החובה להעיד בהלכה

הרב יהושע פפר
כ"ג אדר ב' ה'תשע"ו

אחד הקרבנות שבהם עוסקת פרשת ויקרא הוא קרבן אשם שנקרא “קרבנן עולה ויורד”. הכוונה בכך היא שאין בקרבן אחידות באשר לזהות הבהמה המוקרבת, שמשתנה בהתאם למצבו הכלכלי של המקריב: העשיר מביא כבשה או שה, והדל מביא שתי תורים או שני בני יונה, או אפילו קרבן מנחה (ויקרא ה, ו-ז). מסיבה זו קרוי קרבן זה בספרות התלמודית “קרבן עולה ויורד”.

אחת הסיבות שבגינן מביאים קרבן עולה ויורד, כפי שמפורש בכתוב, היא ההימנעות מלהעיד עדות אמת. תחילת פרשיית קרבן האשם עוסק באדם שאינו מעיד את עדותו: “ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו” (ויקרא ה, א).

מפסוק זה למדו חז”ל את חובת הגדת העדות.  כלשון ‘ספר החינוך’ (מצווה קכב), שכותרתה “מצוות עדות”: “להגיד העדות בפני הדיינים בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר: “והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו”. בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין”.

במאמר הנוכחי נדון בחובת הגדת עדות. האם חיוב זה חל גם על עד אחד, או שמא רק בשני עדים? האם יש חובה להעיד גם במקום הפסד? האם יש להעיד אפילו בבתי המשפט, או שמא החיוב מצומצם לבית הדין הדתי? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

החובה להעיד בדיני נפשות ובדיני ממונות

בהמשך דבריו מצביע בעל “ספר החינוך” על הבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי ובתחום עברות על איסורי תורה, לבין חובה זו בנוגע לדיני הממונות. וזה לשונו:

“ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה: שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור; וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו; או בעדות מכות, שהיכה האחד את חבירו – בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור”.

מדברי החינוך עולה שיש חילוק בין דיני ממונות לבין דיני נפשות ואיסורי בתורה: בעוד שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עד שאחד מבעלי הדין (או בית הדין) יתבע אותו להעיד, בדיני נפשות ואיסור תורה אין הדבר כן, אלא חייב אדם לבוא ולמסור את עדותו גם בלי שנתבע על כך. כך הוא גם דעת הרמב”ם (הלכות עדות, פרק א, הלכה א).

לדעת ראשונים אלו אין אדם עובר על איסור תורה בכבישת עדותו בדיני ממונות אלא אם נתבע על כך תחילה, שכן הפסוק של “ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע” מתייחס למי שנתבע על-ידי חברו להעיד (כמבואר במשנה, שבועות לה, א): אם תבע אדם את חברו להעיד, והלה טען שאינו יודע לו עדות, ונשבע על כך, כאשר לפי האמת ידע לו עדות – אזי העד הכובש את עדותו נושא בעוון (וחייב קרבן עולה ויורד). מכאן שאין אדם עובר על איסור התורה אלא לאחר שנתבע להעיד.

מנגד, בנוגע לדיני נפשות אנו מוצאים במשנה (סנהדרין לז, ב) שגם מי שכובש את עדותו בעניין דיני נפשות עובר על מצוות עשה של תורה – למרות שאין מי שיתבע את העדות. מכאן, לדעת ראשונים אלו, שיש לחלק בין דיני נפשות לבין דיני ממונות: בדיני נפשות אדם עובר על האיסור גם בלי תביעה, ואילו בדיני ממונות אין אדם עובר אלא אם כן נתבע להעיד.

אולם, התוספות (בבא קמא נו, א, ד”ה פשיטא) סבורים שאדם עובר על האיסור גם כשלא נתבע להעיד, ואף בדיני ממונות. לדעת הפסוק, קפידת הפסוק על תביעת בעל דין נאמרה רק לעניין החיוב להביא קרבן אשם, ואילו בנוגע לחיוב להעיד “בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון”. תוספות מוכיחים את עמדתם זו מדברי המשנה הנ”ל בסנהדרין, ואינם מחלקים בין דיני נפשות לבין דיני ממונות. כך היא גם שיטת כמה ראשונים (עי’ בנימוקי יוסף בשם הרא”ה, ב”ק דף כד, א מדפי הרי”ף).

איסורים נוספים בחובה להעיד

גם לדעת הרמב”ם והחינוך, כתב בספר ‘משכנות יעקב’ (סימן יב) שלמרות שאיסור “אם לא יגיד” לא חל בלא תביעה, מי שלא בא להעיד ביוזמת עצמו עובר על איסור “לא תעמוד על דם רעך”, כמבואר בספרא (קדושים פרשה ב, פרק ד; דין זו הובא על-ידי הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת רצז), ובשאילתות (סימן פג).

כמו כן, הוא מבטל מצוות השבת אבידה, שכן ביכולתו להציל את חברו מן ההפסד, וכשאינו עושה כן עובר במצוות השבת עבידה (עי’ ב’נימוקי יוסף’, שם, בשם הרמב”ן; רא”ש כלל צט, סי’ יא).

מסיבה זו, כתבו ה’קצות החושן’ (סימן כח, ס”ק ג) ו’נתיבות המשפט’ (ס”ק א) שגם עד פסול חייב להעיד, במצב שבו הצדדים קיבלו על עצמם להאמין לעד פסול (כך שעדותו תתקבל בבית דין). למרות שאין  על העד חיוב עדות מן התורה (שכן הוא עד פסול ואין עדותו עדות לפי דין התורה), יש עליו חיוב להעיד מצד “לא תעמוד על דם רעך” ומצד מצוות השבת אבידה.

היקף החובה להעיד

בגמרא (שבועות לג, ב-לד, א) מובאת דעתו של התנא ר’ יוסי הגלילי, המרחיב את חובת הגדת עדות לכל מי שראה אפילו חלק מן האירוע או שהוא יכול להעיד רק על חלק מתוך תביעת חברו. כך נלמד מדברי הפסוק: “והוא עד או ראה או ידע”. הרמב”ן מבאר שהמילים “או ראה או ידע” מיותרות, שהרי “אין עד בלא ראייה ובלא ידיעה”. מתוך הייתור ניתן ללמוד על החובה להעיד כל עדות של עובדה שיכולה לתרום להכרעת הדין. גם אם מדובר בעדות חלקית בלבד, אם צירוף העדות יוכל לסייע להכרעת הדין, חלה החובה להעיד.

עוד יש לציין שגם במקום שאין כאן עדות גמורה, כגון עד אחד שאינו יכול לחייב ממון (אלא שבועה בלבד), עדיין יש חובה להעיד. כך מבואר בגמרא (בבא קמא נו, א) הקובעת כי “היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים”.

מסקנת הגמרא היא שמדובר בעד אחד שיכול לחייב שבועה, אך אינו יכול לחייב ממון. רש”י מבאר שלמרות שאין כאן הפסד ודאי עבור חברו, שהרי ייתכן שהנתבע יישבע ויפטר, בכל זאת חייב העד להעיד, שמא על-ידי חיוב השבועה יודה הלה וייפטר (יצוין שיש סוברים שבמקרה זה החובה אינה דאורייתא אלא דרבנן; עי’ ב’נתיבות המשפט’ כח, א).

יש לציין שבמקרים שאדם אינו מעיד עדות לפי הדין – כגון עדותה של אישה, שאינה כשרה להלכה אך יכולה עדיין להשפיע על התרשמות בית הדין – לא תחול חובת עדות מן התורה. עם זאת, אם העדות תוכל להשפיע על ההכרעה, עדיין תחול חובה להעיד מדין השבת אבידה.

התוצאות של אי-מתן עדות

מה דינו של מי שנמנע להעיד עדות? בזמן שבית המקדש היה קיים, אם נשבע אדם שאינו יודע עדות לחברו, ולאחר מכן הודה שהוא ידע עדות עבורו, היה דינו להביא קרבן עולה ויורד. כיום, האם יש תוצאות משפטיות במצב של הימנעות מלהעיד?

בספר החינוך מסיים את דבריו: “והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה, וענשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו: ‘אם לא יגיד ונשא עונשו'”. מדבריו משמע שאמנם עבר על איסור חמור, אך מעבר לכך אין כל השלכה.

בתסופתא שנינו בעניין זה בשם ר’ שמעון: “יודע עדות לחבירו ואינו מעיד – אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלים לו עד שישלם” (שבועות ג, ב). החיוב לשלם “מדיני שמים” נאמר אף בגמרא (בבא קמא נה, ב) בשם ר’ יהושע, לפיו הנמנע מלהעיד “פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים”. כך נפסק ב’שולחן ערוך’ (חושן משפט כח, א): “כל מי שיודע עדות לחבירו, וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו… ואם כבש עדותו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים”.

לדעת המאירי (ב”ק נו, א, ד”ה כל) מי שאינו משלם את החיוב בדיני שמים “תורת גזילה חלה עליו עד שישיב”. המאירי מביא את דברי אביו של בעל ‘ספר ההשלמה’, לפיהם מי שחייב בדיני שמים ואינו משלם, פסול לעדות עד שישיב, כדין גזלן.

אולם, ב’ים של שלמה’ (ב”ק פרק ו, סימן ו) מבהיר שחיוב לשלם מן השמים אינו מזכה את הנפגע לעשות דין לעצמו ולתפוס מרכושו – ואם תפס, מוציאים מידו. בית דין אינו יכול לאכוף את החיוב לצאת ידי שמים, ולא בדרך של מתן אישור למעשה תפיסה. לפי דרך זו, בית הדין יכול רק להצהיר בפני העד: “אין אנו יכולין לחייב אותך, אבל צריך אתה לצאת ידי שמים, כי דינך מסור לו, כדי שיתן אל ליבו וירַצה את חבירו, ויצא ידי שמים” (ערוך השולחן, סימן כח, סעיף ד; בעניין תפיסה במקום חיוב לצאת ידי שמים, עי’ גם בחידושי הר”ן, בבא מציעא סז, ב, ד”ה ואחרים, ועי’ באריכות ב’קצות החושן’, סימן כח, ס”ק א).

בגמרא (שם) מבואר כי הסיבה שהנמנע מלהעיד בעד חברו אינו חייב מעיקר הדין היא כי הנזק נחשב ל”נזק עקיף”, או ‘גרמא’. הרי”ד (ב”ק צח, ב ד”ה וכיוון) וריא”ז (כד, א מדפי הרי”ף, אות ב) סברו שכיוון שאנו פוסקים כר’ מאיר שיש לחייב בגרמי, יש מקום לחייב שני עדים שכובשים עדותם גם בדיני אדם.

אולם, להלכה נפסק כדברי ה’נימוקי יוסף’ בשם הרא”ה (ב”ק כד, א מדפי הרי”ף), וכדברי הרמב”ן ב’קונטרס דינא דגרמי’ (עמ’ קט), שיש לפטור משום שהחיוב להעיד מוגדר כ”גמילות חסדים”: “והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו… הרי אלו חייבין קרבן ופטורין מן הממון, שנאמר: “ונשא עונו”. וטעמא דמילתא, שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד. ואם לא רצה לקיים אותה מצווה, אין מן הדין לחייבו ממון… אבל מי שאינו רוצה להעיד – פטור, שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים, ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה – אינו חייב”.

לדעת הרמב”ן (כמבואר בהמשך דבריו) יש להשוות את הנמנע מלהעיד לאדם הרואה את אבידת חברו ואינו מטפל בה. אמנם חוסר הטיפול באבידה יוצר הפסד אצל בעליה, אך כיון שכל החיוב לטפל באבידה הוא מצווה, ולא תביעה ממונית שיש כלפי המוצא, הרי שאין לחייב את המתעלם מן האבידה בתשלום ממון.

מצווה להעיד בבית המשפט והחיוב להעיד במקום הפסד

האם תחול המצווה על עדות בבית המשפט שאינו דן כדין התורה?

ראשית כל, לא תמיד יהיה מותר להעיד בבית המשפט של ערכאות. בגמרא (בבא קמא קיג, ב) מבואר שאם אדם הוא עד יחיד, אסור לו להעיד בבית משפט שמחייב על פי עד אחד, כיוון שעל פי התורה אין להוציא ממון אלא על פי שנים (כך נפסק בשולחן ערוך, סימן כח, סעיף ג).

בנוסף לבעיה זו, פסק הרמ”א (שו”ת הרמ”א סימן נב) שבמקרה שההידיינות אסורה מצד איסור ערכאות, המעיד לטובת התובע הרי הוא מסייע לדבר עבירה. יש לציין שב’שער המשפט’ (כו ס”ק א) דוחה את דבריו, שכן שהאיסור לסייע לדבר עבירה הוא מדרבנן, ואילו מצוות לא תעמוד על דם רעך והשבת אבידה הם דאורייתא, ולכן חייב להעיד גם בערכאות. אולם, ב’אמרי בינה’ (הל’ דיינים סימן כז ד”ה ועיין) כתב שבאופן זה לא חל חובת השבת אבידה, כיוון שההלכה אוסרת להציל ממון בדרך זו, וכן אין כאן לא תעמוד על דם רעך, כיוון שהוא מוכן לעזור לחברו אם הוא היה הולך לבית דין.

יש מקומות בהם יש נטייה להקל, כגון בנוגע לעניינים שאף אנו היינו מתקנים תקנות מעין חוקי המדינה, אילו היה בידינו לעשות כן (עי’ בכך בשו”ת ‘בית יצחק’, יו”ד ח”ב סימן עה, ובשו”ת ‘דובב מישרים’ ח”א, סימן עו; עי’ גם בערוך השולחן, סימן כח, סעיפים ח-ט, בנוגע לבתי משפט שדנים דין צדק; עי’ גם ב’בית יוסף’ חו”מ סימן שפח בשם הרשב”א בנוגע לדברים שיש בהם משום דינא דמלכותא). ככלל, לא בכל מצב יהיה היתר להעיד, ובכל מקום יש לעשות בכך שאלת חכם.

במקום שמותר להעיד בבית המשפט, בפשטות נראה שאין כאן קיום למצוות עשה של תורה למתן עדות, שכן העדות היא מחוץ לבית הדין, ואין כאן עדות של תורה. בעניין זה עי’ בדברי הרב יוסף פליישמן שליט”א ב’עומקא דדינא’, ח”ג, עמ’ 61 והלאה, שדן בשאלה של מתן עדות בבית המשפט במקרה של רשלנות רפואית, והרחיב בסוגיות הנדונות כאן (עי’ גם בשו”ת דברי יציב, חו”מ סימן עט).

בוודאי שגם במקום שאין חובה להעיד מטעם זה, בוודאי שיש בכך קיום של מצוות השבת אבידה וחובת “לא תעמוד על דם רעך”.

כיון שהחיוב להעיד בבית המשפט הוא מדינים נוספים אלו, לא תחול חובת עדות בבית המשפט במקום שתסב העדות הפסד לעד. באופנים אלו נאמר הכלל ש”אבידתו קודמת לאבידת אחיו”. כך לא יחול עליו חיוב מטעם “לא תעמוד על דם רעך”, שכן אף חובה זו (בהקשר להצלת ממון) אינה חלה במקום הפסד ממון (עי’ ב’פתחי תשובה’, חו”מ סימן תכו).

מסיבה זו, פסק הרב פליישמן בשאלה הנ”ל שאין הרופא חייב להעיד על מה שהתרשל, במקום שעדות זו עלולה להסב לו נזקים כבדים.

איך מביאים עדים לבית הדין

במקום שאדם מסרב להגיע לבית הדין, האם יכול בית הדין לכפות עליו למסור את עדותו?

ה’ברכי יוסף’ (הובאו דבריו ב’פתחי תשובה’, ס”ק ה) כתב שבית הדין רשאי לכפות על המצווה להעיד, כמו שכופין על כל המצוות (כתובות פו, א). מכאן שבית הדין יכול לנקוט באמצעים שונים כדי להביא את העד להעיד, כגון פרסום שמו כדי לביישו, או ההכרזה עליו שהוא גזלן הפסול לעדות כל זמן שלא העיד (על-פי המאירי הנ”ל; כן כתב גם בספר השלמה, פו, א).

במישור החוקי (במשפט הישראלי), חוק בתי הדין נותן סמכות לבית הדין להזמין עדים, ולקנוס עד המסרב למסור את עדותו. כמו כן, בתי הדין לענייני ממונות יכולות לכפות הזמנת עדים מכוח חוק הבוררות – בתנאי שנחתם שטר בוררות כדין.

ויה”ר שנזכה בקרוב לקיום התפילה “השיבה שופטנו כבראשונה, ויועצנו כבתחילה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים