מעמדם של כהנים כיום

הרב יהושע פפר
ח' אדר א' ה'תשע"ו

 

פרשת תצוה מלמדת אותנו אודות מעמדה המיוחד של הכהונה.

כחלק מההוראות על הקמת המשכן, ה’ מצווה את משה רבנו “לקרב אליו את אהרן ואת בניו “מתוך בני ישראל לכהנו לי” (שמות כח, א). בהמשך הפסוקים, מורה הקב”ה את האופן בו מקבלים הכהנים את הקדושה הנדרשת למעמדם המיוחד “לכהנו לי”: “וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי …”. יש שנמשחו בשמן המשחה (אהרן הכהן), ויש שהלבישו בגדי כהונה (בני אהרן).

בשל מעמדם המיוחד, אנו מצווים על מתן כבוד מיוחד לכהנים, בהתאם להיותם עבדי ה’ הנאמנים. על הכהנים עצמם מוטלת החובה להישמר ממספר פעולות שנחשבות בלתי-ראויות למעמדם. עליהם להימנע ממגע עם המתים (המטא בטומאת מת), וכן נאסר להם נישואין עם גרושה (ועם אישה הנחשבת “זונה” על-פי הלכה). לכהנים שמור הפריבילגיה של עבודת המקדש, והזכות לברך את העם – ברכה הנהוגה עד היום.

צו הכתוב “וקדשתו” מחייב אותנו לכבד את הכהנים ולתת להם קדימה בכל דבר. כן, התורה מצווה עלינו לתת לכהנים מספר מתנות, הנקראות “מתנות כהונה”.

במאמר הנוכחי נדון במעמדם של כהנים כיום. בזמן המקדש, היה אפשרי לברר את מעמדו של כהן על-פי עבודתו או עבודת אבותיו במקדש. עבודה זו היוותה הוכחה להיותו כהן מיוחס (עי’ במשנה, קידושין נו, א).

לאחר חורבן הבית, בהיות עם ישראל מפוזר ומפורד בגלות ארוכה ומרה, משפחות ישראל התפרדו לארבע כנפות הארץ, והייחוס, ככלל, נאבד. בדרך כלל, אין אנו יודעים לאיזה שבט אנו מיוחסים, ומכאן עולה השאלה: “מיהו כהן?”. בהינתן צד ספק בייחוסם של כהנים, עולה השאלה: מה מעמדם של כהנים כיום?

אז מיהו באמת כהן? מה מעמדם של כהנים “רגילים” שמוחזקים בכהונה למרות העדר כתב-ייחוס ברור? איך הדבר משפיע על הדינים השונים של כהנים? נעסוק בשאלות אלו בהמשך הדברים.

כהני זמננו כ”ודאי כהנים”

בזמן שבית המקדש היה קיים, נבדק נושא הכהונה באופן הבא (קידושין עו, א): “אין בודקים מן המזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה”. כלומר, די בעדות על כהן מסוים (הידוע ככהן) שאבותיו שימשו בכהונה בבית המקדש, או שנמנו אבותיו על הסנהדרין, כדי לדעת בוודאות שהוא כהן מיוחס לכל דבר.

כך גם נפסק ברמב”ם (הלכות איסורי ביאה פ”כ, ה”ב): “אי זהו כהן מיוחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד. לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה, שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין”.

בזמן הזה, כאשר שאין לנו לא מקדש ולא סנהדרין, נחשבים הכהנים ל”כהני חזקה”. כלומר, ייחוסו של כהן מבוסס על העובדה שאדם מסוים הוחזק להיות כהן, למרות שאין ראיה מוכחת לכך. גם ברמב”ם מבואר כך (שם, הלכה א): “כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים“.

מלשון הרמב”ם, משמע שאין להטיל ספק בכהונתו של “כהני חזקה”. הלכה זו מתבססת על הכלל, שסומכים על החזקה לכל עניין שבתורה. כך מבואר מלשון הגמרא בקידושין (דף פ, א): “סוקלין ושורפין על החזקות”.

כך גם דעתו של המבי”ט (קרית ספר על הרמב”ם, שם): “אפילו בזמן הזה, כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערער, הוא כהן לכל הדברים, דמהניא ליה חזקתו מן התורה, אפילו למידי דאורייתא”. המבי”ט מביא ראיה לדבריו מדין פדיון הבן בזמן הזה. אנו סומכים על חזקת הכהנים כדי לקיים את מצוות פדיון הבן. על-כורחך, שחזקת הכהנים נותנת להם מעמד של “ודאי כהנים”.

מנגד, בהמשך דבריו, נראה שהרמב”ם מפקפק במידת-מה על קביעה זו. הרמב”ם פוסק שאסור לכהנים בזמן הזה לאכול תרומה דאורייתא, ורק אכילת תרומה דרבנן הותרה להם. דין זה, שמקורו בדברי הגמרא (כתובת כד, ב) מורה לכאורה על פקפוק בייחוסם של כהנים בני זמננו.

על כך משיב המבי”ט, שבאמת כהני זמננו הם “ודאי כהנים”, אך למרות זאת חששו חז”ל בנוגע לאכילת תרומה, שהוא איסור חמור במיוחד (נאמר בו חיוב מיתה בידי שמים). בנוסף, נאמר שאסור לתת לכהן תרומה דאורייתא בלי לבדוק את ייחוסו. בשו”ת מהרי”ט (בנו של המבי”ט, ח”א, סימן פה) כותב שחזקת כהנים נותן להם מעמד של “ודאי כהנים”, אך מבאר טעם אחר לכך שאינם אוכלים תרומה דאורייתא.

כהני זמנני כ”ספק כהנים”

מאידך, רבים מן הפוסקים סבורים שבזמן הזה אין לנו “ודאי כהנים” אלא “ספק כהנים”.

בדיני הפרשת חלה נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סימן שכב, סעיף א): “מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן”. מבואר בהמשך דברי השולחן ערוך (סעיף ד) שבזמן הזה, הואיל ואנו מניחים שכולם טמאי מתים (כיון שאין לנו אפר פרה להיטהר בו מטומאת מת), אין נותנים חלה לכהן, אלא שורפים אותה לאחר הפרשתה, כיון שנטמאת.

ואולם, בחלה שהופרשה בחוץ לארץ, שעיקר חיובה אינו אלא מדרבנן, הקלו חכמים והתירוה באכילה לכהנים שאינם טמאים בטומאת קרי ונידה (כגון כהנים קטנים, או כהנים שטבלו במקווה). מכאן פסק המחבר (סעיף ה): “אם רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ”ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי”.

הרמ”א מוסיף שלפי “יש אומרים”, כיון שאין חלה נאכלת בישראל, “גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו”. הש”ך (ס”ק ט) מבאר (לאור דעת המהרש”ל, ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ד) “דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי“.

יש לציין שבאורח חיים (סימן תנז, סעיף ב) עיקר דעת הרמ”א הוא שמותר להאכיל חלת חוץ לארץ לכהן קטן.

המהרש”ל מאריך יותר ביסוד הנ”ל (ים של שלמה בבא קמא, פרק ה, סימן לה): “מאחר שבעוונותינו הרבים אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית, או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית, ועדיין היה יחוסיהם בידיהם, ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול, אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו, ואם לא כולו, הרוב נתבלבל… וא”כ ניתי לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן… ומשום הכי ג”כ נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן, או לכהן שטבל לקירויו, משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי”.

איך נוצרת חזקה

לעתים קרובות, עולה השאלה של ייחוסם של כהנים דווקא כאשר הכהן אינו מעוניין בייחוס זה. המקרה הקלאסי הוא כאשר אדם הרשום או “חשוד” ככהן מבקש לשאת אישה גרושה. הרבנות תסכים לכך רק במקום שיצליח להוכיח שאין לו חזקת כהונה כדין, ועולים לפעמים שאלות סבוכות סביב חזקה זו.

כדי לבסס חזקה משתמשים פוסקי ההלכה בכמה סימני היכר. הראיה הברורה והשכיחה ביותר היא כאשר אדם, או אבותיו, ידוע ככהן על-פי עלייתו לדוכן לאורך שנים. כאשר כהן או אבותיו עלו לדוכן באורח קבע, ברור שהוא מוחזק ככהן.

במשפחות של אינם שומרי תורה ומצוות, הנושא יותר סבוך, כיון שכוהנתן אינה באה, בדרך כלל, לידי כל ביטוי. לעניין משפחות אלו נוטים להשתמש באינדיקציות נוספות, כגון כיתוב על מצבות (או סימן של ידיים על מצבות, לסמל את ברכת הכהן), היוצר חזקה של כהונה (ואוסר על גברים מתוך המשפחה לשאת אישה גרושה).

שאלה מעניינת עולה ביחס לאדם שאין עליו כל מידע לעניין היותו כהן, אלא ששם המשפחה שלו הוא “כהן” או שם אחר השמור בדרך כלל לכהנים (כ”ץ, כהנא, וכדו’).

לעניין שאלה זו נתבאר במאמר של הרב זאב ליטקה המופיע באתר “דין”[1] כי יש שנקטו שיש ללכת אחר הרוב – רוב מי שנקרא בשם “כהן” הינו כהן (עי’ בפסקי דין ירושלים, ח”א, עמוד מג) – אך בשו”ת שבט הלוי (ח”ט, סימן רנג) כתב שאמנם הוחזק בכהונה, אך לא הוחזק בייחוס (כי מי יאמר שנשמר ייחוס הכהונה), ולכן אין להחזיקו בכהונה.

למסקנה, נראה שאמנם שם “כהן” יוצר חשש וחשד לכהונה, אך עדיין אין בכך כדי ליצור חזקת כהונה כדין.

מצוות “וקידשתו” – לתת קדימה לכהנים

לאור מעמדם כיום של כהנים, יש לעניין בקיום מצוות “וקדשתו” – החיוב להקדים כהנים לכל דבר.

בגמרא (מועד קטן כח, ב) מבוארת החובה להקדים כהן לשאר בני ישראל, בכל דבר שבקדושה: “דתנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה [לחלק את הפת בסעודה] ראשון”. כן נפסק בטור ובשולחן ערוך (או”ח, סימן רא, סעיף ב) – בתנאי שלא מדובר בכהן עם הארץ מול אחר שהוא תלמיד חכם.

המגן אברהם התקשה על מנהל העולם, שנטה שלא להקפיד על הלכה זו: “וצ”ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי, ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם”. על כך תירץ: “ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה”.

חרף דברי המגן אברהם, רבים מקפידים להקדים את הכהנים בכל דבר שבקדושה, ובמשנה ברורה (רא, יג) כתב שיש להקפיד על כך לכתחילה (מה עוד שמדובר במצווה דאורייתא, ולכן גם במקום ספק יש להקפיד על קיומה).

פסולי חיתון לכהונה

עוד השלכה חשובה למעמד כהנים בזמננו נוגעת לאיסורי חיתון המיוחדים.

בשו”ת מהרשד”ם (אה”ע סימן רלה) עוסק במעשה של אישה שנשבתה בין הגויים, והעידה עליה אחרת ששמעה מפי שבויה שנשבית עמה שהיא טהורה. נשאל המהרשד”ם אם שבויה זו יכולה להינשא לכהן, שהרי כל שבויה אסורה לכהן מדרבנן “דכיון דנשבית לבין העכו”ם והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה” (רש”י, כתובות שם). השאלה נשאלה האם נוכל לסמוך על העדות הנ”ל.

המהרשד”ם השיב שאמנם ספק אם אפשר לסמוך על עדות אישה המעידה ששמעה משבויה אחרת שאשה זו לא נטמאה, ומכח עדות זו בלבד לא נוכל להתירה. אולם, ניתן לצרף לספק זה, ספק נוסף שיש בחזקת הכהנים בזמן הזה, ולהתיר אישה זו מדין “ספק ספיקא”. בדבריו, הסתמך המהרשד”ם על מה שכתב הריב”ש (סימן צד) “שכהנים בזמנינו אינם כהנים ודאי“, ואם כן “מאחר שאיסור שבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ”ש הרמב”ם, אם כן, די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי. אבל בענין ספק כזה- ראוי לנו לומר ספק דרבנן לקולא”.

יש להדגיש שדברי מהרשד”ם מתייחסים למצב של איסור דרבנן, במקום שיש ספק ספיקא: ספק אחד אם נטמאה, וספק נוסף בכהונה.

בשו”ת שבות יעקב (ח”א, סימן צג) הביא את דברי המהרשד”ם, והסתמך עליו בפסקו שאין כופים כהן שנשא חלוצה (חיתון שיש בו איסור דרבנן) לגרשה, אם כי לבסוף סייג את דבריו, וקבע רק שאין לכופו בשוטים אך יש לשכנעו לגרשה בדברים. הוא מוסיף שאין לסמוך על הוראתו ללא צירוף הסכמתו של רב חשוב נוסף.

פדיון הבן

יש פוסקים שהוכיחו את מעמדו של כהן כ”ודאי כהנים” מדין פדיון הבן. שתי הוכחות יש בכך: האחד, שהרי אם הכהנים אינם אלא ספק כהנים, איך מצאנו ידינו ורגלנו לפדות את בנינו על-ידי כהנים אלה? והשני, שכן אולי חובה עליהם (על הכהנים) לפדות את בניהם עצמם, מתוך שהם בעצמם ספק?

בפתחי תשובה (יו”ד סי’ שה, ס”ק יב) הביא לעניין זה את חידושו של היעב”ץ: מאחר ובימינו הכהנים אינם אלא ספק כהנים, מן הראוי שלאחר הפדיון יחזירו לאב את כסף הפדיון, שמא הם אינם כהנים והממון גזול בידם. כמו כן, יש לאב לפדות את הבכור מכל כהן שיפגוש בו, כדי שאולי מבין כל הכהנים ימצא כהן אחד שהוא ודאי מיוחס.

דברי היעב”ץ מחודשים הם מאד, ולא נהגו כדבריו. גם רוב הפוסקים לא חששו להם. בנוגע להחזרת דמי הפדיון, כתב בגיליון מהרש”א [הרב שלמה איגר] שם שגם אם יש ספק על ייחוסם של כהנים, אין הם מחוייבים להחזיר את הממון: “דמדעתיה נותן, כיון שרוצה לצאת ידי ספק אולי פוגע בכהן, ואם כן- מאי חשש גזל איכא”. כלומר, מאחר והאב ידע שהכהן הפודה הוא רק ספק כהן, ובכל זאת נתן לו את הכסף, הרי שהנתינה נעשתה בידיעה ברורה, ואין כאן גזל כלל.

ביחס לפדיון בנינו, אנחנו עושים את שלנו על-סמך חזקת כהנים בימינו, ואין אנו חייב לעשות יותר מזאת.

מעיין לציין שבשו”ת שבט הלוי (ח”ג, סימן קס) מכריע מתוך סוגיית פדיון הבן שעיקר ההלכה היא שיש להתייחס לכהני זמננו כ”ודאי כהנים”, תוך שהוא מסתייג מדברי היעב”ץ הנ”ל. הוא מסיים ש”סוגיא דעלמא דלא כוותיה, וכאשר רמז על זה מרן החתם סופר יו”ד סו”ס רצ”א”.

ברכת כהנים

עוד נושא שיש לדון בו הוא “ברכת כהנים”.

אם כהני זמננו אינם “ודאי כהנים” אלא “ספק כהנים”, כיצד סמכו הכהנים לעלות לדוכן? הרי מבואר בגמרא (כתובות כד, ב) שכל זר הנושא את כפיו עובר באיסור עשה שנאמר “כה תברכו”, ונלמד “אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה”. בנוסף, כיצד נהגו הכהנים לברך על קיום מצוות ברכת הכהנים, הרי יש בכך חשש של ברכה לבטלה שמא אינם כהנים, ואינם מקיימים מצוות ברכת כהנים?

בבית אפרים (סימן ו) כתב שמטעם זה אין אנו נוהגים לקיים ברכת כהנים בכל יום בחוץ לארץ (אך קשה: על מה נמסוך אפוא בימים טובים?). ואולם, המנהג בארץ ישראל הוא שעולים הכהנים לדוכן ביום יום, ולכאורה יש להוכיח מכאן שכהני זמננו אינם ספק כהנים, אלא “ודאי כהנים”, ולכן לא חששו לכל זאת.

בשו”ת שבות יעקב (חלק א, סימן צג) השיב על ראיה זו: “אפשר לומר, דאף בספק כהן גמור מותר לישא כפיו ולברך, אע”פ דזר הנושא כפיו עובר בעשה, מכל מקום כיון דכהן שאינו נושא כפיו כאילו עובר בשלש עשה, לכן אמרו חכמים דישא כפיו אם הוא ספק כהן, וכיון דמדרבנן נושא כפיו – שפיר מברך”.

כלומר, חכמים חייבו את כהנים, גם היום, לשאת את ידיהם ולברך את העם, וממילא כמו כן יכולים הם לברך על קיום המצווה.

תשובה נוספת הוצעה בפתחי תשובה, שעיקר איסור זר לעלות לדוכן נאמר בברכה בשם המפורש, ולא בברכת כהנים כפי שנהוגה כיום. דעה זו היא דעת יחיד, ואילו משאר מפרשים עולה הנחה ברורה שהאיסור נאמר אל כל מעמד של ברכת הכהנים.

לסיכום:

למדנו כי נחלקו הדעות בדין “כהני חזקה” כיום, אם יש להתייחס אליהם כ”כהני ודאי”, או כ”כהני ספק”.  לדברי המהרש”ל והש”ך (בדעת הרמ”א), ועוד פוסקים, דינם “כהני ספק”, ואילו לדעת מבי”ט ומהרי”ט (ועוד פוסקים) דינם “כהני ודאי”. למחלוקת זו ישנם כמה השלכות מעשיות, כפי שראינו, אם ביחס לאכילת חלה בחוץ לארץ, אם בנוגע לזהירות במצוות “וקדשתו”, ואם בסוגיה של נישואי כהן לחלוצה.

הנושא של ייחוס כהנים הוא מורכב וסבוך, ובכל שאלה מעשית יש כמובן לפנות לרב מומחה בתחום.

ויה”ר שנראה מהרה בבניין המקדש, שם תחזינה עינינו בחידוש עבודת הכהנים, יחד עם לויים בשירה וישראל במעמדם.

[1] http://din.org.il/2012/04/29/%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A2%D7%A4-%D7%A9%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים