ראיתי מספר רבנים שאמרו קדיש וחזרו בהם והפסיקו
א. מקרה ראשון היה שאומר הקדיש חשב שזה קדיש לאבלים ולא שם לב שהקדיש הוא של הש"ץ בלבד
ב. החזן שהיה רב התחיל קדיש במנחה של שבת ולאחר מכן הפסיק בשביל צדקתך.
שאלתי- באם יש מקור להפסיק באמצע קדיש? תודה.
תשובה:
שלום רב
כיון שהקדיש נאמר בטעות אכן יש להפסיק, ראה שאלה דומה ממש בשו"ת משנה הלכות ח"י סי' טז, לגבי אדם שהתחיל קדיש יתום לאחר ובא לציון, שיש לו להפסיק כיון שהוא קדיש המיועד לש"ץ ודינו כמי שטעה בשמונה עשרה או כל ברכה אחרת, וראה שם שמבאר את הדברים על פי תורת הסוד.
המקום היחיד שידוע לי שבגלל שהתחילו קדיש לא מפסיקים, הוא כאשר התחילו קדיש בעשרה ויצא אחד ונותרו תשעה, שיכול לסיים את אמירת הקדיש כמבואר בשו"ע סי' נה סעי' ב.
היה אזעקה באמצע קדיש והציבור עם החזן התפזרו כל אחד למקום מוגן אחר, מה יהיה דינו אם הפסיק כדי לגמור את כולו או אם הפסיק בדיבור, האם צריך להתחיל מתחילת קדיש או שיכול להמשיך אח"כ היכן שפסק
נ.ב. אם אפשר גם להציג מקור
יישר כח
כיון שבפשטות אין נושא של ברכה לבטלה בקדיש, יש להכריע שכיון שהפסיק מחמת אונס חוזר לראש [בודאי לאשכנזים].
באור הלכה סימן סה סעיף א:
* קראה סירוגין וכו' – דע דדעת המחבר [דהוא דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו שם עי"ש ועיין במ"א בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ' ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אף על גב דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת שמע. ועיין במ"א בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א בכלל ג' דין ל"ג עיין שם ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המ"א אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא ה"ה בשאר ענינים.
השאר תגובה