לתרומות לחץ כאן

נזקי רכב לפי דין תורה

 

הגדרת הנזק

השאלה הראשונה שעלינו לשאול בבואנו לדון בהלכות נזיקין היא הגדרת הנזק. התורה מכירה ארבעה סוגים של נזק, כמבואר במשנה בתחילת בבא קמא: השור (נזקים הנגרמים על-ידי רכושו של אדם), הבור (נזקים הנגרים על-ידי בור או דבר הדומה לבור), הבער או אש (נזק הנגרם על-ידי אש), ומבעה או אדם (נזקים הנגרמים ישירות על-ידי האדם עצמו).

לכל אחת מהקטגוריות האלו יש הלכות שונות – "לא הרי זה כהרי זה".

בבואנו לדון בדינו של רכב, אין לומר שמדובר ב"שור" – נזק שעל-ידי רכושו של אדם – כי אחד המאפיינים הבסיסיים של בעל-חי הוא שהוא אכן חי, ו"דרכו לילך ולהזיק" בלי סיוע חיצוני. אין זה נכון בנוגע לרכב, שאין לו חיות עצמאית, ותנועתו תלויה בנהג אנושי.

אלא, ההכרעה בנזק של רכב תבוא בין אבות הנזיקין של "אדם" ושל "אש". יש הבדלים הלכתיים חשובים בין שתי אבות אלו: המצית פטור מנזקי אש במקום שהדבר הניזק הוא "טמון" (סמוי מן העין, כגון דבר הטמון בערימת שחת). בנוסף, רק בקטגוריה של "אדם" מחייבת התורה אפילו בניסות שאינן בשליטתו של המזיק – כפי שיבואר להלן (ב"ק כו, א; חו"מ שעח, א).

אדם או אש?

הסיבה שיש להגדיר את הרכב כ"אדם" היא מפני שהרכב נשלט על-ידי נהגו, ולכן יש לדמותו למקל המוחזק ביד האדם.

אולם, נשאר הבדל בולט בין מקל, שכל כוחו של המקל אינו אלא כוחה של היד האוחזת בה (והוא נחשב ל"כוחו" של האדם האוחז; עי' ב"ק י, ב), לבין רכב, שכל מה שהאדם עושה הוא ללחוץ על הדוושה כדי לגרום להבערת הדלק. כוחו של הרכב, עוצמתו ותנועתו, אינן של האדם אלא של הרכב.

אפשרות אחרת היא להגדיר את הרכב כ"אש". כמו אש, שניתצת על-ידי אדם אבל הולכת ומתפרסת על-ידי הרוח (ב"ק ג, ב), כך רכב הינו כוח מזיק שמאותחל בכוחות האדם, ושממשיך להזיק "מכוחות עצמו".

אולם, הבדל בולט בין רכב לבין אש הוא שרכב נשאר תמיד תחת שליטתו של הנהג, ואילו אש "דרכה לילך ולהזיק", כשהיא יוצאת לגמרי משליטת המצית (ב"ק י, א). בנוסף, אש זקוקה לסיוע של הרוח כדי להתפרץ ולהתפזר, מה שאינו נכון בנוגע לרכב (ב"ק ו, א).

אולם, אנו מוצאים שגם חץ מוגדר כנזק של "אש" (ב"ק כב, א; חו"מ תיח, יז), וכמו כן ניתן לדמות רכב לסוג של חץ – אך הלכותיו של "אשו משום חיציו" אינן שוות לנזקי אש רגיל.

בתשובות הרא"ש (קא, ה) נשאל מה דינו של סוס, כשהשואל מעלה שלש אפשרויות: שור, אש, ואדם. הרא"ש משיב שכיון שהרוכב שולט על הסוס, נחשב הדבר כאילו הזיק בגופו, ודין הסוס כדין האדם עצמו. למרות שכוח הסוס אינו כוחו של האדם, הנזק נזקף לרוכבו.

כך נכון אף בנוגע לרכב, ומכאן שנזק של רכב ייחשב נזק "אדם", עם כל חומרותיו של סוג נזק זה-  אין כל פטור מנזקי אדם (שלא כאש הנ"ל, שפטור בנזק של דבר טמון), ואדם חייב אפילו בנסיבות שאינן בשליטתו, כמבואר להלן.

נזקי אדם באונס

כפי שהוזכר לעיל, אדם חייב אפילו בנזקים שנעשה בטעות, בשוגג, או באונס. אבל מהם גבולותיה של הלכה זו? למשל, אם הנזק אירע מפני שלפתע נשפך שמן על הכביש מהרכב הנוסע מקדימה – האם גם בסיטואציה זו חייב הנהג על הנזק שגרם?

ייתכן שהתשובה נעוצה במחלוקת בין הרמב"ן לבין התוספות.

הרמב"ן (ב"מ פב, ב) מבין את העיקרון התלמודי ש"אדם מועד לעולם" כפשוטו: האדם תמיד חייב על נזקין הנגרמים בגינו, ולא משנה מהן הנסיבות. גם במקום שהזיק כשמעשה הנזק היה לגמרי שלא בשליטתו, עדיין יש לחייב את האדם באחריות על נזקו.

הרמב"ן מעיר בכך שחז"ל נותנים דוגמאות לחיוב נזקין כגון מי שאבן מונחת לו בחיקו, ואינו מודע לכך, וכשקם נופלת האבן ומזיקה (ב"ק כו, ב) – או דוגמה אחרת של אדם שמזיק מפני ש"רוח שאינה מצויה" מפילה אותו מהגג (ב"ק כז, א). מכאן, כותב הרמב"ן, שכל אונס כלול: "הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע … דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם, ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי".

היוצא מן הכלל היחיד, לפי הרמב"ן, הוא אופן שהניזק הביא על עצמו את הנזק, כגון מי שהניח חפץ על הכביש באופן שמכוניות חולפון אינן יכולות לשים לב אליו. אם שמעון גורם לראובן להזיק לו, כמובן שאין לחייב את ראובן בנזיקין.

דעת התוספות

בניגוד לדעת הרמב"ן, דעת התוספות והרא"ש שאין אדם חייב במקרים של "אונס גמור". התוספות מפרשים שבמקום שאין לאדם כל שליטה על הנסיבות, אין לחייבו בנזיקין (ב"ק כז, ב):

"ואע"ג דלעיל מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע, אונס גמור לא רבי רחמנא, דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן, וכן בהגוזל בתרא גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה … ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס שהוא כעין גניבה … אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר … נראה דאדם המזיק חייב".

ברמת התרשלות הדומה למקרה של שומר שנגנב ממנו הפיקדון, כותבים התוספות שאין לחייב את האדם המזיק, ורק ברמת פשיעה של שומר שאבד את הפיקדון יש לחייב את האדם המזיק.

להלכה, ביאר הש"ך (שנח, א) שלדעת הרמב"ם וה'שולחן ערוך' חייב אדם אפילו באונס גמור, גם כשאין לו שום שליטה על הנסיבות (אך ראה ב'מגיד משנה', שמציין לדברי התוספות בפירושו לרמב"ם). אולם הרמ"א (שעח, א) ציין לדעת התוספות והרא"ש, ובוודאי שבני אשכנז יכולים לסמוך על כך כדי להיפטר מתשלום הנזיקין.

רכב מוחנה

יש לציין שכל הדיון הנ"ל נאמר דווקא ברכב נע, ולא ברכב עומד.

במקום שרכב עומד גורם לנזק, דין הרכב כדין בור, שכן הנזק נעשה בדרך פאסיבית, כמו אדם הנופל לתוך בור.

במקרה אחד, עובר ושב קרע את בגדו בעברו ליד רכב מוחנה בצורה בלתי-חוקית. מראה הצד השבור ומחודד בלט לתוך המדרכה, כשהיא כמעט ולא משאירה מקום לעוברים ושבים לעבור. למרות שהנהג בוודאי התרשל בהשאירו את הרכב מוחנה בצורה זו, אין לחייבו על הנזק, שכן הלכה היא ש"בור פטור בכלים" (ב"ק נב, א; חו"מ תי, כא).

כיון שהרכב מוגדר כ"בור", והבגדים מוגדרים כ"כלים" (כל חפץ בר-שימוש מוגדר כ"כלי"), הרי שאין לחייב את הנהג על נזק ה"בור" (הרכב) בקריעת ה"כלים".

תשלום על תיקון או פחת

גם לאחר ההנחה שהנהג חייב בנזיקין, עלינו לדון בכמה הוא חייב לשלם. שאלה זו אינה פשוטה כפי שהיא נראית.

בדרך כלל, שמים את תשלום הנזיקין לפי פחת השווי של העצם הניזוק (ב"ק נה, ב – כגון בשדה שנאכל ממנה תבואה: שמים את ערך השדה לפני הנזק, ומנכים את ערך השדה לאחר הנזק). אולם, במקרה של מכונית שנפגעה בתאונה, שיטה זו מקשה עלינו: אם מדובר במכה קטנה, הרי שפחת המחיר קרוב לאפס, ואילו עלות התיקון בהחלט אינה מבוטלת. כמה אפוא על המזיק לשלם?

שאלה זו נוגעת למקרים רבים של נזיקין. איך יש לשים את הנזק של כוס קפה שנשפך על חליפה? הפחת בערכה של חליפה יד-שנייה קטן עד אפסי, ואילו עלות הניקוי יבש הרי היא עלות. כך בנוגע לחלון שבורה: התיקון עולה כסף, אבל אין פחת בערכו של הבית. האם יש אפוא לפטור לגמרי את המזיק, כיון שלא גרם לפחת בערך העצם הניזוק?

ה'חזון איש' (ב"ק ו, ג) מציע חידוש כדי לפטור בעיה זו, ומסביר שבדרך כלל שומת הנזק מתייחסת לערך הדבר הניזוק מפני שאנו רואים את החפץ כעומד למכירה ולא לתיקון. אולם, במקום שהדבר הניזוק עומד לתיקון ולא למכירה, יש לשום את הנזק לא לפי פחת הדמים, אלא לפי עלות התיקון.

כראיה לכך מציין ה'חזון איש' את דברי הגמרא במסכת נידה (נח, א), שם אנו מוצאים (לפי דעת רש"י) שמי שמכתים את בגד חברו חייב בניקוי הבגד. כיון שהדרך היא לנקות בגדים שהוכתמו, על המזיק "לתקן" את הנזק על-ידי שישלם על הניקוי.

חילוק דומה נאמר על-ידי ה'נתיבות המשפט' (שמ, ג), כשהוא כותב שאינו מסתבר שיהיה המזיק פטור מדמי תיקון גבוהים. ה'נתיבות' אף הוא מציין לדברי הגמרא הנ"ל.

אבל בט"ז (שצח, ג) לכאורה חולק על דברי הנתה"מ והחזו"א, ומשמע מדבריו שהמזיק אינו חייב אלא בדמי הפחת, ולא בדמי התיקון.

שאלת הצבע

בנוגע למקרה של תאונת הרכבים, יש לכאורה סברא נוספת לחייב את הנהג המזיק.

בהתייחסו למעשה נזק של אדם ששפשף מטבע של חברו (עד שנעשה המטבע בלתי-ראוי לשימוש), כותב ה'קצות החושן' (שצו, י, ע"פ דברי התוספות ב"ק צח, א) שיש חילוק בין נזקין שיש בהם הפסד פיזי ממשי (חלק מהעצם הניזוק נשבר ונפרד ממנו), לבין מקרה נזק שאין בו אלא שינוי צורה. במקום שיש הפסק פיזי ממשי, המזיק חייב בתיקון, ורק במקום שאין כאן שום הפסד ממשי, כגון בשינוי צורה של מטבע, המזיק פטור.

הקצה"ח פוסק שאם יש הפסד קונקרטי כלשהו בעצם הניזוק, על המזיק לשלם את כל עלות התיקון – גם את החלק שמתייחס לשינוי צורה. במקרה של תאונת רכבים, הנזק המשמעותי הוא המכה עצמה – הפגיעה ברכב – שאין בה "הפסד פיזי ממשי". אבל יחד עם זאת יש הפסד ממשי בצבע שמוסר מן הרכב בשעת המכה: אותו צבע שדבק לפגוש המזיק לעולם לא יחזור.

על-פי דברי הקצה"ח, יש אפוא מקום נוסף לחייב את המזיק בעלות המלאה של תיקון הרכב.

הצטרף לדיון

3 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *