הפסקת הריון בדין התורה

הרב יהושע פפר
י"ט שבט ה'תשע"ו

בין הדינים הרבים המופיעים בפרשת משפטים, אנו למדים אודות מי שגרם לאישה להפיל את פרי בטנה: “וכי ינָּצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האישה ונתן בפלִלים. ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נָפש” (שמות כא, כב-כג).

אם אין “אסון”, דהיינו, שמת העובר אך לא האישה עצמה, עונשו של המכה הוא קנס כספי בלבד. במדרש ההלכה  נלמד עניין הקנס מגזרה שווה מאדם המוציא שם רע על אשתו, שם נאמר: “וענשו אותו מאה כסף” (דברים כב, יט). כך הענישה המוזכרת בפרשת הריגת העובר מתכוונת לקנס כספי. מנגד, אם קרה “אסון” ומתה גם האישה, המכה נחשב לרוצח ומתחייב בנפשו.

האזכור של גרימת הפלה מעלה את השאלה הכללית של הפלה יזומה (או ‘מלאכותית’) בדין התורה.

נושא זה הינו אחד הנושאים היותר רגישים, אשר נדונו בדיונים אין ספור בכל פינות העולם. העניין נוגע בערכיהן הבסיסיים של הדת ושל החברה האזרחית, כשהניצים בדיון מתפלגים בין אלו המדגישים את ערך החיים ותומכים בזכות העובר לחיים, לבין אלו המבליטים את זכות האישה לאוטונומיה ולבחירה להביא ילד לעולם.

מרביתם של מדינות העולם מאפשרות הפסקת הריון יזומה באופן יחסית ליבראלי – ועם זאת הוויכוח המתמשך בנושא – כשהקצוות נתפסות על-ידי הכנסייה הקתולית מחד (האוסרת על כל הפלה יזומה) ואקטיביסטים פרו-בחירה מאידך – טרם הוכרע.

במאמר הנוכחי נדון בעמדת ההלכה בשאלה רגישה זו. מחד, התורה בהחלט מדגישה את ערך החיים, ומרוממת אותו למעלה הראשונה בסולם הערכים האנושיים. אך מנגד, התורה אף מכירה בצורך בהפלה יזומה במקרים מסומים, ואינה אוסרת זאת באיסור גורף. שני הפנים הללו של דין התורה זכו להתייחסות ענפה בדברי הפוסקים בסוגיה, ובה נעסוק בהמשך הדברים. די לנבון נקל שלכל שאלה מעשית, יש לבקש את עצת פוסק הלכות מובהק.

האיסור על הפלות

במשנה (אהלות ז, ו) נאמר: “האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש”.

המקרה הראשון המנוי במשנה מאפשר את הריגת העובר, בשל סיכון חיי האם. המקרה השני מלמד שאין להעדיף את חיי האם על-פני העובר אלא כל זמן שהעובר במעי אמו. לאחר שיצא לאוויר העולם (בפרט, לאחר שיצא ראשו), שוב אין להורגו אפילו כדי להציל את אמו.

מתוך הדברים יש ללמוד שני יסודות מהותיים. מחד, מבואר שכל זמן שלא יצא מרחם אמו, נחשב חיותו של העובר ברמה נמוכה מזו של אמו. רש”י (סנהדרין עב, ב) מבאר שעד שלא יצא לעולם אין לו עדיין נפש חיה, ולכן מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם. מהצד השני, יש ללמוד שאין להרוג את העובר אלא כדי להציל את אמו. ללא טעם זה, משמע שיש איסור על הריגת העובר.

האיסור על הריגת עובר – דהיינו, הפסק הריון יזומה – מפורש בדברי הגמרא (סנהדרין נז ב) בנוגע לגויים. הגמרא מבארת שגוי חייב מיתה אפילו על הריגת עובר, דין הנלמד מלשון הכתוב “שופך דם האדם באדם דמו ישפך” (בראשית ט, ו). הגמרא מפרשת את הכתוב כאילו נאמר בו שמי ששופך את דם האדם בתוך אדם אחר, חייב מיתה.

הגמרא אמנם מתייחסת דווקא לגויים, אבל כלל הוא בידי חכמי התלמוד שאין לך דבר שנאסר לגויים ושהותר ליהודים: “ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור” (סנהדרין נט, א). מכאן שיש איסור על הריגת עובר.

שורש האיסור: רציחה

מהו מקור האיסור נגד גרימת הפלה?

על יסוד המשנה הנ”ל, ודברי הגמרא הנלווים אליה (סנהדרין עב, ב), הרמב”ם כותב את הדברים הבאים: “לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה”.

הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, חו”מ ח”ב, סימן סט) מדייק ממה שהתיר הרמב”ם את הריגת העובר מדין רודף (העובר נחשב כאילו הוא ‘רודף’ אחד האם להרגה) שאלמלא טעם זה – אלמלא שהיה העובר נחשב ל’רודף’ – היה אסור להרגו.

מכאן מבאר הרב פיינשטיין שהאיסור על הפסקת הריון יזומה נכלל באיסור רציחה: “שהריגת עובר אסורה באסור רציחה בין בעכו”ם בין בישראל… ולכן לדינא… איכא איסור רציחה מלא תרצח גם על עובר, ורק שפטור ההורגו ממיתה”.

החובה להציל חיים

אפשרות אחרת שניתן לבאר בה את האיסור על הפסקת הריון יזומה היא החובה להציל חיים ולהאריכם. ייתכן שחובה זו נאמרת אפילו בנוגע לחיי עובר, שהינם בהגדרתם “חיים בפוטנציאל”.

חובה זו נלמדת מדברי המשנה (יומא ח, ה), שם מבואר אישה הרה שהריחה מאכלים ביום הכיפורים, ומרגישה תשוקה עזה לאוכלם, יש לה לאכול אפילו ביום הכיפורים: “עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה”. ב’הלכות גדולות’ (חלק יג, הלכות יום הכיפורים) מבאר שהלכה זו מושתתת על הדאגה לחיי העובר. מתוקף דאגה זו, מותר לאם לאכול אפילו ביום כיפור.

 הרמב”ן (בספר תורת האדם) כותב שיש ליישם את אותו העיקרון בנוגע לחילול שבת: “לענין שמירת מצות מחללין עליו, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך, אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום, שאין בו חיות כלל, מחללין – כדעת בעל הלכות ז”ל”.

הרב שמואל ואזנר (שו”ת שבט הלוי, חלק ז, סימן רח) כותב שיש לבאר את האיסור על גרימת הפלות לאור עיקרון זה, תוך כדי שהוא מדגיש שאין בכך איסור רציחה ממש: “פשיטא דכמו דמותר לחלל שבת מן התורה כדי להביאו למחויב במצוות, הוה הדין וכל שכן דאסור להרגו בחנם מן התורה, כדי להביאו לידי מחויב במצוות, אלא דאין זה מסרך רציחה”.

גישות נוספות

הרב יאיר חיים בכרך (שו”ת חות יאיר, סימן לא), שדן בשאלה של גרימת הפסק הריון לוולד פסול, פותח וכותב ש”היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת [אם להרוג עובר ממזר] מדין תורה, לולי המנהג הפשוט בינינו [היהודים] וביניהם [הגויים] מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם”.

אולם, בהמשך דבריו הוא מבסס את האיסור על הפלות על איסור הוצאת זרע לבטלה. אם יש איסור על שפיכת זרע, שכמובן מהווה שלב חיים הרבה יותר ‘טרומי’ מעובר במעי אמו, אזי קל וחומר שיש איסור בגרימת הפסקת הריון. כלשונו: “והפליגו באיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש”.

מעניין לציין שרוב הפוסקים והמפרשים שדנו באיסור זה לא הזכירו את הביסוס על איסור הוצאת זרע לבטלה (או השחתת זרע), וייתכן שסברו שאין ללמוד ממעשה השחתת זרע למקומות אחרים.

הצעה נוספת הועלתה על-ידי המהרי”ט (ח”א, סימן צז, על-פי דברי התוספות) שיש לאסור הפלה מדיני נזיקין: הפסקת הריון מהווה נזק (להורים), ולכן יש בו איסור. גם הסכנה עבור האם – שיקול מרכזי בימי קדם – הוזכרה על-ידי פוסקים כסיבה לאיסור (עי’ שו”ת בית שלמה, חו”מ סימן קלב).

מתי מותר ליזום הפסקת הריון – צער נפשי?

ראינו שמותר לגרום הפלה במקום שחיי האם בסכנה. האם ישנן נסיבות אחרות בהן מותר לגרום הפלות?

שנינו במשנה (ערכין, פרק א, משנה ד) שאישה שהתחייבה עונש מוות, והיא בהריון, הורגים אותה יחד עם העובר: “האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד” בגמרא (ערכין ז, א) הוסיפו לומר שיש להכות בבטן האישה כדי להרוג את העובר תחילה, טרם יבצעו את עונש המוות באישה ההרה. הסיבה לכך, כדברי הגמרא, היא שלא תבוא האישה לידי ניוול: “אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול”.

הר”ן (חולין נח, א) מבאר שהסיבה שאין ממתינים עד ללידת העובר, ובכך מצילים את נפשו, היא מפני ‘עינוי הדין’. כדי לחסוך מן האם את הסבל של מי שממתין לביצוע גזר-דין מוות, אין אנו חסין על חיי העובר, אלא הורגים את האם עם עוברה (הסבר דומה מופיע בדברי התוספות (ערכין, שם) ובדברי הרמב”ם (סנהדרין יב, ד)).

בשו”ת אחיעזר (ח”ג, סימן סה) עומד על הקושי, לכאורה, שדברי הר”ן, וכותב שצריך לומר שלפי דבריו אין בגרימת הפסקת הריון איסור תורה.

יש להעיר שבדברי הגמרא עצמם מבואר שיש להרוג את האם עם עוברה מפני ש”עובר ירך אמו”. כיון שהעובר מהווה חלק מהאם, אבר בין אבריה, מיתת האם היינו מיתת העובר עצמו. הסיבה של ‘עינוי הדין’ מהווה אפוא תוספת על דברי הגמרא – מסיבה זו אין חובה להמתין עד תאריך הלידה כדי להציל חיים בפוטנציאל – אך אין ללמוד מכאן שדי בסבל נפשי זה כדי להתיר הפסקת הריון יזומה.

הפלה לצרכי האם

כמה פוסקים דנים בשאלת אישה סוטה, שחטאה בנפשה והרתה לזנונים. לאחר שנודע לאישה על הריונה, התחרטה כמובן על מעשיה, וכעת היא מבקשת להפיל את פרי חטאה. האם יש להתיר, במקרה זה, את ההפלה? שאלה זו נדונה על-ידי שו”ת חות יאיר (שם), שו”ת יעב”ץ (ח”א, סימן מג), ולאחרונה (באריכות) בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ט, סימן נא).

מסקנת הדברים מתוך דברי הקדמונים אינה ברורה דיה. ה’חות יאיר’ כותב שאין להבחן בין עובר ‘כשר’ לבין ‘פסול’, ואילו הרב יעקב עמדין כן רואה מקום להבדיל בין המקרים. בשתי התשובות יש נטייה מלכתחילה להקל בביצוע ההפלה, אך שתיהן מסיימים עם אזהרה להחמיר בעניין (בפרט בשו”ת חות יאיר). פוסקים מאוחרים מציעים פרשנות שונה למסקנת הדברים הלכה למעשה.

בשו”ת ציץ אליעזר הנ”ל כותב הרב ולדנברג שהנטייה להקל (של חלק מהפוסקים) בשאלות אלו נובעת מהדאגה לבושה העמוקה שתחווה האם לאחר לידת הבן. הוא ממשיך לדון בארוכה בשאלה עד כמה ניתן להתחשב בעניין האם – אם לבושתה ואם למצב בריאות בגופה ונפשה – בשאלה ביצוע הפלה יזומה. בתוך דבריו הוא מציין לכמה פוסקים קדומים (בפשט שו”ת מהרי”ט ושו”ת תורת חסד) שהיו מוכנים להקל גם בשאלות רפואיות (של האם) שאינן גובלות על סכנת חיים.

מנגד, הוא מזכיר שיש פוסקים שרואים בהפלה סרך רציחה – כפי שכבר הבאנו מדברי הרב פיישנטיין – ואינם מוכנים להקל אלא במקום סכנת נפשות ממש. יש לציין שהרב פיינשטיין ראה את תשובת ה’ציץ אליעזר’, והגיב אליה בתקיפות, כפי שנביא להלן.

בהקשר של הפלת ממזרים, יש לציין שהרב אלישיב זצ”ל (קובץ תשובות ח”א, סימן רכא) נטה לדעת ה’חות יאיר’ (לפי המסקנה, שאוסר) וה’אגרות משה’. דבריו אמורים בהקשר לארגון ‘אפרת’, העוסק בעידוד מניעת הפלות יזומות. היו כאלו שביקרו את הארגון, שכן חלק מהעוברים הינם פסולי קהל. הרב אלישיב חיזק את ידי הארגון, וקבע שיש להשתדל למנוע הפלות גם במצבים של עוברים פסולי קהל.

הפסקת היון במקרים של ולד פגוע

עם התקדמות הטכנולוגיה המאפשרת אבחון מוקדם של מחלות גנטיות, ניתן לגלות סוגים שונים של פגמים עובריים כבר בשלבים מוקדמים של הריון. השאלה עולה אפוא אם מותר לבצע הפלה יזומה במקום שידוע שהוולד הינו פגוע, או שח”ו ידוע מראש שסיכוייו לשרוד הינם קלושים ביותר.

גם בעניין זה, דעתם של הרב ולדנברג והרב פיינשטיין חלוקות.

לדעת ה’אגרות משה’ (שם), אין שום מקום להקל בכך, כפי שהתייחס למחלת הטיי-סקס: “דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות, כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת טיי-זקס, אפילו כשנודע ע”י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה – אסור, כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר, אפילו שהצער יהיה גדול מאד”.

מנגד, הרב ולדנברג (חלק יג, סימן קב) כותב שיש להבחין בין עובר שהגיע לארבעים יום לאחר קליטת הזרע לעובר שטרם הגיע לשלב התפתחות זה (אחרים מציעים שלב נוסף של שלשה חודשים; יש לציין שה’חות יאיר’ הנ”ל דוחה הבחנות אלו, שכן לדבריו הם אך ‘סברות כרס’ שאין לסמוך עליהן) – כלשונו:

” לסדר הפלה קודם שנמלאו ארבעים יום מהריונה וגם לרבות קודם ג‘ חדשים מהריונה הוא קיל בהרבה מלסדר לאחר מכן, ויש על כן לצדד להתיר לסדר הפלה קודם שנמלאו לה כנ”ל, והעובר איננו עוד בתנועה, גם כשיש חשש מבוסס שהעובר שיולד יצא בעל מום ובעל יסורים…

הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת טיי זקס, כאשר מאבחנים את המחלה בעובר: והנה אחרי העיון בדבר בכובד ראש בכל צדדי הנתונים שבבעיה האמורה, נלפענ”ד על יסוד הבירורים הנרחבים שכתבתי בדבר הפסקת הריון בספרי שו”ת צ”א חלק ט’ סי‘ נ”א שער ג’ על שלשת פרקיו הארוכים. כי שבמקרה המיוחד הזה אשר תוצאות כה חמורות בכנפיו עם המשכת ההריון והלידה, אפשר להתיר הפסקת הריון עד שבעה חדשים, ובאופן שבביצוע הפסקת ההריון לא יהא כרוך בשום סכנה לאם. משבעה חדשים והלאה הדבר כבר יותר חמור”.

כאמור, דבריו של ה’ציץ אליעזר’ היו בפני הרב פיינשטיין, והוא התנגד בתקיפות לדברי אותו ‘חכם’ בארץ ישראל שכתב להתיר בעניינים חמורים אלו. לפי מסקנת ה’אגרות משה’ “ברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה ע”פ רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש כל עובר – בין כשר, בין ממזר, בין סתם עוברים, ובין הידועים לחולי טיי-זקס, שכולן אסורין מדינא ממש”. הרב פיינשטיין מסיים ואומר שאין למסוך על דברי הרב ולנדנברג האמורים.

לסיום פרק זה, יש להזכיר שאין להסתמך תמיד על דברי הרופאים בעניינים רגישים אלו. לעתים מערכת האמונות של אדם עשויה להשפיע על שיקול דעתו המקצועי, ולכן חשוב מאד שכל הנתונים יהיו ברורים לפני שכל החלטה מתקבלת (עי’ בשו”ת שבט הלוי, שם; עי’ גם בשו”ת יביע אומר, ח”ד, אבן העזר א).

סיכום

השאלה של הפלות נעשתה כיום מורכבת הרבה יותר מאשר בעבר. מורכבות זו נובעת מחד משיטות מתקדמות של אבחון מוקדם של פגמים בעובר, ומאידך משיטות בטוחות יותר של ביצוע ההפלה, שאינן מסכנות את בריאותה של האם.

ברי שהפיתוי להפיל, כאשר מדובר ח”ו בעובר פגוע או בבן ממזר, הינו גדול. מנגד, מדובר עדיין בחיים אנושיים, וככל שהחיים עם ילד פגוע יכולים להיות קשים, הם יכולים גם לספק הגשמה עצמית במעלה הראשונה.

הדיון האתי והמוסרי סביב הפלות נמשך כבר עשרות שנים ועוד, וחובק בחובו עולם ומלואו. ללא ספק הוא אף ימשיך הלאה. עבורנו, יהודים הנאמנים לתורה ומצוותיה, ההלכה הינה המדריך היחיד, הן בנושאים יומיומיים והן באלו הגדולים והמורכבים המעלים שאלות אתיות חמורות. הלוואי שתמיד נזכה לחיות לאורה.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *