פרשת כי תשא – הלכות מחצית השקל

י' אדר א' ה'תשע"ו

מצוות מחצית השקל קשורה אלינו השבוע בקשר כפול. האחד בקריאת התורה של פרשת השבוע, בה מתוארת המצווה של נתינת מחצית השקל לצורך מימון קרבנות הציבור במשכן. השני הוא קשר שהזמן גרמא:

המנהג ומתנגדיו

המקור הקדום למנהג זה הוא במסכת סופרים (פרק כא, הלכה ד):

ובאחד באדר משמ[י]עין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהיה המן הרשע עתיד לשקול ככרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהיו שקלי ישראל קודמין לשקלי המן. וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה.

מחשש שתחול קדושת המקדש על השקלים, אמרו חז”ל ש”אסור לומר עליהם לשם כופר”. מכאן ברור אם כן, שכוונת מס’ סופרים היא למנהג נתינת מחצית השקל בזמן הזה – ולא בזמן המקדש. המנהג כיום הוא זכר למחצית השקל שנהגו לתת בזמן שבית המקדש עמד על תילו.

גם בדברי הגאונים מוצאים אנו אזכורים של מנהג נתינת מחצית השקל לעניים. מנהג זה עורר התנגדות מסוימת, מתוך החשש של חלות קדושת שקלים המיועדים למקדש, כפי שכתב רב עמרם גאון (חלק שני, מהד’ פרומקין, עמ’ 190, אות עו):  “ובפורים אין קצבה, כל שמבקש כל אחד ואחד מישראל לתן יתן, מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עין שלו הוא נותן… לא שקלים הן אלא צדקה בעולם, משום שנאמר ומתנות לאביונים“.

התנגדות דומה ניתן לראות בתשובות גאוני מזרח ומערב (סימן מ): “ומה שמכריזין במקומכם על השקלים, לא יפה הם עושים, שקוראים אותם שקלים, ונאסרו איסור הנאה”.

למרות ההתנגדות, נקבע בתפוצות ישראל המנהג לתת שלש מטבעות של מחצית השקל. כך הובא בדברי רבנו אפרים (שקלים פ”א, מ”א), ובדברי מהר”ם מרוטנבורג (מנהגים דבי מהר”ם, מהד’ אלפנביין, עמ’ 74), ובס’ רוקח (פר’ כי תשא). כן גם כתב בהגהות מרדכי (מגילה, אות תשעז): “ומה שנותנין ג’ מחציות לפורים, משום דכתיב בפרשת כי תשא ג’ פעמים ‘מחצית השקל'”[2].

מהות המנהג: צדקה וכפרה

צורת ג’ המחציות ניתנות כדי להוות זכר למצוות מחצית השקל המקורית. הראשונים הגדירו את מהות המנהג כצדקה של “מעות פורים” הניתנות לעניים בפורים.

כך נראה מדברי הגהות מרדכי (מגילה, אות תשעז): “ומה שנותנים ג’ מחציות לפורים משום דכתיב בפרשת כי תשא ג”פ מחצית השקל. ובמקום שאין עניים יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמן, וליתנן במקום שירצה”. מבואר בדבריו שבמקום שיש עניים, ניתנים השקלים לעניים, בתורת “מעות פורים”. כך גם מובא בכמה ספרי מנהגים (ראה ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר, דיני פורים, ובספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, דיני פורים, עמ’ קנד, ועוד).

וכן כתב הלבוש בסימן תרפו, סעיף יב: “ונוהגין ליתן מעות פורים בעד כל אחד ואחד אפילו בעד הילדים, זכר לשקלים שהשמיעו עליהם באדר, ולא לשם כפרה, שאותם באו בנדבה לקרבן תמיד. ומחלקים אותם לעניים להוצאת שמחת פורים. ומנהג ליתן ג’ מחציות זכר למחצית השקל, דכתיב ג’ פעמים בפרשת מחצית השקל”.

בנוסף, צורת הנתינה המזכירה, כאמור, את מתן השקלים לתרומת המזבח, מרמזת על יכולת הכפרה הגלומה באותם השקלים – בזמן המקדש לתרומת המזבח, ובזמן הזה לצדקה. כבר הזכירו הראשונים שמחמת הכפרה שרמוזה במחצית השקל, יש לנהוג בנתינתו מגיל בר מצווה, כפי שנביא להלן.

כמה מחציות (ואיזה שווי) יש לתת?

מובא במהרי”ל (הלכות פורים, מהד’ מכון ירושלים, עמ’ תכא, אות ד):

“במנחה כשהולכין לבה”כ נותנין מחצית השקל ומעות פורים, ואמר מהר”י סג”ל דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל, והוא ל”ד הלי”ש, וסימן ‘והדל לא ימעיט’ ממחצית השקל … והנותן שקלו צריך ג”כ ליתן מעות פורים, שהם ג’ מחציות המדינה… ואת מחצית השקל החזיקו לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לשם שמים, ומעות מורים היו חולקים מיד באותו פורים לעניים כשאר צדקה.

מדברי המהרי”ל הנ”ל למדנו חידוש במנהג מתן מחצית השקל. לדבריו, יש כאן שני חיובים במנהג: א. חיוב נתינת ג’ חצאים של מטבע המדינה הניתנים כ”מעות פורים” לעניים; ב. נתינה נוספת ונפרדת של מחצית שקל בשווי המקורי של מחצית שקלי המקדש, אותו נהגו לתת לצורך מימון העולים לארץ ישראל.

פסקי המהרי”ל היו נהוגים במדינות אשכנז, כמו שמעיד החיד”א בספרו יוסף אומץ (סימן תתרפז): “המנהג פה ליתן למחצית השקל ל”ד פשיטים, והסימן והד”ל לא ימעיט. ועוד ד’ פשיטים בפני עצמן עבור מתנות לאביונים”.

בפולין לא התקבלו דברי המהרי”ל, והמנהג הפשוט היה לתת רק ג’ מחציות. הרמ”א קבע להלכה את מנהג פולין, ולאחר שהביא את דברי מהרי”ל, הוסיף (סימן תרצד, סעיף א): “ואין נוהגין כן”. , אך יש לציין שבביאור הלכה (סימן תרצד, ד”ה ויש ליתן) כתב ש”מי שעזרו הקב”ה שיכול ליתן רו”כ אחד זכר למחצית השקל, וג’ חצאי ג”פ לענין מה שכתוב בפרשה ג’ פעמים תרומה, וכהי”א האחרון שכתב רמ”א, אשרי וטוב לו”.

למי נותנים את מחצית השקל?

לפי המקורות שהובאו לעיל, מובן ששלשת המחציות ניתנות לעניים לצורכי פורים, כדין “מעות פורים”. אולם כיום, אין המנהג כן, ומשתמשים בכספי מחצית השקל לצרכים חיוביים שונים.

מקור למנהגנו נמצא בשו”ת משאת בנימין, המביא מנהג ליתן את מעות הפורים למי שקורא את המגילה. הוא מוסיף דאין זה בכלל איסור שלא לשנות ממגבית פורים, כמבואר בברייתא “ומגבת פורים לפורים”, כיון דכך המנהג – שהרי כל הנותן באותם מקומות מתכוון לתת על דעת המנהג, ומתכוונים לחזן, ולא לעניים. דברי משאת בנימין אלו הובאו גם במג”א (ס”ק ג), וכן כתב בבאר היטב.

מאידך, בשערי תשובה (סימן תרצד, סעיף ב) ביקש לחלק בין מעות פורים לבין מצחית השקל, בקבעו שאין לתת מחצית השקל אלא לעניים. וכן כתב בשו”ת יחווה דעת הנ”ל בשם כמה אחרונים, ע”ש בשם אליה רבה (סי’ תרפ”ה ס”ק י”א), שו”ת זכר שמחה (סוס”י ע”ו), שו”ת מנחת אלעזר (סי’ ל), ועוד.

והוסיף שם (הרב עובדיה יוסף שליט”א): “ובאמת שכן ראוי לתרום המעות למוסדות התורה, שהם הישיבות הקדושות שלנו, שהרי אמרו בברכות (ח, א), מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד… ובמדרש תנחומא (פרשת צ”ו) נאמר, שהתורה מכפרת עונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לקרבנות הנתרמות ממעות של מחצית השקל , שנאמר בהן: לכפר על נפשותיכם… וכן אמרו במגילה (ג, א) גדולה מצות תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין”, והאריך עוד במקורות לדבר.

בנוגע ל”מחצית השקל” הנוספת הניתנת לפי מנהג מהרי”ל, כתב מהרי”ל שהמנהג היה לתת את המחצית הנוספת לעולים לארץ ישראל. בס’ חמדת הימים (חלק ב, סדר פורים) כתב לעומתו, שנותנים את המחצית ל”עמלי תורה“, ובספר רוח חיים (סימן תרצד, אות ב) כתב שמחלקים לכל התלמידי חכמים הנצרכים בעיר, “וקצת לעניים צנועים בעלי כבוד”.

מהו זמן נתינת מחצית השקל?

מתי יש לתת את מחציות השקלים? בספרי מנהג קדומים, משמע שזמן מתן השקלים היה מראש חודש אדר, כמו שתיקן רבינו תם (הובא בשו”ת מהר”ם מרוטנברג סימן קנג) “משנכנס אדר עד הפורים כל העוברים דרך העיירות אם יש מנין קבוע יש חרם קדמונים לפרוע מעות פורים” (תקנה זו פורשה בדברי הפוסקים כמנהג נתינת מחצית השקל). כך גם מבואר בספר “חמדת ימים” הנזכר לעיל, והוסיף, שמכריזים על המתנות בפרשת שקלים . במסכת סופרים המוזכר בתחילת המאמר, כתוב שזמן הנתינה הוא “לפני שבת זכור”.

אולם, כבר נתפשט המנהג לתת את מחצית השקל ביום תענית אסתר. בספר “אמרכל” (עמ’ כה; וראה באליה רבה סימן תרפו, אות ג) כתב שיש לתת את המחציות בתענית אסתר אחר התענית, וכן משמע מפסקו של קיצור שו”ע (סימן קמא, סעיף ה) שכתב לתת “קודם פורים מחצית… ונותנים בערב לפני קריאת המגילה“. כנראה שכך גם נהג החתם סופר (ס’ תומר דבורה, קו’ אחרון למנהגי בעל החת”ס, בתוך “מנהגי חת”ס”, עמ’ קנא, אות ד), ובספר “הליכות שלמה” (חודש אדר, סעיף ט) כתוב שכך נהג הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל.

אבל במנהגי מהר”ם מרוטנברג (מהד’ אלפנביין, עמוד 74) מובא שנותנים בתענית אסתר בזמן המנחה, כפי המנהג הרווח. וכן כתב מהרי”ל : “במנחה כשהולכין לבית הכנסת נותנין מחצית השקל ומעות פורים”, ודבריו הובאו ברמ”א. לפי מנהג זה, נותנים מחצית השקל בתענית אסתר אפילו כשפורים נופל ביום ראשון, ותענית אסתר ביום חמישי (כף החיים סימן תרצד, אות כה).

מעניין לציין, כי בספר יסוד ושורש העבודה (שער יב, פרק ג) כתב שצריך ליתן “קודם תפילת מנחה דווקא”, אך לא ראיתי מקפידים על כך.

מיהם החייבים במחצית השקל?

נחלקו הפוסקים בגיל בו מתחיל החיוב לתת מחצית השקל. בפרשת כי תשא, מבואר שרק זכרים מגיל עשרים שנה ומעלה חייבים במחצית השקל: “כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'”. כך פסקו כמה ראשונים (חינוך, מצוה קה; רע”ב, שקלים פ”א, משנה ג).

לפי זה, ניתן להניח שחיוב “זכר מחצית השקל” הנהוג כיום אינו חמור מן החיוב בזמן שבית המקדש היה קיים, ואין חייבים בזה אלא מגיל עשרים ומעלה. כן דברי המהרי”ל במנהגיו “ואמר מהר”י סג”ל דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל“, וכן פסק הרמ”א.

לעומת זאת, ישנם ראשונים (רמב”ם, פיה”מ שקלים שם; רמב”ן, פי’ לתחילת כי תשא; וכן נראה בפסקי הרמב”ם) הסוברים שרק בתרומת המשכן היה החיוב מבן עשרים שנה ומעלה. מחציות השקלים שנתרמו לבית המקדש היו עבור קרבנות המזבח, ובזה היו חייבים מבן שלש עשרה ויום אחד, שנאמר “לכפר על נפשותיכם” – כיון שחייב במצוות, זקוק לכפרה.

כך נפסק ב”מטה יהודה” (סימן תרצד, אות ד): “ראוי לחייב לפי מה שנהגו העולם לעשות זכר לשקלים שיתן כל מי שנכנס לכלל מצות מבן י”ג שנה, ואפילו פחות מבן עשרים כשאר מצות של תורה, וכן הוא המנהג שהכל נותנין – כל מי שנעשה בר מצוה”.

וראה גם במשנה ברורה (סימן תרצד, ס”ק ה) שהביא מחלוקת בעניין זה בין רע”ב לבין תוספות יו”ט (שקלים א, ד; וראה גם בתפארת ישראל, שם), ולא הכריע ביניהם. אבל בשו”ת יחווה דעת הנ”ל כתב שנכון לנהוג כדעת המחמירה, ולתת מחצית השקל מגיל י”ג ואילך.

המנהג בנתינת מחצית השקל בנשים וילדים

יתרה מזו, מצאנו שהמנהג היה לתת מחצית השקל אפילו עבור קטנים, כמבואר בס’ המנהגים לרבינו אייזק טרינא, והביא דבריו ה”מגן אברהם”, בתוספת דברי הגהות המנהגים, שגם המעוברת נותנת עבור ולדה.

במגן אברהם סיים “ולא ידעתי מנא ליה האי”, אבל בס’ דעת תורה הביא מקור לכך מדברי הירושלמי (שקלים פ”א, ה”ג) שגם נשים וקטנים חייבים במחצית השקל. גם ב”דרכי משה” מצטט בשם מהר”י בי”ן שאף מעוברת נותנת ג’ מחציות, והביא סימן לדבר: “זה יתנו כל העובר“. וראה גם באליה רבה, מה שכתב בדעת הלבוש.

כך כותב גם בסידור יעב”ץ (ח”ב, עמ’ תעא): “ישראל קדושים החמירו על עצמן לתת גם בעד כל אחד מבנים זכרים קטנים”. וכל זה מצד תוספת על עיקר המנהג, אבל אם כבר נהג אב לשקול שקלים עבור בנו (והיה דעתו להמשיך ולעשות כן), אזי חייב מעיקר המנהג להמשיך ולשקול מידי שנה בשנה (והוא ע”פ דברי המשנה בשקלים), כמו שכתב מגן אברהם, והובאו דבריו בקיצור שו”ע (סימן קמא, ס”ה), חיי אדם (קנה, ד), ומשנה ברורה (ס”ק ה).

בפשטות, המנהג הנ”ל שאף מעוברות תיתנה מחצית השקל, הוא משום בניהן הזכרים. אבל במגן אברהם הביא שאף נשים חייבות. בס’ “דעת תורה” הביא לכך מקור מדברי ירושלמי, כאמור. בנוסף, מובא בדברי כמה אחרונים שיש לתת מחצית השקל אפילו בעד נשים, קטנים, ועוברים (ראה שו”ת שבט הלוי ח”ז, סימן קפג; ס’ תורת המועדים, פורים עמ’ קא). ב”כף החיים” נתן בכך סימן משום דכתיב “לכפר על נפשותיכם”. כדי לכפר על הנפש נותנים גם בעד ילדים ונשים.

אלו מטבעות נותנים?

ברוב ספרי הפוסקים והמנהגים, נקטו שיש לתת ג’ מטבעות ששם מחצית עליהם (כגון חצי שקל, חצי פאונד, וכדו’), כמו שכתב הרמ”א: “י”א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדם”, וכבר הבאנו את דברי מהרי”ל שהזכיר נתינת ג’ מטבעות ששם מחצית עליהם.

ה”כף החיים” כותב שהמהדר במצוות מחצית השקל יתן את שווי מחצית השקל שהיה בזמן חז”ל: “ועל-כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלימות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר… ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחצית השקל”.

על דרך זו הורה הרב עובדיה יוסף שליט”א (שו”ת יחווה דעת ח”א, סימן פו), שבכך נעשה זכר למחצית השקל של תורה, והביא כן מעוד פוסקים. ובפסקי דין בשם הרב אלישיב שליט”א הובא שנוהג בעצמו לתת ג’ חצאי דולר, וכן כתב בספר הליכות שלמה (חודש אדר, סעיף ט) שנהג הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, ע”ש שנקט טעם לדבר משום שנקוב ערך “חצי” על המטבע, וגם משום שיש במטעות כסף ממש (אבל היינו רק במטבעות מלפני כחמישים שנה ומעלה).

עוד הקפיד ה”כף החיים” שיהיה המטבע של כסף: “ועכ”פ יש ליתן כסף אם אפשר זכר למחצית השקל שהיה כסף. ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא”, וכך נהג החתם סופר (מנהגי חת”ס, שם). אחרים כתבו שאין לתת מטבע של כסף, שלא יהא ממש כמחצית השקל של תורה (ראה חזון עובדיה, הל’ פורים, עמ’ קד, הערה יא).

במקום שאין מטבע שיש לה שווי של “חצי”, כתב בשו”ת “וישאל שאול” (ח”א, סימן קלח) שאין בה זכר למחצית השקל כלל. פסק זה אינו דומה לנהוג בזמן המקדש, שהיו יכולים לתת שוויה אפילו במטבע יותר גדול, כי בכך עדיין נתקיימה המצווה בפועל. אך כעת, שהוא לזכר בעלמא, לא מתקיים המנהג אלא במטבע של מחצית, וסיים שהיותר טוב לעשות זכר למחצית השקל בנתינת שוויה של מחצית שקל ממש, כפי שכתב מהרי”ל (והוסיף שגם יתן ג’ מטבעות).

המהרש”ם (ח”ח, סימן צז) נותן פתרון אחר למקום בו אין מטבע של “מחצית”. הוא כותב שיש לתת ג’ מטבעות, ויאמר שנותן ג’ חצאין לשם זכרון מצות מחצית השקל, והשאר נותן כמתנה. לחילופין, אפשר ששני אנשים יתנו ביחד, ובזה מקיימים כל אחד מצוות נתינת מחצית. כשנשאל על כך הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל מיהודי רוסיה, השיב שאין קפידה כל כך ב”חצי”, והוסיף שיש להשתמש בכסף אמריקאי (ולא, למשל, בחצי שקל), שהוא עובר לסוחר בכל מקום.

סיכום:

  • מנהג נתינת מחצית השקל הינו מנהג קדום, ויש להקפיד לקיימו, כפי שכתבו הפוסקים.
  • המנהג הפשוט הוא לתת ג’ מטבעות של מחצית (לפי המטבע של המדינה). יש מוסיפים לתת עוד מטבע, או מטבעות, כשווי של מחצית שקלי התורה, והוא בערך שיעור 10 גרם כסף.
  • במקור, נראה שהיו נותנים את מחציות השקלים לעניים, כ”מעות פורים”, וכן כתבו כמה פוסקים שראוי לתת את השקלים לעניים, או לתלמידי חכמים (או לישיבות). אולם, כיום המנהג הוא לתת את הכסף לכל מטרה טובה.
  • נוהגים לתת בתענית אסתר, בשעת מנחה. ויש שכתבו שאפשר לתת מראש חודש אדר, ויש שכתבו לתת בליל פורים, בגמר התענית.
  • מעיקר הדין, יש שפסקו שאין חובת נתינה אלא על זכרים, מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפסקו שיש חובה מגיל בר-מצווה. אבל נהגו רבים לתת מחצית השקל גם עבור ילדים, וגם נשים מעוברות נותנות עבור עובריהן מחשש היותם זכרים. בנוסף, יש שנהגו שגם נשים ובנות נותנות.
  • יש לתת ג’ מטבעות של “מחצית” מטבע המדינה. אם אין במדינה מטבע כזאת, יש לתת את השווי המקביל למחצית השקל של התורה. יש האומרים לתת ג’ מטבעות שלמות, ולכוון שחצי מהם יהיו זכר למחצית השקל.

[1] המאמר שואב מקורות וסגנון ממאמרו של הרב גדליה אבערלאנדער, אור ישראל, כרך לא, עמ’ קע.

[2] יש להעיר, שבמעשה רב (אות רמב) כתב שאין צריך ליתן כי אם מטבע אחד, אך צ”ע מדברי הגר”א בביאורו לסימן תרצד (סעיף א, ברמ”א), שמחזק לכאורה את המנהג לתת ג’ מחציות. וראה במטה יהודה על דברי הרמ”א, שאף הוא פקפק בטעם נתינת ג’ מטבעות. אולם, כך המנהג ברוב רובם של דברי ראשונים ואחרונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים