותו ולומר לו: 'זה לא אפשרי'. כשאומרים לו ככה כל הזמן, הוא מרגיש שהוא לא יכול לעשות כלום עם עצמו, והוא נהיה מדוכא מזה שכולם עושים הרבה דברים ועושים מה שהם רוצים ורק הוא בגלל העיוורון שלו לא יכול. אדרבה, לחשוב על הרעיונות שלו ברצינות, בצורה בוגרת, וגם אם זה קשה, אז מה? זה לא סיבה שבגלל זה הוא לא יעשה כלום ויהיה נעול בבית ולא יצא החוצה. גם כשקשה, מתגברים ונוסעים ונהנים, ובעזרת ה' מצליחים! צריך שיעזרו לו בזה כמה שיותר! בביגוד, כמובן, צריך שההורים או החברה יעזרו לו ויבחרו לו את הביגוד היפה.

צריך לזכור תמיד, שני דברים חשובים. א: עיוור, אם הוא רוצה או לא, הוא קדוש. ב: כל פעולה שהוא עושה, זה כמו עשר אנשים רגילים. צריך לעודד אותו ולהחמיא ולפרגן לו על כל דבר קטן. וחס ושלום לא לבוא בגישה ביקורתית ותובענית. אם זה נאמר לגבי כל אדם, קל וחומר לגבי עיוור. גם לגבי מכשור, בשום אופן לא לתת לעיוור מכשור גרוע אפילו אם זה זול יותר. אפילו אם אין משהו אחר, לא לעשות זאת!! שילמד אנגלית והוא יוכל ליהנות ממכשירים טובים שנעשו במיוחד בשבילו! לתת לעיוור להחליט בזה לפי הרגשתו האישית בלבד, ולא יחליטו בשבילו! אנשים רואים לא יודעים מה זה כשיש דברים גרועים. צריך לסמוך עליו שהוא מבין בזה יותר מהם ואם הוא אומר שזה קשה לו, צריך לקחת את דבריו ברצינות ולהבין אותו. יש לו דעה משלו! הוא יכול לומר ולהחליט ולעשות מה שהוא רוצה. לא להסתכל על הדברים הגרועים! כי זה נותן לו הרגשה שמנצלים אותו ונותנים לו דברים גרועים כי הוא עיוור. בשום אופן לא! זה לא יתכן! צריך את הדברים אפילו אם הם יקרים! מגיע לו את הכי טוב! ברוך ה', היום המחירים ירדו בהרבה מהמכשירים הטובים. יש סבסודים שונים. בפרט שהוא מקבל קצבאות מהמדינה. לזה זה מיועד!

* * *

לגבי טיולים, צריך לדעת שלא כל טיול מתאים לעיוור, ישנם טיולים שיש בהם מסלול הליכה קשה וכל המטרה להגיע בסוף למצפה שמשקיף על נוף מדהים ביופיו, בטיול כזה עיוור לא ימצא שום הנאה. לעומת זאת הליכה לפארק עם מרחבים בהם אפשר לרוץ ולהשתולל או הליכה בטיילת בים שם אפשר ליהנות מאויר צח של ים ומקול הגלים המתנפצים, וכן טיולי ג'יפים יכולים להתאים מאוד לעיוור (בתנאי שלא הוא הנהג). וגם שייט בים או בכנרת, סירת פדלים או קייקים, יכולים להתאים, וצריך להסביר לו שאולי יהיו ענפים בדרך ושלא ייבהל. ואם יש מכשול כלשהו וצריך להוריד את הראש וכדומה, לא לשכוח לומר לו זאת, אחרת זה מפחיד אותו פתאום כשמקבל מכה. אפשר גם שירכב על סוסים, גמלים וכדומה. ושוב לזכור: אם יש קפיצות פתאומיות, צריך לעדכן אותו על קיומם.

וגם בטיולים שכן מתאימים לו, צריך שיהיה איתו מלווה בוגר ואחראי, אולי עדיף מעל גיל 18, וכדומה. פחות מזה, זה מאד קשה שיבינו ויעזרו לו כמו שצריך והוא סתם ישתעמם בטיולים. אני כותב זאת מתוך ניסיון אישי. אין לילדים את ההבנה הנצרכת לעניין זה. ויש להוסיף כאן עוד נקודה חשובה:

כשיבוא משיח, עיוורים יראו ראשונים. (עיין מדרש תהילים קמ"ו ה).

אומנם טוב שלא לומר לעיוור דברים כאלו, כי זה נותן לו תחושה של מסכנות, וזה יכול להפריע לו בפיתוח עצמו. ואני אומר מניסיון שכל מי שנתן לי תחושה של מסכן שאני הולך בחושך וחסר לי משהו בזה שאני עיוור וכיוצא בזה, הוא הציק לי הכי הרבה בשלב מסוים.

כמובן, גם העיוור צריך להשתדל להיות אדם טוב ונחמד, עם מידות טובות! לא לעצבן את האנשים ולא לעשות דברים משונים. אם נותנים איזו עצה לעיוור, צריך לא לדחות את האנשים! עיוורים זקוקים לאחרים ואסור לדחות אותם סתם-כך. תן למציע הרגשה טובה, שאתה שמח שהציע לך דבר מסוים, אבל כרגע אולי זה לא שייך, ותסביר לו למה. אמרו חז"ל על כל אדם שידבר עם הסובבים בנחת וקל וחומר שעיוור הצריך עזרה מאחרים שחייב לדבר עמם בנחת. ועוד צריך להיזהר להימנע מלהעיר הערות מיותרות, אנשים אינם אוהבים זאת. וצריכים עיוורים להקפיד בזה, כי אם הם לא יתייחסו ויתנהגו יפה, לא ירצו לעזור להם. חבל מאד שלהרבה עיוורים אין את המידות הטובות האלו. הם סתם מטרידים את הסובבים, שואלים שאלות בלי סוף, ועוד דברים כהנה וכהנה.

* * *

העיוורים צריכים לעזור האחד לשני בבעיות שקיימות. זה לא טוב בכלל שכל אחד צריך להתמודד לבד עם בעיות שכיחות, כגון הליכה ברחוב, ספרי ברייל וכיוצא בזה. ומשום מה יש עיוורים שלא נותנים את מספרי הטלפון שלהם, וזה גרוע מאד!!

* * *

יש שחושבים שעיוור הוא אדם רגיל כמו כולם, רק עם מגבלה, אותה אפשר לפתור בעזרת מקל הליכה, כתב ברייל וכיוצא בזה. אולם המציאות היא שלאדם העיוור ישנם קשיים רבים, למרות כל מכשירי העזר הקיימים.

* * *

יש לדעת שספרים בכתב ברייל הנם גדולים וכבדים, כי את כתב הברייל יש להדפיס על דפים עבים מאוד וגדולים, ולכן הספרים מגושמים (לדוגמא – ספר התנ"ך שלאדם רגיל נחשב ספר אחד קטן, לעיוורים הוא מודפס בכתב ברייל ב22 כרכים ענקיים). דבר זה מהווה בעיה של נשיאת הספרים ממקום למקום וכן לגבי מיקום של ספרי הברייל, זו בעיה שגם לי אין כל כך פתרון לזה. אני לא מתכוון לספרי היסוד, כגון סידורים, חומשים וכדומה. לזה צריך להיות מקום. אני מתכוון לספרי קריאה ולימוד אחרים, כגון "פלא יועץ" שזה גדול מאד. "ספר התודעה", וכדומה. ספרים אלו, למשל, הם 11 כרכים בברייל. מה לעשות? זה דבר שמקשה מאד ואפילו מעצבן. אבל נראה לי, שעדיף לשמוע הרבה ספרים מוקלטים. או לקרוא ספרים דרך המחשב. ברוך ה', היום השתכללו מאד ההקלטות, וגם יש תוכנה שמקריאה קובץ ממוחשב.

יש עוד בעיה לעיוור החרדי שיש הרבה מורות שעוזרות לעיוור ולא מורים. יש רק 3 מורים. מה יעשה גבר עיוור? בזה צריך לשאול שאלת רב, אולי אפשר שההורים או מורה יהיו ביחד עם העיוור, ואם המורה תצטרך לגעת בו, שהם יגעו, ושהעוזרים ישמעו מהמורה מה לעשות וישתתפו ויעזרו. או אולי אפשר על ידי בגד ושהמורה תיגע בו במרפק וכדומה. אין לי תשובה בזה. אסור להקל בזה כשלא צריך, וכן אסור להחמיר יותר מדי.

למעשה, לא רק לעיוור ישנם קשיים, אלא גם להוריו ולסביבתו. אבל הקשיים שיש להורים הם בעיקר בהתחלה, אחר כך הם מתרגלים למצב. מה שאין כן לעיוור עצמו, שהקשיים שלו רבים יותר ותמידיים. העיוור זקוק לעזרה בתחומים רבים כגון: חברה (חברים טובים, מפרגנים), התמצאות במרחב, ליווי וכדומה.

* * *

צריך להיזהר שכאשר מזמינים עיוור לאירוע או למסיבה, לדאוג שתהיה לו חברה משום שאפילו אם יתנו לו אוכל ושתייה, הוא מרגיש לבד וזה מאוד מביך וגורם לו אי נעימות רבה. צריך להזמין מלווה שיהיה אתו, או שבני המשפחה והמוזמנים ידברו אתו, אחרת עדיף שלא להזמין, זה מיותר (וכמובן שאנשים המגיעים לאירוע ורואים עיוור, יכולים לשבת לידו ולארח לו חברה). אבל חשוב לומר לו למה לא מזמינים אותו כדי שהוא לא ירגיש דחוי.

* * *

כדי שלא יהיה לעיוור משעמם חשוב לדאוג לו לחברה, וגם אם זה ביקור קצר בלבד, או שיחת טלפון חמה ולבבית של חמש דקות, גם זה תורם רבות להרגשה טובה לעיוור שהוא לא ירגיש בדידות. אני יודע, מניסיוני האישי ושל אחרים שזו בעיית הבעיות!

הרי לעיוור אין את מה שיש לאחרים. לכולם יש הרבה חוויות, ולעיוור אין כמעט כלום מזה. לכן, כל קשר, וגם כל סיבוב שעושים אתו, זה מאוד חשוב ובונה אותו הרבה.

בעולם יש תמונות טיולים וספרים. ולעיוור אין לו שייכות לזה. הרי תמונות וטיולים לא בשבילו בכלל. טיפוס על סלעים, ומסלולי הליכה ונופים יפים לא מדברים אליו. וגם ספרים ועיתונים, לעיוורים אין הרבה מהם. יש לו אולי 2% ממה שיש לכולם. כמו שכתבתי לעיל.

אם הוא נהנה מבישול, אפייה, וכדומה, חשוב לתת לו הזדמנויות אלו כמה שיותר. יש הרבה כלי עזר לזה. כשיש הצגות, וכן כשמקרינים סרט [כמובן כשר], צריך להסביר לו מה רואים, וזה מאוד קשה, כי כולם שקועים בהצגה ופשוט שוכחים אותו, והוא יכול להיות עצוב ומתוסכל מזה (ויש גם הצגות וסרטים שאפשר להבין גם בלי לראות).

אנשים מנסים שהיו לעיוורים הרבה ספרי לימוד, אפילו יותר מאשר ספרי קריאה. אבל לגבי העיוור, בפרט אם הוא ילד, ספרי לימוד לא מעניינים אותו, כמו שאת רוב הילדים זה לא מעניין. ועוד, ספרים הם מאמץ בשבילו לסחוב אותם לכיתה וכדומה. זה קשה בברייל וצריך להבין ולהקל מעליו כמה שיותר ולא לכפות עליו. יש תיקים קלים שיוכל לקחת אותם. צריך לתת לו הרבה ספרי קריאה. ושתהיה לו חברה טובה וכיוצא בזה. וגם אם אין את כל ספרי הלימוד אפשר להקריא לו וכן לפטור אותו ממבחנים. לא טוב ללחוץ עליו ללמוד בשמיעה, אלא, אם זה ילך, טוב. אם לא, צריך להבין שלא יהיו לו את כל הספרים הנדרשים. זה לא תלוי בו. הספריות לא מכינות אותם בזמן.

* * *

לגבי ילדים, חשוב שההורים יתנו לילד העיוור לשחק במשחקים שכולם משחקים בהם, שלא ישב בצד ולא יעשה כלום אלא שישחק עם אחיו וחבריו. וגם להזמין את החברים לבית ושההורים יחד עם הילד העיוור יראו לחבריו את העולם שלו ויסבירו להם איך הוא מסתדר, על הברייל וכדומה, שלא ייראה כילד מוזר או משהו לא מוכר שלא יודעים מה לעשות אתו ואיך לדבר אליו, כדי שיוכל להשתלב עם הילדים בני גילו. וכן, חשוב שהחברים ישחקו אתו ביחד. וגם, צריך להסביר לעיוור מה הילדים והאנשים הרואים מרגישים כשהם רואים אותו. לא תמיד הוא מבין למה הם לא שואלים אותו ישירות, או מדברים בלחש, או שואלים שאלות כמו "למה הוא לא רואה?" זה מביך אותו. עצם הראייה מספיקה לרואה אבל עיוור מדבר הרבה יותר וגם משש יותר דברים. לכן צריך לתת לו למשש וזה לא משנה איך אחרים מסתכלים על זה. הם לא מבינים מה זה עיוור ולא צריך להתייחס אליהם.

גם צריך לתת לו בטחון עצמי לשאול ולברר כל דבר. וכן החברה, להסביר להם דבר זה. שלא ימנעו מלענות לו למשל מה קרה, ושזה לא יהווה מטרד ח"ו עבורם. וצריך שההורים יסבירו את זה גם למורים.

"ילדים זה עם אכזר" ולכן צריך להכין אותו ולומר לו איך להתמודד עם בעיות של הצקה ולגלוג. צריך להזהיר את הילדים להתנהג אליו יפה יותר מכולם, ואם יש בעיות, יש לפנות למורה ולא לפחד מההלשנה ומה יגידו וכל מיני דברים כאלו, וכן שהגדולים יטפלו בזה. אחרת הוא מרגיש מושפל.

* * *

עיוור לא מבין מה זה צבע. זה מיותר לנסות להסביר לו. מושגים הוא יוכל להבין, למשל צבע אדום זה סמל של דם, וכדומה. צריך לתת לו לגעת בעצים ופרחים יפים וגם ללכת לגן החיות ולאפשר לו למשש את החיות, ולא להסתפק רק בתיאורים וסיפור דברים.

צריך להיזהר לא לומר לו דברים שמביכים אותו וגורמים לו להרגיש שונה מאחרים ושהוא מוגבל ולא מבין מה נעשה סביבו.

כשלומדים חומר כמו מלאכת המשכן או דברים עם ציורים, צריך לזכור: עיוור לא יוכל להבין את זה, אלא אם כן יראו לו דגם גדול ומדויק, למשל בלגו. יש דרך שעיוור אולי יוכל לגעת בציור וגם לצייר, והיא: לצייר ולשים רשת תחת הדף, או "דבק חם", [זה יותר טוב], או טולים, כדי שזה יבלוט והוא יוכל לגעת בזה. אבל לא לסבך אותו סתם. טוב להביא את הדגמים לכיתה ולתת לו למשש. דגמים בידיים, לא עוזרים. זה רק מסבך. או שידלג עליהם.

טוב לתת לו לגעת באותיות הא-ב הבולטות כדי שהוא יוכל להבין את האותיות וגם את המשלים על האותיות. אם הוא לא יידע את צורת האותיות, הוא לא יבין מה המדרשים מתכוונים כשהם מסבירים על האותיות. אפשר להדביק אותיות עבות (הנמכרות בחנויות) על גבי נייר גדול ולא קטן מדי או עדין שנקרע מהר.

דבר נוסף, לעיוור יש בעיות בפתרון תרגילי חשבון מסובכים, הרי מי שרואה נעזר בדף ועפרון כדי לפתור את התרגילים, אבל עיוור אינו יכול, לכן בתרגילי "שארית" בחשבון וכדומה טוב שיפתור בעזרת במחשבון.

כשמסבירים בכיתה משהו עם ציורים וכדומה, חשוב שהמורה יגיד בקול 'עכשיו אני מסביר לפלוני מה יש בציור שלפנינו' ולתאר לו את הציור כדי שהוא גם יבין. צריך להסביר לו ראשון ולא להשאיר אותו בצד כשהוא נבוך ומסתבך. הוא לא יוכל להתבטאות ומתבייש לומר שהוא לא מבין או מה שהוא מרגיש. חשוב להסביר למורה איך הוא מרגיש. עיוור יכול לסבול בשקט ואף אחד לא ידע מזה. ההורים חושבים 'הוא שותק ולא מתלונן הרבה', אבל הם לא יודעים כמה הוא סובל. אם זה מהצקות של ילדים, שלצערי, הורים לא מטפלים בזה מספיק, או בבעיות של ספרים וטיולים. לכן חשוב מאד לשאול אותו איך הוא מרגיש ולהרבות בשיחות אתו על עצמו ועל החברה שלו. אחרת, הוא מרגיש מוזנח ועצוב.

לפעמים ילדים מזמינים אותו למסיבות אבל הוא לא משתתף בזה באמת. אולי נותנים לו אוכל ושתיה אבל לא משתפים אותו בפעילויות. הוא מרגיש לא רצוי בחברה, כי אנשים בקושי באים אליו וצריך שידברו אתו וישחקו אתו כמו כולם במשחקים שהוא יוכל לשחק, ולא רק לא להציק לו. שיהיו ערוכים לזה.

* * *

צריך לתת לו חום ואהבה יותר מכולם, ולהיות אתו בקשר. לא טוב לתבוע ממנו דברים כמו כולם. לפעמים הוא צריך עזרה מאנשים ואין לזרז אותו כמו כולם. ההורים לא יודעים מה עובר עליו. אם מבוגר מתבייש, קל וחומר ילד. ילד פתאום יכול להיות

עצוב ומדוכא. כי קשה לו. הורים צריכים לשמוע ולהבין אותו יותר מכל ילד אחר, כי הקשיים שלו הם שונים מאחרים.

זה לא מספיק שהוא לומד במוסד רגיל. צריך לשאול אותו איך הוא מרגיש, האם החברה טובה אליו או לא. אנשים שוכחים מזה וחושבים בטעות שהעיקר שהוא בבית-ספר טוב וכדומה וזה מספיק וזו טעות גדולה שהרבה סובלים מזה, לצערנו. זה לא מתחיל ולא נגמר בזה.

* * *

רצוי מאוד שעיוורים לא ילמדו רק כתב ברייל, אלא גם שימוש במחשב. ישנו צג ברייל המתחבר למחשב והעיוור יכול לקרוא בעזרתו את המלל המופיע במחשב. כדאי ללמד את הילד העיוור לכתוב בשיטה העיוורת בערך מגיל 8, ושיהיה לו מחשב עם כל ציוד העזר הנלווה (חומרה ותוכנה). ישנם כמה סוגים של חומרה ותוכנה ומכשירים שונים, חלקם טובים, חלקם גרועים. אשמח לעזור בעצה והכוונה בנושא זה וכן בנושאים אחרים.

* * *

לגבי שעון הברייל, זה מתאים רק לאדם עדין מאוד, כי כשמזיזים את המחוגים, זה הורס את השעון. לעומת זאת השעון המדבר, הוא יותר גס ומתאים לכל אחד, אולם השימוש בו אסור בשבת.

בדברים שבירים ועדינים שעלולים להישבר, אפשר לומר לו בצורה עדינה שלא יגע בזה. לכן צריך לחכות עד שהוא יוכל

להסתדר עם זה.

הסובבים מאוד סקרנים ומתעניינים במוצרים ובמכשור שיש לעיוורים, לכן אפשר להסביר להם אבל גם לבקש מהם שיגעו בזה בזהירות ובעדינות כי זה מאוד רגיש ועלול להתקלקל.

* * *

צריכים להכין אותו מראש שעלולים להיות בעיות בכל מיני עניינים, כדי שזה לא יפתיע אותו וייבהל מזה. וזה גם לגבי לימודים חדשים שלכולם יש ספרי עזר, שלא ירגיש מסכן.

ועל ההורים להבהיר ולומר לו שהם תמיד לצדו ויעזרו לו ושידע שתמיד יוכל לפנות אליהם בכל מקרה ובכל בעיה שלא תבוא. אני אשמח לעזור במה שאפשר.

חברים זה דבר כיף ונעים. וצריכים לומר לו שאם לא טוב לו עם מישהו, שלא יפחד להתרחק ממנו.[כמובן בדרכים עדינות], ושלא צריך לפחד הרבה. שזה לא יהיה לו עול. ואם הסובבים רואים שהחברים (גם אם הם ילדים טובים) מציקים לילד העיוור צריכים להעיר להם בעדינות ולגרום שזה יפסק וגם אם זה כביכול מתוך משחק ולא לפחד שהם יפגעו.

כאשר האדם העיוור מחפש מישהו בבית המדרש וכדומה, עדיף שלא יסבירו לו במילים היכן הוא נמצא, אלא שייקחו אותו אליו, או שיקראו לאותו אדם שהוא עצמו יבוא אליו, עדיף שלא להטריח את העיוור.

חלק מהכבוד של עיוור שאנשים יעזרו לו ויביאו לו מה שהוא צריך. וכן כשיש עיוור ועוד אנשים חושב להתייחס לעיוור לפני כולם ושלא יחכה הרבה זמן. זה לא נעים ולא יפה. שלא יעמוד בצד הרבה, ולפחות שהשני יאמר לו 'אני רואה אותך. עוד מעט אדבר אתך'. כמובן, ברב חשוב זה אחרת. אבל בחברה רגילה חשוב שישמו לב לדבר הזה.

* * *

עיוורים הם לא ממש כמו כולם. הם מנסים להיות כמו כולם. זה אפשרי בהרבה דברים, אבל לא תמיד וזו התמודדות לא פשוטה.

בדרך כלל אפשר להסתדר, אבל לפעמים יש דברים מרגיזים.

כל זה אני כותב לחברה איך יתנהגו עם עיוורים – ולא כדי שחלילה ירגיש העיוור מסכן.

תשובה ב' בס"ד: חז"ל אומרים את המציאות. ביחס לעולם הזה, סומא חשוב כמת, אלא-אם-כן יש לו שמחה בלימוד התורה וקיום המצוות, בזה הוא חי.

וידועים דברי הגמרא שאומרת (פסחים סח:): "רב יוסף, [שהיה סגי נהור – עיוור], בחג השבועות, צווה לאנשי ביתו: תכינו לי סעודה טובה, בשר מובחר ומשובח, לכבוד החג הזה, כי אם לא היום הזה שנתנה בו תורה, כמה יוסף יש בשוק, כלומר, הייתי עוד יוסף אחד".

הדברים יתבארו על-פי ההסבר הבא:

השקפת העולם הזה היא: אדם שיכול יותר, הוא חי יותר, שווה יותר ומקובל יותר בחברה. מי שיכול פחות, הוא שווה פחות ויותר "מת". למשל, אדם צעיר חשוב יותר מאדם זקן. כי לאדם צעיר יש יותר מרץ וכוח, והוא משתלב עם הדברים החדשים שיוצאים בעולם, כמו טכנולוגיה מתקדמת, פלאפונים, נגנים וכדומה. וגם, הוא לא תלוי הרבה באחרים. לעומת-זאת אדם זקן נשאר עם מה שהורגל כל הזמן. קשה לו מאד לשנות את עצמו. ובנוסף לזה, הוא נחלש, וצריך הרבה סיוע מאחרים, ולכן הוא נעשה לנטל על בני ביתו, וערכו יורד בעיניהם.

אותו הדבר גם כאן.

לפי ההסתכלות של העולם הזה, אדם שרואה, הוא חי ומקובל יותר, כי הוא יכול להסתדר לבד, הוא לא צריך הרבה סיוע מאחרים כמו אדם מוגבל. הוא יכול ליהנות יותר מהעולם. הוא נהנה מטיולים רבים שיוצא, הוא רואה את התמונות והנופים היפים, וזה נותן לו הרבה חיות וביטחון עצמי. לעומת זאת, עיוור, אין לו הרבה מה לדבר עם החברה. לכמה טיולים הוא יכול כבר לצאת? איפה הוא יכול לטייל? וכמו שכתבתי לעיל בהרחבה. וכן, גם אם הוא מוצא חברים שיעזרו לו, כמה הם יכולים לעזור? אולי בהתחלה הם מתלהבים, אבל אחרי זה, זה קשה להם, כי כל אחד רוצה ליהנות עם סוג החברים שלו או עם עצמו, וקשה לו לעזור לעיוור. זה נהיה עול עליהם. ועוד: בחוץ, מסתכלים על עיוור כאדם מסכן, ולא כאדם יותר נעלה.

כל הקשיים שתיארתי, מעציבים אותו, והביטחון העצמי והשמחה שלו יורדים. אבל כל זה, הינו רק למי שחי חיים גשמיים בלבד. הוא מרגיש את הקושי הזה הרבה יותר ממי שחי חיים רוחניים של תורה ומצוות. אומנם, לצערי הרב, יש קשיים, אבל זה פוחת במידה מסוימת. כי שונה לחלוטין ההסתכלות של אדם שחי חיים רוחניים של תורה ומצוות ואמונה בה'. לימוד התורה נותן לו הרבה שמחה. יש בתורה הרבה חידושים יפים ואין לזה סוף, וזה תמיד מהנה, וזה נותן לו על מה לחשוב, חוץ מהבעיות שלו שהבאנו למעלה. ה' מזכה אותו למצוא חברים טובים באמת. אם הוא יתפלל לה', ה' יזכה אותו להיות בחברה טובה של אנשים שמעריכים אותו וידעו איך לעזור לו. הם יודעים שהתורה והמצוות זה העיקר, ושיש לו את היתרון הגדול שהוא לא פוגם בעיניים, [שזה דבר שקשה מאד היום], והוא יכול בגלל זה להצליח יותר בתורה ולהיות קדוש יותר. כתוב בספר "מעלות התורה", שמי שאין בו תורה, נחשב עיוור ובעל מום, ומי שיש לו, הוא חכם ופיקח (עיין שם מה שמרחיב בזה). זהו שאמרו חז"ל: דעת קנית, מה חסרת? דעת לא קנית, מה קנית? כלומר, אם קנית דעת של תורה ומצוות, מה חסרת? אין לך חסרון. אבל אם אין לך דעת של תורה, מה קנית? אין לך כלום!

כתוב בספרים הקדושים, שאדם בא לעולם הזה רק כדי להיות קשור לקדוש ברוך הוא, ולפעמים ה' לא נותן לאדם את כל צרכיו ובקשותיו כדי שיתפלל ויהיה בקשר אתו. כי אם לאדם יהיה הכל, אוטומטית הוא יכול לשכוח מה' והוא כבר לא כל כך צריך אותו. הוא לא אומר את זה, אבל זו התחושה שלו בדרך כלל. כשלאדם טוב, קשה לו לומר שזה מה', וזה מתנה ממנו. כך גם כאן. עיוור יכול להיות קשור יותר לה', בגלל צרכיו המיוחדים, שביארתי לעיל בהרחבה.

* *
גם לעיוור לחלוטין יכולים להיות כאבים בעיניים. כשהייתי אצל הרופאים הם אמרו לי שזה לא קשור לעיוורון. אלו שני דברים שונים. יכולים להיות דלקות וכדומה. אמר לי רופא שכדי למנוע דלקת, חשוב לא לגעת הרבה בעיניים וגם לשטוף את הידיים תמיד עם סבון ובפרט ביציאה משירותים וכיוצא בזה. מים לבד לא מועילים.
* * *
היו הורים שהיה להם ילד עיוור, והם ביקשו ברכות מרבנים שתהיה לו רפואה שלמה, והם סמכו על זה ולכן הם לא נתנו לו את מה שהוא צריך, כגון מקל, כתב ברייל וכדומה. כשזה נודע למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, זה כאב לו, והוא כינס אותם ודיבר איתם. הוא אמר, שעיוורים יעסיקו את עצמם בתורה, שמשמחת את הלב, ובזה העיוור לא ירגיש את הצער שלו. וגם, לעיוורים יש חוש מוסיקאלי מפותח, וחוש שמיעה מפותח הרבה יותר מאנשים רואים, כי כידוע, אם אין חוש אחד, שאר החושים מתברכים, לכן טוב שילמדו נגינה. וחס ושלום לא להתבייש בזה שהם עיוורים. לתת להם ללכת עם מקל בלי בושה. "מקל" יש בזה רמז לאבות העולם בסופי תיבות. אברהם יצחק ישראל. מי שהולך עם מקל, אבות העולם שומרים עליו שלא ייפול. וכל מה שטוב, לתת להם.

כל המעוניין בהקלטה זו, ובדברים כיוצא בזה, יפנה אלי.
ב. שונות

כתוב, שהתורה של עיוור הרבה יותר נעלה מתורה של רואה. הוא גם זוכר יותר טוב. למה?

פעם ביקשו מהגאון ר' שמעון שקאפ זצוק"ל סגולה לזיכרון. הוא אמר להם: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, למען תזכרו". – מי שלא פוגם בעיניים, זוכה לזיכרון.

ובאמת, אנשים רואים מתמודדים עם ניסיון שמירת העיניים, שזה הרבה יותר קשה מההתמודדות של העיוורים. אנשים רואים צריכים כל הזמן להיות דרוכים ומוכנים, לא להסתכל בכל מקום, להחזיק את עצמם לא לחשוב על מה שראו, ולעיוורים אין כלל מחשבות כאלו. צריכים להיות שמחים שאין להם בעיות כאלו.

מובא במפרשים סיפור על רב ששת ורב יוסף שעיוורו את עצמם. הם היו תלמידי רב, וכשרב נפטר כל אחד מתלמידיו קיבל על עצמו הנהגה שהיה עושה רב. הם קיבלו על עצמם לא להסתכל חוץ לארבע אמותיהם. כשראו שזה קשה להם, הם התפללו לה' שיעוור אותם. נורא נוראות!

* * *

הגמרא אומרת (יומא דף ע"ד:): "אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלים ולא שבעים". כי מי שרואה את האוכל, זה כבר משביע אותו.

* * *

אמרו לי הרבה אנשים, שלעיוורים אין יצר הרע. הם הביאו ראיה מרש"י בפרשת ויצא. רש"י כותב (בראשית כ"ח י"ג): "ואלהי יצחק – אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני (שמא יחטאו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו".

אבל זו טעות נוראה! יש יצר הרע של ביטול תורה, או לשון הרע וכו', כמו לכולם! ולצערי הרב, יש הרבה מאד עיוורים חילונים, מועדונים לעיוורים, ועוד הרבה פעילויות כאלו שהם לא על פי התורה כלל!

ועוד, יש לזה ראיה מהגמרא. כתוב במסכת ברכות (דף נו.), שרבא ראה שני עיוורים רבים, ורבא ניסה להפריד ביניהם וקיבל מכה מאחד מהם. מכאן רואים שיש יצר הרע נוראי!

שנים זה היה קשה לי. עד שבס"ד הבנתי פשט. והוא:

יצחק אבינו, קודש הקדשים, איזה מין יצר-הרע היה לו? הרי הוא היה מוכן להיעקד על-גבי המזבח כשהוא היה בן שלושים ושבע! איזו מסירות נפש לה' היתה לו. אז כשהוא התעוור, היצר-הרע הזעיר שהיה לו, פסק ממנו. ועוד, הוא היה כלוא בבית, והיה זקן מופלג, והרי הוא כמת.

ג. כתב ברייל, מהו?

העיוור קורא על ידי חוש המישוש. לואיס ברייל, מורה עיוור בצרפת פיתח שיטה זו לפני כ200 שנה. השיטה מורכבת משש נקודות בולטות המהוות תא ברייל. כלול בזה: אותיות, מספרים, ניקוד וסימני פיסוק, שנכתבים על ידי מיקום שונה של הנקודות. ב1950 הברייל תורגם לכ100 שפות! כולל: אנגלית, צרפתית, רוסית, ערבית, עברית ואפילו סינית. למרות השינויים בשפות השונות, הברייל נקרא משמאל לימין, גם בעברית, בעזרת כרית האצבע המועברת על גבי הבליטות לאורך השורה. בתחילה נכתב הברייל בעבודה ידנית מאומצת על ידי מכונה מכאנית פשוטה בת ששה מקשים, דוגמא למכונת כתיבה ישנה, ובשנים האחרונות, על ידי מדפסת מיוחדת.

היום יש הרבה ספרי קודש בברייל.

אבל, בגלל שכתב ברייל תופס הרבה מקום, וכל ספר יכול להיות בברייל כמה כרכים, וזה מקשה ומסרבל, והטכנולוגיה ברוך ה' התפתחה הרבה היום, לכן מומלץ מאוד לקרוא ספרים דרך המחשב, או ספרים מוקלטים, כמו שכתבתי. ואני מאוד מבקש ממחברי הספרים, שיתנו את ספריהם המוקלדים לעיוורים כדי שיוכלו לקרוא אותם במחשב. זה הרבה יותר נוח. לדעתי, זה רק יכול להועיל למחברים, שיזכו במצווה לעזור לעיוורים. אבל אי אפשר להכריח אף אחד בזה, וגם, אין פתרון לחשש זכויות היוצרים, וגם לא כל הספרים ממוחשבים. לכן, חשוב מאוד שיהיו הרבה ספרים מוקלטים, כלומר, שמישהו יקריא את הספר ויקליט אותו. חשוב שהחברה תעזור בזה בכל מה שאפשר כדי שיהיה לעיוורים חומר ללימוד וקריאה. וכן מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהקליט לחמותו שהתעוורה בזקנתה את כל ספר תהילים כדי שתוכל לשמוע. ומפליא מאוד שגדול הגדור פינה מזמנו להקליט ספר, שכנראה היה כבר קיים בשוק, אבל הוא רצה לשמח אותה. מזה צריכים ללמוד לעזור לאחרים.