לעילוי נשמת מחבר הספר הר"ר יחיאל ציק ב"ר אברהם אליעזר זצ"ל
ויקחו לי תרומה (כ"ה, ב')
פירש"י לי לשמי, והקדמונים טרחו לבאר את כוונת רש"י ומה רצה לומר בזה.
ויש לבאר, עפ"י מה דאיתא בברכות ס"ג. למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיה וסמיך ליה איש כי תשטה אשתו… והביא האיש את אשתו אל הכהן (הביאו רש"י בפרשת נשא ה', י"ב).
והנה בפרשת סוטה כתיב, וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה על מי המרים, דמוחק את שם המפורש במים, ועפי"ז מבוארים דברי רש"י, שהקב"ה אמר ויקחו לי תרומה ואז לא יבא לידי מדה זו שיצטרך להשקות את אשתו את המים המאוררים ולא ימחה שמו של הקב"ה על המים וזה "לי" – לשמי שכתב, רש"י.
חנוכת התורה החדש
ויקחו לי תרומה (כ"ה, ב')
יש להבין מדוע כתיב "ויקחו" לי תרומה ולא כתיב ויתנו לי תרומה.
ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בקידושין ה': דהאיש מקדש והוא צריך לתת את כסף הקידושין לאשה ואם האשה תיתן לאיש כסף לקידושין אינה מקודשת, אך איתא שם בגמ' דבאדם חשוב גם אם האשה נתנה לו את כסף הקידושין היא מקודשת, דבההיא הנאה, דמקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה וא"כ י"ל, דהכא נמי כיון שהתרומה ניתנת לה' לכן אין זו נקראת נתינה, אלא לקיחה דבההיא הנאה, שהקב"ה מקבל את התרומה א"כ נקרא הנותן כמקבל וכלוקח ולא כנותן ולכן כתיב בלשון "ויקחו".
האלשיך
דבר אל-בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל-איש אשר ידבנו לבו תקחו את-תרומתי (כ"ה, ב')
כל המפרשים מתחבטים בפירוש לשון התורה "ויקחו" לי תרומה, דיותר היה מתאים לומר "ויתנו" לי תרומה ויש להבין את הלשון "ויקחו" לי תרומה.
ויש לבאר, דהתורה מדברת כאן על לקיחה ולא על נתינה, דלקיחה היא השלב המוקדם שרק לאחריה באה הנתינה, דאם התורה היתה מתכוונת כאן לעצם הנתינה א"כ הו"ל למימר "ויתנו", אלא ע"כ שהתורה מדברת כאן בציור כזה שאדם לוקח מעצמו תרומה ועדיין לא נתן אותה, וכיצד ההיכי תימצי לציור כזה.
וי"ל דבאמת בהלכות הקדש יש הלכה כזאת, שהרי בהקדש הנודר מתחייב כבר במחשבת הלב ואם אדם חשב בלבו לתת נדבה להקדש, כבר חייב לתתה, וזה הרי ברור שהמחשבה אינה עדיין נתינה, אלא זה רק "ויקחו", דכיון שמחשבתו מחייבת אותו ואינו יכול עפ"י הדין להיפטר מחיובו בגלל מחשבת ליבו א"כ יש כבר את ה"ויקחו", דכבר לקח מעצמו, אבל למעשה הוא עדיין לא נתן, רק לקח כבר מעצמו וזה רק בהקדש, דבהקדש יש ציור של "ויקחו" לפני "ויתנו" וא"כ י"ל דזוהי כוונת התורה ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר "ידבנו לבו", דהציור הזה קיים ב"ידבנו לבו", שהלקיחה היא לפני הנתינה.
והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הי"ב, בנדרים ונדבות אין צריך להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום, חייב. כיצד, גמר בלבו שזו עולה או "שיביא עולה" הרי זה חייב להביא, שנאמר, כל נדיב לב יביאה, בנדיבות לב יתחייב להביא וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.
וא"כ י"ל דזהו "ויקחו" שרק לאחריו בא הויתנו וזהו א"כ הפירוש ויקחו לי, שכבר לקח מעצמו, דהחיוב כבר קיים אף שעדיין אין את מעשה הנתינה ולכן נקטה התורה בלשון "ויקחו" שהרי התורה מדברת על כל איש אשר ידבנו לבו ובלבו הלקיחה היא לפני הנתינה.
הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א
וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים (כ"ה, ה')
תחשים, פירש"י והוא משבת כ"ח: מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונים שלו.
והנה איתא בחולין ס'. אמר רבי יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם, אלא צביונם, לצביונם פירש"י שם, בדמות שבחרו להם וא"כ קשה מדוע מתפאר התחש בגוונין שלו, הרי כל מעשי בראשית בחרו להם כל אחד את הדפוס שלו ואם כן כל אחד יפה לו הגוונין שבחר לו וא"כ מה היתרון לתחש בגוון שלו.
וי"ל דלכך פירש"י כאן בפסוקנו, בתחלת דבריו, וגם זה משבת (שם) תחשים, מין חיה ולא היתה אלא לשעה, וא"כ התחש לא היה במעשה בראשית וא"כ לא הוא שבחר לו את הגוון שלו, אלא הקב"ה, ולכן היה שש ומתפאר בגוונים שלו.
פניני קדם
בשם הגאון רבי שמחה רפפורט אב"ד לובלין
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל-כליו וכן תעשו (כ"ה, ט')
איתא בע"ז מ"ג. תנא לא יעשה אדם חצר – תבנית עזרה, שולחן – תבנית שולחן, מנורה – תבנית מנורה. וכן נפסק ברמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה ה"י. וקשה, מדוע לא תני ארון – תבנית ארון, כיור – – תבנית כיור.
והנה המקדש דוד, בענין כלי שרת, כתב, דהכיור לא היה לו תבנית מיוחדת ויכולים היו לעשותו באיזו תבנית או צורה שהיו רוצים וכדאשכחן בבן קטין שעשה י"ב דדין לכיור, שלא היה לו אלא שתיים, וכן כתב האבן עזרא בפרשת ויקהל (ל"ח, ח') ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור, כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה, רק שנעשה בכל מראות שהביאו, וכן כתב הרמב"ן בריש פרשת פקודי, דלא הזכיר כאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות, שם בהם, ולא ידע משקלם.
ונראה מדבריהם שלא היה לכיור תבנית מיוחדת וכפי שכתב המקדש דוד כנ"ל.
אולם רש"י כאן כתב, וכן תעשו לדורות, שאם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות "וכיורות ומכונות" שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם, מכאן שלדברי רש"י היה לכיור ולכנו תבנית מיוחדת, כשאר כלי המשכן, ולדבריו תקשי מאי טעמא לא תני בע"ז (שם) לא יעשה כיור – – תבנית כיור.
ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה ה"י והחינוך במצוה רנ"ד, שכתבו, דיסוד האיסור שלא לעשות תבנית היכל ועזרה הוא משום האיסור של מורא מקדש ונכללת במצוות עשה של, "ואת מקדשי תיראו", והטעם שאסור לעשות תבנית שלחן ומנורה י"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצוה כ' שהמנורה והשלחן היו חלק מחלקי המקדש ונכללות במצוות העשה של ועשו לי מקדש. וכיון שכלים אלה הם בכלל המצוה של ועשו לי מקדש, ממילא הן נכללות במצוות העשה של ואת מקדשי תיראו ואסור לעשות כתבניתם.
והנה מרן הגרי"ז זצ"ל היה אומר בשם אחיו הגר"מ זצ"ל, דהארון לא הוי מכלל כלי המקדש ואינו אלה רק להניח בו את הלוחות ותו לא, ולפי זה אתי שפיר אמאי לא נזכר בברייתא בע"ז, שלא לעשות ארון כתבנית ארון, דכיון דהארון לא הוי מכלל כלי המקדש ולא הוי בכלל מצוות עשה של ועשו לי מקדש, ממילא אינו נכלל בהעשה, דואת מקדשי תיראו, ולכן לא היה באמת איסור לעשות כתבנית הארון.
והנה לגבי כיור יש להסתפק, האם הוי מכלל כלי המקדש או דנעשה רק לרחיצה בלבד, דהנה הרמב"ם בספר המצוות (שם) כשמנה את הכלים, דהוו מכלל המקדש, לא מנה את הכיור בכללם והספורנו בפרשת כי תשא, כתב, דלא הוזכר הכיור למעלה עם שאר הכלים, כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש, כענין הכוונה באותם הכלים, אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם, וגם מדבריו נראה, דהכיור לא היה מכלל כלי המקדש, ולא נכלל במצוות עשה של ועשו לי מקדש, ונעשה רק לרחיצה בלבד, וממילא לפי דבריהם, לא נכלל הכיור במצוות העשה של ואת מקדשי תיראו וא"כ אין כל איסור לעשות כתבניתו.
אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות בית הבחירה ה"ו נראה, דהכיור היה מכלל המקדש, שהרי כתב, ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן. ורש"י כתב בפסוקנו כנ"ל, דוכן תעשו רצה לומר, דכלי בית עולמים צריכין להיות כתבנית כלי המשכן, כולל הכיור וכנו שהרי כלל בין הכלים, כיורות ומכונות וא"כ ע"כ דהכיור הוי מכלל כלי המקדש וא"כ הו"ל לתנא בע"ז למיתני דאסור לעשות גם את תבנית הכיור, ועוד צ"ע לפי דברי הרמב"ם הנ"ל מדוע בברייתא בע"ז שם, לא תנא לא יעשה מזבחות וכבש כתבנית המזבחות והכבש ולא תנא מהכלים, אלא רק שולחן ומנורה בלבד.
וי"ל, דהנה יש לדקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל, דבמזבחות כתב, שהם לקרבנות ולקטורת וכיור לרחצה ואילו במנורה ובשלחן, לא כתב, דהמנורה להדלקה והשולחן ללחם הפנים.
והנראה מזה דחלוקים הם המנורה והשולחן משאר כלי המקדש, דבשאר כלי המקדש אף דהוו מכלי המקדש, עיקר החפצא שלהם היה במה דמשמשין למצוותן, והמזבח עיקר תורת כלי שלו הוא במה שהוא להקטרה והכיור עיקר תורת כלי שלו הוא לרחיצה, מה שאין כן המנורה והשולחן שהיותן חלק מכלי המקדש, אינו תלוי כלל במה שהם משמשין למצוותן ולכן בהלכות בית הבחירה, כשהרמב"ם איירי במצוות עשה של ועשו לי מקדש ושהנך כלים הויין חלק מחלקי המקדש מלבד מה שהם משמשין למצוותן, לא הזכיר הרמב"ם, דהמנורה משמשת להדלקת הנרות והשולחן ללחם הפנים, דגם ללא שימושן למצוותם, הם חלק מהמקדש ומכליו ולכך איכא איסור לעשות כתבניתם, מה שאין כן בשאר כלי המקדש דלא חשיבו כלי המקדש, אלא רק כשהם משמשים למצוותם ולכן אין איסור לעשות כתבניתם, שהרי כשיעשה כתבניתם, לא ישמשו למצוותם וממילא לא יהיה עליהם תורת כלי מקדש, ולכן בברייתא בע"ז מ"ג. וכן ברמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה ה"י, נזכרו רק השולחן והמנורה שאסור לעשות כתבניתם ולא נזכרו יתר כלי המקדש.
גבורת יצחק
והבאת את-הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את-הארן בהם (כ"ה, י"ד)
בשבת צ"ב. ילפינן את כל דיני מלאכת ההוצאה האסורה בשבת, ממשא בני לוי, כדאיתא במתניתין שם, המוציא, בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפיו, חייב, שכן משא בני קהת (פירש"י שכן משא בני קהת, בכתף ישאו) עוד איתא שם בגמ' אמר רבי אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן וכו' ואיבעית אימא, מארון דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן י' וכו'.
ויש להעיר בהא דקיי"ל, במתניתין שבת צ"ג: דהמוציא את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו, ועל הוצאת החי לא מתחייב דחי נושא את עצמו, והשתא אמאי לא נילף ממשא בני קהת שהיו נושאין את הארון, והרי הארון נשא את עצמו ואת נושאיו איתו, כדאיתא בסוטה ל"ה. דעל דבר זה נענש עוזא, שנאמר ויבואו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, א"ל הקב"ה, עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן, וא"כ לגמר מיניה דחייבין גם על נשיאת חי שנושא את עצמו.
ונראה לומר דרק חי שמעיקר טבעו הוא נושא את עצמו, בזה הוא דפטרינן את נושאו, אבל הארון כשלעצמו לאו נושא את עצמו, אלא דעפ"י נס נשא את נושאיו ואת עצמו, להכי לא חשיב כדבר הנושא את עצמו עד דליגמר מיניה לחייב על משאו של חי הנושא את עצמו.
והנה עיקר הפטור של חי נושא את עצמו ביארו התוס' בשבת צ"ד. בד"ה שהחי, דממשכן גמרינן, שלא היו נושאים דבר חי עיי"ש.
אבני שהם
ועשית שנים כרבים זהב (כ"ה, י"ח)
וכתב רבינו בחיי, דמה שכתוב ועשיית שנים כרובים ולא שני כרובים, הוא משום, דלשון שני מורה על השתוות וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים שיהיו שניהם שוים ואם היה כתוב גם כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובמקומה ובאמת קיי"ל, דאינם שוים, שהרי כרוב אחד היה בצורת זכר ואחד בצורת נקבה וכן כתב בעמק דבר להנצי"ב, אך דבריהם פלא, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב: איתא ד"שני" מורה על השתוות, ושם גופא אמרו, דגם שנים מורה על השתוות כמו שני וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד, לשני ולשנים, כיון שעיקר הטעם דשני מורה על השתוות, הוא משום, דקיי"ל מעוט רבים שניים ולא היה צריך הכתוב לכתוב כלל שני או שנים, אלא מה שכתוב כבשים או כרובים בלשון רבים מינה הוי ידעינן דמדובר בשנים, שהרי מיעוט רבים שנים, ומזה דנחית קרא למנינא, שמע מינה, דאתא לאשמועינן על ההשתוות של שניהם, והנה לפי פירוש זה אין נפק"מ בין שנים לשני, דשניהם מורים על ההשתוות וא"כ קשה על דברי רבינו בחיי, שמבדיל בין "שני" ל"שנים".
ותו קשיא על דברי רבינו בחיי דמי יימר דלכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זאת מסוגית הגמ' ביומא נ"ד. בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם, ראו חבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה, דאפשר לטעון דאין זה מוכיח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה, אלא שהיו מעורין זה בזה באהבה ובחיבה כמו זכר ונקבה אך באמת לשניהם היה צורת זכר ולפי"ז באמת "שנים" יבא להורות גם כן על השתוות דשניהם היו שוים בצורתם.
תורה תמימה
ונתת את-הכפרת על-הארן מלמעלה ואל-הארן תתן את-העדת אשר אתן אליך (כ"ה, כ"א)
פירש"י, לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר (כ"ה, ט"ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ויש לומר שבא ללמד שבעודו הארון לבדו, בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ יתן את הכפורת עליו וכן מצינו כשהקים משרע"ה את המשכן, נאמר (מ', כ') ויתן את העדות אל הארון ואח"כ ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה.
ויש לבאר את דברי רש"י דשונה דינו של הארון משאר דיני כלי המקדש, דהשולחן אף שנעשה בשביל לחם הפנים, אבל גם כשאין לחם הפנים יש מצוה של עשיית שולחן דהוי מכלי המקדש וכן בשאר כלים, אבל הארון לא היה שום מצוה בעשייתו, אלא רק אם נעשה עבור הלוחות והראיה, דבבית שני לא עשו ארון וע"כ משום שלא היו לוחות, דלא היתה בעשיית הארון כל מצוה, מה שאין כן בשאר כלי הקודש.
וא"כ י"ל דהפסוק הראשון ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך בא לצוות על נתינת לוחות הברית בארון, אך פסוק דידן ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, אתא להשמיענו, דכיון שהיתה מצוה לשים את הכפורת על "הארון" לכן היו צריכים מקודם לשים בתוך הארון את הלוחות, כדי שיחול על הארון שם ארון ורק אח"כ להניח את הכפורת על "הארון" דייקא, דבלי הנחת הלוחות לא היה לו דין ארון כלל.
שי לתורה
בשם מרן הגרי"ז זצ"ל
ונתת על-השלחן לחם פנים לפני תמיד (כ"ה, ל')
הנה כאן במצוות עשיית השולחן, מזכירה התורה שצריכים לתת על השולחן את לחם הפנים וזאת בשונה משאר כלי המקדש שנצטוו בעשייתם, אך לא נזכר בהם הצורך והעבודה שעושים בהם, דבעשיית המנורה לא נזכרת מצוות ההדלקה והטבת הנרות ומאי דכתיב לקמן בפסוק ל"ז והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה, כבר פירש"י, דכל עיקר הכונה רק לבאר כיצד עושין אותה והיינו שיעשנה באופן כזה שפי ששת הנרות יהיו מוסבים כלפי הנר האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשידלקו, מאירים אל עבר פניה.
וכן לגבי המזבח לקמן (כ"ז, א') הרי קאמר לכל צורת עשייתה, אבל התורה איננה מזכירה את הקרבת הקרבנות עליה, וא"כ יש להבין למה כאן לענין השולחן מזכירה כן התורה את מצוות לחם הפנים והרי כל דיני לחם הפנים, כבר אמורים בפרשת אמור, כפי שסיים רש"י כאן, ומנין הלחם וסדר מערכותיו מפורשים באמור אל הכהנים. עוד יש לעיין, דבפרשת תצוה (כ"ז, כ') דכתיב שם לגבי המנורה להעלות נר תמיד, כתב שם רש"י, דכל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח) עולת תמיד ואינה אלה מיום ליום וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו') תמיד, ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת היא.
ומבואר מדברי רש"י, דבכל מקום בתורה, שנאמר בו דין תמיד, אין פירושו תמיד ממש בדוקא, אלא בתמידות, כפי דינו, וכגון בקרבן תמיד דצריך להיות בכל יום בלי הפסק יום בנתיים.
אולם שונה הוא דין תמיד הנאמר בלחם הפנים, דבו הכוונה, דצריך להיות תמיד ממש והיינו דאפילו כשיהיו מסלקין את הלחם בשבת, שמו מיד לחם חדש תחתיו באופן שהשולחן לא היה נשאר פנוי מלחם אפילו לזמן מועט ביותר, ולית אתר פנוי מיניה, וצריכים להבין מדוע שונה, תמיד, האמור בלחם הפנים מתמיד הנאמר בשאר מקומות.
וי"ל דהנה קדוש האריז"ל בפיוט של אתקינו סעודתא ביום השבת, קאמר, יגלה לן טעמי, דבתריסר נהמי, דמבקש שיגלו לו הטעם והסוד של הי"ב חלות דלחם הפנים, ודבריו צ"ע דלחם הפנים שפיר נתגלה טעמו כפי שפירש"י בפסוק כ"ד לעיל, זר זהב, סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים והרמב"ן הוסיף עליו וכתב, וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם, לא תברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, אבל כאשר יהיה שם שורש דבר, תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע, הגידי לי מה יש לך בבית וחלה הברכה על אסוך השמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה וממנו יבוא השובע לכל ישראל (ובמנין י"ב חלות שצריכים עבור זה הרי לפי פשוטו הוא כנגד י"ב שבטי ישראל כך שלכל שבט ושבט תהיה לו הברכה מכח לחם הפנים). ועכ"פ צריכים ביאור מה תעלומה מצא קדוש האריז"ל בהני תריסר נהמי דביקש שיגלו לו טעמם.
וי"ל דשונה השולחן ולחם הפנים משאר כלי המקדש ועבודתו, דבכל עניני המקדש יש שני דברים, האחד הקרבן והעבודה בו והשני הוא הכלי שבו מבצעים את העבודה, דיש קרבנות ויש מזבח שעליו מקריבין את הקרבן, יש מנורה ויש את השמן זית זך שמדליקין אותו במנורה זו, יש קטורת ויש מזבח הקטורת והם שני דברים נפרדים, מה שאין כן בלחם הפנים דאף דהלחם בעצמו הוא כדוגמת הקרבן, אולם מאידך גיסא נראה דהלחם הוא חלק מהשולחן עצמו, והיינו דהוא גם הקרבן וגם חלק מכלי המקדש, שהרי הלחם צריך להיות על השולחן תמיד ממש וכל זמן שאין הלחם על השולחן, הרי זה חסרון בשולחן וא"כ י"ל, דזו מה שרצתה התורה לרמוז לנו כאן שהרי כאן בכל הפרשה בעשיית כלי המקדש עסקינן, ולא בעבודה שנעשתה בכלים וא"כ למה דוקא בשולחן צריכים לכך שהלחם יהיה עליו תמיד, אלא ע"כ מכאן ראיה דלחם הפנים הוא דין בשולחן עצמו ובהעדר הלחם יש חסרון בשולחן, דאמנם בפרשת אמור, נתבאר כל סדר הנחת לחם הפנים על השולחן כמו שכתב רש"י כאן, אבל שם זה נאמר בין כל יתר עבודת הקרבנות ומדין סדר העבודה, אבל כאן דאיירינן בעשיית כלי המקדש גם כאן נזכר דצריך שיהיה על השולחן לחם הפנים תמיד, דהתורה רצתה לחדש לנו בזה דהלחם הוא באמת חלק מהשולחן עצמו וכל שחסר בלחם על השולחן, הרי זה כאילו חסר בשולחן מצד כלי המקדש שבו, ולכן אף דבשאר מצוות "תמיד" לא הוי תמיד ממש, משום דהמזבח שפיר הוי עליו דין מזבח אף שלא בשעת הקרבת הקרבן וכן בכל כלי כיו"ב, משא"כ בשולחן, דבלי הלחם שעליו, יש חסרון בעצם השולחן.
וא"כ י"ל דזוהי גם כוונת קדוש האריז"ל, דאף דשפיר נתבאר סוד ענין לחם הפנים וכפי דברי רש"י והרמב"ן, אבל הרי יש בלחם הפנים דבר שאינו נמצא כדוגמתו בשאר עניני המקדש והיינו דבר שיש בו גם דין הקרבן וגם דין כלי המקדש ועל זה הוא דביקש ואמר, יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי.
אור אברהם
