לתרומות לחץ כאן

רופאים ומצוות: שילוב מאתגר

 

פרשת בשלח כולל את ההבטחה, שניתנה מאת ה' לבני ישראל, לפיה מכות מצרים לא יחולו עליהם: "והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך" (שמות טו, כו).

המילים "אני ה' רופאיך" מלמדים שהקב"ה בעצמו הוא המביא תרופה מרפא לתחלואי ישראל. כן אנו מוצאים, בהמשך ספר שמות, את ההבטחה "והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה). למרות זאת, כמובן שהנוהג הרווח הוא לבקר אצל רופאים ומטפלים שונים בחיפוש אחר תרופה למחחלה. כפי שנראה להלן, רפואה זו אף נחשבת למצווה מצדו של הרופא.

מעמדה של הרפואה כדבר מצווה (כפי שיתבאר) מעלה כמה שאלות ביחס לחובת הרופא בקיום מצוות. עד כמה פטור הרופא מן המצוות בשל עיסוקו ברפואה – שהינה דבר מצווה? האם רופאים חייבים בתפילה? האם עליהם למצוא רופא מחליף שיאפשר להם לקיים מצוות? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

רשות הרופא לרפא

הגמרא (ברכות ס, א) מציינת מחלוקת ברשות שניתנה לרופאים לרפא. לדעת ר' אחא, אין לבני האדם לעסוק ברפואה: "דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני לרפאות, אלא שנהגו". רש"י מסביר את דברי רב אחא, שאין דרכן של בני אדם לרפאות, "כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים".

אביי חולק על כך, בהתבסס על דרשת תנא דבי ר' ישמעאל מלשון הפסוק "ורפא ירפא": "מכאן שנתן רשות לרופא לרפאות. רש"י מפרש: "נתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי". לדעת אביי אין אידיאל של רפואה מן השמים ולא בידי אדם, אלא יש לאדם רשות לכתחילה לעסוק ברפואה.

מדברי המשנה נראה שהרפואה מצווה גמורה היא. המשנה (נדרים ד, ד) קובעת שמי גם מי שהדיר הנאה מחברו, באופן שאסור לו לקבל ממנו כל הנאה, עדיין מותר לו (למודר) לרפאותו (את המדיר). הרמב"ם מסביר (בפירוש המשנה) את הסיבה לכך: כיון שהרופא מחויב לרפא את החולה, ממילא אין הרפואה נאסרת בהנאה, כי מדובר במעשה שלא נעשה כלפי החולה, אלא (בראש ובראשנה) כלפי הקב"ה.

הלכה זו אף נפסקה ברמב"ם בהלכות נדרים (פרק ו, הלכה ח).

המצווה לרפא

במסגרת זו חשוב לאבחן בין החולה לבין הרופא.

ביחס לחולה עצמו, דנים ראשונים בשאלה אם ראוי, או דווקא אינו ראוי, לבקר אצל רופא. הרמב"ן (ויקרא כו, יא) כותב (על-פי הפסוק בפרשת בשלח) "כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהגו עניינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם… ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היו דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל נהגו ברפואות וה' הניחם למקרה הטבעיים".

הרמב"ן מבאר שאמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך לא רשות לחולה ללכת לרופא: "וזוהי כוונתם באמרם: ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיוון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות… אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו". , לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי ה' לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו… כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים… אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות".

מנגד, בנוגע לחובת הרופא לרפאות, הרמב"ן מבהיר (בספר תורת האדם) שבוודאי שחובה גמורה היא לטפל בחולה: "הואיל ומחללין שבת ברפואות, שמע מינה בכלל פיקוח נפש הן. ופיקוח נפש מצוה רבה הוא. הזריז הרי זה משובח, הנשאל מגונה, השואל שופך דמים, וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה, כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו, הרי זה שופך דמים".

הוא מוסיף שיש צורך ב"רשות" של התורה לעסוק ברפואה, שמא יאמר הרופא שאם כך גזר הקב"ה על החולה, מה לו לרפאותו, וכן שמא ראוי להימנע מכך מחשש שישגה ויביא לידי החמרה במצבו של החולה. התורה נותנת אפוא רשות לרופא לרפאות. בתנאי שמדובר ברופא מיומן, שנזהר בזהירות המתבקת, אין הוא נושא באחריות במקרה של החמרת המצב.

כיון שניתנה רשות, שוב מדובר במעשה מצווה – כפי שנתבאר ברמב"ן. כך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שלו, א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא". השולחן ערוך מוסיף שאפילו אם יש מי שירפאנו, עדיין מצווה היא על כל רופא להשתדל בכך, שכן "לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".

עוד דנים הראשונים באיזו מצווה מקיים הרופא כאשר הוא עוסק ברפואה. הרמב"ם מציע שמדובר במצווה של "השבת אבידה". כמו שחייב האדם להשיב את אבידת אחיו הפיזית, כך חובה עליו להשיב את "אבידת גופו" – לרפאות את החולה. יש שמציעים מקורות אחרים, כגון מצוות "וחי אחיך עמך" (שמתייחס למתן סיוע לעני) או להוראה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך".

ישנם מקורות שהבחינו בין פציעות חיצוניות, בהן נאמרה מצווה לרפא, לבין רפואה של מחלה פנימית שיש להימנע ממנה (עי' אבן עזרא, שמות כא, יט). גישה זו אינה מרכזית, ולפי ההלכה המקובלת מצווה רפואה תחול על כל מקרי הרפואה.

עוסק במצווה פטור מן המצווה

העיקרון ההלכתי הבסיסי הוא שכל מי שעוסק במצווה, פטור הוא ממצוות אחרות. עיקרון זה נלמד מדברי המשנה בסוכה: "שלוחי מצוה פטורין מן הסכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה" (סוכה כה, א). אדם העסוק במצווה אחת, פטור מקיום מצוות אחרות. הריטב"א מבאר (שם) שלא רק שהוא פטור מקיום מצוות אחרות, אלא שחל איסור על קיום המצווה האחרת, כאשר היא באה על חשבון המצווה הראשונה.

רש"י מבאר שגם כאשר הם חונים (ואינם עסוקים במשא), שלוחי מצוות פטורים הם מן המצווה. התוספות מקשים על כך: אם יש להם אפשרות לקיים את שתי המצוות, למה שייפטרו מאחת מהן? הרי בוודאי שגם כאשר הוא לבוש בתפילין, חייב אדם בקיום כל המצוות?! מכאן מסיקים התוספות (כך כנראה הבינו אף בדעת רש"י) שהפטור מן המצוות חל רק כאשר העיסוק במצוות סוכה בלילה יימנע מן השליח לקיים את המצווה הרלוונטית למחרת.

הר"ן חולק על עמדת התוספות, ומבאר שגם כאשר אדם אינו עסוק במצווה באופן פעיל, עדיין פטור הוא ממצוות אחרת. הוא מבאר ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן… כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר". הר"ן מוסיף שכך הוא מעיקר הדין, אך מוסיף ש"ודאי כל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שניהם. ומהיות טוב אל יקרא רע".

כלומר, כל שאנו מגדירים את האדם כעוסק במצווה, גם אם בשעה מסויימת עיסוק זה אינו פעיל, עדיין פטור הוא ממצוות אחרת. למרות זאת, כאשר הדבר אינו כרוך בטרחה נוספת, ראוי לו לקיים את שניהם.

הרמ"א (או"ח לח, ח) פוסק הלכה זו. השולחן ערוך מציג את עיקר הדין בנוגע לפטור העוסק במצווה ממצוות אחרות: "כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפלה". על כך מוסיף הרמ"א: "ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת קריאת שמע ותפלה, אז פטורין מקריאת שמע ותפלה ותפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת, בלא טורח, יעשה שתיהן".

כלומר, הרמ"א פוסק כדעת הר"ן, ושלא כשיטת התוספות. הוא מסיק (עי' ביאור הלכה, אורח חיים לח, ד"ה אם צריך) שאדם אינו חייב לבצע פעולה נוספת כדי לקיים מצווה, כאשר הוא עסוק במצווה קודמת. רק כאשר מעשה אחד עולה לשתי המצוות, אז יש לקיים שתיהן.

פטור רופאים מן המצוות

אחת הקטגוריות של הפטור מן המצוות, כפי שצוין בדברי השולחן ערוך הנ"ל (המקור הוא מדברי הגמרא בסוכה, שם) הוא מוכרי תפילין וכדומה. המגן אברהם מבחין בין מי שמוכר לשם מצווה, ומי שעושה כן לשם שכר: "משמע דאם עושה כדי להשתכר בו, לא מקרי עוסק במצוה".

על כך הוא מעלה סתירה מדברי הגמרא במדרים (לג), שם מבואר שהמחזיר אבידה בשכר נקרא "עוסק במצווה": "וצ"ע, בנדרים דף ל"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אע"פ שנוטל עליו שכר". הוא מתרץ שני תירוצים. האחד, שמה שנוטל שכר על השבת אבידה אינו אלא "שכר בטלה", ולא שכר על ההשבה עצמה. השני, שעיקר כוונתו שם להשיב את האבידה, ואין הדבר דומה למי שעיקר כוונתו להשתכר.

מכאן עולה השאלה של פטור ממצוות לרופאים. הרופא כמובן נוטל שכר על רפואתו, ואינו נוטל שכר בטלה בלבד. מנגד, מטרתו המודעת היא לרפאות, ולא להרוויח: כאשר תגר מוכר תפילין, הוא חושב על המחיר; כאשר רופא מרפא, הוא חושב על הפציינט, ולא על השכר. האם יש לפטרו אפוא מכל המצוות?

כתב הרב ד"ר אברהם סופר (משנת אברהם, או"ח לח, ו), בשם הרב יצחק זילברשטיין, כי "רופא או אחות, אף על פי שכל עבודתו הוא רק עבור שכר, גם רופא כזה הוא משיב אבידה – ואין לך משיב אבידה גדולה מזו. ולכן מכיון שבשעת עבודתו הוא אינו מתכוין לשכר כלל, אלא עוסק בסתם לשם ריפוי החולה, וטיפולו (הוא הדין אחות) הוא עצם המצוה, יש לו דין כעוסק במצוה".

ד"ר סופר ממשיך (צג, א), בשם הרב יהושע נויברט, שגם כאשר הרופא אינו עסוק בריפוי עצמו, אלא בעיסוק נלווה, עדיין פטור הוא מן המצוות: "שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט״א שרופא פטור מתפלה, לא רק בזמן שהוא בודק ומטפל בחולה (אפילו שאין בו סכנה), אלא גם בזמן שהוא עסוק בכתיבה בתיק החולה, ואפילו בזמן שהוא כותב מכתבי שחרור, כי כל זה מוגדר כעוסק במצוה".

הלכה זו עולה מדברי המשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן לח, ד"ה ואם) בעניין העוסקים בקבורה. לדבריו, העוסקים בכריית קבר פטורים מן המצוות גם כאשר הם נחים כדי לאסוף כוח להמשך הכרייה. גם בעת מנוחה הם נחשבים ל"עוסקים במצווה", ופטורים ממצווה אחרת.

כאמור לעיל, אם יכול לקיים מצווה אחרת ללא טרחה נוספת, יש לו לקיים את המצווה האחרת. מכאן שאם הרופא אינו עסוק ברפואה פעילה, ויכול לקרוא קריאת שמע בלי להסיח את דעתו מעבודתו, נכון לעשות כן. כך מבהיר המשנה ברורה (ע, יח) ביחס לעוסקים בצרכי ציבור: "ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק".

מצבים של סכנת חיים

אמנם כל ורפא העוסק ברפואה נחשב "עוסק במצווה", יש אבחנה בין רופא העוסק בעבודת רפואה שגרתית, לבין מי שעוסק בהצלת חיים. במצבים של הצלת חיים, הפוסקים מדגישים ביתר שאת שאין לו להפסיק את מלאכת הרפואה, אפילו לרגע, לשם קיום מצווה.

המשנה ברורה (תרמ, יא) כותב ביחס למצוות סוכה כי "אם הוא חולה שיש בו סכנה, נראה דיש להקל גם בשעה שאין צריך לו". מקרים של פיקוח נפש קובעים רף אחר של זהירות.

עם זאת, יש להדגיש שלאחר האמור, בנסיבות רגילות כיום רופאים קובעים לעצמם הפסקות במשך יום העבודה. בהינתן הפסקות, כמובן שיש לנצל את פסק הזמן גם לתפילה. יש לציין לדברי הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שפסק שאין כל צד איסור ברופא שנח שעת שינה בצהריים, גם אם הדבר כרוך בסירוב לטפל בחולים (כאשר אין בדבר פיקוח נפש, ויש אפשרות של קביעת תור אצל רופאים אחרים). מכאן חיזוק נוסף לכך שבנסיבות רגילות, הרופא יוכל למצוא זמן לתפילה.

סיכום

ראינו שריפוי נחשב למצווה, ולכן העוסקים ברפואה פטורים, עקרונית, מכל המצוות, אין עליהם חובת תפילה, קריאת שמע, ושאר מצוות התורה. ואולם, ברור שעל הרופא לתכנן את יומו כדי שיוכל לקיים מצוות התפילה ושאר המצוות המוטלות על האדם. אין לאדם להכניס את עצמו לכתחילה למצב של פטור מן המצוות. גם אם מצבים אלו עולים מעת לעת ביחס לרופא (בפרט בתורנות של חירום וכדומה), עדיין יש להימנע מכך ככל שניתן.

למשל, אם יש אפשרות שרופא אחר יכול להשלים את המלאכה כאשר האחד מתפלל, נכון לעשות כן (עי' משנה ברורה תרמ, י). כמו כן, אם אדם יכול לקיים את שתי המצוות בלי טרחה נוספת, ראוי לקיים את שניהם – זאת במצבים שאינם כרוכים בפיקוח נפש.

עול המצוות מהווה אלמנט נוסף בחייו המאתגרים של רופא והעוסקים בתחומים רפואיים נלווים. אנו חייבים לרופאים, אחיות, וכל העוסקים בתחום הרפואי הכרת הטוב עמוקה על מסירותם ועל עבודתם הנאמנה. יהי רצון שיברך ה' את מעשה ידיהם, ויזכו לשמש כשליחים נכונים להביא מרפא והחלמה לעם ישראל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *