לתרומות לחץ כאן

מפקד כשר? ספירת אוכלוסין בהלכה

 

פרשת כי תשא פותחת עם הוראות לצורה הנכונה לקיים מפקד אוכלוסין, ומספקת לנו את המקור הראשוני לאיסור של מניין בני ישראל. הקב"ה מורה למשה רבנו לספור את בני ישראל על-ידי קבלת מטבע חצי שקל מכל אחד. כפי שמורה הכתוב, הסיבה לכך היא "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב).

למדנו מכאן שבספירת בני ישראל יש צד של סכנה. רבנו בחיי מבאר שפעולת הספירה מעמידה את הנספרים כבודדים, יחידים במקום ציבור. במצב זה, כאשר האדם נפרד ממעמדו כחלק מהעם, הוא מאבד את ההשגחה המיוחדת המגנה על כלל ישראל כולו. מכאן ה"סכנה" של המניין.

בהסתמך על הפסוק, הגמרא (ברכות סב, ב) קובעת שהאיסור למנות אנשים במניין ישיר הוא איסור פשוט, ומפורסם הדבר אפילו לילדים רכים. למרות זאת, הפסוק בשמואל מגלה שדוד המלך טעה באיסור זה, והביא מגפה קשה על העם (שמואל ב, כד, טו).

הגמרא מפרשת שדוד המלך הוזהר על כך מראש: "אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'" (ברכות, שם).

במאמר הנוכחי נדון ברעיון של מניין בני ישראל בהלכה. מה אופיו של איסור זה, ואיך הוא נפסק על-ידי פוסקי ההלכה? במה שגה דוד המלך כאשר ספר את בני ישראל? בפרט, האם מותר לערוך ולהשתתף במפקד אוכלוסין, ואיך מן הראוי לקיימו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המקורות

איסור מניין בני ישראל הובא האיסור ברמב"ם (הלכות תמידים ומוספים, פרק ד, הלכה ד), ובעקבותיו בכמה מגדולי הפוסקים: המגן אברהם (קנו, ב), הפרי חדש (נה, א), הכף החיים (ג, י), ועוד.

דנו המפרשים אם איסור זה הוא איסור תורה או איסור מדברי קבלה. מחד, האיסור מפורש בכתוב, אך לא בא בלשון איסור אלא בצו עשה ואזהרה מפני סכנה. יתרה מזו, הגמרא במקום אחר (יומא כב, א), דנה באיסור מניין בני ישראל (בנוגע למשנה המתארת את מניין כהנים במקדש), ומציעה מקורות לאיסור מדברי הנביא, בהתעלמות לכאורה מהפסוק הנ"ל בפרשת כי תשא.

בפרט, הגמרא מזכירה את מפקדים שערך שאול בטרם צאתו למלחמה נגד אמון ונגד עמלק (שמואל א יא, ח; טו, ד). שניהם, לפי דברי הגמרא, נערכו על-ידי מסירת חפצים (שברי חרס וטלאים), ומכאן שאין למנות בצורה ישירה. בהמשך, מציעה הגמרא את הפסוק בתחילת הפטרת במדבר כמקור נוסף לאיסור: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב, א).

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז, סימן ג) כתב שמדובר באיסור תורה, ולא באיסור מדברי קבלה, ומה שהגמרא מביאה פסוקים מדברי קבלה, הוא משום פרטים נוספים הנלמדים משם (שיש איסור גם במקום מצווה) ומפני שהדבר מפורש שם לאיסור.

טעותו של דוד המלך

כאמור, הגמרא בברכות קובעת את טעותו של דוד כטעות בדבר שאפילו תינוקות בקיאים בו. אכן, מוצאים אנו בפסוק בספר שמואל שיואב, מפקד הצבאי של דוד ותלמיד חכם מובהק, קורא תגר על כוונת דוד המלך לפקוד את העם: "ויאמר יואב יוסף ה' על עמו כהם מאה פעמים הלא אדני המלך כלם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל" (דברי הימים א, כא, ג).

יואב צדק בהתנגדותו לעריכת המפקד, כפי שהפסוק ממשיך לפרש: "וירע בעיני הא-להים על הדבר הזה ויך את ישראל" (שם, ז); "ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש" (שמואל ב, כד, טו). אכן, אנו מוצאים שדוד עצמו הודה באשמתו: "ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד" (שמואל ב כד, י; וכעין זה בדברי הימים א כא, ח).

הפסוקים והגמרא אינם מפרשים את טעותו של דוד – מה הניע אותו לטעות בדבר כה פשוט? בס' באר שבע (בפירושו למסכת תמיד, פרק א) כתב שאין לנו להתחקות אחר דבר זה: הקב"ה הסתיר את הדבר מדוד (כלשון הגמרא הנ"ל, "הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו"), וכל מחקר מעבר לכך מיותר (ואף עשוי להיות מטעה).

איסור לדורות

מפרשי התורה לא הסכימו לגישה זו, וטורחים למצוא ביאור לטעותו של דוד. נתמקד בשלשה פירושים, כולם מתוך דברי הרמב"ן.

בפירושו לפרשת כי תשא (שמות ל, יב), כותב הרמב"ן שטעה דוד בחושבו שאיסור מניין בני ישראל נאמר רק למשה במדבר (לתקופת שהות עם ישראל במדבר), ופקע בעת כניסתם לארץ ישראל.

לפי פירוש זה, ערך דוד את המפקד בדרך ישירה (שלא על-ידי קבלת דבר מהנפקדים), ובזה עבר על איסור מניין בני ישראל והביא מגפה על העם. לפי זה, עולה שכל מניין שנעשה בדרך עקיפה, דהיינו בקבלת חצי-שקל או דבר אחר, מותר.

כך הוא כנראה דעת הרמב"ם באיסור זה, כדבריו (תמידים ומוספים ד, ד): "ומתחיל הממונה למנות, מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה; ומונה על אצבעותיהן, וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו.  והאיש ששלם המניין אצל אצבעו, הוא שיצא בפיס ראשון לעבודה".

מפקד ל"צורך"

אולם, בפירושו לפרשת במדבר (א, ג), מציע הרמב"ן פירוש אחר, וכתב שדוד נזהר מלמנות את העם בצורה ישירה, ופקד אותם על-ידי נתינת כופר: "כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב, "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

הרמב"ן ממשיך להוכיח שרחוק הדבר שטעם דוד בכך: "ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל, ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא". אם דוד טעה, משום שהסתיר הקב"ה את הדבר ממנו, במה טעה יואב, ולמה לא מנה את העם בשקלים?

הרמב"ן ממשיך לפרש טעם חדש לטעות דוד המלך: "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב "ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה".

לפי דבריו, לא טעה דוד באופן עריכת המפקד (שאכן פקד דוד את העם על-ידי נתינת "כופר"), אלא טעותו הייתה בעצם עריכת המפקד, שלא הותר הדבר אלא ל"צורך".

הרמב"ן מביא אסמכתא לדבריו מדברי המדרש: "ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד" (במדבר רבה ב, יז; וראה עוד בפסיקתא רבתי יא, ג, פסיקתא דרב כהנא ב, יז, ומדרש תנחומא, כי תשא, ט).

לפי פירוש זה, עולה לן שאפילו מניין על-ידי מתן "כופר", ואפילו כשנפקד רק חלק מהעם ולא כולו (שכן הגמרא ביומא עוסקת במניין כוהני המקדש, שאינם רק חלק קטן של העם), לא הותר כי אם לצורך (ראה עוד בציץ אליעזר ח"ז, סימן ג, בביאור דברי הגמרא ברכות לפי פירוש הרמב"ן). כשאין צורך ספציפי במניין, אסור לפקוד את העם (או חלקו), אפילו במניין עקיף.

למסקנה זו מצטרפים כמה מגדולי המפרשים והפוסקים (תוספות רי"ד, יומא כב, ב; רד"ק, שמואל א טו, ד ו-שמואל ב כד, א; תוספות ר"י הלבן, יומא ב, ב (שם משמע שלא הותר המניין אלא ל"צורך מצווה", ולא לכל צורך דעלמא); מרומי שדה, ברכות סב, ב) – ויש להיזהר מכך.

מניין כל העם

ביאור שלישי שמציע הרמב"ן מתייחס לאופי המניין: "ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר "לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם" (דברי הימים א, כא, ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים".

לפי פירוש זה, טעותו של דוד היה במה שמנה את כל עם ישראל (הזכרים) מבן שלש-עשרה ומעלה, דלא כמניין המדבר שלא נמנו הזכרים אלא מבן עשרים שנה ומעלה.

הרמב"ן ממשיך ומבאר את סיבת חומרת מניין כל העם: 'שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר "אם תוכל לספור אותם'" (בראשית טו, ה), עיין שם מה שהביא סמך מדברי המדרש אף לדרך זו.

דעת החתם סופר: שאלת הדיוק

בתשובה שיצאה לאור לאחרונה (קובץ שאלות ותשובות חתם סופר, ח, כד; וראה גם בחידושי חתם סופר ליומא כב, ב), מצאנו לחתם סופר שנקט דרך מקורית בסוגיא זו. לדבריו, ההיתר במניין בדרך עקיפה אינו משום היות המניין עקיף, אלא משום שמפקד הנערך בדרך זו עשוי להיות מוטעה.

למרות שכל אדם, העשיר והדל יחדיו, חייבים לתת חצי שקל בלבד ("העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט"), לעולם אין שום עירבון שהציווי יקוים בדקדוק. כמו כן יש סיכוי רב לאי-דיוק במניין הנערך על-ידי חתיכות חרס או טלאים (מפקדי שאול), וכך אפילו במניין אצבעות הכהנים במקדש (ייתכן שכהן לא יצביע באצבעו, ויתכן שכהן יצביע ביותר מאצבע אחת).

לפי דעת החת"ס, נמצא שכל שנערך מפקד מדויק, אין שום היתר למנות בני ישראל – גם בדרך עקיפה.

יתרה-מזו, כותב החת"ס שגם במפקד שאינו מדויק, הרי שאין היתר למנות את העם אלא על-ידי מתן חצי שקל, שמשמש כ"כופר". חפצים אחרים אינם תקפים לעריכת המפקד. בדרכו זו מפרש החת"ס את המפקדים שערך שאול בדרך חדשה: שאול לא התכוון למנות את העם, אלא להקצות לכל אחד את תפקידו המיוחד לו. לצורך הקצאת תפקידים, פקד שאול את אנשיו על-ידי מסירת חתיכות חסר או טלאים, אך לעולם לא מנה את מספרם.

כמו כן כותב החת"ס לענין כהני המקדש: הכוונה לא הייתה למנות את מספרם, אלא להקצות את תפקידי עבודת הקודש.

עריכת מפקד אוכלוסין

כעת נבוא להלכה בנוגע לעריכת מפקד אוכלוסין בימינו.

לפי הגישה הראשונה של הרמב"ן, הרי שאין איסור בעריכת מפקד, בתנאי שמחשיבים מסירת טפסי המפקד כמניין עדיף. נראה שכך יהיה הדין כאשר מדובר במפקד ממוחשב, כיון שאין המניין נעשה על-ידי גורם אנושי. אולם, לפי גישתו השנייה של הרמב"ן, כמו שפירש בפרשתנו, אזי היתר המפקד יהיה תלוי בעריכתו ל"צורך". האם מפקד אוכלוסין כיום נחשב ל"צורך"?

דעת הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל הוא שצרכי כלכליים (תכנון כלכלי) ומדיניים (כגון ביטחון המדינה) נחשבים כ"צורך" לעניין היתר עריכת המפקד. בנוסף לכך, דעתו שספירת שמות נחשב מניין עקיף, ולכן מותר לערוך מפקד אוכלוסין – אפילו בארץ ישראל (שו"ת שרידי אש, ח"ב, סימן קמ; כן גם דעת שו"ת משפטי עוזיאל, חושן משפט, כללים סימן ב; תורה שלמה, חלק כא, 168).

הרב אליעזר וולדנברג מקבל את ההנחה שמפקד אוכלוסין נחשב "צורך", אבל מפקפק ב"צורך" של מפקד אוכלוסין חוזר, שכל מטרתו אינו אלא לחדד ולעדכן את המספרים ידועים מהמפקד הקודם (ח"ז, סימן ג, אות נג).

מאידך, רב חיים קנייבסקי שליט"א, בכרוז קצר שיצא מידו לקראת מפקד האוכלוסין בשנת תשל"ב, אסר את השתתפות במפקד, וזאת חרף העובדה שנערך המפקד על-ידי סקר בכתב. בהסתכמות על דברי הכתב סופר (בשם אביו החתם סופר; יו"ד סימן קו), הכריע הגר"ח קנייבסקי שמפקד בכתב דינו כמפקד בעל-פה (עי' לעניין זה בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל), והוסיף שהצרכים הכללים של מפקד אוכלוסין אינם נחשבים כ"צורך" לעניין היתר עריכת המפקד.

מניין שלא בפניהם

אולם, מצאנו בספר פאת השולחן (ס' היובל, מוסד הרב קוק ת"ש) שחידש שאין איסור במניין אנשים שלא בפני המנויים, וכל האיסור הוא רק בפניהם.

כראיה לכך הביא את דברי המשנה במסכת שבת שהתירה מניין אורחים לשבת: "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב" (שבת קמח, ב). וביאר שהיתר מניין אורחים הוא משום שמונה את האורחים לפני הגעתם, וכיון שמונה אותם שלא בפניהם אין בכך איסור מניין בני ישראל. טעם נוסף להיתר הוא תווך אי-דיוק המובנה בכל מפקד אוכלוסין.

מפקד האוכלוסין של שנת תשמ"ג ראה כמה שדרוגים הלכתיים, שנכללו על-פי הסכם בין המדינה לבין הרבנות הראשית. רק השמות של בני משפחה נכללו במרשם (ולא מספרם), המספור על הדף הושמט, והמנויים על הפקידה לא חישבנו את סכום הכולל של האנשים. בנוסף לכך, עריכת הנתונים נעשתה בצורה ממוחשבת, כך שלא נעשה שום חישוב על-ידי בני אדם (עי' תחומין, כרך ד, עמ' שלו; ס' מספר בני ישראל, עמ' 38).

עם מעבר השנים, מקומו של הגורם האנושי הולך ומצטמצם במלאכת המפקד, והמקום להקל, כך לכאורה, הולך וגדל. עם זאת, ככל הנראה המחלוקת בגין השתתפות במפקד אוכלוסין לא תשקוט, ויש להניח שהיא תמשיך הלאה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *