איסור לקיחת שוחד מוזכר בתורה שלש פעמים. הראשונה שבהן היא בפרשתנו, פרשת משפטים: "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח). עוד נאמר האיסור בספר דברים: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט); "ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי" (שם כז, כה).
בנוסף לכך, מוכיחים הנביאים פעמים רבות על איסור חמור זה (שמואל א, ח, ג; ישעיהו ה, כג; מיכה ג, יא; עמוס ב, ו; ועוד).
מדרשי חז"ל רבים עוסקים בחומרתו של עוון זה. בגמרא נאמר ש"תיפח נפשם של מקבלי שוחד" (כתובות קה ע"ב), ועוד אמרו (ב"ב ט, ב): "אמר ר' יצחק כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם". במדרש משלי (פרשה א) הוסיפו חז"ל: "כך כל מי שנוטל שוחד אין בידו כלום, ומאבד את הממון, ובסוף הוא מאבד נפשו".
במאמר הנוכחי נעסוק באיסור שוחד. בפרט, נתחקה אחר תחומי התחולה של איסור שוחד. התורה מזכירה איסור זה בפרט בנוגע לדיינים; האם ניתן להרחיב את האיסור מעבר למסגרת בית הדין, לעוד תפקידים ציבוריים? בשאלה זו, ובעניינים הנלווים אליה, נעסוק בדברים שלהלן.
פגם הדיין בנטילת שוחד
איסור לקיחת שוחד הוא עבירה מצד עצמו, והוא קיים ועומד גם אם בפועל לא נעשה עיוות דין, וגם כאשר לדיין אין כל כוונה פלילית להטות את הדין.
כך מפרש רש"י בפרשת משפטים (שם): "ושוחד לא תקח – אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לא תטה משפט".
היסוד לדברי רש"י מבואר בברייתא (כתובות קה, א): "ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח".
הגמרא (שם) לומדת מברייתא זו, שאיסור שוחד הוא גם באופן שאין חשש שיטה את המשפט לצד אחד, כגון כאשר הדיין לוקח שוחד משני הצדדים המתדיינים.
ההסבר לכך הוא כדברי רבא (שם, ע"ב): "אמר רבא מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד, שהוא חד. [אמר רבא מהו הטעם של שוחד – כיון שהוא קיבל שוחד ממנו התקרבה דעתו אליו והוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מהו "שוחד" – שהוא אחד.] וביאר רש"י: "שהוא חד – הנותן והמקבל נעשים לב אחד".
מכאן למדנו שהשוחד פוגע ביכולות השיפוט וההכרעה של האדם, באופן שהוא לא תמיד מודע אליו. הדיין נעשה "אחד" עם בעל הדין – כאשר הדיין משוחד הוא מרגיש קרוב לנותן, ואינו מסוגל לראות אצלו נקודות לקויות ופגמים – בדיוק כפי שאדם אינו מסוגל להסתכל על עצמו ועל קרוביו באופן אובייקטיבי לגמרי. גם כאשר הוא בטוח בצדקתו, הכרעותיו עשויות להיות מוטעות.
משום כן, התורה לא הסתפקה רק באיסור הטיית משפט, אלא אסרה על הדיין גם קבלת שוחד. כפי שכתב החינוך בטעם האיסור (מצווה פג), מתן שוחד עלול להביא לידי הטיית הדין: "כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר". על זה נאמר בפרשתנו: "כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים".
שוחד דברים
לא רק שוחד ממון אסור, אלא גם שוחד דברים. כך, גם אם קיבל הדיין טובת הנאה כלשהי מאדם, גם אם אין לה, לכאורה, לאותה טובת הנאה קשר כלשהו עם ההליך השיפוטי, הרי הוא פסול מלשבת בדין.
הרמב"ם (הל' סנהדרין פרק כג, הלכה ג), ובעקבותיו ה'שולחן ערוך' (חו"מ סימן ט), פסק: "ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים". הסמ"ע מפרש ששוחד דברים הוא "שוחד ענינים", כלומר, שכל עניין הנאה הבאה לדיין יש בה משום שוחד.
הרמב"ם ממשיך להביא דוגמאות לדבר בהלכה שפסק בנידון, כגון: "מעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית [=סירה] קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אֶברה נוצה של עוף מעל רדיד [=צעיף] הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין".
הרמב"ם מביא עוד דוגמאות, כשבכל דוגמה לומדים אודות גודל העדינות של איסור שוחד: גם במקום שמדובר בהנאה עקיפה, שאינה הנאה ממונית, ושאין בה קרבה גדולה לדיין, על הדיין להיזהר מכל צד של קבלת טובת הנאה.
חשוב לציין שלדעת התוספות (כתובות, שם, ד"ה לא), המעשים הנזכרים בגמרא אינם אלא משום מידת חסידות, ואין בהם איסור מעיקר הדין. מסתימת דברי הרמב"ם וה'שולחן ערוך' משמע שיש איסור אף בשוחד דברים, על דרך המעשים שהובאו ברמב"ם, וראה ב'פתחי תשובה' (ס"ק ד) שהביא מחלוקת רחבה בשאלה זו.
איסור מתן שוחד, ומעמד פסק-דין משוחד
נאמר ב'שולחן ערוך' (סימן ט, סעיף א) שאיסור שוחד אמור גם במי שנותן שוחד: "כשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול.
וראוי לציין שאיסור מתן שוחד וקבלתו אמור גם בשופט נכרי, משום שגם בני נח נצטוו על הדינים, ואף להם אסור לקבל שוחד (ראה פירוש הרמב"ן לבראשית לד, יג), ומי שמציע להם שוחד, לא זו בלבד שהוא עושה מעשה עוולה, אלא אף גורם להם מכשול.
בימי קדם, שאלת מתן שוחד לנכרים העסיקה רבות את פוסקי ההלכה, מפני שבמקרים רבים המשטר היה משטר מרושע, ועלתה שאלה אם מותר לתת שוחד לדיינים גויים כדי להציל את העשוק מיד עושקו, ולהוציא את הדין האמיתי לאור. ב'פתחי תשובה' (ס"ק ג) הביא כמה דעות האוסרות מתן שוחד לאינם יהודים, אך מדגיש שבימי קדם, במקום משטר הרשע, היה מותר לתת שוחד כדי להצדיק את הצדיק.
ב'שולחן ערוך' לא נאמר מה דינו של פסק דין שניתן בעקבות קבלת שוחד, אבל נאמר על דיין שנטל שכר לדון (דבר שאסור אף הוא, גם אם נתנו שני בעלי הדין לדיין שכר שווה): "כל דיניו שדן, בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר" (שם, סעיף ה).
מהלכה זו, שהיא מדרבנן, הסיק הב"ח (שו"ת הב"ח, סימן נא): "נראה ודאי דכל שכן אם מקבל בתורת שוחד [שאיסורו מן התורה], דדיניו בטילין". אם כן, פסק דין של דיין שקיבל שוחד בטל ומבוטל (כך מבואר גם בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם, סנהדרין כג, ו).
נטילת שוחד על-ידי נבחרי ציבור
לכאורה, האיסור על מתן ונטילת שוחד אינו מוגבל ברעיונו למערכת המשפטית של דיינים ושופטים היושבים בבתי הדין ומשפט. גם מאנשים אחרים הנמצאים בעמדות ציבור שונות, מצופה לעיתים להפעיל יכולות של ביקורת ושל הערכה אובייקטיבית, כאשר בתוקף תפקידם עליהם לקבל החלטות והכרעות למיניהן. כאשר ידם פתוחה לקבל מתנות וטובות הנאה מאנשים וגופים אשר הם עוסקים בענייניהם, אותם אנשים עלולים לקבל החלטות מוטות ומוטעות, אפילו שלא במתכוון.
בהקשר אחר, של איסור להושיב אדם רשע (במקרה הספציפי, שעבר על איסור שבועה) כדיין, מוצאים אנו בדברי 'תרומת הדשן' (פסקים, סימן ריד) הקבלה בין דיין לבין טובי הקהל. דבריו הובאו להלכה ברמ"א (חו"מ סימן לז, סעיף כב): "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים – הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה".
על הלכה זו מסתמך ה'חתם סופר' (שו"ת חת"ס, חו"מ סימן קס) בפסק שבו הוא מבטל בחירה שבחרו אנשי קהילה, מן הטעם שקיבלו שוחד, ובכך בחירתם לא היתה לשם שמים אלא "הם אמרו על-ידי שוחד, שהוא חד, ומעוור עיניהם".
אולם, בבחירה שבחרו נבחרי הקהל, יש עניין מיוחד שכל אחד חייב לומר את דעתו "לשם שמים", וכיון שקיבלו שוחד הרי שאינם אומרים את דעתם לשם שמים. ניתן להביא מקור מדברי ה'חתם סופר' לרעיון של "שוחד בחירות", אבל אין אפוא מקור מפורש מדבריו שבכל עניין של נבחרי ציבור יחול איסור של מתן שוחד.
מי שדן שלא על-פי דין תורה
לעניין זה מוצאים אנו מקור מפורש בדברי ה'פלפולא חריפתא'.
בגמ' במסכת סנהדרין (כז, א) מובא מקרה שבו נאשם בר חמא בהריגת נפש. ראש הגולה מינה את רב אבא בר יעקב לעיין בדינו של בר חמא, ואם יתברר לו שאכן הוא רצח, יעניש אותו על ידי שיעוור את עיניו עונש שאינו על-פי דין, אלא "למגדר מילתא" (כמבואר ברש"י, שם). לבסוף, הביא רב אבא בר יעקב לזיכויו של בר חמא, וכתודה על כך קיבל על עצמו בר חמא לפטור את רב אבא מתשלום המס למלך.
הרא"ש (פ"ג, סימן יז) מבאר שלא היה חשש "שוחד מאוחר" במעשהו זה של בר חמא, מפני שבין כה וכה פטורים רבנן מתשלום המסים. כלומר, מבחינתו של רב אבא לא היתה תועלת במעשהו של בר חמא (כי בתור תלמיד חכם הוא היה פטור ממילא מתשלום מס), ולכן אין בכך איסור מתן שוחד. ב'פלפולא חריפתא' (הובאו דבריו ב'פתחי תשובה', חו"מ סי' לד, ס"ק כז) למד מכאן עיקרון חשוב בנוגע לאיסור שוחד:
וגם בא וראה דבר גדול שהשמיענו רבנו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא כהך דהכא, דפרש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא, דשלא בדרך שוחד היה. וכתבתי זה להורות לנתמנים על הציבור אע"פ שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם.
הוראה דומה נאמרה על-ידי ה'ערוך השולחן' (חו"מ סי' ט ס"א): "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן ע"י לקיחת שוחד".
אופנים שאין הדיין נפסל מחמת שוחד
יש להדגיש שלא כל קבלת טובת הנאה נחשבת לשוחד. ההלכה מתחשב בנסיבות המקרה, ובעיקר, בכוונת הצדיים ובתחושה שנוצרת אצל המקבל.
דוגמה לדבר מצויה בטור (חו"מ סימן ט), שפסק את דברי הגמרא (כתובות קה, ב): "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות הזכאי… לכן כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו, פסול להם לדין. אבל אם גם הוא משאילם, כשר, שאינו אלא פרעון על שמשאילם". דיין השואל כלים מחברו, פסול לדונו, מפני שקיבל ממנו טובת הנאה; אבל אם הוא אף משאיל לחברו, אינו נפסל לדין.
מלשון ה'שולחן ערוך' משמע שגם אם הדיין שואל ראשון, אלא שיש לו מה להשיב, אינו נפסל לדין: "וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו. במה דברים אמורים, כשלא היה לו לדיין להשאיל. אבל היה לו להשאיל כשר, שהרי גם זה שואל ממנו".
הרמ"א מוסיף (שם, בשם מהרי"ק שורש יז) שכל מה שנפסל הדיין בשאלת כלים הוא "ברגיל לשאול ממנו, אבל באקראי בעלמא, ולא מוכח שעושה משום הדין, לא".
מכאן למדנו שכאשר טובת ההנאה ניתנת כחלק מיחסי גומלין, כגון כאלו המתקיימים בין שכנים, מותר לדיין לקבלה, ואין לראותה כשוחד.
ב'שולחן ערוך' (שם, סעיף ב) הובאה הלכה נוספת, שמקורה מתשובת הגאונים (הובאה בטור, שם): "אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין, אין הנתבע יכול לפוסלו, אלא אם כן הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממידת חסידותו (כגון שיודע שנתקרב דעתו לזה)".
הב"ח (שם) מבאר שמדובר במקום שהתובע שלח את המתנה עוד בטרם קיבל הזמנה לדין, והדיין אינו מרגיש שניתנת כהקדמה לדיון שעתיד להתקיים. לכן, יש לו לפסול עצמו רק ממידת חסידות, ולא מעיקר הדין. אולם, במקום שהדיין מרגיש שהמתנה ניתנה עקב התביעה הממשמשת ובאה, הוא פסול מעיקר הדין. לדעתו, אף אין צורך באמירה מפורשת של הנותן שכוונתו להטות את דעת הדיין, וכל שהדיין חש שכוונת הנותן היא לכך, פסול הדיין לדין.
אולם, בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג, סימן צז) פסק שאף כשנראה שנותן מחמת שיודע שיעמוד לדין לפניו, עדיין הדיין פסול רק ממידת חסידות, כיוון שאינו נוטל לשם שוחד – וכך משמע מפשטות דברי ה'שולחן ערוך'.
סיכום
איסור נטילת שוחד הוא איסור חמור מן התורה, שחומרתו הוכרה גם בערכאות שיפוטיות כלליות. נתבאר לעיל שדיין המקבל שוחד נפסל לדין, ודיניו בטלים, ועוד ראינו שלא רק שוחד ממוני נאסר, אלא אפילו שוחד דברים – בכל דרך שמקבל הדיין שום הנאה. גם למדנו שלא רק שאסור לדיין לקבל שוחד, אלא שאף איסור חמור הוא לתת שוחד.
הדגשה חשובה היא הרחבת איסור שוחד על-ידי כמה פוסקים לנבחרי ציבורי, ולבעלי תפקידים ציבוריים. כל מי שיש לו תפקיד "מעין שיפוטי", עשוי ליפול תחת איסור תורה של שוחד, וכמובן על בעלי תפקיד מעין אלו להתרחק בתכלית הריחוק מכל פגם של נתינת שוחד.
בדברי חז"ל (ספרא קדושים ח, ה) מוצאים אנו הרחבה נוספת להגדרת הדיין. על הפסוק "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה), כתבו חז"ל: "מה תלמוד לומר, אם לדיין כבר אמור, אלא מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה נקרא עול, שנוי ומשוקץ חרם ותועבה".
בפירוש 'תורה תמימה' על התורה מבאר את ההקבלה בין המודד לבין הדיין: "שעל-ידי הכרעתו במידה ומשקל הוא מגביל חלק הקונה או המוכר, כמו הדיין, ולכן אם שיקר הוא מתואר בגנות כדיין המעוות דין".
הפוסקים לא הביאו את דברי חז"ל אלו, ואיסור שוחד של תורה מוגבל לדיינים, או לתפקידים מעין שיפוטיים של נבחרי ציבור. אולם, על כל מי שצריך לקבל החלטות בעלי משמעות להיות מודע לנטיית הלב שנגרמת בקבלת שוחד, ולהתרחק ממידה זו – הן מן הנתינה והן מן הקבלה – בתכלית המרחק.
