חיוב הוצאות משפט בהלכה

הרב יהושע פפר
י"ט שבט ה'תשע"ו

כמעט בכל מקרה של התדיינות בין צדדים לדין, ישנן הוצאות שונות שהצדדים מוציאים במסגרת ההתדיינות. הוצאות אלו יכולות להיות הוצאות של נסיעות, של זמן אבוד, וכמובן של הוצאות משפטיות.

במערכות משפטית מודרניות מקובל לפסוק למנצח מבין המתדיינים הוצאות משפט, כאשר הסכום תלוי באופי התביעה, בהתנהלות של הצדדים ובמידת ההוצאות.

האם גם ההלכה מכירה בתשלום הוצאות משפט? האם יש הבדלים בין סוגים שונים של מקרים הבאים לפני הדיינים? מה הדין במקום שתובע מגיע תביעת סרק רק בשביל לגרום לנתבע הוצאות ועוגמת נפש?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

האם מחוייב המפסיד בדין בתשלומי ההוצאות לצד שכנגדו

בשאלת המיקום הראוי להתדיינות בבית הדין, נאמר בגמרא (סנהדרין לא, ב): “אמר רבי אלעזר, מי שנושה בחברו מנה, יוציא מנה על מנה? אלא – כופין אותו  ודן בעירו”.

כלומר, הגמרא מקשה שהרי לא יתכן לחייב את התובע ללכת ולהגיש את תביעתו בעיר אחרת, שכן אין היגיון בכך שהתובע מחברו מנה, יוציא מנה נוסף בנסיעות כדי לתבוע את כספו, ובכך ייצא שכרו בהפסדו. מכאן מסיקה הגמרא שבוודאי יכול התובע לדרוש מהנתבע שיידונו השניים בעירם (ההנחה היא שהם תושבי אותה העיר), ולא ילכו ל”בית הוועד” (בעיר אחרת).

מתוך הגמרא מבוארת ההנחה שהתובע אכן מפסיד מכך שנאלץ ללכת ל”בית הוועד”. מוכח אפוא שגם אם יפסיד הנתבע בדין, עדיין לא יתחייב לשלם לתובע את הוצאות הדרך, שכן אילו היה חייב בכך שוב לא היה התובע יוצא נפסד. מכאן שלדעת רבי אלעזר אין חיוב על הנתבע שהפסיד בדין לשלם לתובע הוצאותיו.

בדרך זו מדייקים התוספות בסנהדרין (שם, ד”ה ויוציא) והרא”ש (סנהדרין פ”ג, סימן מ), כלומר שהמפסיד בדין תורה אינו חייב לשלם לתובע את ההוצאות שהוציא בכדי לזכות בדין. כן נפסק להלכה בשו”ע (חו”מ סי’ יד, סעיף ה): “המתחייב בדין, אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת”.

תשלומי הוצאות שהוציא התובע כדי לכוף את הנתבע לדון

ויש להבין מה הסברא שאין המפסיד חייב לשלם לתובע את ההוצאות: הרי אם התובע זכה בדין, מדוע שיפסיד את תשלומי ההוצאות שהוצרך להוציא בכדי להוכיח את צדקת טענותיו?

מתוך דברי המפרשים עולה כי התשובה לשאלה זו היא שמדובר בנזק המוגדר כ”גרמא”. אמנם התובע, אך הפסד זה מוגדר כנזק עקיף ולא ישיר. המפסיד בדין גרם לזוכה בדין את הנזק הכספי, אבל כיון שהוא מוגדר כ”גרמא” אין על המפסיד חיוב לשלם את ההוצאות.

לדעת המרדכי (סנהדרין סימן תשז) בשם הר”י, יש להרחיב את העיקרון אף לעניין הוצאות של כפיית הנתבע לבוא לבית דין, כלשונו, “אם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין, דשמעון לא יפרע ההוצאה, אף על פי שראובן זכה בתביעתו”.

כלומר, גם במקום שהנתבע מסרב לבוא לבין הדין כדי להתדיין, ולכן התובע צריך להוציא הוצאות כדי להביאו לדין, אין הנתבע חייב לפצות את התובע על הוצאותיו.

מנגד, הרא”ש (שם) חולק על המרדכי, ולדעתו: “אם היה מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, היה ר”מ [מהר”ם מרוטנבורג] מחייבו לפרוע כל יציאותיו הוצאות”.

הרא”ש מוכיח את שיטתו מדברי הגמרא בבבא קמא (קיב, ב), שם מדובר שלווה המסרב לפרוע את חובו חייב לשלם את הוצאות המלווה של כתיבת שטר חרם [“פתיחא”] על-פי צו בית הדין. לדעת הר”י (כפי שמביא הרא”ש), כשם שחייב הלווה בהוצאה זו, כך מחייבים את הנתבע שסירב לבוא לדין בהוצאות שנגרמו לתובע שנאלץ לכופו לבוא לדין.

כך גם פוסק הרא”ש בתשובה (כלל קז), וכדבריו נפסק בשו”ע (סי’ יד סע’ ה): “אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא משעה שנעשה סרבן”.

בסמ”ע (ס”ק כח) מציין (על-פי הריב”ש) שדין זה נאמר כשאכן יצא הנתבע חייב בדין שבו נתבע.

הוצאות הדיון בערכאות לאחר סירוב הנתבע

לעתים, כאשר הנתבע מסרב לבוא לבית דין שלוש פעמים, נותן בית הדין רשות לתובע לתבוע את דינו בפני ערכאות המשפט. מה הדין כאשר התובע אכן נדרש לערכאות, ומוציא הוצאות במערכת בית המשפט כדי לבוא על משפטו? נחלקו הראשונים אם חייב הנתבע בהוצאות אלו, או לא.

הרשב”א כתב בתשובה (ח”א, סימן תתקמ) שאין הנתבע חייב בכך, “דאינו אלא גרמא בנזיקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו, כשורף שטרותיו של חברו”. “. הרשב”א מבאר שאין הנידון דומה לסרבן, “משום דבית דין מחייבים אותו על שסירב לבוא לפניהם ביום שקובעים”.

כלומר, לדעת הרשב”א מה שבין הדין מחייבים את הסרבן בהוצאות הוא מעין “קנס” על סירובו לבוא בפני הדיינים. קנס זה מוגבל אפוא למסגרת של בית הדין, ואינו רלוונטי לתביעה בערכאות. כך נפסק בשו”ע: (יד, ה): “ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אין חייב לשלם הוצאותיו”.

הרמ”א (שם) מביא את דעת הרא”ש (עג, ב) שחולק: “ויש חולקים וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו”ם חייב לשלם לו”. הרמ”א מסיים “וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין”.

בביאור הגר”א (ס”ק ל) תלה את מחלוקת הרשב”א והרא”ש במחלוקת הראשונים (בין הר”י והריצב”א) בהגדרת “גרמא” ו”גרמי”.

דעת הרשב”א היא כשיטת הר”י, לפיה “דדינא דגרמי דחייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חברו”. לפי זה, הנזק הכספי שנגרם לתובע שהוצרך להוציא הוצאות בכדי לכפות את הנתבע לדון בערכאות, מוגדר “גרמא” בלבד, והנתבע פטור מלשלם.

אך הרא”ש סבר כדעת הריצב”א, “דדינא דגרמי הוי מטעם קנס, ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא, קנסו חכמים”. הגר”א מבואר שהידון דידן נחשב “שכיח”, ועל כן לדעת הרא”ש יש לחייבו לשלם את ההוצאות מדין “גרמי”.

בעל דין שאינו מופיע לאחר שסיכמו ביניהם

ישנם מקרים שבהם לכל הדעות חייב הנתבע בהוצאות התובע.

בדברי המרדכי מבואר שאם היתה הסכמה בין בעלי הדין להגיע לדיון בבית דין מסויים, ובסופו של דבר אחד מהצדדים לא הגיע לדיון, מי שלא הגיע לדיון חייב לשלם לבעל דינו עבור ההוצאות שהוציא כדי להגיע לדיון. הלכה זו נפסקה ברמ”א (שם).

מדברי המרדכי משמע שסיבת החיוב היא משום התחייבות של בעלי הדינים. אך בביאור הגר”א מבאר כי הטעם להלכה זו משום שנזק זה מוגדר כדינא ד”גרמי” המחייב את המזיק.

יש לציין שהלכה זו אינה מוגבלת למסגרת של בית הדין, והיא נאמרת אף בנסיבות אחרות. למשל, צדדים שסיכמו על עריכת חתונה במועד ובמקום מסוים, ואחד הצדדים נמנע מלהגיע (ח”ו!), יתחייב אותו הצד בהוצאות של הצד השני.

לאור זאת, בשו”ת נודע ביהודה (תניינא, סימן אבן העזר צ) חייב בעל שהבטיח ליתן גט לאשתו ולא נתן בהוצאותיה של אשתו.

תביעה טרחנית וקנטרנית

כתב בשו”ת ישועת ישראל: “נראה במלוה שכפה ללווה לילך לפני בית דין ונמצא ששיקר בתביעתו, דחייב לשלם לדברי הכל ההוצאות, שהרי זה כפאו, ועל פי דיבורו הוצרך לעשות הוצאות”.

לכך הוא מוסיף עוד: “במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה, ודאי חייב לדברי הכל ההוצאות”. כלומר, במקום שמדובר בתביעה קנטרנית, שכל מטרתה היא להפריע לנתבע ולחייבו להוציא הוצאות, חייב התובע בהוצאות הנתבע.

כן פסק להלכה הרב משה שטרנבוך (שו”ת תשובות והנהגות ח”ד, סימן שג) “דבכל מקום שניכר שהתובע ידע בעצמו שאין ממש בתביעתו, ובמזיד רצה לצער ולגרום נזק לנתבע בהוצאות עורך דין וכדומה, מחייבים אנו אותו בהוצאות”.

הרב שטרנבוך מבאר שבמקרה זה אין זה “גרמא” אלא “גרמי”, כי “הנזק קצת ישיר והוי כברי היזקא [היזק וודאי], שהרי ההפסד נגרם כתוצאה מפעולה מסוימת של השני שאמר שיבוא או שתבע לחינם, מה שאין כן בכל סרבן שלא בא לדין, שם כל הנזק הוא רק משום שלא בא, נזק מתוך שב ואל תעשה, וזהו נזק עקיף לגמרי, שלא ודאי שיגרם”.

הרב שטרנבוך מוסיף שבבית הדין של העדה החרדית, עדיין אין הנוהג לחייב בהוצאות, אפילו באופנים אלו.

הוא כמו כן מבאר שאין חובה לשלם הוצאות משפטיות של הזוכה בדין, “שבזה הוי רק גרמא, דמי יימר שצריך להביא עורך דין, ובמיוחד בהתחלת הדיון”. מבואר בדברי שהסיבה לכך היא שאין כאן צורך וודאי של תשלום הוצאות משפטיות (כי מי יודע אם צריך להביא עורך דין), ואילו במקרים שיש בהם צורך וודאי לעורך דין, ייתכן שיש מקום לשקול חובת הוצאות.

יש לציין שגם במקום שאין המפסיד בדין חייב לשלם הוצאות לזוכה בדין, בוודאי שאין כל היתר לגרום לצד השני הוצאות מיותרות. הרב שטרנבוך אף מדגיש שאמנם פטור הוא מדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב הוא, וכמובן יש להיזהר מכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *