לתרומות לחץ כאן

פרשת ויקהל – בית הכנסת כמקדש מעט: הלכות בית הכנסת

חייו של יהודי סובבים ונעים סביב בית הכנסת. תפילותיו נישאות משם שלוש פעמים ביום; שם מקום לימוד התורה, כינוסים תורניים, שמחות ואזכרות. עם זאת, הלכות בית הכנסת נותרו כמצווה שאין לה דורשים.

פרשת השבוע, העוסקת במשכן ובכליו, מביאה אותנו לעסוק בהלכות אלו, שנלמדות רובן ככולן מדיני המקדש והמשכן. עד כמה דומים בית הכנסת ובית המקדש במבנה וצורה חיצוניים? בנוסף, נעסוק בצדדים שונים של הלכות בית הכנסת, ובהקשרם לדיני המקדש.

מקדש מעט: מורא מקדש

בעל ה"שולחן ערוך" פותח את הלכות בית הכנסת (אורח חיים סימן קנא) בכמה דינים הנוגעים לקדושת המקום: "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק, והיתול, ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטין בהם, ולא מטיילין בהם, ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים… ואין מחשבים בהם חשבונות… ואין מספידים בהם…".

בעל ה"משנה ברורה" (ס"ק א) מסביר את הטעם להלכות אלו: "כי הם נקראים מקדש מעט, ובמקדש כתיב ואת מקדשי תיראו, שיהא מוראו של השוכן בה עליו". עלינו ללבן את ההלכות הנובעות מהיות בית הכנסת "מקדש מעט" – במה הם דומים, ובמה אינם.

דין תורה או דרבנן ואיסור נתיצת אבן מבית הכנסת

לדעת ה"יראים" (מצוה תט) חובת מורא בית הכנסת היא מצווה דאורייתא, ואסור מן התורה לנהוג בבית הכנסת מנהג ביזיון. יסוד דבריו, כפי שמובא ב"חיי אדם" (כלל יז, סעיף ו), הוא מדברי הגמרא (מגילה כט, א), שם דרשו את הכתוב "ואהי להם מקדש מעט" (יחזקאל יא, טז) על בתי כנסת ובתי מדרש. מכאן, שחובת "ומקדשי תיראו" נאמרה על בתי כנסת. החיי אדם הביא את דברי היראים, ופוסק כמותו.

מאידך גיסא, ברמב"ן ור"ן (ר"ן, מגילה ח, א מדפי הרי"ף) נראה שקדושת בית הכנסת אינו דין תורה אלא מדרבנן. הרמב"ן כתב (כפי שהובא שם) ש"בית הכנסת עשו אותו במשמשי מצווה", ואילו הר"ן כתב שכיון שרגילים לומר בו דברים שבקדושה, "הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם". וכך מכריע בעל ה"פרי מגדים" (משבצות זהב, ריש סימן קנג), ע"ש שחילק בין קדושת בית הכנסת לבין קדושת ספר תורה – זה מדרבנן וזה מדאורייתא.

בפירוש "תועפות ראם" על ספר "יראים" (שם) עמד על שאלה זו, וכותב השלכה אפשרית בשם ס' האשכול בנוגע לנתיצת אבן מבית הכנסת. אם קדושת בית הכנסת היא מן התורה, אזי שייך כאן איסור "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (כפי שנאמר על בית המקדש), ואם אינו אלא מדרבנן, אזי ליכא איסור, וע"ש בשם "אשל אברהם" (סימן קנב, ס"ק ו) שמסתפק בזה. בנוסף, וראה גם ב"שדה חמד" (מערכת בי"ת, אות סג) שהאריך להביא כמה שיטות אם קדושת בית הכנסת היא מן התורה או מדרבנן, ואף כותב את ההשלכה הנ"ל לעניין איסור נתיצת אבן מבית הכנסת.

אולם בודאי חידוש רב הוא שיהיה איסור נתיצת אבן בבית הכנסת, וכבר העיר בפירוש "תועפות ראם" שם שאין הכרח בדבר, וגם אם קדושת בית הכנסת מן התורה ייתכן שאין קדושתו שווה לקדושת המקדש. וראה גם בשו"ת "שבט הלוי" (ח"ג, או"ח סימן יג) שדן באם מותר לנתץ אבן חיצונית מקירות בית הכנסת לצורך בניית סוכה. והביא משו"ת דברי חיים (או"ח סימן ג) שגם אם קדושת בית הכנסת מדרבנן, עדיין ייתכן שאיסור נתיצת אבן הוא איסור תורה, מכוח השכינה השורה בבית הכנסת. אולם לבסוף כתב שם כמה צירופים להקל: כיון שמדובר באבן חיצונית, וגם יבואו מתפללים לסוכה, ויעשה על-ידי גוי, ע"ש.

מצות בנין בית הכנסת: "ועשו לי מקדש"

ב"שדי חמד" (שם) כותב שיש לדון לאור חידושו של ה"יראים" (ושאר פוסקים שכתבו שיש דין תורה של "מקדש מעט", ע"ש בשם מבי"ט ועוד) בגדר חובת בנין בית הכנסת. וכתב שאע"פ שמצווה זו לא הוזכרה בתורה או במוני המצוות, מכל מקום יש לומר שכלולה היא במצוות הכתוב "ועשו לי מקדש", ע"ש שהביא כן ספר תוכחות חיים (הרב חיים פאלאג'י, בשם ס' נחמד למראה).

לפי זה מובן שמה שכופים בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת (כפי שנפסק בשו"ע או"ח, סימן קנ, סעיף א) אינו רק מדין כפייה על צרכי רבים, אלא מדין כפייה על המצוות, לקיים מצוות עשה של "ועשו לי מקדש". מאידך, לפי ספר "יד ימין" (סימן נ) אין זה אלא מדין כפיה על צרכי רבים. וכתב שבמקום שאין מי שיכפה את הרבים על צורכי ציבור, אין מצווה (מדאורייתא או מדרבנן) לבנות בית הכנסת.

פתחי בית הכנסת ודין אכסדרה של בית הכנסת

בתוספתא שנינו (מגילה פרק ג, הלכה יד): "אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר (במדבר ג, לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה". הלכה זו קובעת שמקום הפתח בבית הכנסת צריך להיות כצורת הפתח שהיה בבית המקדש – מכוון כנגד פתח ההיכל וקודש הקדשים.

ארון הקודש צריך לעמוד בכוון אליו מתפללים (ארץ ישראל, ובא"י-ירושלים), ולכן, הפתח צריך להיות מכוון כנגדו. כך נפסק בשו"ע: "אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון, שהוא ברוח שמתפללין נגדו". כמו שהנכנס לעזרה היה משתחווה אל מול ההיכל, כך הנכנס לבית הכנסת משתחווה מול ארון הקודש.

והנה אמרו חז"ל (ברכות ח, א): "אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת", ובב"ח (סימן צ) כתב בשם הירושלמי שכוונת הדברים הוא לעשות "עזרה לפני בית הכנסת, כדי שיכנס אדם לפנים משני דלתות, דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל, דלא כבתי תפילות של אומות העולם עובדי עבודה זרה דאינן נכנסין אלא לפנים מדלת אחת", עיי"ש ((הב"ח ביאר שם את טעם הדבר: "ונראה דהטעם הוא להורות, דאף על פי דבמדת מלך בשר ודם מי שמבקש איזה שאלה מן המלך אינו נכנס לפני המלך לטרקלין שלו, אלא עומד בחצר ושואל על ידי עבדו של מלך שנכנס לטרקלין לפני המלך, אבל במדת מלך מלכי המלכים הקב"ה אסור לשאול על ידי שום אמצעי, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. וכדי להורות על אמונה זו ועיקר זה, צריך האדם ליכנס לפנים משני דלתות, כלומר דאע"פ שבאתי לעזרה שלפני הטרקלין של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אין אנכי מבקש על ידי אמצעי שיכנס לטרקלין ולשאול שאלתי על ידי אחד ממשרתיו, אלא אני נכנס לבית הכנסת עצמו לטרקלין של מלך מלכי המלכים הקב"ה ומבקש מלפניו יתברך, ולא על ידי שום אמצעי. אבל אומות העולם שמעמידין עבודה זרה בבית תפילתם ומעלין בדעתם שעבודה זרה זו היא האמצעי שעל ידה יתן להם הקב"ה שאלתם, לפיכך אין להם אלא דלת אחד שנכנסין בה לבקש שאלתם מעבודה זרה שמעמידים בבית זה, וק"ל".)). דברי הב"ח הובאו להלכה במגן אברהם (שם, ס"ק לה), וביאר: "ולכן נהגו לעשות אכסדרה לפני בית הכנסת". הלכה זו הובאה אף במשנה ברורה (ס"ק סא).

בשו"ת ה"חתם סופר" (או"ח סימן כז) הביא גם הוא את דין עשיית ה"פרוזדור" [חדר מבוא] לפני הפתח הראשי של בית הכנסת, כדי שלא יכנסו מהרחוב מיד להיכל בית הכנסת. וכותב שם שפתח הפרוזדור לא יהיה מכוון כנגד פתח בית הכנסת אלא לצפון ודרום, וטעם הדבר: "שהרי כן מצינו בבית המקדש, אע"ג שהיה שער ניקנור במזרחה של עזרה, מ"מ עיקר הכניסה והיציאה היה לצפון ולדרום… והכי נמי יש לבנות פתחי האכסדרה שלפני בית הכנסת לדרום או לצפון".
מיקום הבימה- באמצע ההיכל
הרמ"א (סימן קנ, סעיף ה) מביא את דברי הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק יא, הלכה ג) שמקומה של הבימה הוא באמצע בית הכנסת. בביאור הגר"א מציין שהמקור לדין זה נמצא במסכת סוכה (נא, ב) שם מסופר שבבית הכנסת שבאלכסנדריה בה היו כפליים כיוצאי מצרים, ובימה של עץ באמצעיתה.

טעם הדבר מבואר ברמב"ם שהוא כדי שישמעו כולם את קריאת התורה. כך גם כותב ה"כסף משנה" (שם): "ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בית הכנסת, כי העמדה באמצע אינו מהחיוב, אך הכל לפי המקום והזמן. שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד בימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעוונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעין, יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע".

מבואר מתוך הדברים שאין חובה לעשות בימה באמצע בית הכנסת, אלא שכך היו עושים על מנת שישמעו כולם. אבל, כאשר אין צורך בכך, מותר למקם את הבימה באחד מצידי בית הכנסת. שו"ת "חתם סופר" (או"ח סימן כח) מוסיף טעם אחר מסברא, "שאנו מחזיקים הבימה שבה קורין תורת הקרבנות כמו מזבח, שמפני כן מסבבים הבימה בחג הסוכות כמו שסובבו המזבח, ואותו מזבח שעמד בהיכל לפני ארון הקודש שהוא מזבח מקטר קטורת היה עומד באמצע הבית, מכוון בין מנורה לשלחן, וכפירש"י בפרשת תרומה, וכמבואר בש"ס ורמב"ם. ויען הבימה שלנו עומדת בפנים כמזבח הפנימי, ע"כ ראוי להעמידו באמצע בית הכנסת לדמותו לבית המקדש בכל האפשר, ואין לשנות במקדש מעט שלנו".

כידוע (ראה ביאור הלכה, סוף סימן קנ), ה"חתם סופר" נלחם קשות נגד כת הרפורמים, שביקשו לשנות את מנהגי בית הכנסת, ובתוך כך למקם את הבימה בקדמת בית הכנסת. בזה חשבו הרפורמים לדמות את בית הכנסת לבתי התפילה של אומות העולם. ומסיים החת"ס: "והכלל: חדש אסור מהתורה".

אולם רבי משה פיינשטיין ב"אגרות משה" (או"ח ח"ב, סימן מא) תמה על מה שדימה החתם סופר את הבימה למזבח הפנימי. שכן, שני הדברים שהזכיר החתם סופר (פרשת הקרבנות וסיבוב חג הסוכות) היו במזבח העולה. ומוסיף עוד רבי משה, שהיה לו ל"חתם סופר" לומר שהבימה דומה למזבח העולה שהיה באמצע העזרה, ועוד יותר מצומצם ממזבח הזהב שבהיכל, וצ"ע בטעמו. ומסיים: "אבל עכ"פ לטעמו, וכן איתא בשו"ת משיב דבר (סימן טו) שהוא דמי למזבח, יש נמי לעשות באמצע, שכן היה מזבח הזהב בפנים ומזבח העולה בעזרה". והמשיך שכיון "שהוא רק מסברא בלא מקור, אין להחמיר שתהיה הבימה מצומצמת באמצע בית המדרש". כך גם פסק רבי משה (סימן מב) לפי זה, שאין להחמיר שלא להתפלל  בבית כנסת שהבימה אינה באמצעיתה, ומה שהחמירו בזה ביותר הוא דווקא במדינת הונגריה, כדי למגר את תופעת ההשכלה ואת רשעת הרפורמים.
עליות בית הכנסת: דמיון לעזרה או להיכל
על דרך השאלה הנ"ל אם יש לדמות את הבימה למזבח הפנימי או למזבח העולה, מצאנו דיון בנוגע לעליית בית הכנסת: האם יש להן דמיון לעליית היכל או לעליית עזרה.

על כך כותב ה"בית יוסף" (סימן קנא, אות יב): "כתב המרדכי בפרק קמא דשבת (סי' רכח) בשם רבינו מאיר, איני יודע איסור גמור להשתמש בעלייה שעל גבי בית הכנסת כמו שכתבתם, דאפילו גגין ועליות דעזרה לא נתקדשו. מיהו יש ליזהר מלהשתמש שם תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם. ומהרי"ק כתב בסימן קס"א (ענף ז) בשם המרדכי (שם), ושמא דומה לעליות היכל שנתקדשו, כדאמרינן בפרק כיצד צולין (פו, א) דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושה ומעין קדושת היכל".

בעקבות דבריו ב"בית יוסף", פוסק בעל ה"שולחן ערוך" (סימן קנא, סעיף יב): "יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם". וביאר במשנה ברורה (ס"ק מ) שהספק הוא "אם לדמותו לעליות העזרה דלא נתקדשו, או כיון דבית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט, יש לדמותו לעליות היכל דקי"ל דנתקדשו בקדושת היכל".

דמיון בית הכנסת למקדש מתבטא באיסור נוסף. רבי עקיבא איגר בגליון שו"ע (סימן קנ, סעיף א) כותב בשם הר"ד ערמאה, שיש איסור מדרבנן לנטוע אילנות בחצר בית הכנסת, מדין "לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה". דין זה נידון הרבה בדברי הפוסקים, כמו שהביא בפסקי תשובות (סימן קנ, אות יט, הערה 90) –  יש הכותבים לאיסור, ויש להיתר.

מנהגים נוספים: נרות, מדרגות, ופרוכת

כותב השו"ע (קנא, ט) "ונוהגין להדליק בהם נרות לכבדן", ובמשנ"ב (ס"ק כז) מבאר הטעם "שכן היו עושין במקדש", וראה ב"פסקי תשובות" (קנא, אות יט) שמביא מקורות נוספים למספר הנרות שיש להדליק, ומהו מקום הדלקתם.

ובשל"ה הק' (פרשת תצוה, אות לג) כתב בעניין ה"נר תמיד" שיש בו רמז להדלקת הנרות של בית הכנסת: "אף שבעונותינו הרבים חרב בית המקדש, מכל מקום מצוה הוא להדליק נר בבית הכנסת שנקרא מקדש מעט, ויהיה דולק ערב ובקר בשעת התפלה, כי התפלה היא במקום עבודת הקרבנות בבית המקדש" [כיום מקיימים מנהג זה במנורה חשמלית משום חשש דליקה]. וראה גם במשנה ברורה (סימן תקיד, ס"ק לא) שמותר להדליק נרות ביהכ"נ ביו"ט, ואפילו ביום, משום כבוד בית הכנסת, כמו שנאמר "כבוד ה' באורים".

עוד מבואר ב"פסקי תשובות" (בשם מהרי"ץ דושינסקיא ח"א, סימן יד), שיש להדר לעשות שלש מדרגות העולות לארון הקודש, כמו שהיה במקדש לעלות לדוכן. והביא שכך נמצא בבית הכנסת 'אלטנוי' בפראג.

בענין הפרוכת המכסה את ארון הקודש, נשאל הרב עובדיה יוסף על נדיב אחד שרצה לפאר את ארון הקודש בציפוי זהב – האם יאה לעשות כך במקום הפרוכת התלויה לפני הארון? ענה על כך הרב עובדיה (שו"ת יחוה דעת ח"ו, סימן ט) בשם שו"ת זרע אמת (או"ח סימן כו) שאין להסיר פרוכת מארון הקודש כדי להחליף את ארון הקודש לארון מהודר יותר בו אין פרוכת. הסיבה לכך היא משום שפריסת הפרוכת לא נועדה רק לנוי, אלא על שם האמור במשכן ובמקדש, "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".

בנותן טעם להוסיף שבשו"ת "נודע ביהודה" (תניינא, או"ח סימן יח), כשנשאל אודות צורת המבנה של בית הכנסת, לא הקפיד שיהיה בית הכנסת בעל ארבע צלעות. כשהיה צורך בדבר, התיר לבנות בית הכנסת בכל צורה: משולש, משושה, או עגול. אולם סייג את דבריו שם, שאין לשנות את מבנה ביהכ"נ מתוך רצון להידמות לבתי השרים, ורק מסיבה של צורך מקום, וכדו'. לפי דברי הפוסקים שהרבו לדמות את בית הכנסת למקדש, לכאורה היה מקום להצריך דווקא מבנה בעל ד' צלעות.

לסיום, נחזור ונדגיש את חובת מורא המקדש בו פתחנו. בעל ה"שדה חמד" (מערכת בי"ת, אות סג) כותב בשם ס' רוקח שמי שרגיל לדבר שיחת חולין בבית הכנסת, אפילו שלא בשעת תפילה, "יתענה ארבעים תעניות, וילקה". ומבאר שם (בשם בעל ה"שלמי ציבור") שאע"פ שלא עבר על לאו, יש לו ללקות דוגמת האיסור של ביאה ריקנית למקדש, כי לא הותרה הכניסה לבית הכנסת אלא לצורך עבודה (תפילה) או לצורך לימוד תורה שעדיף מזבח ומנחה. מי שעבר על כך בשיחת חולין, ראוי שילקה על כך.

וב"משנה ברורה" (סימן קנא, ס"ק א) הביא דבר נורא בשם הסמ"ק: "וכתב בסמ"ק שבעוון קלות ראש בביהכ"נ, נהפכין לבית ע"ג ח"ו". לדאבון לב, רבים מבתי הכנסת של הדור הקודם בארה"ב, הם כיום כנסיות, ומי יודע אם אין הדבר משום אי-קפידה על קדושת בית הכנסת, כמו שהאריך המ"ב שם (ס"ק ב) בגודל עוון ביזוי בית הכנסת.

ומנגד כתב הרב חיים פאלאג'י בעניין גודל שכר השומר פיו ולשונו בבית הכנסת, שלא לדבר בה שום שיחה בטלה (תוכחת חיים, ס"פ תרומה, עמוד קעג): "כמה מעלות טובות מצינו במי שנזהר שלא לדבר בבית הכנסת שיחה בטלה. בחיים חיותו יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח, ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו, וכמ"ש לעיל. ועוד בה כי לאחר מותו תנוח נפשו בקבר לשכון לבטח, ואין נרקבים לא גופו ולא עצמותיו".

ויה"ר שנזכה לקיים את הלכות בית הכנסת כדבעי, ונראה בקרוב בבניין בית חיינו, לקיים את כל דיניו והלכותיו, במהרה בימינו אמן.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. ישר כח גדול.
    האם יש חזקה למי שקנה כסאות בבהכ"נ, ועבר דירה, שלא יורידו את שמו מהכסא?
    האם יש ענין שישאר שמו בבית הכנסת ? או שזה סתם עינין רגישי?
    האם מותר למשהו מהמתפללים להדביק מדבקה על שם שמופיע ? אולי ללא רשות הגבאים?
    תודה

  2. לפני שנים מספר אמר לי הגר"צ ובר שליט"א רבה של נוה יעקב שמותר לרכוש מקום בבית הכנסת מכספי מעשר [כאשר מדובר בסכום גדול מאוד המיועד לבניית בית הכנסת] כיון שאין בעלות אמיתית על המקום ומי שעובר דירה מפסיד את מקומו.
    ברור שאין שום ענין שהשם ישאר על הכסא, אני לא מבין גם את הענין הרגשי אבל על כל פנים ענין אמיתי ודאי אין כאן.
    אין להדביק שם אחר ללא רשות הגבאים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *