עשיית מנורה בעלת שבעה קנים

הרב יהושע פפר
כ"ו שבט ה'תשע"ו

איסור תורה או דרבנן

מדברי הגמרא משמע שאיסור עשיית תבנית מנורה הוא איסור תורה. הגמרא מביאה את האיסור כתירוץ על הקושיה איך עשה רבן גמליאל צורות לבנה (כדי להראותן לעדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה החדשה), שהרי נאמר “לא תעשון אתי (שמות כ, כ) – לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני”.

מכאן עולה שדברי הפסוק “לא תעשון אתי” באים לאסור עשיית “שמשים” של הקב”ה, גם באופן שאינו מתכוון לעבדם בעבודה זרה. כך אכן כתבו כמה ראשונים, כגון בשאילתות דרב אחאי (שאילתא נז, סוף פר’ יתרו), ברמב”ן (חידושים, שם) ובר”ן (על הרי”ף, שם), וכן נראה מדברי הטור וה’שולחן ערוך’ (יו”ד סימן קמא).

עם זאת, לדעת רבים מן הראשונים אין מלקות על איסור זה, כמו שכתב המאירי (בסוגיה בע”ז): “אחר שכל איסורין אלו יוצאין מלא תעשון אתי, יראה שלאו שבכללות הוא, ואין לוקין עליו, אלא שגדולי המחברים (הרמב”ם) מחייבים אותו במלקות”. כלומר, לדעת המאירי כיון שמדובר על לאו אחד שכולל כמה איסורים, אין לוקים עליו, וכך כתב ה’חינוך’ (מצוה לט).

יש גם מי שכתב שמדובר באיסור דרבנן, ולא איסור דאורייתא (קרית ספר, הלכות בית הבחירה, פרק ז; דרשות חתם סופר, פרשת יתרו), והבנה זו תיתכן בדעת הרמב”ם, שהשמיט את האיסור מהלכות עבודה זרה, וכתב (בהלכות בית הבחירה, פרק ז, הלכה י) שהאיסור הוא סניף לדין מורא מקדש – כמו שכתב גם ה’חינוך’ (מצווה רנד). לדבריהם, חובת מורא המקדש מחייבת שלא לשכפל את כלי המשכן, אך אין זה איסור תורה אלא איסור דרבנן.

גם הרי”ף מביא את האיסור ללא ציטוט מקורו מדברי הפסוק, ונראה מדבריו שדברי הגמרא לבאר את האיסור מתוך הפסוק (כתירוץ על מה שעשה רבן גמליאל) אינם עומדים לפי מסקנת הגמרא.

עשיית אינם-יהודים

בשו”ת ‘אגרות משה’ (יו”ד ח”ב סי’ נד) כתב שאין איסור זה נאמר בנוגע לגוי: “אבל נכרים אין מצוין באיסור דעשיית פסל לנוי ולאנדרטי של מלכים”. הרב פיינשטיין כותב שהלכה זו אינה צריכה ראיה, שכן אין איסור זה משבע מצוות בני נח, אך הוא מוסיף להביא ראיה לכך מדברי התוספות.

מנגד, כמה פוסקים הסתפקו אם איסור זה שייך אף בגויים, ולא הכריעו בדבר (עי’ תולדות שמואל, ח”ג, מצוה לט, סי’ ה, אות ח; אור שמח, מלכים פרק ט, הל’ ב; חוט שני, פסח עמ’ רכה, ד”ה ומסתברא).

אולם, גם אם אין איסור לגוי לעשות תמונת מנורה וכדומה לשם נוי, כתב הש”ך (ס”ק יז, ס”ק כג) שאוסר ליהודי לומר לגוי לעשות כתבנית זו, “משום דאמירה לעובד כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת”. כך כתבו לאיסור ב’בית לחם יהודה’ (ס”ק ח), ב’חכמת אדם’ (כלל פה, סעיף ו), ב’קיצור שולחן ערוך’ (קסח, א), ועוד רבים.

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ נד) דן במי שהתבקש על-ידי שרי העיר להשתתף בוועדה שתפקידה להכין אנדרטה שהיא פסל תמונתו של הנשיא קנדי, ואף שידאג לגבות כספים מבני הקהילה היהודית לצורך הכנת הפסל. הרב פיינשטיין השיב כי “עשיית פסל שהוא צורת אדם שאסור אפילו לנוי הוא איסור … יש לאסור לפי זה גם לומר לו עשה פסל לנוי לעצמך, כיון שהוא אסור לעשות אף לצורך נכרי”.

למרות האיסור, מסיק הרב פיינשטיין שיש להקל במקום שכבר התחיל הנכרי בעשיית הפסל, בצירוף השיקול של דרכי שלום וכבוד המלכות, ומסיים שמפני זה “איני רואה בזה שום איסור”. אולם, הוא מוסיף וכותב שעל השואל להיזהר שלא תהיו לו שום זכויות ממוניות בפסל.

איסור עשייה או שהייה (או תשמיש)

ב’שולחן ערוך’ (יו”ד קמא, ח) נפסק שאוסר לעשות תבנית מנורה: “לא יעשה בית תבנית היכל … מנורה תבנית מנורה”. מקורו כאמור מדברי הגמרא דלעיל, שמזכיר איסור עשייה בלבד.

לפי ביאור התוספות אכן לא נאמר האיסור אלא בעשייה לבד. בנוגע לשאר שמשים של מעלה, יש איסור דרבנן של שהייה מפני חשד של עבודה זרה – ואילו בתבנית היכל וכליו אין חשש חשד, ומותר להשהותן.

כך פסק בשאילתות דרב אחאי (נז), שהאיסור בעשייה בלבד ולא בשהייה, וכן פסקו תוספות, הרא”ש, והטור, וכן כתב ה’מנחת חינוך’ (לט, ב) בדעת הרמב”ם.

אולם, הר”ן הביא את שיטת מהר”ם מרוטנברג שהסיק שלא כדעת התוספות: “ונמצא פסקן של דברים דמשמשים שבמדור העליון … ופרצוף אדם אסור לקימן ואפילו כשאחרים עשו לו, וכן שמשים שאפשר לעשות כמותן בתבנית היכל ואולם ואינך, אבל שמשים שמבדור תחתון כגון חמה ולבנה וכוכבים ומזלות מותר בשאחרים עשו לו, כל היכא דליכא למיחש לחשדא”.

מבואר בדבריו שחל האיסור אפילו על שהיית תבנית המנורה, ואין האיסור מפני חשד אלא מפני עצם האיסור של “לא תעשון אתי”, אפילו במקום שנכרים עשו לו את המנורה.

ה’בית יוסף’ הביא את דברי הר”ן, אך להלכה כתבו הש”ך והט”ז (יו”ד שם, סעיף ד) שאיסור שהייה (בצורות עליונות) אינו אלא מפני החשד, ומבואר לדעתם (וכן לדעת הגר”א שם, אות כא) שבמקום שלא שייך איסור משום חשד (כגון במנורה, שאין מי שעובד לכלי המקדש) לא יהיה איסור שהייה.

דעת האוסרים

יש שהתירו אפוא שהייה מנורה בת שבעה קנים, ולא אסרו אלא בעשייה (כך כתב ב’תפארת למשה, קמא). אולם, יש פוסקים שכתבו להחמיר אף בשהייה. כמן כתב החיד”א בספר ‘שיורי ברכה’ (ס”ק ח), וכן כתב בספר ‘פרי האדמה’ (ח”ג, פרק ג, עבודה זרה, דין יא), וכך המנהג להחמיר אף בשהייה (ראה ב’עטרת פז’ יו”ד ח”ב, סימן ו, שהאריך בעניין זה).

וראיתי בספר ‘דרך שיחה’ מדברי הרב חיים קנייבסקי שליט”א (ח”א, סוף עמ’ רסז; ח”ב, עמ’ תמה) שנשאל אודות “יהודי שאשתו מדליקה נרות שבת עם פמוט של שבעה קנים, זה כבר שלושים שנה, ועתה למד הגמרא במסכת ראש השנה שאסור, אם יש עצה לזה”. והשיב: “פעם אחת אמא ע”ה קנתה פמוט והביאה לבית, החזו”א שראה כי זה פמוט של שבעה קנים, הורה לה שתחזירו מיד לחנות”.

עם זאת, נראה בסמוך שיש עצות “לתקן” את הפמוט באופן שבוודאי לא יהיה בו שום איסור, כפי שיתבאר בסמוך.

עוד יש להעיר שיש מי שהתיר בשהייה אבל אסר בשימוש. זוהי שיטת הריטב”א, שכתב: “ודעת רבותי דבשמשים אלו כשם שהעשיה אסורה כך התשמיש אסור בהם, ואעפ”י שעשו לו אחרים”. על דרך זו כתב המאירי: “ואפילו עשו לו גויים – שתשמישן בעצמו נאסר כלומר: לא תשתמשו בדמות שמשי”. אולם, שיטה זו לא הובאה להלכה.

תבנית מנורה מהי: קנים ונרות

כעת עלינו לדון באיזה שינויים נצרכים כדי להתיר את עשיית תבנית מנורה.

בגמרא (מנחות כח, ב) נאמר: “לא יעשה אדם … מנורה תבנית מנורה, אבל הוא עושה של ה’ ושל ו’, ושל ז’ לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות. ר’ יוסי ב”ר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי, אמרו לו: משם ראיה שפודים של ברזל היו ומחופים בעץ. העשירו, עשאום של כסף; חזרו העשירו, עשאום של זהב”.

מבואר שלכל הדעות מותר לעשות מנורה של חמישה, ששה ושמונה קנים, ועוד מבואר שלדעת חכמים מותר לעשות מנורה של עץ, ואילו לדעת ר’ יוסי ב”ר יהודה הדבר אסור. הכלל המנחה, לפי שתי הדעות, היא שאיסור עשיית תבנית מנורה תלוי במה שראוי לשמש כמנורה במקדש: לכאורה, כל מקום שנעשית המנורה בפסול (דבר הפוסל אף בדיעבד), לא תהיה בה איסור עשייה.

עם זאת, נחלקו הפוסקים במהות השינויים המתירים. המהרי”ק (שורש עה, הובאו דבריו ב’בית יוסף’ סימן קמא) סובר שהדבר תלוי במראית העין, וכל שתבניתו של המנורה היא כעין מנורת המקדש, אסור לעשות דוגמתו מן התורה. בשו”ת ‘חכם צבי’ (סי’ ס) תמה על דבריו אלו, וכתב כדבר ברור שאין הדבר תלוי במראית העין, אלא כל שפסול במנורת מקדש כשר במנורת הדיוט.

מסיבה זו התיר ה’חכם צבי’ לעשות מנורה בעלת שבעה קנים עם שמונה נרות, כי במנורת המקדש היו רק שבעה נרות ולא שמונה אך הוסיף שגם לפי דעת המהרי”ק, אין איסור בעשיית שבעה קנים עם שמונה נרות, כי יש בכך שינוי במראית העין של המנורה.

אך ראיתי בשו”ת שואל ומשיב (קמא,  ח”ג, סימן עא) שתמה עליו וכתב שאין הדבר תלוי אלא בקנים, ולא בנרות. אולם בשו”ת להורות נתן (ח”ג, סימן מח) הוכיח מדברי רש”י (ר”ה כד, א) שתלוי הדבר בנרות, והתיר לפי זה מנורה בת שבעה קנים וששה נרות.

לפי דעת ה’חכם צבי’ וההולכים בדרכו, יש עצה להתיר מנורה בת שבעה קנים על-ידי סתימת אחד מן הקנים, שמאחר שנסתם הקנה שוב אין בכך איסור של תבנית מנורה. יתירה-מזו, נראה שאפשר לסתום את הקנה אפילו בכוס זכוכית (באופן שמדביק אותו בדבק קבוע), כי כיון שביטל את בית הקיבול שוב אין כאן “קנה” (כמו שכתב בשו”ת להורות נתן, שם), ואין כאן תבנית מנורה. כך הורה למעשה בשו”ת מהרש”ם (ח”ז, סימן יד).

שינויים המתירים עשיית מנורה

  • חומר המנורה הנאסר הוא דווקא מתכות (שו”ע קמא, ח), וכל חומר אחר מותר. אף מנורה של עץ מותר, כמו שפסק במאירי.
  • עוד תנאי בכשרות המנורה הוא קנה אמצעי, שכן בלי קנה אמצעי מבואר בגמרא (מנחות) שאינו נקרא מנורה אלא פמוט, ואין בו איסור עשייה. ב’דרכי תשובה’ (קמא, נו) כתב שאין איסור במנורה שאין לה קנה אמצעי.
  • איסור עשיית מנורה חלה גם בלי שיהיו בה כפתורים גביעים ופרחים, שכן כל אלו אינם מעכבים את המנורה, ובשאר מתכות הרי שכך הייתה מנורת בית חשמונאי (עי’ ש”ך ס”ק לו).
  • נחלקו הפוסקים בדין נרות חשמל ושעווה, אם יש כך איסור במנורה בעלת שבעה קנים. בשו”ת יחוה דעת (ח”ג סימן סא) כתב להתיר, כיון שאין למנורה בית קיבול, וכן משמע לדעת ה’אגרות משה’ (יו”ד ג, לג) שכל הפוסל במנורה מתיר בעשייה. אבל ב’תשובות והנהגות’ (ח”א סימן קסא) כתב ש”אולי יש להחמיר” גם בחשמל, והניח בצ”ע.
  • גם מנורה בעלת שבעה קנים שסובבים הקנים סביב קנה מרכזי, אסורה בעשייה, כיון שאין בכך פסול בדיעבד אך יש שהתירו בכך, כיון שאינו דומה למנורת המקדש (עי’ דרכי תשובה, שם).

4 תגובות

  • מאת דוב:

    מהו ההיתר להצבת המנורה ליד ישיבת פורת יוסף אל מול הר הבית?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    השאלה במקומה.
    עיינתי באתר של מכון המקדש – עושי המנורה, והם כתבו כך: אכן נאמר בגמרא (מסכת ראש השנה כד,א): “לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה”, אך כוונת הדברים היא שאסור לאדם לעשות שולחן או מנורה לצורכו האישי, או לצורך אדם אחר. אולם, מותר לעשות מנורה כדי שניתן יהיה להדליק בה נרות בבית המקדש, או לעשות שולחן כדי לערוך עליו את לחם הפנים. כאשר עושים את כלי המקדש למטרה זו, לא רק שהדבר מותר, אלא זו גם מצוה מפורשת בתורה כפי הנזכר בפרשת תרומה (שמות פרק כה) וברמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק א). מכון המקדש מכין את כלי המקדש לצורך העבודה במקדש כאשר הדבר יתאפשר, ולפיכך אין בזה חשש איסור, אלא זו מצוה מן התורה.

    ותמהתי מאוד! שכן כשסיירתי עם ילדי במכון המקדש, הסבירו לי שלא הצליחו לבנות מנורה כשרה בשום אופן, משום שהזהב הוא מתכת רכה וכבדה, והיא פשוט התפרקה [בזמן הבית כנראה היתה עומדת בנס], ולכן עשו מנורה שהיא רק בציפוי זהב שודאי אינה כשרה לשימוש, ואם כן התשובה שכתבו אינה נכונה לכאורה! אפנה שאלה זו אליהם ואם יענו אשמח לשתף אותך.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    להלן תגובת מכון המקדש:
    להלכה המנורה כשרה מכל מתכת שהיא, כדברי הגמרא במסכת מנחות (כח,ב): “תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף: מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב, עשאה של כסף – כשרה, של בעץ [בדיל] ושל אבר [עופרת] ושל גיסטרון [מיני מתכות מעורבבות] – רבי פוסל, ור’ יוסי ברבי יהודה מכשיר, של עץ ושל עצם ושל זכוכית – דברי הכל פסולה”. כלומר ישנה מחלוקת תנאים לגבי מיני מתכות, ולהלכה פוסק הרמב”ם כר’ יוסי בר”י שכל המתכות כשרות (הלכות בית הבחירה א,יח): “המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד, ואם עשאום של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין”.
    הגמרא במסכת ראש השנה (כד,ב) מספרת שהחשמונאים עצמם בתחילה עשו את המנורה ממתכת פשוטה ולאחר שהעשירו החליפו את המנורה למתכת יקרה יותר: “שפודין של ברזל היו, וחיפום בבעץ. העשירו – עשאום של כסף, חזרו העשירו – עשאום של זהב”.
    אם כן ברור שהמנורה שעשו במכון המקדש כשרה להדלקה לכל הדעות. שהרי היא עשויה מתכת.
    עד כאן דבריהם.
    לדעתי עדיין התשובה אינה מספקת, שהרי ברור לכאורה שכאשר יבנה בית המקדש השלישי לא יעשו שם מנורה של דיעבד אלא מנורת זהב מהודרת כיאה וכראוי, ואין סבירות כלשהיא שישתמשו במנורה זו של מכון המקדש, כך שנמצא שעדיין העשיה היא לשם תערוכה ולא לשם המקדש.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    תגובת מכון המקדש:
    ההנחה שלך שכאשר ייבנה המקדש לא ישתמשו בתחילה במנורה דיעבד היא שרירותית, ואין לה על מה שתסמוך. אינך נביא, ואף אחד אינו יודע מה איך וכיצד תבוא הגאולה.
    אנחנו מצווים לקיים את מצוות ‘ועשו לי מקדש’ כמבואר בהלכות בית הבחירה לרמב”ם שפרט ממנו הוא הכנת המנורה. המכון לקח על עצמו להכין את הכלים לבית המקדש, ובניהם גם המנורה. לאחר מאמצים גדולים, ומחקר רב ורציני, המנורה שיש כיום היא המירב שניתן לעשות במגבלות הקיימות. גם החשמונאים עשו מנורת ‘בדיעבד’ בהתחלה. אף אחד לא מבטיח לנו מה יהיה כאשר ייבנה המקדש. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו. והקב”ה יעשה את שלו.
    לו יצויר שהממשלה תיתן לנו אישור להקים את המקדש, המנורה הזו היא זו שבה נקיים את מצוות ההדלקה עד אשר יצליחו להכין מנורה יותר טובה, וייתכן שזה ייקח חודשים ואף שנים.

    ליתר הרחבה, ישנו במכון ספר שנקרא ‘מנורת זהב טהור’, בו הרב אריאל דן בכל השאלות שאתה מעלה.

    בברכה,
    יוסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים