בין בגדי הכהונה אשר ציווה ה' את משה עבור אהרן ובניו, אנו מוצאים את החושן. אל תוך החושן ניתנו ה"אורים ותומים": "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמים והיו על לב אהרן בבֹאו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (שמות כח, ל).
בימי קדם שימשו האורים ותומים "אמצעי עזר רוחני" לגילוי האמת. נוסף עליהם, ניתן למצוא במקורות במסורת ישראל אמצעים שונים להכרעת הדין על-פי גילויים על-טבעיים, כגון "רוח הקודש", "בת קול", "גילוי אליהו", ועוד.
מהצד השני, ידוע שככלל, יש לחכם – הן היושב על כס הדיינות והן המשמש כרב בקהילה – להכריע בשאלות הלכתיות דווקא על-ידי ידע תורני ושכל אנושי היודע לפרשו. כפי שאמרו חז"ל (ויבואר להלן): "לא בשמים היא". יש אפוא לחקור את הדרך שבה עשו חכמים לדורותיהם שימוש באמצעים מטפיסיים לגילוי האמת בענייני הלכה והנהגה.
במאמר הנוכחי נדון בשאלה זו, ונתור אחר האמצעים השונים שאנו מוצאים להכרעה על-פי גילויים על-טבעיים. למה שימושו האורים ותומים? האם יש עניינים שבהם ניתן להסתמך על גילויים מן השמים? האם יש משמעות הלכתית לחלומות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
השימוש באורים ותומים
לדעת רש"י האורים ותומים הוא השם המפורש שהיו נותנים בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט האורים (רש"י, שמות כח, ל). כמו הלוחות שהיו מונחים בארון, כך היו האורים ותומים מונחים בחושן (ראב"ע, ויקרא ח' ג').
בגמרא מבואר כי האורים ותומים נקראים על שם האור והתמימות: "אורים, שמאירים את דבריהם; תומים, שמשלימין את דבריהם" (יומא ע"ג:). על-ידי האורים היה החושן מאיר אותיות מסוימות, וכך היה הכהן הגדול לומד את התשובה לשאלה שנשאלה.
כנגד מי שטען שהאורים ותומים הם מעשי אומן כסף וזהב על הצורות, שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל, כותב הרמב"ן שאין לומר כן: "שלא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנין, ונאמר ויעש האפוד ויעש החשן ולא נאמר ויעש האורים ותומים וכו'. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה והיו מעשי שמים, ולכן יזכירם סתם בה"א הידיעה… והנה משה לקח האורים ותומים ויניחם שם בחשן המשפט אחר שהלביש את אהרן האפוד והחשן. והעניין הוא כי היו שמות קדושים, ומכוחם האירו האותיות מאבני החושן אל עיני הכהן השואל במשפטם".
הרמב"ן ממשיך לבאר כי אמנם האותיות היו מאירות על-ידי האורים, אך עדיין סדרן – סדר האותיות המאירות – לא היה נודע לכהן הגדול. כדי לדעת איך לסדר את האותיות, שימש התומים בכך שנתן בלב הכהן הגדול להבין את דבר ה' הגלום באותיות. לבו של הכהן הגדול נעשה "לב תמים", ומיד היה יודע איך לקרוא את האותיות המאירות.
יש לציין שמשה רבנו לא היה שימוש באורים ותומים; ייתכן שמפאת קרבתו למקום, לא היה כל צורך באמצעי זה לגילוי רצון האלוקים. הראשון שעשה בהם שימוש הוא יהושע. כאשר סמך משה ידו עליו נאמר: "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" (במדבר כז, כא). ואמנם, מלחמת ישראל נגד הכנעניים הונהגה על-פי שאלת האורים ותומים (כך הוכרע ששבט יהודה יוביל את המלחמה). חלוקת הארץ נעשתה על-ידי שאלה באורים ותומים (בבא בתרא קכב, א), בחירת שאול כמלך הוכרעה בדרך זו (שמואל א, פרק י), וכך מלחמת דוד נגד הפלשתים (שם, פרק כג; עי' ברכות ג, ב).
לאחר שנבנה הבית, ושרתה השכינה במקדש, אין אנו מוצאים שימוש באורים ותומים (עי' משך חכמה, במדבר כז, יא). בעניין זה יש לציין לדברי ברמב"ם (הלכות בית הבחירה, פרק ד, הלכה א), המבארים שאפילו בימי בית שני עדיין היו אורים ותומים, אלא שלא נסתייעו בהם (עיי"ש בהשגות הראב"ד).
היקף הוראות האורים ותומים
שנינו במשנה (יומא ז, ה): "כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה: בכתונת, ומכנסים, ומצנפת, ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו נשאלין באורים ותומים. ואין נשאלין אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו".
מבואר במשנה שהשימוש באורים ותומים היה מוגבל לשאלות שלהן חשיבות לאומית מכרעת. כאמור לעיל, הארץ נתחלקה לשבטים על פי האורים והתומים; עכן, שמעל בחרם על יריחו, נלכד באמצעותם (עי' רד"ק, יהושע ז, יג); בחירתו של שאול למלך אושרה בעזרתם.
במכילתא נאמר בפירוש שאין לעשות שימוש באורים ותומים כדי להכריע בין בעלי דין: "ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כב, ז) – שומע אני לשאול באורים ותומים. תלמוד לומר: אשר ירשיעון אלהים (שם, ח) – לא אמרתי אלא אלהים שהם מרשיעין". כלומר, אין לחייב אדם בדין אלא על פי הדיינים, ולפי הבנתם את ההלכה בעניין המסוים הנידון לפניהם – ולא באמצעות שום כלי עזר של גילוי עליון, אפילו לא באורים ובתומים.
באותה הדרך, אין אנו מוצאים כל שימוש באורים ותומים לצורך פסיקת ההלכה. האורים והתומים שימשו את עם ישראל כעזר לחשיפת רצון הא-ל בהנהגת האומה. ואולם, בכל הנוגע לפסיקת ההלכה, הן בתחום שבין אדם לחברו והן בין אדם למקום, ניתנה הסמכות לחכמי ישראל, ובכגון דא נמנעו אלו מלשאול עצת עליון.
רוח הקודש
בהשגותיו על הרמב"ם בהלכות סוכה (פרק ח, הלכה ה) חולק הראב"ד על פסק הלכה של הרמב"ם בדין הדס שנקטם ראשו. הרמב"ם הכשיר את ההדס, ואילו הראב"ד פוסלו בזו הלשון: "אמר אברהם: כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו".
לכאורה, לפנינו מקרה ברור של פסיקת הלכה באמצעות סיוע של גילוי על-טבעי, מטפיסי. כבר נתקשה בנקודה זו ה'חתם סופר' (שו"ת חת"ס, ח"א, סימן רח), וכתב לבאר את דברי הראב"ד בדרך אחרת:
"מה שכתב הראב"ד בהלכות לולב, 'כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו', וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהיה לדניאל ע"ה וחבריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת, אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו. מכל מקום, הקב"ה בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה. וכזה זכה עתניאל בן קנז לכוון האמת על ידי פלפול וקל וחומר וגזרה שווה (תמורה טז, א), מה שלא היה בטבע חכמתו להשיג זה".
כלומר, לדעת ה'חתם סופר' כוונת הראב"ד אינו לפסיקת הלכה על-פי רוח הקודש כפשוטו, אלא הכוונה שרוח הקודש זיכתה את תלמידי בית המדרש בהשראה המנחה את הדיין או פוסק ההלכה ומסייעת לו להגיע להכרעה נכונה בדבר קשה בהעצמת כוח שכלם.
גילוי אליהו
הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' כז) כותב שבעניין פסיקת הלכה אין כל מעלה לנביא על-פני חכם אחר: "אבל בעיון סברה ובהשכיל המצוות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו, שאין להם נבואה. שהנביא, כשיסבור סברה, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברה, ויאמר הנביא: הקדוש ברוך הוא אמר אלי שסברתי אמת – לא תשמע אליו. רק אלף נביאים, כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברה אחת, ואלף חכמים וחכם סוברים היפך הסברה ההיא – 'אחרי רבים להטות', וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי אלף הנביאים הנכבדים".
בענייני הלכה אין, לדברי הרמב"ם, כל משקל למעלת הנבואה. ואמנם, בגמרא (יבמות קב) מבואר שגם אם יבוא אליהו, ויגלה בנבואה חידוש הלכה (הגמרא מתייחסת לשימוש בסוג של נעל לצורך חליצה), אין לקבל את דבריו נגד המנהג וההלכה.
הנחות אלו מעלים קושי בדברי המשנה (בבא מציעא ג, ד), לפיה: "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים. זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים – נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו". וכאן הבן שואל: איך ייתכן שנקבע להלכה שהמחלוקת בין בעלי הדין תוכרע על-ידי אליהו? לפי ההנחה שאין לפסוק הלכה על-פי גילוי נבואי, איזה כוח יש לו לאליהו להכריע שאלה זו?
לשאלה זו אנו מוצאים כמה תשובות. לפי דרך אחת, אליהו יכריע בהלכה בתור מעמדו כחכם, ולא כנביא (מהר"ץ חיות, תורת הנביאים, פרק ב). בדרך זו יש חידוש: למרות שידיעתו של אליהו נובעת לכאורה מגילוי מן השמים, עדיין הוא יכול לפסוק הלכה, ובתנאי שהפסיקה נעשית על-ידו כשהוא במעמד 'חכם' ולא במעמד 'נביא'.
דרך יצירתית לבאר את דברי הגמרא נאמרה על-ידי הגר"א וסרמן זצ"ל, שביאר כי ההלכה תוכרע מאליה, מפני שהרמאי יתבייש לשקר לאליהו הנביא (קונטרס שיעורים, בבא בתרא, אות תרם). אפשרות נוספת היא שהכוונה באמרה "עד שיבוא אליהו" אינה שאליהו יכריע בשאלה, אלא בדרך מליצה, לאמור: הדבר יהא בגדר ספק ולא יוכרע לעולם, או שיוכרע רק אם יודה אחד הצדדים (עי' בדברי הרמב"ם, הלכות שאלה ופיקדון, פרק ה, הלכה ד).
פסיקה בחלום
האם ניתן לפסוק הלכות על-פי גילויים של חלום?
בהקשר הזה, יש לציין שספר שלם שנכתב על-ידי אחד מבעלי התוספות בצרפת, ר' יעקב ממרויש, נקרא בשם "שאלות ותשובות מן השמים". בקובץ זה כלולות שאלות שנהג המחבר לשאול ב"שאלת חלום", והתשובות שנכללו בספר הנן התשובות שהשיבו לו עליהן בחלום.
יש שסמכו על הפסקים אלה. כך, למשל, סמך החיד"א על אחת התשובות שבחיבור זה והתיר לנשים לברך על מצוות לולב, אף על פי שנפסק ב'שולחן ערוך' שהנשים אינן חייבות, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. וזו לשונו (שו"ת יוסף אומץ, סימן פב ): "נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש, דמשמיא מיהב יהבי [=שמן השמים נתנו] כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג".
אשר לשאלה שהרי "לא בשמים היא", מפרש החיד"א שכלל זה לא נאמר כשיש מחלוקת, וגילוי עליון רק נוטה את הכף: "ובכי האי לא שייך 'לא בשמים היא', דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו [=שהם סוברים] דיברכו, אהניא לן [=מסייע לנו] לפסוק כמותם, כיון דאית לן [=שיש לנו] סיעתא דשמיא".
דרכו של החיד"א צריכה עיון לכאורה, שכן בגמרא מצאנו שאין סומכים על בת קול גם בהכרעת מחלוקת בין התנאים (בבא מציע נט, ב – עי' להלן), ולמה תהיה הכרעת החלום עדיפה מהכרעת בת קול? ואמנם, כמה פוסקים נקטו שאין לסמוך על פסקים אלו, מפני ש"לא בשמים היא", וכמו שהאריך הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן סח):
"המעיין היטב ישר יחזו פנימו שאין להסתמך להלכה על הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים… שעל זה אמרו: לא בשמים היא. וההוראה נמסרה אך ורק לחכמי ישראל שיכריעו על פי כללי ההוראה. ובפרט שכל הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים, נאמרו על ידי שאלת חלום, וכבר אמרו… דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".
הוא אף מביא מדבר ה'שבולי הלקט' (סימן קנז), שכתב על דברי שו"ת מן השמים שאין להשגיח בדברי חלומות, כי לא בשמים היא. כן גם העלה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סימן ל) שאין להתחשב בדברי חלומות, ואפילו בחלום של אדם גדול, ואפילו להחמיר, ומכל שכן להקל. גם הש"ך (יו"ד שלג, כה; שלו, ב) דחה את מה שהוכיחו ראשונים את שיטתם מדברי חלומות – אך יש לציין שחולק בכך על סמכותו הכבדה של מהר"ם מרוטנברג.
עם זאת, במקום אחד אנו מוצאים הלכה שנפסקה ב'שולחן ערוך' אשר כל יסודה מדברי חלום, והיא דין נענוע האתרוג ביחד עם הלולב בנענועי ארבעת המינים (שולחן ערוך, או"ח סימן תרנא, סעיף ט). בבית יוסף (שם, וכן בט"ז, שם ס"ק יד) מבואר שמקור ההלכה מדברי הרקאנטי, ונתגלה לו כן בחלום הלילה, כמבואר שם.
לסיכום, נראה מדברי הפוסקים שבאופן כללי אין לפסוק הלכה פסוקה על-פי דברי חלומות, אך לכלל זה יש מספר יוצאים מן הכלל, בהם אנו מוצאים שהעניקו הפוסקים משמעות כבדה לגילוי שבחלום. לדיון מורחב בעניין פסיקת הלכה על-פי חלומות, ולמשמעות ההלכתית של חלומות באופן כלל, ראו בשני המאמרים שפורסמו בעניין זה בעבר.
בת קול
הביטוי "לא בשמים היא" מתייחס להכרעת ההלכה על-פי "בת קול" – קול היוצא מן השמים ונשמע לבני אדם. הרקע להכרעת בת קול הוא מה שנחלקו תנאים בעניין "תנורו של עכנאי" (תנור העשוי פרקים, כשנשאלת השאלה בעניין מעמדו בדיני טומאה וטהרה). וכך נאמר בגמרא (בבא מציעא נט, ב):
"חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'… שכבר נתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטֹת'".
כשם שאין להשגיח בבת קול לפסיקת ההלכה, כך לא מצאנו שהסתייעו חכמים בבת קול להכריע בסכסוך בין בעלי דין. מקום אחד שאנו כן מוצאים הכרעת בת קול בדברי הגמרא היא בנוגע לשאלה הכללית אם יש לפסוק כבית הלל או כבית שמאי במחלוקות הרבות שביניהם. על כך נאמר במסכת עירובין (יג, ב): "יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים, אבל הלכה כדברי בית הלל".
בעלי התוספות אומרים בכמה מקומות (כגון ברכות נב, א) שנפסקה הלכה כבית הלל על סמך דברי בת הקול רק מפני שהיו בית הלל רוב ובית שמאי מיעוט. למרות הכרעת הרוב, התלבטו חכמים בעניין, מפני שבית שמאי היו ידועים כחריפים יותר. לצורך זה סייע הקול מן השמים, דהיינו להעמיד את הדין על תילו שיש ללכת אחרת הרוב.
סיכום
היחס הקרוב בין הקב"ה לבין עם ישראל מוצא ביטוי בכמה תופעות אל-טבעיות, בהן מגלה הא-ל את רצונו ואת הנהגתו לעמו. ואולם, מתוך דברי המקרא ובעיקר מתוך דברי חז"ל מבואר שגילויים אלו אינם חודרים לתוך שדה ההלכה וההכרעה בין אדם לחברו. בכל הנוגע לדיני התורה, ההכרעה חייבת להתקבל בדרכים אנושיות, דהיינו על-פי חכמת החכם וידיעתו בתורה.
בקטע מופלא מספרת הגמרא על הגמרא על אודות רבה בר נחמני, שנאלץ לברוח מפני המלכות. באותו זמן נתגלעה מחלוקת בבית דין של מעלה בעניין ההלכה של מצורע, במקום שנפל ספק בנגע אם קדם שיער לבן לבהרת או שקדמה בהרת לשיער לבן: הקב"ה אמר טהור, ואילו בית דין של מעלה אמרו טמא. אמרו בבית דין של מעלה: מי יכריע את המחלוקת בשמים? – ושוב הוצע: יבוא המומחה בדיני טהרות, רבה בר נחמני, ויכריע בדבר.
נשלח אפוא מלאך המוות להביא את נשמתו של רבה בר נחמני השמיימה. אולם, לא הצליח מלאך המות להמיתו, משום שרבה בר נחמני היה לומד בלי להפסיק רגע אחד. עשה מלאך המוות תחבולה, והשמיע רעש בין העצים. רבה חשב שחיילי המלכות עומדים לתופסו, ולכן עמד ואמר: עדיף למות ולא ליפול בידי המלכות. באותה שעה יצאה נשמתו של רבה בר נחמני, ויצא מפיו המילים: "טהור, טהור". יצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור".
ברוח של הסיפור עצמו, הרמב"ם (טומאת צרעת ב, ט) פוסק דווקא נגד דעתו של רבה בר נחמני, ונגד דעתו, כביכול, של הקב"ה בעצמו (בר"ן מבאר שפוסק הרמב"ם כדעת הרוב)! כיון שניתנה התורה לבשר ודם, הרי שהתורה היא "שלנו" לפרשה ולפסוק הלכה על-פי הבנתנו בה. אפילו 'נותן התורה' אינו מתערב בכך.
בדומה (להבדיל) לסמכות הפרשנות שניתנה לרשות השופטת, הזוכה לעצמאות מהותית מן הרשות המחוקקת – למרות שמדובר בחוקים שיצאו מתחת ידי המחוקקים – כך לעם ישראל ניתנה התורה, והיא שלהם לפרשה. נפלא להתבונן שיסוד עמוק זה, שקיבל ביטוי בעידן המודרני (בדמות עיקרון הפרדת הרשויות) רק לאחר אלפי שנים, היה מימים ימימה עניין מהותי בדין התורה.
