לתרומות לחץ כאן

חשיבה מוקדמת: נדרי צדקה במחשבה

 

אחד המאפיינים המיוחדים של ענייני קודשים – עניינים השייכים להקרבת הקרבנות במקדש ובמשכן – הוא כוח המחשבה. בניגוד לשאר דיני תורה, בהם אין בדרך כלל כל משמעות למחשבות הלב, בדיני קדשים יש חשיבות רבה למחשבות. לדוגמה, בדין 'פיגול' נאמר כי מחשבת הכהן המקריב שאינה כדין, כגון לעניין שעת אכילת הקרבן או מקום אכילתו, עשויה לפסול את הקרבן כולו.

אחת ההלכות החשובות השייכות לתחום המחשבה בקדשים שייכת לדיני נדרים. על-פי הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית" נאמר בגמרא (שבועות כו, ב) בשם הברייתא: "אין לי אלא שהוציא בשפתיו. גמר בלבו מנין? –תלמוד לומר 'כל נדיב לב'".

מבואר בדברי הגמרא שעיקרון זה, לפיו אדם יכול להתחייב על-ידי מחשבות לבו אפילו בלי להוציאן בפיו, נאמרה דווקא לעניין קדשים. בכל הנוגע לחולין, אין אפשרות להתחייב בנגד בלי להוציאו בפה. כפי שמסיימת הגמרא את הסוגיה, "חולין מקדשים לא גמרינן".

אולם, כפי שנראה בהמשך הדברים, רבים כתבו שהעיקרון נאמר אפילו בנוגע לדיני צדקה. לפי זה, ניתן להתחייב בנתינת צדקה על-ידי מחשבת הלב בלבד.

במאמר הנוכחי נדון אפוא בשאלה נדרי צדקה, ובפרט בנדרים שנעשים על-ידי מחשבת הלב. האם מחשבות אלו אכן יכולות לחייב את האדם במתן צדקה? האם יש הבדל בין נדר החל בלב לבין נדר החל בפה? האם אדם יכול להתחרט על נדרו? שאלות אלו, ועוד, יידונו בהמשך הדברים.

נדרי תענית וצדקה

הגמרא, כפי שהובא לעיל, קובעת שנדרי-לב תקפים רק לעניין קדשים, ולא לעניין חולין. עם זאת, כתב הרא"ש (תענית א, יג) בשם רבנו תם שגם נדרים הנוגעים לתענית יחיד חלים במחשבה בלבד. תענית נדבה אינה עניין 'חולין' בלבד, אלא יש בה מצווה, ולכן נדרי תענית חלים בלב.

הרא"ש כותב להשוות נדר הנוגע לתענית לנדרי צדקה, בהם הוא כותב שהעיקרון בוודאי תקף. ה'מרדכי' (הובאו דבריו ב'בית יוסף', יורה דעה סימן רנח) מבאר שצדקה דומה במהותה לקרבנות, ולכן נדרי צדקה תקפים במחשבה בלבד.

 אולם, במקום אחר אנו מוצאים סתירה בדברי הרא"ש עצמו, שכותב בתשובותיו (כלל יג, סימן א) ש"כל הקדש שלנו חולין הוא, שאין עתה הקדש לבדק הבית, ואינו אלא צדקה, הלכך צריך להוציא בשפתיו (ואינה חלה במחשבה)".

המהרי"ק (בשורש קסא, ענף ה-ז) כותב לבאר שהרא"ש אכן סותר את עצמו בכך: בפסקיו מביא את דעת רבנו תם שצדקה חלה במחשבה, ומסכים עמו בכך – ואילו ובתשובות חולק עליו. לדעת המהרי"ק עיקר ההלכה הולך אחר דעת הרא"ש בפסקים, שמסכים לדעת ר"ת הנ"ל שהן צדקה והן תענית חלים במחשבה. הסיבה לכך היא שישנם ראשונים נוספים, כגון רבנו פרץ בהגהות הסמ"ק, שפסקו כדעת רבנו תם.

אלום הט"ז (אורח חיים סימן תקסב, סק"ח) חולק על המהרי"ק בעניין זה, וכותב ליישב את הסתירה שבדברי הרא"ש. לדעתו, יש לעשות הבחנה עקרונית בין תענית לבין צדקה: דווקא תענית, שכולה לשמים, יש לדמותה לנדרים ונדבות (קדשים) שחלים במחשבה, וכדעת רבנו תם. מנגד, צדקה אינה כולו לשמים, שכן יש בה הנאה להדיוט (לעני הנהנה מן הצדקה), ולכן אין לדמותה לנדרים ונדבות ואינה חלה במחשבה.

פסק ההלכה בשאלה הנ"ל

להלכה, הביא הרמ"א (יו"ד סימן רנח, סעיף יג) את שתי הדעות בנוגע לדין נדרי צדקה בלב, ומסיים שיש להחמיר לדעה המחמירה. לפי זה, על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו. גם ב'חושן משפט' (ריב, ח) אנו מוצאים ששתי הדעות הובאו ב'שולחן ערוך', ואילו הרמ"א מוסיף שיש להחמיר בכך (על-פי שיטת רבנו תם). כך, רבים מבין האחרונים מחמירים בעניין (עי' ביאור הגר"א, חו"מ ריב, ס"ק כב).

בתוך כך, יש להדגיש שאין ההלכה תקפה אלא במקום שאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. כשאדם רק חושב על האפשרות של תרומה לצדקה, ולא מגיע להחלטה ברורה שהוא אכן מעוניין בכך (הן בנוגע ליחיד והן בנוגע לארגון צדקה), אין הנדר חל (מגן אברהם תקסב, יא; ביאור הגר"א תקנג; משנה ברורה תקנג, ב).

בדרך כלל, נראה שאם האדם מסופק בעניין זה, ואינו יכול לומר אם הגיע להחלטה גמורה או שעדיין לא הגיע לדרגה זו, ניתן להניח שהוא לא הגיע להחלטה קונקרטית, באופן שהחיוב לא יחול.

האם הכסף עובר לרשות העני?

למרות האפשרות שאדם יתחייב בנדר צדקה על-ידי מחשבת לבו, עדיין ישנם הבדלים בין נדר החל בפה לבין נדר החל בלב. אחד ההבדלים הבולטים נוגע לשאלה של העברת הכסף לרשות העני: האם בכוחו של הנדר להעביר את הכסף לרשות העני, או שלא?

בנוגע לדיני קדשים נאמר הדין ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד, עצם הנדר שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. יש מן הפוסקים שסברו שעיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה (עי' נימוקי יוסף, בבא בתרא קמח, ב; קצות החושן ריב, ד; פתחי תשובה, חו"מ רנד, יד).

לאור הנחה זו, לאחר שאדם נודר נדר צדקה, חובה על הנודר להעביר את הכספים לצדקה המסוימת שאליו התכוון – שכן מעיקר הדין כבר עבר הכסף לרשותו של צדקה. לא ניתן לנדור נדר לתרומת צדקה לארגון אחד, ולאחר מכן להתחרט ולהעביר את התרומה לארגון צדקה אחר. אמנם, יש לציין שהרמ"א (יו"ד רנח, ז) פוסק מעיקר הדין שהעיקרון של "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, רבים כתבו שיש להחמיר לדעות החולקות בכך (כגון דעת המרדכי, קידושין אות תצה).

אולם, גם לדעת המחמירים, אין להחמיר בזה העניין אלא בנדרי פה, ולא בנדרים החלים במחשבה. מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אבל אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת (שו"ת בית שלמה, חלק ב, סימן קט; שו"ת אחיעזר, ח"ב, סימן מט; שו"ת מנחת יצחק, ח"ב, סימן ג).

גם לשון חכמים "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" מורה שלא נאמר הדין אלא על-ידי אמירה, ולא על-ידי מחשבת הלב (ב'בית יצחק', יו"ד ח"ב, סימן פב, עומד על הדיוק). כמה פוסקים כתבו שכך עולה אף מדברי הרמב"ם (קרבנות יד, ב).

שינוי דעת בנדר צדקה

כיון שהכספים אינם עוברים רשות על-ידי הנדר עצמו, עולה כי בנוגע לנדרי צדקה שנעשים במחשבה ניתן תמיד לשנות את הדעת בנוגע לזהות המקבל. הסיבה לכך היא שהנדר עצמו חל רק לעניין חובת נתינת צדקה, אך אינו מתייחד לעני מסוים. בהעדר ייחוד של עני מסוים, ניתן לשנות את הדעת ולתרום את הכסף המחויב לעני אחר. רק בנדר בפה, לפיו הכסף עצמו עובר לרשות העני, לא ניתן לשנות את הדעת בעניין זה.

ההשלכה החשובה של הלכה זו היא במקרה הקלאסי של אדם הרואה עני או גבאי צדקה האוסף נדבות בבית הכנסת, ומיד מחפש בכיסו למצוא מטבע. עד שמוצא את המטבע, אותו עני כבר יצא מבית הכנסת, ושוב אין למצאו בכל המתחם! לפי הנ"ל, אמנם חל חיוב לתרום את המטבע המיועדת לצדקה, אך מותר לשנות את ייעודו הפרטי ולמסרו לעני אחר (עי' ספר צדקה ומשפט, פרק ד, הערה יג).

השלכה מעניינת נוספת היא בנוגע ל"מי שברך" המסורתי שנאמר לאחר עליה לתורה בשבת ובימים טובים. נוסח ה"מי שברך" נקראת בדרך כלל על-ידי הגבאי, ואילו האדם שתורם את הכסף אינו אומר כלום, אלא מכוון בלבו למה שהגבאי אומר. ייתכן אפוא שמדובר בנדר בלב, שמותר לאדם לשנות את ייעודו של הכסף למטרה אחרת, ולא לבית הנסת כפי שקבע הגבאי (הדבר תלוי גם בשאלה של נדר על-ידי שליח; עי' בשו"ת מהרש"ם, ח"ה, סימן פד; ערך שי, יורה דעה סימן רג).

למראות זאת, ההמלצה היא כמובן – בוודאי עבור מי שמעוניין לשמר את מעמדו בבית הכנסת – לעשות כפי שהגבאי קבע ולמסור את הסכום הנתרם לבית הכנסת.

התרת נדרים

בנסיבות מסוימות מותר לאדם להתיר נדרי צדקה על-ידי "התרת נדרים". גם בתחום הזה יש הבדל חשוב בין נדר שנעשה בפה, ונדר הנעשה בלב.

כמובן, בדרך כלל על האדם לקיים את נדריו, ולמסור את הכסף שנדר לצדקה. אולם, ישנם מקרים בהם יכול אדם לפטור את עצמו מן הנדר על-ידי התרת נדרים, כלשון הטור (יורה דעה רנח): "לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו. והני מילי בלא שאלה, אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו, יש אומרים שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו, דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל שאינו הקדש". ה'בית יוסף' מבאר שניתן להתיר נדר אפילו בנוגע להקדש, וקל וחומר בנוגע לצדקה. כך נפסק ב'שולחן ערוך' (רנח, ו).

לעניין התרת נדרי צדקה נחלקו הדעות אם יש צורך ב'פתח' או שדי ב'התרה', ולא נאריך בכך במאמר זה.

בהגהותיו ל'שולחן ערוך' כתב רבי עקיבא איגר (בשם הרדב"ז) שאין להתיר נדרי צדקה, ובית דין המתיר נדרי צדקה חייב בנידוי! כיון שהתרת נדרים מפסיד ממון מן העניים, אין זה מן הראוי לעשות. אולם, ישנם כמה נסיבות שבהן כתבו הפוסקים שמותר (ולפעמים ראוי) להתיר נדרי צדקה:

  1. אם נשתנה מצבו הכלכלי של הנודר, וכעת הוא נמצא בדוחק כלכלי, או שצריך את הכסף כדי לפרנס את בני משפחתו. בנסיבות אלו מותר להתיר נדרי צדקה (מהרש"ם, שם; מנחת יצחק, ח"ב, סימן לב, ענף ג; ערוך השולחן רנח, כג – ע"ש שעיקר דברי הרדב"ז נאמרו כלפי מי שחוזר בו מתוך קמצנות).
  2. אם הנודר רוצה לתת את הכסף לצדקה אחרת, ואינו מבקש לשמור את הכסף לעצמו (מהרש"ם, ח"ג, סימן קיט).
  3. אם הנודר רוצה להשתמש בכסף לקיום מצווה אחרת (בית יצחק, יו"ד ח"ב, סימן עח).

בניגוד לכללים אלו, מי שנדר בלבו, ולא בפיו, רשאי לחזור בו על-ידי התרת נדרים אפילו כשתנאים אלו לא נתקיימו. בנוגע לנדרי לב, אין צורך להצדקות אלו, משום שלפי דעת רבים אין נדרי צדקה חלקים כלל בלב. אמנם אנו מחמירים לאותן הדעות שנדרי צדקה חלים בלב, אך אין צורך להחמיר בנוגע לשינוי דעתו של אדם, ואם האדם מתחרט מנדרו, מותר לו לחזור בו. הלכה זו נפסקה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב, סימן לט, בשם שו"ת שדה יצחק סימן מב) ואחרים (עי' בית שלמה, יו"ד קו).

סיכום

לסיכום, כלל ידוע הוא שיש לאדם לחשוב טרם ידבר, שמא ייכשל בדברי פיו. לפי האמור לעיל, לפחות בכל הנוגע לצדקה יש לאדם להיזהר פן ייכשל אף במחשבות לבו. לא רק שעליו לחשוב פעמיים לפני שמדבר – יש לו לחשוב פעמיים טרם יגמור ויחליט בלבו!

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. בכללי בנדר צדקה, צריך לנקוב כמות כסף מסוים ולמי רוצים לתת צדקה? או שאם בן אדם אומר "אני נודר כך וכך אחרת אתרום לצדקה" בלי לפרט יותר מידי זה גם נחשב לנדר?

  2. כת"ר ציין נפק"מ לגבי מי שברך, העולה למעשה מוציא בשפתיו את הסכום שבכוונתו לתרום, ובסוף המי שברך אף אומר אמן, ממילא אין המי שברך בגדר דברים שבמחשבה בלבד.

  3. המקרה שלך יכול כבר להחשב ידות נדרים, כוונתי למקרה הקלסי שהגבאי מכריז בעבור שיתן מתנה לבית הכנסת והעולה אינו אומר כלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *