לתרומות לחץ כאן

שינוי הטבעיים והמציאות וגזירת חכמים בזמנינו

בס"ד
כתב מרן ז"ל בשו"ע יו"ד ( קטז, א) " משקין שנתגלו – אסרום חכמים ….ועכשיו שאין נחשים מצויים ביננו מותר.
1. מתי מחילים את העיקרון שלמרות שהטעם בטל גזירת חכמים נשארת" – הרי גם גזירת הבלנים בשבת , ושחיקת סממנין שאינם מצויים בימינו אנו חוששים להם ?
2. השתנו הטבעים בימינו- האם זהו כלל גורף ?
3. אדם שאוכל עוף עם אורז ומשלב בזה כריך עם טונה – עובר על איסור דאורייתא ? ואם כן מה כפרתו?
4. לספרדי מותר לאכול פיצה עם טונה ?

תשובה:

שלום רב

שאלתך זו נידונה בהרחבה במבוא לס' שמירת הגוף והנפש לר"י לרנר, שם הוא מוכיח בהרחבה רבה מאוד שיש ענינים שהתקבל שצריך להקפיד עליהם גם בזמן הזה, והובאו בשו"ע סי' קטז ובכל ספרי הפוסקים, ולעומתם יש דברים שלא הוזכרו ונאמר לגביהם שנשתנו הטבעיים או שומר פתאים ה' וכו'. ובתוך דבריו הביא שם מדברי הפוסקים שהציעו בזה כמה הבחנות, יש שחילקו בין דברים שאין בהם מלבד הטבע כלום, שבזה אין לנו להרהר אחר דברי חז"ל, ומספק אין לתלות שהטבע השתנה, לבין דברים שיש בהם גם ענין סגולי, שאם רואים שנשתנה הענין יש להקל. ועוד חילוקים מחילוקים שונים, כדאי לעיין בפנים הספר. המסקנה הכללית היא כאמור, שמה שהובא להלכה התקבל ומה שלא הוזכר אין לחשוש לו.

מה שהזכרת לגבי גזירות חז"ל מחשש שמא יבוא לעשות מלאכה אינו רלוונטי כאן, שם תקף כלל אחר, שאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, ובענין זה הסיבה פשוטה:

בגמ’ בעירובין כא ששלמה המלך אמר על כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים. נמצא שהטעם הנגלה לנו  בתקנת חז”ל אינו הטעם העיקרי והיסודי שלהם. כמו כן ויעויין במשך חכמה פרשת בא על הפסוק החודש הזה לכם שכתב: “מקובלים אנו מרבינו הגר”א, שאם כי חז”ל פירשו טעמם בכל זאת עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים”.

הדבר בא לידי ביטוי נרחב בחכמת הקבלה. לעיתים ענינים שעל פי תורת הנגלה אינם אלא מנהג בעלמא שאין בו חיוב כלל, על פי חכמת הנסתר גנוזים בהם ענינים גבוהים. כך הוא לגבי אכילת כרפס בליל הסדר, שעל פי תורת הנגלה הסיבה לכך היא כדי שלא ישנו התינוקות, ועל פי חכמת הנסתר זהו אחד השלבים המרכזיים בתיקון העולמות העליונים על פי מעשינו בליל הסדר ולא ניתן כלל לדלג על השלב הזה.

דוגמא נוספת לכך היא תפילין של רבינו תם, שאף שעל פי תורת הנגלה נפסקה הלכה כרש”י ואין כל צורך בהנחתם, על פי סוד תיקונם גבוה מתינוקם של תפיליןם של רש”י, והכרח גמור הוא להניחן לצורך תיקון העולמות [כמובן, דברים אלו נמסרו למקובלים המבינים בענינים אלו].

אכילה של בשר ודגים יחד אינה אסורה מהתורה, אינני חושב שזה בכלל איסור גמור של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אולם אסור לעשות זאת שכן הכלל הוא ש"חמירא סכנתא מאיסורא" ואדם יתבע על כך שהביא עצמו לידי סכנה. גם בהלכה יש אופנים שמחמירים בסכנה יותר מבאיסור, כמו שדנו הפוסקים לגבי ביטול בשישים.

לספרדי אסור לאכול גבינה עם דג, כיון שקיבלו עליהם את הוראות מרן השו"ע שאסר זאת. ואף שהרמ"א חלק עליו מכל וכל וכתב שנתחלף לו בשר בחלב [והיינו שדג ובשר אסור ולא דג עם חלב] מנהג בני ספרד מדורי דורות בזה כבית יוסף.

ראה עוד כאן מאמר מקיף בזה.

הצטרף לדיון

12 תגובות

  1. לא הבנתי איך החלטנו שחלק מגזרות חז"ל אין להם תוקף להיום, בשעה שגמרא בערובין כא אומרת בשם שלמה המלך וכתבת שהטעם הנגלה לנו בחז"ל אינו הטעם העיקרי.
    לפי זה כל גזירות חז"ל היו צריכים להשאר כולל משקים שנתגלו.

  2. יש להבדיל בין גזירה שקשורה לנושא של הלכה, איסור והיתר, לבין דבר שנאסר מחמת הסכנה, שזה כבר יותר ענין מציאותי ולא שייכת לגבי הסברא הנ"ל.

  3. פוסט ישן אמנם אך התורה לעולם לא מתיישנת.
    שתי שאלות ברשות הרב בבקשה:

    א) בענין סכנה – וכי אנו מכירים את כל עניני הסכנות? והרי כיום לא נראה לעין סכנה באכילת בשר עם דג ובכל זאת ממשיכים להקפיד על כך אז מדוע בגילוי משקין לדוגמא בטלה התקנה?

    ב) במה שונה הכרפס שכולם נוהגים אותו לתפילין דר"ת שלא התפשט כ"כ אלא רק קהילות מסויימות ורק הנשואים שבהם?

  4. אינני יודע לומר ברורות, אבל יש הבדל מהותי: לגבי בשר ודג לא השתנתה המציאות אלא יתכן שהשתנה הטבע וכיום זה פחות מזיק, דבר כזה לא ניתן לקבוע באופן מוחלט ולכן אסור, אבל לגבי גילוי לא הטבע השתנה אלא המציאות הטכנית, הנחשים לא מצויים בינינו…
    הכרפס לכתחילה נקבע כמנהג כללי בעוד תפילין דרבינו תם שסודם על פי קבלה, לכתחילה נהגו בכך רק יחידי סגולה.

  5. בס״ד ביאור מחלוקת רמב״ם וראב״ד וסיוע הראב״ד
    1)איתמר בטל טעם רבינו משה אמר לא בטלה גזירה ורבינו אברהם אמר בטלה דכולי עלמא לא פליגי דאין עבירה מצווה בלאו דלא תסורו כי פליגי אם גזרו אי לאו רמב״ם סבר גזרו וראב״ד סבר לא גזרו מותיבו רבנן מהא דשלמה המלך מתרץ אני לטעם הראב״ד לא אלף וחמש טעמים ממש שאם כן לא היו צריכים לתקן זאת כגזירה דדבר פשוט הוא אלא ששלמה ברוב חכמתו יכל להסביר אלף וחמישה פנים (סיבורים) למה הטעם שייך (וראינו בכמה מן המקומות שם שואלת הגמרא רב מאי טעמא פליג אדשמואל)
    2)ראיותי לדעת הראב״ד
    1) היתר רחיצת כל גופו ביו״ט בחמין שהוחמו מערב יו״ט
    ולא אסרו אפילו שאסרו תרי שבות שהרי שלטי גיבורים אמר בבית המרחץ לעולם אסור
    2) היתר בישול בחמה אף על פי שתולדת חמה אסורה ולא אמרו אסור אלא משום דאתי למחלף תולדת חמה בתולדת אור אך חמה בתולדת חמה לא גזרינן
    3) איתמר צואה העוברת אביי אמר קורא קריאת שמע ורבא אוסר דווקא בקריאת שמע אסרו אך בדברי תורה לא שמענו ומשמע דאפילו קריאת שמע מותר ממקום שכלה הריח ואין צריך להרחיק ד׳ אמות (הסבר אפילו בתוך ד׳ אמות אם כלה הריח אינו צריך להרחיק לעניין דברי תורה)
    4)ספק מי רגליים אפילו באשפה מותר ולא גזרו אלא בודאי אפילו שיש חזקה
    כל הראיות האלה הם רלוונטיות לפי מה שהסברתי בטעם הראב״ד דלא פליג אלאו דלא תסורו

  6. לא מבין את ראיותיך כלל וכלל! אתה לא מדבר על גזירות שבטלו, אלא על כאלו שמעולם לא גזרו בהם חכמים, וזה מוסכם לכל הדעות ופשוט ואינו קשור לנושא.

  7. בס״ד הבהרת מהות תשובתי לכבוד הרבנים
    כפי שאמרתי טעם הראב״ד הוא משום שבאופן שבטל הטעם לא גזרו רבנן ״דכולי עלמא לא פליגי דאין עבירה מצווה בלאו דלא תסורו״ ולכן הם ראיות טובות (ואליבא דמאן דאמר אין מצווה עבירה מותר ואפילו בלאו דלא תסורו) לסיכום אין צורך להביא דוגמאות של גזירות שבטלו כהוכחה אלא ראיות שלא גזרו חכמים במקום שהטעם לא שייך וזה כל טעם הראב״ד שהרי למה יאסרו מצווה אם אין טעם כלל

  8. על כך שלעיתים חכמים לא גזרו מחמת שאין סיבה לגזור אין צורך בראיות, אנחנו עסקנו במקומות שכן גזרו, האם כשבטל הטעם בטלה גזירתם.

  9. בס״ד הסבר מהות ראיותי ועוד שניים כתוספת
    1)כפי שהסברתי מהתחלה אף אחד מבעלי המחלוקת הרמב״ם והראב״ד חולקים על חכמים כי אם חכמים היו אומרים בבירור לא הייתה נוצרת שום מחלוקת ולכן על צד ההסתברות כל הראיות שהבאתי מטות לשיטת הראב״ד אי לכך מכיון שחכמים לא אסרו בפירוש מתבאר מסיבורים אלה שלא גזרו (מוכח בפירוש מדברי רב יהודה מסכת שבת דף קח עמוד ב ״אמר רב יהודה להתיר מדלא קתני רבי יוסי אוסר״ וגם מה שדחו דבריו הוא ממה שאסר רבי יוסי בברייתא במפורש אבל ככה לא)
    ועוד שתי ראיות או סיבורים
    1)מעשה רבי עקיבא ששאל את רבי יהושע מה טעם הגזירה ולא רצה רבי יהושע לגלות כי אם רבי עקיבא היה יודע היה מבטל את הטעם
    2)במחלוקת רבי וחכמים פסקו כדברי רבי ומותר לעשות איסור דרבנן בבין השמשות והוא שיהיה שם צורך או מצווה ואמרו שאין חילוק בין בין השמשות של כניסת שבת ויציאת שבת למרות הטעם ממה נפשך כיון שהתירו התירו
    (אני יכול להוסיף כאן גם את מנהג ישראל שבארץ ישראל פסקנו כדברי גאונים והתירו עשיית מלאכה אפילו שלרבינו תם זהו שבת גמור ועוד שגם המחבר פסק כן אז איך אפשר להסביר את זה שהתירו מספק אפילו שאלה שאסרו לא קבעו את שיטת רבינו תם כעיקר להכנסה והוצאה אז יוצא לכולי עלמא בטל טעם וזהו סיבור מאוד חזק)

  10. בס״ד
    אני הסברתי הכי טוב שיכולתי כל מה שיש לי לסכם שיחה זו היא כאמרת רבי זעירה בשם רבי אלעזר ״כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה״

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל