גרושה מנישואין קונסרבטיביים לכהן – דיון בשיטת הצמח צדק בנושא

הרב שלום דוב בער שוחאט
כ"ג אדר א' ה'תשע"ו
דומ”צ בברוקלין ניו יורק
חבר בד”ץ אגודת הרבנים דארה”ב וקנדה

ענף א: השתלשלות המקרה

בשנת תשע”ג נשאלתי ע”ד אשר שהתחתנה עם בחור בטעמפל קונסרווטיבי במונטריאול. הראביי המסדר הי’ מהטעמפל ואתו החזן. תחת החופה עמדו אבי ואם החתן, אבי ואם הכלה, הראביי, ידיד החתן (“בעסט מאן”) ואחות הכלה. ישנה תמונה אחת מהחופה, ובה החתן והכלה עומדים עם הגב לקהל ועם הפנים לראביי המסדר והחזן שהם ניהלו את הטקס (ואין נראה שיש מיקרופון, וממילא לאו דוקא שיכלו הקהל לשמוע מה קורה ועאכו”כ שלא לראות מה הי’). לדברי האשה, היא הלכה עם חתנה קודם החתונה לבחור את שני טבעות הנישואין זמן מה לפני החתונה, ושני הטבעות נשארה ברשותה כל הזמן מעת קנייתם ועד החתונה (ואף לבשה את זה כמ”פ קודם החופה). בעת החופה החתן נתן לה טבעת ואחר-כך אמר לה “אני לדודי ודודי לי” ומיד אח”כ הראביי אמר לכלה לתת טבעת לחתן ולומר אותם מילים. לא זכור לה שייחדו עדי קידושין (ולדברי’ באם היו עדי קידושין – היו מסתמא מר לוין ואחות הכלה). לדברי’ היא מעולם לא קיבלה שטר כתובה בעת החתונה. לאחר סיום טקס החופה אמר (כמנהג הגויים) “אני מצהיר עכשיו שהנכם בעל ואשה. רשאי אתה לנשק את אשתך”. לא זכור לה אם סעודת החתונה היתה כשרה או לא, אבל היא לבטח לא הקפידה על זה אז. למיטב זכרונה – כל המוזמנים הן מצד החתן והן מצד הכלה לא היו שומרי תומ”צ כלל, וכל אלו שרואים בתמונות לא היו דתיים כלל (משפחת הכלה היו חברים בטעמפל הנ”ל כמה דורות ורק באו לתפילות ימים נוראים). בסעודת החתונה לא רואים את הראביי והחזן, וגם האשה לא זוכרת שהם היו בעת הסעודה. מקודם החופה הם חתמו איזה דף ואינה זוכרת אם זה הי’ “ספר הנישואין” של הטעמפל או דפי הרישום של הממשלה.

הזיווג לא עלה יפה, וזמן קצר לאחר החתונה התחילו בעיות, הבעל לא עבד, אמו התערבה בחייהם, הבעל נהג לצעוק על אשתו כל הזמן, וכג’ שנים אחרי החתונה היא כבר היתה שבורה לגמרי, ולאחר שכבר היו להם ג’ ילדים, סוכ”ס נפרדה ממנו. מאחר וידידותי’ של האשה אמרו לה שהיא צריכה גט, אזי היא התעקשה שבכל הסכם גירושין יהי’ כתוב שהוא מתחייב לתת גט, ואכן הוא נתן לה גט כדמו”י בבד”ץ דמונטריאול (אז בנשיאות הראב”ד הרב ניז’ניק ע”ה). לאחר שנפרדה היא פגשה כהן והיתה בידידות עמו, ולאחר ששניהם קיבלו גט (בשנת 1992) הם החליטו להתחתן, ובשנת 1994 התחתנה עמו בטקס רקונסטרקטיוניסט ע”י ראביי שאינו שומר תומ”צ לכו”ע, מחלל שבת ואוכל טריפות.

הבירור על הכהן העלה שסביו הי’ כהן מוחזק שהי’ חלק מביהכ”נ דתי, והי’ עולה לתורה בתור כהן, אבל ילדיו (דהיינו אביו של הבעל השני הנ”ל, ואחי-אביו) לא היו שומרי תומ”צ בכלל, ולא הקפידו על שום מצוה, ולדוגמא שביום-כיפור היו הולכים האחים עם ילדיהם (ביניהם הכהן דידן הנ”ל שהי’ ילד אז) למסעדה טריפה לאכול ארוחת צהריים בעת דרשת הרב, והיו חוזרים אח”כ לביהכ”נ להמשך התפילה. ובבית לא הקפידו על כשרות ולא שבת וכל כיו”ב. וכשהתחתן הבעל השני (הכהן) עם האשה הנ”ל לא הי’ אכפת לו בכלל מכך שהוא הי’ כהן והיא הי’ לה גט, וגם לא הי’ אכפת להוריו.

בתה של האשה התקרבה לשמירת תומ”צ ע”י חב”ד במונטריאול והיא בעלת-תשובה שומרת תומ”צ, ולפני כמה שנים התחתנה, ובעת חתונתה התחיל תהליך התקרבותם של אם הכלה ובעלה השני (הכהן הנ”ל), וכיום הם שומרים תומ”צ, ורוצים לחיות את שארית חייהם בהיתר, הבעל רוצה לחזור לכהונתו והאשה רוצה להינשא בחופ”ק. ונדו”ד הוי שעת הדחק דכבדיעבד דמי, דלא יתגרשו זמ”ז, ומציאת פתרון למצבם יחזקם יותר בשמירת תומ”צ.

 

ענף ב: טקס נישואין קונסרבטיבים

א. בראשית דברנו נבא לברר מהות קידושין של הקונסרבטיבים, ובהקדם בירור מהותו של ה”ראביי” המסדר-קידושין הנ”ל, מה גדרו והאם יש מקום לחשוד בו שמא עשה קידושין כדמו”י או לא, דהנה דיברנו עם ראביי אורטודוקסי מודרני מהעיר מונטריאל שאמר לנו שהגם שלא הכיר את ראביי כהן הנ”ל, אבל נראה לו שהי’ שומר תומ”צ בחייו הפרטים, אבל הי’ קונסרבטיבי בטעמפל שלו, שחילל שבת ברבים בדיבורו במיקרופון ואף הי’ המניע העיקרי להפך את הטעמפל מישיבה נפרדת בלי מחיצה לישיבה מעורבת לגמרי. גם, האשה הנ”ל מספרת שהגם שמעולם לא ראתה את הראביי נוהג במכונית בשבת, אבל ביתו הי’ במרחק גדול מהטעמפל לילך רגלי.

וזה החלי: הראביי נולד במשפחה שומרת תומ”צ, ולאחר נישואיו למד קצת ב”היברו יוניון קולג'” (רפורמים) ואח”כ בסמינר התאולוגי לרבנים (קונסרבטיבי) שם למד ו”הוסמך לרבנות” מאת צוות המורים: מרדכי קפלן שר”י (מייסד זרם רקונסטרקטיוניסט), לואיס גינזבערג, לואיס פינקלשטיין ואלכסנדר מארקס. לאח”כ הוא נהי’ “ראביי” בטעמפל במונטריאל, שהי’ אז טעמפל קונסרבטיבי שמרני שישבו בו האנשים והנשים בלא מחיצה אבל נפרדים ע”י מעבר, ואחרי כמה שנים הוא הי’ המניע העיקרי שהפך את הטעמפל לישיבה מעורבת לגמרי (משפחתית). לאחר שפרש מתפקידו – דחף את הראביי הנוכחי לאפשר לנשים לקבל עליות ולקרוא בתורה. ברוב החתונות הוא הי’ מופיע יחד עם החזן (שהי’ שומר תומ”צ בחייו הפרטים, אבל חילל שבת ברבים בשירה במיקרופון והשתתף בכל מעשי הקונסרבטיבים, ואף הי’ חבר באיגוד החזנים שע”י ארגון טעמפל של הקונסרבטיבים).

ולהעיר, שבחתונת בנו של הראביי הנ”ל גם הי’ טקס החלפת טבעות, והראביי דנן הי’ מסדר קידושין.

ויש לברר מהו סדר ה”חופה וקידושין” לפי דת הקונסרבטיבים, דבספר “מורה דרך – Rabbi’s Manual” שהוא המדריך לראבייס הקונסרבטיבים (שיצא לאור בשנת תשנ”ח, והוא הוצאה חדשה ממה שיצא בתשכ”ה [ואינו תח”י]), מופיע סדר קידושין דלקמן (באנגלית):

ראביי (לחתן): “האם אתה [שם החתן] נושא את [שם הכלה] להיות אשתך הנשואה אליך לפי החוק, לאהבה, לכבדה ולייקרה?”. חתן: “כן”.

ראביי (לכלה): “האם את [שם הכלה] נושאת את [שם החתן] להיות בעלך הנשוי אליך לפי החוק, לאהבה, לכבדה ולייקרה?”. כלה: “כן”.

ראביי (לחתן): “אשר לכן, אתה [שם החתן] שים את הטבעת על אצבע כלתך ותאמר לה ‘הרי את מקודשת לי, כאשתי, בטבעת זו, לפי חוקי משה וישראל'”. החתן חוזר על דברי הראביי.

ראביי (לכלה): “את [שם הכלה] תאמרי לו ‘טבעת זו שאני מקבלת ממך, תהי’ אות שנהייתי אשתך לפי חוקי משה וישראל'”. ואם הכלה נותנת טבעת לחתן אזי היא אומרת לחתן “טבעת זו היא אות שאתה בעלי לפי חוקי משה וישראל”, או שאחד אומר לשני “אני לדודי ודודי לי” בעת נתינת הטבעות אחד לשני.

(בנדו”ד, האשה לא זוכרת שהראביי שאל אותם האם הם רוצים לישא זא”ז קודם החופה, וגם בעת החלפת הטבעות החתן רק אמר אני לדודי ודודי לי…).

בנוסף לכך, עיקרי התנועה הקונסרבטיבית כפי שמופיעים בקונטרס “אמת ואמונה – Statement of principles of Conservative Judaism” (שיצא לאור בשנת תשמ”ח) גובלים בכפירה, לדוגמא נכתב שם שהעיקרון השני הוא שהמחקר המודרני הוכיח שההלכה גדלה והתפתחה והשתנתה במשך הדורות, והבנה זו נחוצה בדורנו זה שבו העולם עובר שינויים רבים. ובהרחבה יותר בפרק על ההלכה נכתב שקדושת ההלכה אינה קשורה לדינים מסויימים אלא לכללות גוף ההלכה שמשתנית מדור לדור, ושמנהיגי התנועה בכחם לשנות את ההלכה לפי צרכי הקהילה, והכל עם המטרה של שימור תפקיד ההלכה בתור מדריך אפקטיבי ומוסרי לחייהם. וכן נכתב שיש חילוקים בין ה”ראבייס” של התנועה מה מהות הגילוי האלקי, שיש המאמינים שזהו גילוי מתמשך בטבע ובעולם ולא אירוע ספציפי שקרה בזמן מסויים.

קו זה, של שינוי ההלכה לפי צרכי השעה, אינו דבר חדש בתנועה, אלא כבר בשנת 1952 נתקבלה ע”י ועד ההלכה של התנועה פסק של בן-ציון בוקסר (ראביי קונסרבטיבי שהוסמך בסמינר לרבנים) המתיר להשיא כהן לגרושה מפני שכיום המושג “גרושה” אינו כמו בעבר שהאשה היתה נחשבת סוג ב’ (מאחר וראו בה ערוות דבר) אלא היא עדיין חשובה מספיק כדי להינשא לכהן, ולכן הוחלט לעקור את האיסור הזה מן התורה בגלל שיש לבי”ד כח לעקור דבר מהתורה, ואין לומר דהוי רק “הוראת שעה” ו”בדיעבד” כי כזה דבר יפגע ברגשות האשה שנישאת, ולכן יש לעשות כך לכתחילה במסיבה גדולה, הכהן יישאר בכהונתו וילדיו אינם חללים בתנועה הקונסרבטיבית. ובשנת 1970 החליט ועד ההלכה לבטל את כל ענין הממזרות, ויבצעו נישואין לכל יהודי מבלי הבט על חטאי הוריו. אבל לענין גיטין הם החליטו להשאיר את ההלכה על כנה… ויוצא מהם, דהם כופרים בתושבע”פ מן השמים, ויש מהם הכופרים גם בתושב”כ מן השמים.

ב. ועתה נבא לדון בגדר ההלכתי של קידושין קונסרבטיבים בכלל, ובמה שנוגע בפרט לנדו”ד, בקידושין שנעשו ע”י ראביי קונסרבטיבי שאולי שמר תומ”צ בחייו הפרטיים, אלא שנעשה בטעמפל קונסרבטיבי עם טקס החלפת טבעות ובלא דיבור של קידושין. והיסוד להחשיב נישואין אלו כבטלים ומבוטלים ולהעמידה בחזקת פנוי’ הם בעיקר ע”פ דברי הגאון הר”מ פיינשטיין זצ”ל בכמה מתשובותיו שדנים בנישואין (וגיטין) קונסרבטיבים ורפורמים.

בנוגע לתוקף קידושין רפורמיים כותב הגאון הרמ”פ בכ”מ בתשובותיו. התשובה הראשונה משנת תשי”ז (אגרות משה אבהע”ז ח”א סי’ עו) דנה באשה שנישאת ע”י רפורמי, במעמד שכל אורחי החתונה היו מופקרים, והסעודה לא היתה כשרה, ושם מבאר ב’ כללים מדוע יש לפסול הקידושין:

  • ע”ד דברי החת”ס (אבהע”ז סי’ ק) שכתב דאם הרב זימן עדים פסולים ובקהל היו עדים כשרים – הקידושין כשרים מחמת אלו שבקהל אפי’ אם לא ראו או שמעו מה הי’, וא”כ גם בנדו”ד אולי יהי’ החופה כשרה. ומבאר דזהו רק כאשר רב מומחה מסדר קידושין, דאז י”ל “אנן סהדי” דהי’ קידושין כדת, אבל במקרה של “רשע מהרעפארמער” שמסדר קידושין אין “אנן סהדי” שנעשה כדין שהרי אינו בקי בדיני התורה או אינו חושש כלל לדיני התורה, ולכן אפי’ כשיש כשרים בקהל – אם לא ראו בבירור שנעשה כדין, אין כאן שום מעשה קידושין. אבל מ”מ מחוייבים לברר היטב שלא הי’ שום עד כשר שראה ושמע מעשה הקידושין, ויש לברר על כל אחד מהמשתתפים מה הוא פיסולו ע”פ דין, ויש לבררו בעדים (וחזר על כל זה שוב בתשובה הבאה שם (סי’ עז)).
  • ע”ד שיטות הסוברים דמאחר ודרו איש כאשתו כמה זמן אחר החתונה במקום שיש בו יהודים אולי נאמר שנתקדשה בביאה “הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה”, ואז אין אדם בועל בעילת זנות אלא מתכוין לשם קידושין, וא”כ אולי יש תוקף לקידושין אלו דהרפורמים. ומבאר דאינו כן, דהכלל דאדם מכוין ביאתו לשם קידושין אולי אפ”ל בנישואין אזרחים שאז החתן יודע דאין זה טקס דתי ואולי מכוין לקדש בביאה, אבל כשבאים אל הרפורמי הרי החתן חושב שע”י הטקס הרפורמי נתקדש וא”כ כל בעילותיו הם על סמך הקידושין דהרפורמי, וממילא מעולם לא כיון לקדש בביאה. ומוסיף, דכל מי שמופקר לעבור על איסור תורה – לא אמרינן בו הכלל דאין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות.

בתשובה הבאה שם (סי’ עז), שנכתבה באותה תקופה (שהרי הכרך ההוא דאג”מ הודפס בתשכ”א), מוסיף עוד ב’ כללים בפסול קידושין רפורמים:

  • לפעמים מעשה הקידושין שעושה החתן פסול גם מבלי הבט על הראביי המסדר, דלפעמים נעשה עם טבעת שכבר שייכת לכלה מקודם החתונה, או שנתנה לה בתור מתנת נישואין קודם החופה ועכשיו יש רק אמירה בעלמא.
  • ועוד יותר, דלפעמים אין בכלל מעשה קידושין מהאיש לאשה, כי מחליפין טבעות מאחד לשני וגם האשה אומרת איזה נוסח.

בתשובה נוספת מאותה תקופה (אגרות משה אבהע”ז ח”ה סי’ יב) שנכתבה כנראה בקיץ תשח”י (כי התשובה הבאה שנכתבה כהמשך לזו, מתוארכת בתשרי תשי”ט) כתב באופן אחר קצת מהתשובות הקודמות, וכנראה שנתברר לו בין כתיבת התשובות מה המצב לאשורו:

  • דאינו מצריך שיבררו פסול כל המשתתפים ע”י עדות, אלא כותב שמספיק שישאלו את הכלה ומשפחתה ע”ד אורחי החתונה, וגם זה הוא רק לחומרא, ואם ידעו ע”פ דבריהם שלא היו שם שום עדים כשרים אזי אין כלום בהקידושין. והסיבה לכך היא, משום שהכלה אינה בחזקת אשת איש, אלא היא בחזקת פנוי’ ומעמידין אותה על חזקתה, ולכן לא צריכים עדים כשרים להוציאה מחזקת אשת איש, וממילא כל זמן שלא יבואו עדים ויעידו שהי’ קידושין כדין אזי אין אפי’ קול קידושין, ואדרבה באם יעידו שנתקדשה אצל רפורמי אזי הוי כאומרים שלא נתקדשה כדין!
  • בתשובה זו חוזר שוב על ביאורו בדברי החת”ס דלעיל, דהוא רק כאשר הרב הוא הגון, משא”כ בנדו”ד. וגם חוזר שוב על ביאורו דאע”פ שדרים יחד, הנה מאחר והם מופקרים ועוברים על כל התורה בפרהסיא הרי הם חשודים על העריות וא”א לומר שנישאה בקידושין ולהביא הוכחה מדירתם יחד, ובודאי שאין להם החזקה שבעל לשם קידושין.

ובתשובה משנת תשכ”ט (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ עה) ע”ד נישואין רפורמים כותב דאין שום חשש על קידושין רפורמים (ושכך כתב בתשובותיו בחלק א (הובאו לעיל)), ושכל החשש יכול להיות רק בדרו ביחד, וגם לזה אין לחשוש ואינו דומה לנישואי ערכאות (כמשנ”ת לעיל), ומוסיף עוד ב’ פרטים:

  • מאחר ואינם שומרי תומ”צ, מסתמא לא דרו לאחר חתונתם בסביבות שומרי תומ”צ, וממילא אין עדות שנתייחדו ואם-כן אין מה לחשוש כלל.
  • אף לפי הי”א ברמ”א (אבהע”ז סי’ מו סעי’ ד) דאין מבטלין קלא, דאולי הי’ ידוע שהיו נשואין והי’ קול, כאן אינו כלום, כי כל הקול הוא שנתקדשה ברפורמים, ואם כן אין כאן קול קידושין…

[בהמשך לתשובה זו, כתב הגרא”י אונטרמן תשובה באותו נושא (נחלת צבי ח”ב ע’ 241 ואילך) ומבאר שאף הרמ”פ לא הוציא פס”ד כללי לבטל כל קידושין שנעשו ע”י ראביי רפורמי, וכותב שבכל מקרה יש לברר את רשימת הנוכחים ולוודאות שלא היו שם הכשרים להעיד].

ובתשובה משנת תש”ל (אגרות משה אבהע”ז ח”ג סי’ כה) ע”ד נישואין רפורמים חוזר שוב על עיקרי הדין לפסול קידושין רפורמים, הן מפאת הסיבה שאין מעשה קידושין (כי יש רק אמירה בעלמא) או שמחליפים טבעות “ומוכיח נתינתה על נתינתו שהוא רק מתנה בעלמא . . ולא שבזה מקדשים זה-את-זה”, והן מפאת הסיבה שאין עדים כשרים, ומבאר שוב שאע”פ שדרים ביחד אין לחשוש לזה כלל ואינו דומה לנישואין בערכאות. וכאן מוסיף עוד פסול בקידושין:

  • אין הם מקדשים כלל, כי הראביי שואל אותו אם הוא רוצה לישא אותה ואח”כ שואל אותה אם היא רוצה לישא אותו, ומה שהם עונים הוא כתשובה לשאלת הראביי ואינו נחשב שמדברים בעסקי קידושין אלא בעסקי אישות, ואח”כ נותנים זל”ז הטבעות על הסכם האישות שנעשה ביניהם (שענו לראביי “הן” על שאלתו), ולכן אינו כלום אפילו אם נעשה בפני עדים כשרים!

ולכן מבאר דאין לחשוש כלל לקידושין רפורמיים, ומשמע מדבריו שאי”צ לברר מי היו המוזמנים, ומה הי’ פסולם.

בתשובותיו משנת תשל”ד ותשל”ו (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ עו וסי’ עח) חוזר שוב על קביעתו דאין כלום בקידושין רפורמים אפי’ לשיטות הסוברים דיש ממשות בנישואי ערכאות (כהגרי”א הענקין), כי הרפורמים “כולם כופרים גמורים בכל עיקרי האמונה” ולכן אין צריך בכלל לחקור אודות הראביי.

בנוגע לתוקף קידושין קונסרבטיבים יהי’ תלוי בגדרו של ראביי קונסרבטיבי, דאם נאמר שהוא באותו גדר כמו ראביי רפורמי, אזי הדין יהי’ כקידושין רפורמים (דאין לחשוש להם כלל, כדלעיל), ובאם אינו בגדר זה – אולי יהי’ הדין שונה, וע”פ העיון בתשובותיו על מעשי הקונסרבטיבים בכלל, ועל קידושיהם בפרט, אפשר לברר על נכון שיטתו בזה.

התשובה הראשונה בגדרו של ראביי קונסרבטיבי היא מלפני שנת תשכ”א (אגרות משה אבהע”ז ח”א סי’ קלה) הדנה בגט שנכתב ע”י ראביי קונסרבטיבי שטוען ששומר שבת ומניח תפילין, והבעל אינו רוצה לתת גט כדמו”י ומעגן את אשתו, והגאון הרמ”פ נשאר בספק על גדר פסלותו של הראביי, ומאחר והסופר והעדים היו כשרים לכן מכשיר את הגט. וזה תוכ”ד: אלו שלמדו בסמינר של הקונסרבטיבים או שהם ראביי’ס בטעמפל’ס שלהם שיטתם היא לזלזל ולבטל תומ”צ והוי כפירה, וממילא נחשב כאפיקורוס ופסול לעדות (ואי”צ לקבל עדות בפניו ע”ז). או אפ”ל דמאחר שלמדו בסמינר עבור פרנסה כדי לקבל משרת ראביי אצלם שמשלמת יותר טוב, ונשארו באמונתן בתורה, לכן לא איתרע חזקתם, והם רק ספק פסולים לעדות. ובאם ידוע שמקפידים על שמירת תומ”צ ורק מקילים באיסורים הקלים, אזי “אולי נוטה יותר שלא נפסל כל-זמן שאין לנו עדים ובפניו שעבר על איסורין הפוסלין לעדות”.

והגם ששיטתו של הגאון הרמ”פ בנוגע לגט היתה שיש מקום אולי לא לפוסלו, מ”מ בתשובות הבאות (ובמיוחד בתשובות הדנות בעניני קידושין) נקט הגאון הרמ”פ קו הפכי לגמרי, והוא שהקונסרבטיבים הם כופרים ופסולים לעדות, וממילא אין מקום לחשוש לקידושיהם כלל וכלל, אלא דמ”מ בא’ מתשובותיו הצריך שיבררו האם היו שם עדים כשרים.

בתשובה משנת תשכ”ב (אגרות משה אבהע”ז ח”ב סי’ יז) כתב בנוגע לקידושין קונסרבטיבים (ולא נחית לחלק בין אם הי’ פסול אחר בקידושין כגון שהטבעת אינה שלו, או שעשו טקס החלפת טבעות):

  • הקידושין של ראביי קונסרבטיבי תופסים רק באם יש שני עדים כשרים.
  • הראביי פשוט שפסול לעדות, ואין חילוק אם הי’ ראביי קונסרבטיבי מלכתחילה (שלמד בסמינר שלהם) או שהי’ רב מוסמך שקיבל משרה בטעמפל קונסרבטיבי, ואולי השני גרוע יותר דהוי כשנה ופירש.

בתשובה משנת תשכ”ג (אגרות משה אבהע”ז ח”ב סי’ כו) דן בארוכה ע”ד יבמה שנישאת לזר אי צריכה גט מהזר קודם החליצה או לא, ובין הדברים (ענף ה) מבאר גדר ראביי קונסרבטיבי ופסולו לעדות מטעם כפירה, ומוסיף ביאור מדוע אי”צ עדות על פיסולו, והוא כי מספיק שהוחזק בעיר ככופר, וכל ראביי קונסרבטיבי ה”ה בגדר כופר באיזה מעיקרי הדת ופסול לעדות אף באם לא ידוע לבי”ד ע”י עדים דהוא פסול.

ובתשובה נוספת משנת תשכ”ח (אגרות משה אבהע”ז ח”ג סי’ מה) מבאר דבקידושין קונסברטיבים מסתמא לא היו עדים כשרים, ולכן אין לחשוש, ומוסיף עוד כלל בנישואין קונסרבטיבים:

  • אע”פ דדרים יחד לאחר החתונה עדיין אין אומרים דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בעל לשם קידושין, כי כל ההולכים לראביי קונסרבטיבי לסדר קידושין חושבים שעושים כדין (ועוד יותר מאשר בראביי רפורמי), וכל הבעילות שעשו אח”כ היו על קידושין הראשונים אצל הקונסרבטיבי (שאינם קידושין), וממילא הוי הכל בעילות זנות, ואין כאן קידושי ביאה.

ובתשובה משנת תשל”א (אגרות משה אבהע”ז ח”ה סי’ ז) מבאר מה גדר קידושין של ראביי קונסרבטיבי הטוען ששומר תומ”צ, אבל בני העיר יודעים שעושה עבירות:

  • כל מי שהוא ראביי אצל הקונסרבטיבים ה”ה בחזקת פסול בוודאי כי הם כופרים בתורה בכמה דברים וממילא פסולים לעדות (כנ”ל), ומה שאומר ששומר תומ”צ צריך ראי’ שהוא כשר כדי לסמוך על עדותו, ובלא עדות זו – ה”ה עומד בפיסולו.

ובתשובה משנת תשל”ו (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ עח) כתב בפשיטות דחזקת ראביי קונסרבטיבי הוא שפסול, ואי”צ בי”ד לידע מי הוא הראביי או לברר שהוא עצמו כופר, אלא מאחר והקונסרבטיבים הם בחזקת כופרים בעיקרי האמונה ה”ה פסול לעדות.

בתשובה ארוכה משנת תש”מ (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ יג) דן להתיר ילדי’ של אשה שנישאה ע”י ראביי קונסרבטיבי ואח”כ נישאה לאחר בלא גט מהראשון, ומבאר כמה כללים מדוע אין כלום בקידושי הראביי הקונסרבטיבי (וזה המקום היחיד בתשובותיו שמבאר באריכות פסולו של ראביי ההוא), וזה תוכ”ד:

  • ראביי קונסרבטיבי אפי’ הוא שומר תומ”צ (שלא מחלל שבת בפרהסיא) פסול מספק דבוודאי אין לו חזקת כשרות, כי מאחר והוא חבר בכת הקונסרבטיבים ששיטתם היא לבטל כמה מצוות דאורייתא ורוב איסורים דרבנן הרי הם כופרים ופסולים לעדות. ואי”צ לשמוע ממנו דברי כפירה, וגם אי”צ לברר פסלותו בבי”ד, כי זה תלוי בפרסום וחזקה, ואין לך פרסום וחזקה גדולה יותר מכך שהוא ראביי בתנועת הקונסרבטיבים שכופרים בהרבה מדיני התורה ויש הכופרים אף בקבלת התורה בהר סיני.
  • אם הראביי לקח תפקיד אצלם בגלל פרנסה הוא גם בגדר כופר הפסול לעדות, דלענין כפירה אין חילוק בין כופר ממש לבין כופר עבור ריוח, ואדרבה אם הוא כופר בשביל פרנסה – גרע טפי, דמומר לתיאבון פסול לעדות לכו”ע אפי’ באם לא ידוע שעברו על איסורי לאוין דמלקות.
  • מסתמא לא היו עדים כשרים כלל בעת הקידושין, כי חזקה דלא מצוי עדים שומרי תומ”צ בחתונות שנעשו ע”י ראביי קונסרבטיבי. ואפי’ אם תאמר שהיו שם עדים כשרים שראו את מעשה הקידושין, עדיין אין בכך כלום, כי עדותם פסולה מטעם שהם נצטרפו להפסול אע”פ דלא נתכוונו לראות הקידושין ולא להעיד בפני בי”ד לעולם. ואפי’ אם העדים נתכוונו להעיד – אין בכך כלום, כי כוונתם היא רק להגיד שהיו אצל החתונה, ולא לומר שהי’ מעשה קידושין.
  • מאחר וחזקת ראביי קונסרבטיבי שאינו בקי כהוגן, ואפילו אם הוא בקי – לא אכפת לו שיעשו כדין, מסתמא אין בכלל מעשה קידושין. ובפרט שעושים דברים שבדו מעצמם, כגון שהכלה גם נותנת טבעת להחתן תחת החופה בשעת קידושין ואומרת ג”כ איזה נוסח שהראביי’ס הוסיפו, ואז אין ניכר מי מקדש למי (אם החתן מקדש הכלה או הכלה מקדשת החתן), ואולי זהו רק מעשה צחוק, או שעושים זאת בתור סימן בעלמא שנישאו זל”ז ולא בתור קנין אישות המועיל מן התורה.

ובתשובה נוספת משנת תש”מ (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ מו) דן ע”ד פסלותם של קידושי קונסרבטיבים, וחוזר על נקודת הדברים שהובאו בתשובה הקודמת, ומוסיף שגדר פסולו של ראביי קונסרבטיבי שאומרים עליו שהוא שומר תומ”צ הוא אפילו אם הוא מאמין בלבו, דמאחר והוא ראביי אצלם ומסכים (עכ”פ בפיו) לשיטתם ה”ה פסול לעדות, ובנוסף לכך אומדנא דמסתמא גם בלבו מסכים לכמה משיטות הקונסרבטיבים שהם עניני כפירה הפוסלים לעדות. אבל מוסיף תנאי:

  • צריך לברר אם היו בעת החתונה עדים כשרים בעת הקידושין שראו איך שאמר החתן “הרי את מקודשת לי” ונתקדשה, ואז אפי’ אם לא נתייחדו לעדים – הוי קידושין, ובמיוחד כי הראביי הקונסרבטיבי ייחד עדים פסולים לעדות וא”כ הפסולים לא נצטרפו עמהם. אבל אם אי אפשר לברר זאת בבירור – אפשר לתלות שלא היו שם שום עדים כשרים, ולהחשיב הקידושין הקונסרבטיבים כלא היו כלל (בפרט מאחר והוא נגד חזקת פנוי’ שלה).

ואם יקשה לך מתשובתו משנת תשכ”ט (אגרות משה אבהע”ז ח”ג סי’ יח) להרה”ג אפרים גרינבלאט (אב”ד מעמפיס), שבו כותב דא”א לבטל קידושין שנעשו עם טקס החלפת טבעות (אע”פ דאסור לעשות הטקס), כי מאחר וכבר נתקדשה כדין קודם שהכלה נתנה לו טבעת בחזרה – הוי קידושין גמורים, ומה שאמרה או עשתה הכלה אח”כ הוי דברי הבל ושטות (אפי’ אם העדים ידעו ע”ז מקודם והתנו ע”ז, כי נחשב כהתנו ע”מ שכתוב בתורה ואינו כלום). י”ל בפשטות דאינו סותר את כל דבריו דלעיל, כי מדובר כאן כשנעשה קידושין כדין ע”י רב שומר תומ”צ והרב הקפיד שהקידושין יהיו כדבעי, וממילא אין לפסול את הקידושין משום דבר אחד, אבל כשמדובר אודות טקס שנעשה ע”י ראביי רפורמי או קונסרבטיבי אזי יש חשש על עצם הקידושין, וממילא טקס הטבעת הוא רק מוסיף לגריעותא. או אפ”ל דהתשובות האחרות הם משנה אחרונה בדבר.

ובנוגע לגדרו של חזן קונסרבטיבי, הנה בתשובה משנת תשכ”ב (אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ פ) כתב ע”ד מי שנישאת כשמסדר הקידושין הי’ חזן קונסרבטיבי (לא ראביי) שהוא בחזקת מין, ובוודאי שלא הי’ שם עדים כשרים, וממילא אין לחשוש לקידושיו כלל. וכן בתשובה משנת תשכ”ט (אגרות משה יו”ד ח”ב סי’ קח) דן ע”ד שוחט שקיבל משרת שמש בטעמפל קונסרבטיבי, שפסול הוא לשחוט אע”פ שמשרתו היא בענינים אחרים שאינם קשורים לעניני אמונה ודת, דמאחר והוא מסייע לעבודתם, הרי “דין השמש וכל המשרתים בביהכ”נ דהקאנסערוואטיוון כדין הראביי ודין הפרעזידענט שהם ודאי פסולין”.

ג. בקובץ הפרדס (שנה סא, חוברת ב) ואח”כ בספר תחומין (כרך כ ע’ 297) התפרסמה תשובה ארוכה מאת הרב אהרן סולובייצ’יק (ר”י בריסק שיקאגא) הדן בענין קידושין שנערכו ע”י ראביי קונסרבטיבי, שנתגרשה שלא כדמו”י ואח”כ התחתנה, והשאלה היא האם צריכה לקבל גט חדש ומה דין הילדים, וזה תוכ”ד:

  • מכיון שרב קונסרבטיבי סידר קידושין ורק אלו שעמדו על הבימה יכלו לראות את מסירת הטבעת, וכל אלו שהיו על הבימה היו פסולים מחמת קורבה או רשעים, לכן הוי קידושין בלא עדים, ומדינא אינה זקוקה לגט, ואם יקשה לך דהיו הרבה אנשים באולם שבודאי שמעו את אמירת “הרי את”, ואם יש ביניהם שומרי תומ”צ, אולי ייחשבו כעדים אע”פ שלא נתכוונו להעיד. ואע”פ שאליבא דהרמ”א (אבהע”ז סי’ מב סעי’ ד) אין מספיק שמיעת “הרי את”, אלא צריך שגם יראו את מסירת הטבעת, מ”מ להמרדכי (אליבא דהב”ש סי’ מב סקמ”ב) ואף להרשב”א (אליבא דהחות-יאיר סי’ יט והחתם-סופר אבהע”ז סי’ קא) העדים יכולים להעיד בקידושי טבעת אף אם רק שמעו (כמו בקידושי ביאה, דמספיק עדי יחוד ואי”צ ראי’), כי יש “אנן סהדי” שנעשה כדין, וא”כ הדרא קושיא לדוכתא דאולי הי’ כאן קידושין. אלא די”ל ע”פ דברי הגאון הר”מ פיינשטיין זצ”ל (אבהע”ז ח”א סי’ עו-עז, הובאו לעיל) דסברת החת”ס היא רק כאשר הרב המסדר קידושין מוחזק ליר”ש, אבל בנדו”ד מאחר והראביי אינו מאמין בתושבע”פ, והחופה נעשית בפני מחללי-שבתות אזי אפי’ אם יש ב’ עדים כשרים – אין “אנן סהדי” שהי’ קידושין כדין, וממילא אין לחשוש לזה.
  • ואם יקשה לך דהקהל הוי תינוק שנשבה, דיש לו דין אנוס ואינו בגדר כופר, וממילא כשר לעדות מדאורייתא, מ”מ מאחר ואינם רק כופרים אלא גם מחללי שבת בפרהסיא – יש להם דין מומר אפי’ אם הם תינוקות שנשבו ופסולים ומדאורייתא, ולכן כל האורחים הם פסולים לעדות. ואע”פ דלפי שיטת התורת-חיים בעירובין מי שנמנע לחלל שבת בפני יהודי א’ נחשב כמחלל שבת בצינעא וכשר לעדות, ואולי היו במקום ב’ שנמנעו מלחלל שבת בפני רב דתי, מ”מ יש כאן ספק ספיקא, ויש לצרף את שיטת הש”ך (חו”מ סי’ לו סק”ג) דאע”פ שעד כשר ראוי להעיד בלא שנתכוין מ”מ אם יש פסולים או קרובים בקהל – אזי צריך לכוין להעיד, ובלא כוונה להעיד ה”ה נפסל מטעם הפסולים. וכן יש לצרף את שיטת הריטב”א (מסכת קידושין) שבעדות קידושין שהיא עדות קיום, ראייתם של קרוב ופסול פוסלים גם את עדותו של הכשר, אפילו אם לא נתכוונו להעיד.
  • ובנוגע לכך שדרו יחד כאיש ואשתו ואנן סהדי על כך, ויכולים אנו לומר דתהי’ נחשבת האשה מקודשת דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, גם זה אינו, דהרי הן הרמב”ם (הל’ גירושין י, יט) והן המחבר בשו”ע (אבהע”ז קמט, ז) סוברים שהחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היא רק באשתו שגירשה או כשמקדש על תנאי ובעל סתם, אבל שאר נשים ה”ה בחזקת שבעל לשם זנות. ואף לשיטת “מקצת הגאונים” החולקים ע”ז וסוברים שכל אשה שנבעלה בפני עדים צריכה גט, גם הם יודו במקרה שכתב הרמ”א (אבהע”ז כו, א) ע”ד מומר שנשא מומרת בפני כומר דאינה צריכה ממנו גט, הן מפני שכל בעילות המומר היו על דעת המעשה שעשה בפני הכומר, והן מפני שפרוצים בעבירות אין להם החזקה של אין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות, ואם אינו חושש לאיסור נדה, בוודאי דאינו חושש לאיסור זנות… (ע”פ ביאור הריב”ש בתשובותיו (סי’ ו)). ואע”פ דהחלקת-מחוקק (אבהע”ז כו סק”ג) כתב דשיטת הריב”ש היא רק כשהוא מומר לרצונו אבל כשהוא אנוס (תינוק שנשבה) אזי אם שומר תומ”צ בצנעא יש לחשוש לקידושין ואין להקל באיסור אשת איש, הנה כוונתו היא רק באיסור אשת איש, והביא תשובת הגרח”ע בתשובה לגיסו הרב יצחק קוסובסקי במקרה שכהן נשא אשה בערכאות ואח”כ גירשה בערכאות ואח”כ נעשה בעל-תשובה וגירשה כדמו”י ועתה רוצה לישא אותה מחדש, דביאר הגרח”ע דאם הי’ מדובר להתירה להינשא בלא גט כלל – אזי היו מחמירים באיסור אשת איש (דחוששין אף לדעות מיעוט), אבל מאחר ומדובר באיסור של גרושה לכהן בוודאי אפשר לסמוך על רוב הפוסקים דאין קידושין בכה”ג, ולהתיר לו להינשא אלי’.
  • אע”פ דלעיל (אות ב) כתב דתינוק שנשבה כשר לעדות מה”ת, הנה באם מדובר בנוגע לדון – הדין שונה, דצדוקי שהוא תינוק שנשבה אפי’ אם הוא בקי בש”ס נחשב כבור גמור ופסול לדון, מאחר ויש בו פסול רשע ומומר וכופר מאחר וכופר בתושבע”פ, ולכן הוא הדין בראביי קונסרבטיבי, דאפי’ אם הוא מאמין בתושב”כ ובתושבע”פ ושומר תומ”צ ומדקדק בקלה כבחמורה, והוא ידען גדול ובקי בש”ס ופוסקים, הנה מאחר והוא ראביי בטעמפל קונסרבטיבי או חבר בתנועתם – פסול להיות דיין, והסיבה לכך היא משום שהוא חלק מ”קשר רשעים” (סנהדרין כו, א) כמו שבנא בימי חזקי’.

ד. ועתה נדון בכמה פרטים הנוגעים להלכה שהוזכרו לעיל, כפי שהוסברו במקורות אחרים:

  • מאחר וחוששים לשיטת רש”י ורשב”ם (ב”ב קיג:), ריטב”א (שם ובקידושין מג:), ורא”ה (בריטב”א גיטין יח:) דכאשר יש פסולים בקהל אזי אם כיוונו להעיד – נתבטל העדות של הכשרים ע”י הצירוף, מטעם נמצא א’ מהם קרוב או פסול, לכן מנהג העולם להזמין עדים כשרים עבור הקידושין, ולייחדם שרק הם יהיו המעידים בזה, ואם ייחדו עדים פסולים – נתבטלה הקידושין אע”פ שהי’ במעמד הרבה כשרים, דכוונתם היתה שרק אלו יעידו ע”ז (שו”ת מהרי”ו סי’ ז, שו”ת מהר”י ברונא סי’ לה, שו”ת זכרון יהודה לר’ יהודה בן הרא”ש סי’ פא באמצעו, שו”ת מהרש”ך ח”א סי’ כה, שו”ת משבי דבר אבהע”ז סי’ לא, שו”ת בית יעקב אבהע”ז סי’ מג, שו”ת דברי מלכיאל ח”ד סי’ קג). ובנדו”ד לא הי’ ייחוד עדים כשרים, ואפי’ את”ל שנהגו כמנהג הרפורמים בתחילת דרכם שהראביי והחזן היו העדים (וכמו שדן בזה בארוכה בשו”ת לב ארי’ להרא”ל גרוסנס (ח”א סי’ לא)) – הנה בנדו”ד הם פסולים לעדות (כמשנ”ת).
  • בנוגע להמובא לעיל, דקידושין קונסרבטיבים פסולים אפי’ אם דרו יחד אח”כ, ראה בדברי מהר”ם שיק (שו”ת אבהע”ז סי’ כא), המבאר ע”ד נישואי ערכאות דהכלל “הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה” הוא רק כאשר הבעל והאשה יודעים שיש עדים על היחוד הזה, ובלא ידיעתם אין קידושין כלל אפילו אם נתכוין לבעול לשם קידושין והיו עדים ע”ז! דמאחר ואין העדים יודעים שבעילה זו היא לשם קידושין והן הבעל והאשה לא יודעים מקיום העדים וגם אין חזקה במקרים שנישאו בערכאות – אין בידיעתם כלום ואין כאן אפי’ חשש קידושין.
  • בנוגע לגדרו של ראביי רפורמי, ראה בא’ ממכתביו של כ”ק אדמו”ר (אג”ק חט”ז אג’ ה’תשצג) בתשובה לשאלת רב דתי ששאל האם אפשר להתחבר עם רבנים מסוגים שונים, ובין הדברים כתוב ע”ד מהותו של ראביי קונסרבטיבי שומר תומ”צ, וז”ל: “בנדון דידן נוגע יותר מהמעשה בפועל – השיטה, ז.א. אשר רב האומר ששיטתו, שכל התורה נאמרה למשה מסיני, חוץ מפסוק אחד כו’, הנה אף שמקיים במעשה בפועל כל המצות ודקדוקיהן כבר נפסק דינו בתורה אשר כופר הוא, ומובן שאסורה “ההתחברות עמו בעניני הלכה תור בי”ד” כלשונו במכתבו”. ובהמשך המכתב ע”ד מהותו של רב “דתי” המשתמש במיקרופון בשבת, וז”ל: “הנה השימוש במיקרופון בשבת ויו”ט, להיודעים פרק בטכניקה, איסור ברור [מדרבנן, ואפשר גם מן התורה], וכיון שנעשה זה בביהכ”נ, ז.א. בפרסום גדול ועוד בהדגשה ע”ד מ”ש לכבוש את המלכה עמי בבית, המחלל שבת בפרהסיא כבר נפסק דינו בשו”ע, ובפרט כשקורא לעצמו בשם רב. ז.א. מנהיג רוחני של עדתו, ומובן ש”התחברות עמו בעניני הלכה בתור בית דין” מופרכת לגמרי ומחיצה הכי טובה אינה משנה כלום כמובן”.

ויוצא מדבריו בדיוק כדברי הגאון הר”מ פיינשטיין זצ”ל, דראביי קונסרבטיבי אע”פ ששומר תומ”צ בחייו הפרטים ה”ה בגדר כופר וממילא אסור שיהי’ לו חלק בשום מעשה הלכתי, ועאכו”כ אם גם משתמש במיקרופון בשבת, דהוי מחלל שבת בפרהסיא. וכך מבואר מדברי הגאון הרמ”פ בתשובה (אגרות משה יו”ד ח”ד סי’ סד) ע”ד שו”ב המתפלל בביהכ”נ בלי מחיצה ועם מיקרופון, דאם הטמעפל הוא קונסרבטיבי איתרע חזקתו של השוחט ואסור לאכול משחיטתו, ואם מדובר בביהכ”נ עם רב הנחשב חרדי – לא איתרע חזקת השו”ב, דכיון שהרב החרדי התיר (שלא כדין) השו”ב לא יכול לחלוק עליו.

ה. ועתה נבא לדון בנדון דידן, דלאחר בירור הפרטים על ידי יש לומר שמדינא אין כלום בקידושין הראשונים (הקונסרבטיבים) של האשה הנ”ל, וממילא לא היתה צריכה אף גט מהראשון, מפני הסיבות דלקמן:

  • הראביי הקונסרבטיבי – הגם שיש הטוענים ששמר תומ”צ בחייו הפרטים – הי’ מאד חפשי בדעותיו, והי’ הראשון במונטריאול לפרוץ גדר ולעשות טעמפל עם ישיבה משפחתית (מעורבת לגמרי), וכן בשנים שאח”כ לאחר שפרש מעבודתו – דחף את הראביי הנוכחי לאפשר לנשים לקבל עליות ולקרוא בתורה. ובין אם נאמר שבלבו הי’ מאמין ורק עשה משום תאוות ממון, ובין אם נאמר שאכן כפר בתושבע”פ – הוי לו דין כופר ופסול לעדות מדינא, וממילא א”א להחשיבו כעד על הקידושין.
  • החזן הקונסרבטיבי – הגם שיש הטוענים ששמר תומ”צ בחייו הפרטים – השתתף בכל עם הראביי והי’ בדעה אחידה אתו, וע”פ דברי הרמ”פ שהובאו לעיל ה”ה באותו גדר כמותו, ואת”ל שעשה משום תאוות ממון – גרע טפי כדלעיל, ולכן גם הוא פסול לעדות.
  • ע”פ דברי האשה, כל מכרי’ ומכרי בעלה הראשון לא שמרו תומ”צ כלל וכלל, ששניהם היו ממשפחות מאד חילוניות, וכפי הזכור לה לא הי’ אפי’ יהודי אחד שאפשר להחשיבו כשומר תומ”צ באיזה גדר שיהי’, וממילא אין חשש שהיו שומרי תומ”צ בתור עדים בקהל. ואפי’ אם יוודע שהיו שומרי תומ”צ בקהל – הם נפסלו מעצם היותם יחד עם הפסולים, וגם מטעם שהחתן וכלה עמדו עם הגב לקהל, ולא הי’ שייך להם לראות שום מעשה קידושין, ואפילו לשמוע יהי’ קשה מחמת שלא הי’ מיקרופון.
  • תחת החופה עמדו הורי הבעל והורי האשה, הראביי והחזן, החתן והכלה, וכן אחות הכלה וידיד החתן, והם היחידים שיכלו לראות (ואולי היחידים שיכלו לשמוע היטב) את סדר הקידושין, והרי כולם פסולים או מחמת עבירה או מחמת קירבה. וממילא גם אם נאמר שייחדו עדים מתוך הנ”ל – הם היו פסולים, ונתבטלה הקידושין אפי’ יש אחרים כשרים שם, דממ”נ אם היו כשרים בקהל – הרי ייחדו הפסולים ונתבטלה העדות, ואם לא היו כשרים בקהל – כולם פסולים.
  • לפי דברי’ בטקס החליפו טבעות, הוא נתן לה טבעת ואחר-כך אמר “אני לדודי ודודי לי” והיא נתנה לו טבעת ואמרה לו אותו דבר, ואם כן לא הי’ שום דיבור של קידושין ולא מעשה של קידושין, כי לא אמר נוסח שהיא מקודשת לו, וגם החליפו טבעות. ורק לאחר סיום הטקס אז הכריז הראביי שהם נשואים, ואם-כן אולי סברו שהנישואין רק חלים לאחר הכרזת הראביי שרשאי החתן לנשק את כלתו?
  • כפי הזכור לה – לא קיבלה שום כתובה בעת חתונתה, וא”כ הוי ראי’ נוספת שהראביי בעצמו לא הקפיד לעשות קידושין כדמו”י, דאע”פ שכתובה אינה מעכבת אבל מ”מ נהוג בתפוצות ישראל שנותנים הכתובה בעת החופה, ונפסק בהלכה דאסור להם לדור יחד בלא כתובה, ומכך שנעשה הטקס בלא כתובה – הרי זה מראה שהטקס שעשה הי’ של גוים שאינו קשור ליהדות, ולא משום קידושין.
  • מה שדרו יחד לאחר החתונה אינו בגדר קידושי ביאה, דאין אומרים “אין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות” בפרוצים, וכל בעילות שבעל היו על דעת הקידושין הראשונים אצל הקונסרבטיבים (שלא הי’ להם ממש). ואפי’ אם נאמר שהיו עדים כשרים על היחוד וגם נתכוין לשם קידושין – מאחר והבעל והאשה לא ידעו על קיום עדי יחוד, וגם העדים לא ידעו שהבעל מתכוין לשם קידושין – אין בכך כלום.

 

ענף ג – ריח הגט, קול קידושין והמסתעף

א. אלא עדיין קשה, דנהי דנאמר שלא הי’ כאן שום מעשה קידושין כלל וכלל, מ”מ הרי קיבלה גט כדמו”י מבעלה הראשון, ונפסק בשו”ע (אבהע”ז ו, א) “גרושה – אפילו אינה אלא ספק גרושה צריך להוציא, בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנישואין, ואפילו ריח הגט פוסל בכהונה וכופין אותו להוציא, והיכי דמי ריח הגט – כגון שאמר לה הרי אתה מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, ואע”פ שלא הותרה בזה הגט – נפסלה לכהונה”, ומוסיף ע”ז ברמ”א שם “ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אע”פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה” (והוא מתשובת הרשב”א ח”א סי’ תקנ). ובאופן דומה פסק הרמ”א בנוגע למחזיר גרושתו, דכתב המחבר (אבהע”ז י, א) “אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת אסורה לחזור לראשון” וע”ז מוסיף הרמ”א “ואפילו לא נתגרשה רק מכח קול קידושין בעלמא” (והוא מדברי הרא”ש כלל לב). וכך גם פסק הרמ”א בנוגע להמתנה צ’ יום אחר גט (אבהע”ז יג, ט) “אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין” (והוא מדברי הב”י בשם הרשב”א). ונראה דהוא ע”פ פסק המחבר לקמן (אבהע”ז מו, ז) “יצא עלי’ קול שנתקדשה לפלוני וגירשה – אין חוששין לאוסרה משום הקידושין, ואסורה לכהן משום קול הגירושין”. אבל בנוגע למקרה בו הבעל אומר שקידש והאשה אומרת שלא קידש (אבהע”ז מח, ו) פסק הרמ”א “אם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קידשתני וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנושאה – אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט”.

ויש לעיין מהו הדין בנדו”ד, האם גדר גט לאחר נישואין קונסרבטיבים הוא בגדר “ריח הגט” הפוסל לכהונה, ולפי כמה שיטות אף מה”ת, או “קול קידושין” שגם פוסל לכהונה (לשיטת הרמ”א), או שמא אין בזה כלום ואינה נאסרת לכהונה.

ב. וראשית נדון בדבר “ריח הגט” הפוסל לכהונה, דאיתא ביבמות (נב.) ובגיטין (פב:) דמהפסוק “ואשה גרושה מאישה לא יקחו”, דאפילו גרושה רק מאישה ה”ה אסורה לכהן וזהו “ריח הגט”, ומבאר רש”י דמדובר במקרה שאמר לה “הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם”. והיינו שמדובר במקרה שיש קידושין וצריכה גט מדינא אלא שהבעל נתן גט שאינו כורת לגמרי, ואז הגם דצריכה גט חדש כדי להינשא לאחר, מ”מ אסורה לכהונה. ונחלקו רבותינו בדבר אי הוי איסור מד”ס (רמב”ם הל’ גירושין פ”י ה”א) או דהוי איסור מה”ת (מגיד משנה שם, ביאור הגר”א אבהע”ז סי’ ו סק”ג, צפע”נ דלקמן).

והסיבה לכך נתבארה בתשובתו של הגאון הרוגצ’ובי (שו”ת צפע”נ דווינסק ח”א סי’ ג ובשו”ת צפע”נ החדשות ח”ב אבהע”ז סי’ כד), המבאר מדוע (לשיטתו) בנישואין אזרחיים יש חשש קידושין וצריכה גט, ובין הדברים מבאר מהו ריח הגט הפוסל לכהונה, וזה תוכ”ד:

  • כאשר אדם מקדש אשה, ה”ה פועל ב’ פעולות, 1) הוא קונה אותה בקנין והיא שייכת לו, 2) היא נאסרת על כל העולם. וה”ה כאשר אדם מגרש את אשתו, ה”ה פועל ב’ פעולות שענינם לבטל ב’ פעולות הקידושין, 1) הוא מקנה אותה לעצמה, דהיינו שאינו שייכת לו, והופקע קנינו, וכל זכות שיש לו בה הוא נותן לה (וכך משמע מדברי רש”י בקידושין ט: ד”ה דעת מקנה), 2) הוא מפקיע ממנה האיסור על כל העולם, דהיינו שהיא מותרת לכל אדם. ועפ”ז מבאר דגדרו של “ריח הגט” הפוסל לכהונה הוא כאשר הבעל עושה פעולה “1” שהיא שמבטל את קנינו בה ומקנה אותה לעצמה ע”י שאומר “מגורשת ממני” אבל לא עושה את הפעולה “2” להתירה לכל העולם ע”י שאומר “הרי את מותרת לכל אדם”, ובזה נאסרת לכהן מה”ת. אבל אם עושה רק הפעולה “2” (להתירה לכל העולם) ולא הפקיע קנינו ממנה – היא מותרת לכהן, ומביא ראי’ לכך ע”פ רש”י (קידושין ו: ד”ה הרי את מותרת) דכשאומר לשפחה “הרי את מותרת לכל אדם” אינו מועיל, דאם זה הי’ לשון שחרור – היתה אסורה לעבד ואינה מותרת לכל אדם, ועפ”ז יוקשה היאך יועיל “הרי את מותרת לכל אדם” לגרושה? הרי עי”ז תהי’ אסורה לכהן? ומתרץ דאכן ע”י “הרי את מותרת” לבד אינה נאסרת לכהן, אלא רק ע”י “הרי את מגורשת ממני” לבד היא נאסרת לכהן.
  • וממשיך לבאר בגדר פילגש, דמ”ש הרמב”ם (הל’ מלכים פ”ד ה”ד) דאע”פ דאין קידושין בפילגש מ”מ צריכה גט – אין הכוונה גט פטורין רגיל שהרי אינה נשואה לו, אלא הכוונה שטר הפרדה ממנו, והסיבה לכך היא משום שבפילגש יש ענין קנין, שהבעל קונה אותה (פעולה “1” דלעיל), וזהו מ”ע החלה על ב”נ ד”ודבק באשתו” (בראשית ב, כד), אבל ע”י פעולתו אינה נאסרת לשאר העולם (אלא האיסור הוא מצד המ”ע הנ”ל). ולכן מחדש דאם יחליט הבעל לעשות מעשה קידושין בפילגשו שתהי’ אשתו – לא יוכל לעשות ע”י טבעת או בשטר (דזהו קנין, והרי כבר קנוי’ לו) אלא רק ביאה לשם קידושין יועיל (דאז תהי’ מקודשת לו וגם יפעל פעולה “2”, דתהי’ אסורה לכל העולם). ומרחיב הביאור, דכאשר מקדש בשטר – אזי ב’ פעולות הקידושין הם נפרדות לגמרי, אבל כאשר מקדש בטבעת או בביאה – ב’ פעולות הקידושין באים זא”ז מיד (שעושה קנין ואח”כ אוסרה על העולם).
  • כדי לפעול קידושין צריך שיאמר הבעל לשון של קידושין כגון “הרי את מקודשת לי”, כי צריך לעשות פעולה כדי לפעול גדר קידושין, ואין מספיק רק חזקה או סברא, ואע”פ דלר”י (קידושין ו.) כאשר הי’ מדבר עמה בעסקי קידושין ונתן טבעת וכיו”ב אי”צ לומר “הרי את” והיא מקודשת, הכוונה היא שהבעל מדבר עמה בעסקי קידושין, אבל כשאחר מדבר בפניהם בעסקי קידושין (אפי’ הוא שדכן) ומשום כך נותן הבעל את הטבעת – לא הועיל כלום, ואפי’ אם הי’ ביאה אח”כ צריך שיהי’ מפורש לשם אישות ולא לשם זנות.
  • אלא דעדיין נשאר ספק קידושין בנישואין אזרחים, דמאחר ובעת הנישואין חותמים מסמך בכתב-ידו צריך לברר מה מהו הנוסח, דאם כתוב שהוא נושא אותה אזי הוה ספק קידושין לשיטת ר”י (יבמות לא: ד”ה למעוטי זמן), ואע”פ “דהאמת לדעתי לא כן” ויש ריבוי סברות (עיין בשו”ת בארוכה) מדוע לא יועיל בכתב-ידו מ”מ לא נוכל להכריע נגד ר”י בעל התוס’. אבל אם כתוב שהם נושאים זה את זה (כמו שנוהגים הגויים) אזי אינו כלום ואי”צ גט, אבל מ”מ היא דומה לפילגש לענין שאסורה לאחר בלא שטר הפקעה אפי’ אם נעשה בדיניהם.

ויש להוסיף, דאע”פ דכתב דכאשר כותבים שנושאים זא”ז ה”ה דומה לפילגש, אין הכוונה שדומה לפילגש לענין “ריח הגט” (כדלעיל), שהרי בפילגש יש גדר קנין שהוא נושא אותה ולכן כשנפרדת ממנו יש מקום לומר דהיא “גרושה מאישה“, אבל בנישואין אזרחיים (אף כשנעשה שטר) אין גדר קנין ובעלות להבעל על האשה, ורק יש את ההתחייבות מאחד לשני שיהיו נאמנים זל”ז (דהיינו שלא יזנו עם אחרים), ולכן אסורה לאחר מטעם המ”ע, אבל אין בה ריח הגט דאין קנין, וכדי להפקיע את האיסור הנובע מטעם מ”ע – צריך שטר הפקעה, ולזה מספיק שטר בדיניהם לשיטת הצפע”נ.

אלא שאפי’ לשיטת הגאון הרוגצ’ובי י”ל דבנדו”ד יסבור שלא הי’ שום קנין ושום נישואין ואי”צ שום גט, ואפי’ אם נעשה – אינו ריח הגט (דאפי’ אם הי’ איזה ממשות בגט – הרי זה הי’ כאומר “הרי את מותרת לכל אדם”, ולא שמקנה אותה לעצמה, שהרי אין לו קנין בה…), והוא מפני כמה סיבות: 1) תוקף השטר לגרום קנין הוא רק כאשר הבעל כותב שהוא נושא את אשתו, ובנדו”ד טופס הנישואין דמחוז קוויבק כותב ששניהם נושאים זה את זה, וגם רושם הנישואין כותב כל הפרטים, ורק לפעמים צריכים החו”כ לחתום, ובזה בוודאי שאין לזה שום תוקף כלל וכלל, דהרי לא נעשה בכת”י, ואפשר לדמותו למי שדיברו בעסקי קידושין בפניו והוא לא אמר כלום. 2) תוקף השטר נישואין האזרחי לגרום קנין הוא רק כאשר בעת כתיבת השטר חשבו שעי”ז מתחתנים ואולי אפשר לדמותו להמקדש בשטר לשיטת ר”י בתוס’, אבל בנדו”ד שאין ידוע על מה חתמו, דאולי חתמו על ספר הנישואין של הטעמפל, ואפי’ את”ל שחתמו על שטר הנישואין האזרחי – הרי זה הי’ קודם הטקס, ובדעתם הם לא היו נשואים עד אחר הטקס כשהכריז הראביי שהם נשואים, ואם כן אף לדעתם לא הי’ בטופס האזרחי שום תוקף, והטקס “היהודי” שעשו אינו בר תוקף ע”פ תורה (שהרי לא הי’ שום מעשה קנין ולא הי’ שום דיבור קנין). 3) הסברא שע”י נישואין אזרחיים היא נאסרת לאחרים הוא רק כאשר יש איזה הוו”א במוח הזוג שהם הולכים להיות נאמנים זל”ז ב100 אחוז ולא יזנו זה תחת זה קודם הגירושין האזרחיים, אבל בדורות האחרונים נפרצו כל גדרי האנושיות במדינות המערביות, ואין שום חשיבות לנאמנות, והוה דבר הרגיל (רח”ל) שהזוג אינו נאמן זל”ז, ובמיוחד לאחר שנפרדים ולא נתגרשו, ולכן אין סברא שיצטרכו איזה מסמך להפרידם זמ”ז. 4) מאחר וי”א דריח הגט פוסל רק מדרבנן, יש מקום להקל בהצטרפות כל הספקות דלעיל.

ולכן ברור דבנדו”ד מדינא אי”צ גט כלל וכלל דהרי לא היתה צריכה לקנות את עצמה מבעלה (דלא הי’ קנין), ואפי’ שעשתה גט כדמו”י הנה זה הי’ רק משום ששכנעו אותה להתגרש (“משום חשש הנמנע לנושאה”), וכל תוקפו של הגט הי’ אולי להתירה להינשא לכל אדם (“הרי את מותרת לכל אדם”) לבד, ובזה אין “ריח הגט” אפי’ לשיטת הצפע”נ.

ג. לאחר שנתבאר דגדר “ריח הגט” הוא כאשר מדינא צריכה גט אלא שנעשה שלא כהוגן (וממילא אינו שייך לנדו”ד), יש לעיין בגדר “נתגרשה משום קול קידושין” שפוסל, מהו הקול שפוסל ומתי פוסל, ועפ”ז נבאר מהו הדין בנדו”ד בנתגרשה כדמו”י לאחר נישואין קונסרבטיבים.

הב”י בסי’ י”ג (ד”ה ומ”ש רבינו וכן היא מסקנת אאז”ל) כותב ע”ד מי שנתגרשה ויצא קול פסול על הגט והצריכוה בי”ד גט חדש, ומביא כמה תשובות מהרשב”א, בראשונה (שו”ת ח”ד סי’ כד) פסק הרשב”א דצריכה להמתין ג’ חדשי הבחנה מגט השני, דהכלל הוא דכל גט שבי”ד מצריכים ליתן – ממנו מונים. וכן ג”כ בתשובה שני’ מהרשב”א (שו”ת המיוחסות להרמב”ן סי’ קלב) במקרה של אשה שיצא עלי’ קול שנתקדשה לראובן ואח”כ נשתדכה לאחר, ואע”פ שחקרו ובדקו וראו דלא הי’ כלום מ”מ הצריכוה גט לרווחא דמילתא, ושאלו האם יש צורך להמתין ג’ חדשי הבחנה לאחר הגט, והשיב הרשב”א דצריכה להמתין, דהכלל הוא “אין לך יוצאה בגט שאינה צריכה להמתין”, ואפי’ במקום שאינה צריכה גט, כגון שלא הי’ קידושין ומדינא יכולה לצאת בלא גט, אלא שנעשה גט רק לרווחא דמילתא – צריכה להמתין ג’ חדשי הבחנה, משום דמאחר ויצא עלי’ קול שהיא מקודשת והצריכוה בי”ד גט – יאמרו הרואים דבי”ד החשיב הקידושין ולכן עשה גט, ולא ישמע ההכרזה שהי’ רק לרווחא דמילתא, ואח”כ יאמר דמותר לגרושה להינשא קודם ג’ חדשי הבחנה, ולכן צריכה להמתין. ומביא דכך פסק הרשב”א ג”כ בתשובה שלישית (שו”ת ח”א סי’ תקנ), דשם דן במקרה שקרה בעיר שעשו בה תקנה שכל קידושין צריך להיעשות בפני עשרה, ובת ראובן השתדכה עם שמעון “ונתבטלו הקידושין”, ואח”כ שכנעו את ראובן (שהי’ עם-הארץ) שיבקש שיתנו גט לבתו אע”פ שלא הי’ קול קידושין, וכך הוה, ואח”כ השתדכה בתו עם אלעזר הכהן. והשאלה היא האם היא אסורה להינשא לו, אע”פ דלא הי’ קול קידושין וגם עדי הגט אומרים שנעשה גט רק משום שביקשו (כנ”ל). והשיב דאסורה לכהן, דמאחר והבעל נתן גט חוששין שמא אכן עשה איזה מעשה קידושין (אי משום שעבר על תקנת העיר ולא עשה בפני עשרה, או שעשה מחוץ לעיר, או שקידש ע”י שליח), ואע”פ שמדינא לא היינו מצריכים אותה גט משום חשש זה, מ”מ מאחר והבעל נתן גט – יש לחשוש. ועוד, דאולי יהי’ מי שישמע ע”ד הגט ולא ישמע ההכרזה שזה נעשה רק משום הבקשה ובאמת לא נתקדשה, ויטעה לחשוב שחכמים התירו גרושה לכהן. ועוד, דבמס’ קידושין (סה.) איתא דכשהיא אומרת נתקדשתי והוא מכחיש – הוא מותר בקרובותי’ כל זמן שלא נתן גט, אבל אם נתן גט מפני שביקשו ממנו בי”ד או שכפוהו – אסור בקרובותי’, ולכן גם בנדו”ד תהי’ אסורה לכהן. הב”י ממשיך ומביא עוד תשובה רביעית מהרשב”א (הודפסה בספר אדעתא דרבנן (אליפנדרי) סי’ ד) ע”ד אלמנה שיצא עלי’ קול שנתקדשה לראובן והלכו ידידי האשה לראובן ושכנעו אותו ליתן לה גט, ואח”כ נשבע ראובן שאותו קול קידושין הי’ שקר ולא קידשה מעולם, והשאלה היא האם היא צריכה להמתין צ’ יום מעת הגט או לא, והשיב הרשב”א לא נתברר לי בה כיצד הי’ מעשה, כי יש בזה להקל ולהחמיר”, אבל מהסיפור “נראה לי פשוט” שהיא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותי’ ואין השבועה שלו כלום, וגם היא אסורה להינשא תוך ג’ חדשי הבחנה.

[המקור לחשש “הרואים” הוא מדברי הגמ’ (יבמות לו. וקיט:) ע”ד חלוצה בטעות, דפסולה לכהונה אע”פ דיכולים להכריז דהי’ חליצה בטעות, דאולי מישהו ראה החליצה ולא שמע ההכרזה, ויחשוב שחלוצה מותרת לכהונה. ולכן בכל מקרה שעשו גט לרווחא דמילתא – אע”פ שאפשר להכריז שלא הי’ קידושין אבל נתגרשה – אולי מישהו יראה הגט ולא ישמע ההכרזה, ויחשוב שחכמים התירו לגרושה או חלוצה להינשא לכהן, וכיו”ב].

ומסיים הב”י בהבאת תשובה חמישית מהרשב”א (הודפסה בספר אדעתא דרבנן סי’ ב) שנראית כסותרת את התשובות הקודמות, והוא ע”ד אשה שנתגרשה לרווחא דמילתא כגון שיצא עלי’ קול קידושין אבל אינו קול גמור, ומשום הקול לא רצו להינשא עמה ונתגרשה, ועתה השאלה היא האם צריכה להמתין ג’ חדשי הבחנה, והשיב הרשב”א “כבר נשאלתי על דבר זה בלשון רחב ומבואר” בנוגע לנערה שנשתדכה לבן ראובן ולא נתקיים השידוך, ואח”כ נתקדשה ליהודה, ואחר הקידושין הגיע ראובן ואמר שבנו עשאו שליח לקדש נערה זו וקידשה בפני אבי’ ובפני ב’ עדים, א’ מהם מת וא’ מהם מעיד שאכן הי’ מעשה קידושין כזה, והנערה ואבי’ מכחישים את ראובן, ואמר להם מישהו שטוב שתקבל גט מראובן וכך הוה, והשיב להם הרשב”א דלא היתה צריכה גט, ואע”פ שנתן גט – לא נפסלה לכהונה כי לא הי’ שום חשש קידושין כלל ולא הי’ צורך בגט כלל, וממילא אינו גט “מאישה” אלא מאיש אחר ולא נפסלת לכהונה, ואע”פ דיש עד א’ – אין מתחשבין בדבריו, דעד אחד בהכחשה אינו כלום, וג”כ אין כאן חשש הרואים, “דכל שהגט אינו גט – חספא בעלמא הוא ואינו פוסל לכהונה”. ואע”פ דמס’ קידושין מובא דכאשר אשה אומרת קידשתני והוא מכחיש אבל נותן גט – הוא נאסר בקרובותי’, הנה שם חיישינן דמאחר והיא אומרת שנתקדשה שמא אכן הי’ כדברי’, והוה ספק גט, אבל כאן לאחר שנתברר שלא הי’ בדברי ראובן כלום – “גט זה שנתן שגעון בעלמא הי’, ואין בו ממש, ולא חיישינן לכלום”. ע”כ תוכ”ד הב”י בסי’ יג.

בדברי הרשב”א מופיעים עוד ב’ תשובות דומות להקל: התשובה הששית (שו”ת ח”ו סי’ א) והיא כנראה התשובה שאלי’ התכוין הרשב”א בדבריו (בתשובה החמישית לעיל) “כבר נשאלתי על דבר זה בלשון רחב ומבואר”, מדברת במקרה שבת ראובן השתדכה לבן שמעון ולא נתקיים השידוך ורוצה ראובן להשיאה לאחר, ושמעון אומר שקידש אותה בשליחות בנו בפני ג’ עדים, א’ מת א’ הלך למדה”י והשלישי כאן בפנינו ומעיד שהי’ קידושין בפניו ובפני השנים האחרים, ולכן בן שמעון נתן גט לבת ראובן והתחתנה תוך ג’ חדשים מהגט, והשיב הרשב”א דמאחר וראובן ובתו מכחישים שהי’ כל מעשה קידושין, ויש רק עד א’ נגדם, הרי הגט ניתן שלא כדין, דקי”ל דעד א’ בהכחשה אינו כלום, ולכן מי שהצריכה גט טעה ונמצא הגט בטל, וכל שהגט בטל – אינה צריכה להמתין, כי אינה גרושה “מאישה” אלא מאיש אחר, ואפי’ ריח הגט אין בו ומותרת לכהן ולקרובי המגרש, והוא בדומה למ”ש ביבמות (פט.) דכאשר לא היתה צריכה גט וקיבלה – לא נפסלה מן הכהונה. והתשובה השביעית (שו”ת ח”ד סי’ דש) היא באריכות יתרה במקרה דומה (וכתב שם “וכבר נשאלתי על כיוצא בזה והתרתי” וכוונתו לתשובה הששית הנ”ל), והוא במקרה שיהודה קידש בת ראובן ואח”כ בא שמעון ואמר שבנו עשאו שליח לקדש את בת ראובן כשהיתה קטנה וקידשה בפני אבי’ ולא מיחה, וגם היו שם ב’ עדים שהלכו למדה”י, והאב ובתו מכחישים את שמעון, והצריכו הרבנים דשם שתקבל גט לרווחא דמילתא מבן-שמעון, ואחר נתינת הגט הגיע עד אחד (מהשניים הנ”ל) ואמר שלא הי’ שום מעשה קידושין בפניו, ועתה שואלים האם צריכה להמתין ג’ חדשי הבחנה, והשיב הרשב”א דאי”צ להמתין מפני כמה סיבות, בעיקר משום שקול קידושין אפילו אם הוחזק בבי”ד – אין מתחשבים בו אחר אירוסין. ולכן בנדו”ד לא הי’ שום צורך בגט, וממילא לא הוי גט “מאישה” אלא מאיש אחר ולא נאסרת לכהן, ואע”פ שיש רואים שיראו הגט ולא ידעו שלא הי’ קידושין – אין לחשוש לזה, “דכלל זה עולה בידינו, שכל גט שאינו גט כלל הרי הוא כמי שאינו”, ולכן אינה נחשבת כגרושה לאסרה לכהונה. ואם יקשה לך דמס’ קידושין כתוב שכאשר אשה אומרת קידשתני והוא מכחיש אבל נותן לה גט – הוא נאסר בקרובותי’, הנה שם מדובר שחיישינן דאולי אכן כדברי’ שהיו קידושין בפני עדים והלכו למדה”י, ולכן הגט הוא ספק ונאסרת, “אבל זו –שאנו רואין ודנין קידושין אלו שאינם קידושין ומצד עצמם אנו מבטלין אותם– אין זה גט של כלום”, וחוזר שוב על מסקנתו בסוף התשובה, וז”ל “כל שנתגלה שאין הקידושין קידושין, אין לו תורת גט ולא חיישינן לרואים שמא יאמרו ראינו גרושה נישאת לכהן, אלא כל שאין הגט גט שמצריכים אותו בי”ד – אינו גט, ואין חוששין לו”, אבל אם הצריכו בי”ד גט וודאי חוששין לו ונפסלה לכהונה.

ד. בדרכי משה (סי’ יג ד”ה “מעשה”) מביא את דברי הרשב”א שהובאו בב”י שנראים סותרים זא”ז, ומבאר דהסיבה שהרשב”א התיר (בתשובה החמישית, שהובאה בב”י) הוא משום דבי”ד לא הצריכוהו לתת גט ולכן אינה נפסלת לכהונה וכיו”ב מחמת הגט, אבל כשבי”ד מכריחים אותו ליתן גט מחמת קול – נאסרת לכהונה ע”י הגט.

אבל בשו”ע לא כתב הרמ”א החילוק הזה בין הצריכוהו בי”ד או לא, אלא כותב בסתם (בעיקר בסי’ ו) דבכל מקרה שקיבלה גט מחמת קול בעלמא, אפי’ אם נתברר שלא הי’ כלום בקידושין – נפסלה לכהונה, והמקור שמביא לדבריו הוא תשובת הרשב”א השלישית (שהביא הב”י) לאסור, וכך פסק ג”כ המחבר בסתם בסי’ מו סעי’ ז.

ועל אתר הקשה הח”מ (סי’ ו סק”ב) דלכאו’ דברי הרשב”א סותרים זא”ז, ומסיים “ויש לחלק” מבלי לפרט מהו החילוק. ובב”ש כאן (סי’ ו סק”ג) הקשה ג”כ על סתירה זו, ומביא את ביאור הרמ”א בד”מ דתלוי אם בי”ד הצריכו או לא, ומבאר דחילוק זה לא יועיל משום דגם בתשובת הרשב”א המחמירה (השלישית) מדובר במקרה שבי”ד לא הצריכו גט אלא נתן מעצמו. ולכן מחלק באו”א, דבתשובה המחמירה (השלישית) אע”פ שמדינא לא הי’ צריך לגרש מ”מ מאחר וגירש מעצמו חיישינן שמא אמת הדבר שקידש (וכך כתב הרשב”א בעצמו בתשובתו), אבל בתשובה המקילה (החמישית) אין שום סיבה לחשוש שקידש כי אבי האשה והאשה מכחישים, וגם יש רק עד א’, ולכן אינה נאסרת ע”י גט זה לכהונה.

ועדיין נשאר קשה היאך פסק הרמ”א בסי’ מח (סעי’ ו) להיפך, דכאשר איש אומר קדשתיך והאשה מכחשת והכריחוהו לתת גט – אין האשה נאסרת בקרוביו, וכך הקשו הח”מ והב”ש (סי’ מח סק”ג) ונשארו בצ”ע. אבל בב”ש מהדו”ק (סי’ מח סק”ג) ביאר הסתירה בדברי הרמ”א, דבסי’ ו ושאר מקומות מדובר שיצא קול קידושין שלא הוחזק בבי”ד (ולכן מדינא אי”צ גט), אבל אעפ”כ מאחר ונתן גט הוא גרם שיתחזק הקול, אבל בסי’ מח מדובר שהי’ גט לבד בלי קול ולכן מדינא מותרת לקרוביו. ועפ”ז י”ל דמ”ש הרמ”א דכשאין שום קול וגם לא היתה צריכה גט מחמת סיבה אחרת וקיבלה גט – אין חוששין לזה (ונראה דכך הבין הב”ש ג”כ בסי’ י סקי”ד).

ומכל הנ”ל יוצא, דלפי כל א’ מהביאורים ישנו מצב בו יהי’ גט והאשה לא תיאסר לכהונה, אי משום דתלוי באם הבי”ד הצריכוהו הגט, או משום דתלוי באם יצא קול קידושין או לא, או באם תלוי אם יש לבי”ד סיבה לחשוש שהי’ קידושין. וא”כ בנדו”ד בגרושה מנישואין קונסרבטיבים, שבי”ד לא מצריכים גט (ועשתה רק משום שכך אמרו לה חברותי’), ואין סיבה לבי”ד לחשוש שהי’ קידושין (שהרי הוכח שטקס הקונסרבטיבים אינו בגדר קידושין), וממילא גם לא שייך שיהי’ “קול קידושין” (דהרי איך יהי’ קול קידושין אם אין קידושין?!) – בוודאי דאינה נאסרת לכהונה.

[ובסברא דומה לזו כתב להתיר הרה”ג הרב ארי’ רלב”ג שליט”א אב”ד בד”ץ אגודת הרבנים, והצטרף אליו להתיר הראשל”צ הרה”ג הרב עובדי’ יוסף שליט”א (והובא לקמן). וראה גם בדבריו של הרה”ג הרב מרדכי וולמרק שליט”א בספרו “משיבי מרדכי” סי’ סה. וכ”ה גם בתשובת הרה”ג שמואל יהודא ליב לאנדעסמאן שליט”א (שנמצא תח”י)]

ה. ועתה יש לעיין בדברי רבינו הצמח-צדק בשו”ת שלו (אבהע”ז ח”א סי’ קכט) שדן באחד ושמו יצחק שרצה להשתדך עם בת דוד ולא עלה בידו, ואח”כ נשתדכה בת דוד עם מישהו אחר, ועתה בא יצחק וטוען שקידשה בפני ד’ אנשים ורוצה עתה לתת גט להצילה מאיסור אשת איש, וטוען שהלכו העדים למאסקווע (דהוי כמדה”י). אבל האשה מכחישה את כל זה וטוענת שלא הי’ שום מעשה קידושין מעולם.

והשיב הצ”צ דיכולה היא להינשא למשודך שלה מיד בלא גט, דאין חשש אשת איש, והסיבה היא מפני שהיא מכחשת את דבריו והוא אין לו עדים (שהרי טוען שהלכו למדה”י, ואפי’ אם הי’ קול שהלכו למדה”י עדיין אין חוששין, ועאכו”כ בנדו”ד שהוא רק ע”פ דברי האיש), וגם אין קול קידושין שהוברר בבי”ד, שהרי אין עדים ואפי’ אין רגליים לדבר, וממילא אין שום סיבה להצריכה גט מדינא ואינה צריכה להמתין עד שיתברר. ועוד, דהריטב”א מבאר דרק כאשר יש חזקת מקודשת אזי חוששים לקול שלא הוחזק בבי”ד, אבל כשאין חזקת מקודשת – לא חוששים לשום קול שלא הוחזק בבי”ד, ולכן ג”כ כאן אי”צ גט.

ועל דברי השואל שהציע שמאחר ויצחק אינו רוצה לישא אותה עכשיו אין הוא נוגע בדבר והוי כע”א ולכן טוב שיתן לה גט, השיב הצ”צ דהאיש הוי נוגע בדבר, שהרי אם הבי”ד יורה לו לסדר גט ואח”כ בשעת נתינה יאמר האיש איזה דיבור שיפסול הגט אזי אולי תהי’ מוכרחת להינשא אליו, “דכיון שכבר סידרו גט כדרך שמגרש האיש את אשתו מוחזקת עי”ז בחזקת אשת איש”, והראי’ לכך היא דבמס’ קידושין כשהיא אומרת קידשתני והוא מכחיש, הנה אם נותן הגט הוא נאסר בקרובותי’, ואם גט זה כשהוא כשר מועיל לפוסלו לקרובי’ – כשהוא פסול יועיל לפוסלה להינשא לאחרים. ואע”פ דהרמ”א בסי’ מח מחלק דרק כשהיא אומרת קידשתני והוא מכחיש ונותן גט אזי נאסר בקרובותי’ אבל אם הוא אומר קידשתיך והיא מכחישה ונתן גט אזי לא נאסר בקרובותי’, הנה הח”מ חלק עליו וגם מדברי הרשב”א (בתשובתו השלישית) משמע דאין חילוק בין איש ואשה. ובהמשך לכך מביא הצ”צ הסתירה בין תשובת הרשב”א המחמירה (השלישית) והמקילה (החמישית) שהובאו בב”י, ומבאר דא”א לתווך בין שניהם ולומר שמדובר אודות ב’ מקרים שונים, אלא הוי ודאי סתירה, ואדרבה התשובה המקילה (החמישית) היא יותר חמורה, כי הי’ שם עד אחד ואעפ”כ התירה לכהונה, ובתשובה המחמירה (השלישית) לא הי’ שום עדים ואעפ”כ אסרה לכהונה, ולכן מאחר והרא”ש והר”א מביהם מחמירים – יש להחמיר כדברי הרשב”א בתשובתו המחמירה (השלישית), שכל שקיבלה גט אפי’ לא הי’ בו צורך מדינא – נחשבת גרושה ואסורה בקרוביו (וממילא אם בגט זה -שאין בו צורך- נמצא פסול היא נחשבת אשת איש ואסורה לכו”ע).

ונראה מדבריו דיש להחמיר בכל ענין כשניתן גט דהאשה אסורה לכהונה, אפי’ אם מדינא לא הי’ צורך בגט כלל, וא”א לחלק בין תשובות הרשב”א אלא מאחר וסותרות זא”ז יש להחמיר ולפסול לכהונה כל אשה שקיבלה גט. ומחדש, דכאשר מסדרים גט בבי”ד – האשה יוצאת מחזקת פנוי’ ונכנסת לחזקת אשת איש, וממילא אחר הגט ה”ה כגרושה, וזהו אפי’ כשאין קול קידושין שהתחזק בבי”ד ומדינא לא הי’ צורך בגט.

אבל לאחר העיון בדברי הצ”צ נראה לומר דאף לשיטתו ישנם מקרים בהם אשה מקבלת גט ולא תהא אסורה לכהונה, והוא קרוב לביאור הב”ש במהדו”ק שלו, והוא ע”פ דיוק בלשונות הצ”צ בתשובתו:

  • מ”ש שא”א לתרץ סתירת הרשב”א (אע”פ דגם הרמ”א וגם הב”ש הציעו תירוצים בזה), הוא משום שאכן בדברי הרשב”א נראה בבירור שאין שום חילוק הלכתי בסיפור המעשה בתשובות, ולכן א”א לחלק ביניהם (ודלא כמו שתירצו אחרים, כדלעיל), והוא: התשובה הראשונה אינה שייכת לעניננו (דשם הי’ צורך בגט בין כך). התשובה השני’ (מיוחסות לרמב”ן סי’ קלב) מדובר כשהוציאו קול קידושין שאח”כ נתברר בבי”ד שלא הי’ נכון ובי”ד הצריכו גט. התשובה השלישית (ח”א סי’ קנ) מדובר במקרה שיש חשש שהי’ קידושין (ואפשר לדייק מדברי הרשב”א שכתב “נתבטלו הקידושין” ולא “נתבטל השידוך”), והי’ גט אבל בי”ד לא הצריכוהו. התשובה הרביעית (אדעתא דרבנן סי’ ד) מדובר כשהוציאו קול קידושין בלא ראי’, והי’ גט אבל בי”ד לא הצריכוהו גט. התשובה החמישית (אדעתא דרבנן סי’ ב) והששית (ח”ו סי’ א) מדובר כשהוציאו קול קידושין עם ראי’ מעד א’, אבל יש הכחשה מצד האשה, והי’ גט אבל בי”ד לא הצריכוהו. התשובה השביעית (ח”ד סי’ דש) מדובר במקרה כשהוציאו קול קידושין שלא נתברר בבי”ד, והי’ עד א’ שג”כ הכחיש שלא הי’ קידושין, והי’ גט וג”כ לא הצריכוהו בי”ד. וא”כ יוצא דבכל תשובות הרשב”א מדובר במקרים שבהם הי’ איזה קול קידושין שלא הוחזק בבי”ד, ולכן מדינא אי”צ גט, אבל מ”מ לרווחא דמילתא עשו גט, ולכן מסתבר דבכל המקרים – הגט יפסלה לכהונה[א], משום סברות הב”ש (סי’ מח) דכאשר יש קול שלא הוחזק – הגט גורם שיוחזק הקול בבי”ד (דאז חיישינן שמא אכן היו קידושין). ועפ”ז יובן מדוע הצ”צ כתב שאין להאיש לתת גט, כי גם בנדון דהצ”צ מדובר שיצא קול קידושין בלא ראי’, ומדינא אי”צ גט, אבל אם יתנו גט – תיפסל לכהונה, ואפ”ל דלכן כתב הצ”צ דבמקרה כזה כשעושה גט “מוחזקת עיז בחזקת אשת איש”.

אבל, באם מדובר במקרה שלא הי’ אפילו קול קידושין כלל, אזי אפילו אם נעשה גט – יש מקום לומר דלהצ”צ דאינו גט לפוסלה לכהונה, כי הגט אינו גורם לחיזוק שום קול, וממילא אינו גורם להכניסה לחזקת אשת איש.

  • ובאם נאמר דאכן יש חילוק בדין במקרים שונים, אזי אם נחלק כפי שביאר הד”מ, דכאשר בי”ד הצריכו גט – אסורה לכהן, אבל כשבי”ד לא הצריכו הגט – מותרת, יש לומר דגם הצ”צ רמז לכך בדבריו ב”קיצור” שבסוף התשובה דכתב “וחלילה מלכופה שתקבל גט מן הבחור יצחק הנ”ל”, דהיינו שאולי אם לא יכפוהו לתת גט אלא יתנו מרצונו – לא תיפסל לכהונה עי”ז.
  • ובאם נחלק כפי שביאר הב”ש (בשו”ע) דתלוי אם האיש רוצה לגרש דאז חיישינן שמא אכן הי’ קידושין שלא ידוע לנו ע”ז ולכן אע”פ דמדינא אי”צ גט מ”מ נפסלה לכהונה עי”ז, אבל אם כל הסיבה שמגרש הוא מפני מה שאמרו אחרים (כגון אביו) אזי אינה נפסלת, יש לומר דגם כאן הסיבה לכך שהצ”צ החמיר בגט זה הוא משום שהאיש רצה לגרש ולכן חיישינן שמא אכן הי’ קידושין שלא ידוע לנו ע”ז, ולכן אע”פ דמדינא אי”צ גט מ”מ נפסלה לכהונה עי”ז.
  • ובאם נחלק כפי שביאר הב”ש (במהדו”ק) שלו דתלוי בקול קידושין (וכמו שמשמע מלשון הרמ”א והשו”ע בכ”מ), אזי ג”כ כאן נאסר רק מחמת שהוציא קול (וכמשנ”ת לעיל), אבל בנדו”ד, שלא הי’ שום קול קידושין (שהרי אין קידושין בטקס קונסרבטיבי), וגם לא כפוהו בי”ד לתת, וגם הגט לא הי’ מחמת שהאיש בא לגרש אלא מחמת אחרים (ידידותי’ של האשה), לכן אף להצ”צ לא יפסול לכהונה, וע”י הגט לא יוחזק שום קול וממילא לא תהי’ בחזקת אשת איש, כנ”ל.

ו. ואם יקשה לך מדברי הצ”צ בתשובה אחרת (אבהע”ז סי’ קלח), בו דן במי שייחד לו אשה בלא קידושין והי’ נכנס ויוצא בביתה, ויש לו בת ממנה, ועתה רוצה להניחה לינשא לאחר, והשאלה היא האם צריכה גט ממנו, ומבאר דהיא כפילגש וצריכה גט ממש (ושא”א לבאר כהלח”מ [הל’ מלכים פ”ג ה”ב] דאי”צ גט), וכותב (אות ג) “מוכרח דאף שהיא בלא קדושין כיון שמיוחדת לו נחשבת לענין זה כאלו היא אשתו”, ואח”כ מוסיף עוד טעם דהוא מאחר ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (אות ה).

וי”ל ע”פ דברי מהר”מ מפאדוואה (סי’ יט), דמבאר דפילגש אין לה קול קידושין וממילא אי”צ גט, וכן ע”פ דברי הרדב”ז (ח”ג סי’ תתפד) התולה דין גט בפילגש באם צריכה המתנה ג”ח או לא, דהיוצא מדבריהם הוא שיש דינים שונים בפילגש, דלפעמים תצטרך גט ולפעמים לא תצטרך, וזה תלוי במצב הפרטי של פילגש זו. ועפ”ז י”ל, דמ”ש הצ”צ כאן הוא במקרה שהי’ חשש שיצא “קול קידושין”, דמאחר “וייחד לו עוד אשה בלי קידושין, והי’ נכנס ויוצא בביתה . . ויש יותר מעשרה שנים שנוהג עמה כן כדרך פלגש”, דהיינו שהי’ ידוע לכל (ואפשרי שיש עדים כשרים) שהוא דר עמה, אזי יש אפשרות שיהי’ “קול קידושין”, וממילא א”א להתירה בלא גט, וממילא יהי’ מצב של ריח הגט.

ועפ”ז בנדו”ד, מאחר ונתקדשה ע”י קונסרבטיבים וזה עצמו הוא קול שלא הי’ קידושין, הרי אין שייך שיצא “קול קידושין”, וממילא אין להחמיר בזה. ועפ”ז סרה הקושיא.

ז. בא’ מתשובותיו כתב הגר”ע יוסף שליט”א (בשו”ת יביע אומר ח”ו אבהע”ז סי’ א) בדבר אשה שנישאה בנישואין אזרחיים ואח”כ נתגרשה כדמו”י, ואח”כ נישאה למישהו אחר ונתגרשה כדמו”י, ועתה רוצה לחזור לבעלה הראשון והבי”ד מסרבים להשיא אותם, משום דנפסק בשו”ע (אבהע”ז סי’ י) דאפי’ אם נתגרשה רק משום קול בעלמא מהראשון אסורה לחזור לבעלה הראשון, משום איסור מחזיר גרושתו לאחר שנישאת, ומאריך הגר”ע לבאר כיד ה’ הטובה עליו מדוע מותרת האשה לחזור ולהינשא כדמו”י לבעלה הראשון, וזה תוכ”ד הנוגע לעניננו (ודו”ק שם באריכות ובבהירות ותמצא נחת):

  • מביא דברי הרשב”א בתשובותיו (ח”ד סי’ דש) דכאשר עשו גט לרווחא דמילתא ולא הי’ צורך כלל בגט, והצדדים הכחישו שהי’ קידושין, דאי”צ להמתין ג’ חדשים כי אין “רואים” שיגידו שהי’ קידושין. ומבאר דדברי הרשב”א הם גם בשאר איסורים כגון להחזיר גרושתו וכן לישא כהן.
  • בנישואין אזרחים רוב האחרונים סוברים דאינו בגדר קידושין ואי”צ גט, דמאחר ואינו מוחזק בכשרות ואדרבה הוא פרוץ בעריות – אין לחשוש שבעל לשם קידושין, ובכלל מאחר ונישאה בערכאות הוי ראי’ דאינה רוצה בקידושין כדמו”י, “ואיך נחוש לשמא בעל לשם קידושין והוא אינו חפץ בתורת קידושין?!”, ובנוסף לכך הרי בזה”ז לא שכיח כלל לקדש בביאה, וגם עדי היחוד לא בקיאים בזה, וא”כ מדוע נחשוש לזה? ואע”פ דיש פוסקים המחמירים בנישואין אזרחיים להצריכה גט, מ”מ “העיקר להלכה כדברי רוב האחרונים שבנישואין אזרחיים אי”צ גט” ולכן מותרת לחזור לבעלה הראשון.
  • “והואיל ולפי-דברי רוב גדולי האחרונים הנ”ל נישואין אזרחיים אינם מצריכים גט כלל, (ובנדון-דידן ג”כ חיו זה-עם-זה באיסור נדה), אף שהבי”ד החמיר לגרש את המבקשים בג”פ משון חומר איסור אשת איש, מ”מ לענין איסור לאו של מחזיר גרושתו משנישאת אין להחמיר כלל . . ואע”פ שבנידוננו יש איסור לאו, מ”מ העיקר כמש”כ לעיל שיש להתיר בזה דהוי פלוגתא בדרבנן ולקולא”.

וגם הגר”ש משאש זצ”ל (שו”ת שמש ומגן אבהע”ז סי’ יג) במקרה של אשה שנתקדשה ונתגרשה אצל הרפורמים דמותרת לכהן, ומבאר דאע”פ שהרבה אנשים ידעו שהיא נשואה לפלוני ונתגרשה, מ”מ “כיון שהכל יודעים שנישאת אצל הרפורמים ונתגרשה אצלם, ועי”ז יצא הקול, הכל יודעים שאין במעשיהם כלום, ואת כולם ישא רוח”. ומביא שם מדברי כנה”ג (הגהות ב”י אות ה’) בשם מהר”ם די בוטון (סי’ לג) שלדינא כל גט שניתן רק משום קול אינו פוסל לכהונה, ורק אם נתגרשה במעמד רבים וע”פ גדול הדור פסולה לכהונה, ואם בי”ד טועים כפוהו ליתן גט – אין כאן אפי’ ריח הגט וכשרה לכהונה. ומביא גם דברי הגר”ע יוסף הנ”ל (בשו”ת יביע אומר).

ענף ד – פסק-דין

ע”פ כל משנ”ת לעיל באריכות נראה פשוט שיש להתיר בנדו”ד להאשה להינשא לבעלה הכהן בחופו”ק כדמו”י, והוא ישאר בכהונתו, והוא ע”פ הסניפים דלקמן:

  • קידושין הראשונים היו קונסרבטיבים ואינם קידושין כלל, ואין לחשוש למעשי הקידושין כי הי’ טקס החלפת טבעות, והראביי הי’ סמל של פריצת גדרי התורה במונטריאול, וכל המוזמנים לא היו כשרים לעדות, וכמ”ש בשו”ת אגרות משה ובדברי הגרח”ע שהובאו בתשובת הר”א סולובייצ’יק ועוד. ואפי’ אם הי’ מישהו שכשר לעדות בקהל – לא יכל לראות או לשמוע, ואין אנן סהדי שהי’ קידושין.
  • אע”פ שקיבלה גט כדמו”י – אין גט זה פוסלה לכהונה, כי אין כאן ריח הגט (כי מדינא לא היתה צריכה גט מבעלה הראשון), וגם אין גט מחמת קול קידושין (שהרי הגט לא ניתן מפני בקשת בעלה, ובכלל אין שייך להוציא קול קידושין על טקס שאינו קידושין לכו”ע).
  • בזה”ז יש ספק כללי על ענין הכהונה, דכל כהני זמנינו הם כהני חזקה, כמ”ש המהרשד”ם (בשו”ת שלו אבהע”ז סי’ רלה), שבות יעקב (ח”א סי’ צג), שו”ת גור ארי’ (אבהע”ז סי’ ו ס”ק א), ולכן בספיקא דרבנן אזלינן לקולא (ובנדו”ד, פסק הרמב”ם דריח הגט הוי דרבנן). ולהוסיף, שמאחר ובנדו”ד הוריו לא שמרו תומ”צ כלל, הנה ע”פ פסק נשיאנו הגאון הרמ”פ (בשו”ת אגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ יא, וכן בתשובה ממנו שנדפסה בשו”ת טעם ברוך סי’ ע) להקל במקרים דיעבד שבהם הכהן והוריו לא שמרו תומ”צ וכל ידיעותיו מכהונה היו מאביו, דמדי ספק לא יצאנו ואין לכפות להוציא.

ולהיתר זה הצטרפו עוד שנים מגדולי ההוראה בארצה”ב והתירו לסדר חופ”ק לזוג הנ”ל, ולבעל לחזור לכהונתו.

א) והחילוק היחיד שיש בין תשובות הרשב”א הוא, שכל התשובות המחמירות מדובר קודם שהתחתנה האשה, וכל התשובות המקילות מדובר לאחר שהתחתנה האשה, ומביא הב”ש במהדו”ק חילוק זה (סי’ ו סק”ב וסק”ג), ומבאר דמאחר והמהרש”ל כתב דדוקא במשודכת יש לחשוש לקול זה אבל לא בנשואה, וגם הב”ח כתב דכל האיסור הוא רק לכתחילה אבל אם נישאת – לא תצא, יש לומר דתשובת הרשב”א המחמירה היא משום ששם עדיין לא נישאה, משא”כ אם כבר נישאה. ומסיים הב”ש במהדו”ק ולמעשה צ”ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים