קניין חפצי מצווה במשיכה

הרב יהושע פפר
ו' שבט ה'תשע"ו

 

הצורך למשיכה בקרבן פסח

בשאר מצוות התורה אין התורה מזכירה את הצורך לקנות את החפץ הנצרך לקיום המצווה. במצוות לולב, למשל, התורה קובעת שצריך האתרוג להיות “לכם”, אך אינה מזכירה בפירוש את קניין האתרוג. כך גם בנוגע למצה, לציצית, ולשאר מצוות. למה אפוא התורה מזכירה את אופן הקניין בנוגע לקרבן פסח?

על שאלה זו עמדו כמה מפרשים. בדרשות חת”ס כתב שמכאן אנו למדים לכל חפצי מצווה שיש לקנותם בממון, ולא לקבלם בחינם, וציין לדברי הזוהר שדבר המתקבל בחינם מקורו מכוחות של ה’סטרא אחרא’. 

אולם בכמה מפרשים (עי’ פנים יפות; שו”ת תורת חסד, סימן כב; מרכבת המשנה על המכילתא יא, ב) כתבו לבאר בדרך אחרת, וביארו שבנוגע לקרבן פסח היה צורך מיוחד במעשה קניין, וזאת מפני שהמצריים היו עובדים את הצאן. בהמה שנעבדה לעבודה זרה פסולה היא לקרבן, ומסיבה זו היה צורך לקנות את הבהמה מן המצריים, שכן מכירה מהווה מעשה ‘ביטול’ של עבודה זרה (מכירת הבהמה מוכיחה שאין כאן אלוהות, שכן אין האדם מוכר את אלוהיו), ושוב לא יהיה בו חשש איסור.

בשו”ת חת”ס (יו”ד סימן רלה) מביא את קושיית השואל שהרי ביטול אינו מועיל לבהמה שכבר נעבדה: כיון שכבר נעבדה, אין להשתמש בה לשם קרבן למרות הביטול, שכן הבהמה מאוסה היא לגבוה. וכתב ליישב שבפסח מצרים לא היה מזבח של זריקת הדם, ולכן אין בבהמה פסול של מיאוס, וכיון שנתבטלה תורת עבודה זרה מן הבהמה, כשרה היא לקרבן. בדברי המפרשים הנ”ל משמע יותר שבהמה שנעבדה כשרה היא לאחר ביטול, ולא נאריך בנקודה זו.

קניין כסף עם קניין משיכה

נחלקו אמוראיםבשאלה איזה קניין קונה מן התורה: לדעת רב יוחנן, קניין כסף קונה מן התורה, ואילו לדעת ריש לקיש קניין משיכה הוא הקונה מן התורה (בבא מציעא מז, ב). להלכה אנו פוסקים כדעת ר’ יוחנן, וקניין כסף הוא הקונה מן התורה.

אולם, תיקנו חכמים שכסף לא יקנה, מחשש שמא יטען המוכר “נשרפו חטיך בעלייה”. כלומר, חששו חכמים שמא לאחר שקיבל כסף עבור הממכר יתרשל המוכר בשמירתו, ועלול הממכר להיאבד בדליקה או בדרך אחרת. מטעם זה, תוקן שלא הכסף קונה, אלא המשיכה, באופן שהבעלות אינה עוברת אל הקונה עד שימשוך את הממכר אליו (רמב”ם, הלכות מכירה, פרק ג, הלכה ה; שו”ע, חו”מ סימן קצח, סעיף א).

לפי זה, יש לשאול: איך קנו ישראל את הצאן דווקא בקניין משיכה, שהרי קניין משיכה אינו קונה מן  התורה, ואיך הועיל כדי שיהיה הצאן שלהם? בשאלה זו ראיתי בספר ‘ראש דוד’ על התורה (החיד”א, פרשת בא) שמאחר שתיקנו חכמים שכסף לבדו אינו קונה, יש לקנות חפצי מצווה במעשה משיכה, ולכן כוללת התורה את שני הקניינים, כסף ומשיכה, במילים “משכו וקחו לכם” – משכו במשיכה וקחו בכסף.

קניין משיכה מגוי

כמובן שחידוש הוא לבאר את דברי הכתוב לאור תקנת חכמים, וייתכן לומר שאמנם קניין משיכה אינו מועיל מן התורה לקנות מישראל, אבל מאומות העולם מועיל קניין משיכה, כמו שמבואר בגמרא בכורות (יג, א – לפי ביאור הרמב”ן ועוד ראשונים): הקניין העיקרי שקונה מן התורה לעניין יהודים הוא קניין כסף, ואילו הקניין המרכזי לעניין אינם-יהודים הוא דווקא משיכה.

לדעת הש”ך (חו”מ קצד, ד) הלכה זו תקפה אף בקניין הנעשה בין יהודי וגוי (ואף כשיהודי קונה מן הגוי), וכן פסק ב’ערוך השולחן’ (שם, סעיף י וזאת שלא כדעת הרמ”א, שם סעיף ג, והסמ”ע שם). אולם, קודם מתן תורה ייתכן שאף על ישראל חלו דיני אינם-יהודים, ולכן לכל הדעות קניין של תורה חל דווקא במשיכה.

ביאור זה מעלה קושי בדברי חז”ל: אם מדובר על קניין של גויים, איך למד מכאן המכילתא שקונים במשיכה – בלי להזכיר שמדובר בקניין מן הגויים?

אך יש לבאר שלאחר שביטלו חז”ל קניין כסף ותיקנו קניין משיכה, הלכה היא שיש להכריע בין כמה סוגים שונים של קניינים – משיכה, מסירה, והגבהה. כל חפץ נקנה לפי עניינו: אם דרכו במשיכה, במשיכה, ואם דרכו בהגבהה, בהגבהה (סוג הקניין המועיל תלוי הן בסוג הממכר, והן במקום שבו נקנה; עי’ ריטב”א, קידושין כה, ב, ד”ה והוי יודע).

בזאת למדו חז”ל שדרכו של בהמה דקה במשיכה, ומכאן שלאחר שבטלו חז”ל קניין כסף מועיל בה קניין משיכה.

קניין חפצי מצווה במשיכה

החיד”א (בספר ‘ראש דוד’ הנ”ל) מציע פירוש אחר לדברי הפסוק, ובתוך דבריו מזכיר את דברי ה’מחנא אפרים’ (הלכות קנין ומשיכה, סימן ב) שכאשר אדם קונה חפץ למצוה שחייב להיות שלו – כגון אתרוג לנענע בו – אינו קונה במשיכה לבד, שהיא קניין מדרבנן. משום כן, מבאר החיד”א שלא היה די בקניין משיכה לבד בקרבן פסח, אלא הוצרך להצטרף לו קניין כסף: “משכו וקחו לכם”.

מפני דברי ה’מחנה אפרים’ כתבו כמה פוסקים שיש להיזהר לשלם על ארבעת המינים קודם החג, כפי שהורה ב’משנה ברורה’ (סימן תרנח, ס”ק י): “יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן, ואנן בעינן לכם דאורייתא, אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחלה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג”.

למדנו אפוא שראוי לשלם על חפצי מצווה (כגון ארבעת המינים או מצות מצווה של ליל הסדר) קודם זמנם, כדי שיהיה לו בהם קניין של התורה, ולא קניין משיכה בלבד שהוא קניין דרבנן.

בעניין מה שכתב המשנ”ב שאפשר גם להביא את האתרוג אל ביתו, ובכך יקנה אותו בקניין חצר שהוא קניין של תורה, נחלקו בכך הפוסקים (עי’ קצה”ח סימן קצח, ס”ק א), ולכן כדי לצאת מכל ספק אכן טוב לשלם על המצוות בתשלום מראש, כך שבוודאי יהיה לו קניין של תורה במצווה. כיון שדרכו של אתרוג להיות מוגבה (ולא נמשך), הקניין הנכון עבורו הוא דווקא קניין הגבהה.

קניין כסף ללא קניין משיכה

המקרה הנפוץ הוא מקרה של קניין משיכה (או הגבהה) כשעדיין לא נעשה קניין כסף, אך יש לדון גם במקרה ההפוך: מה דינו של אתרוג שנעשה בו קניין כסף (כלומר, ניתן תשלום למוכר) אך לא נעשה בו קניין משיכה.

דוגמה לכך היא במקום שהבטיח המוכר שיניח לו את האתרוג לפני החג בבית הכנסת, במקום מסוים. כשהגיע לבית הכנסת ביום החג, מצא הקונה את האתרוג במקום המתואם, וכעת נשאלת השאלה: האם יכול לצאת ידי חובתו בחג באתרוג זה, שכן לא נעשה בו קניין משיכה כתקנת חכמים? [ראהבסוף המאמר בנוגע לעשיית קניין ביו”ט.]

דומה שתשובה חלקית לשאלה זו תלויה במה שחקרו בתקנת חכמים של קניין משיכה, אם כוונת חז”ל הייתה לבטל קניין המעות, ושיקנה דווקא על-ידי משיכה (או הגבה) ולא על-ידי מתן הכסף, או שמא לא ביטלו כלל קניין מעות שהוא מהתורה, אלא רק הוסיפו עוד קניינים שלולא אותם קניינים לא יקנה מדרבנן.

אם נניח שביטלו חכמים קניין הכסף לגמרי בקניית מיטלטלין, אם כן בוודאי שלא יוכל הקונה לצאת ידי חובתו באתרוג זה בלי שיעשה בו קניין נוסף. אבל אם נאמר שרק הוסיפו קניין דרבנן, ולא ביטלו קניין מעות מן התורה, אם כן יש לדון שיוכל לצאת ידי חובתו לכל הפחות ברובד של דאורייתא באתרוג זה, גם בלי שיעשה בו קניין נוסף.

יש להוכיח שאכן לא ביטלו חכמים קניין כסף, אלא רק תיקנו שלא יקנה בכסף לבדו ללא הוספת קניין משיכה, וזאת ממה שאנו מוצאים אופנים מסוימים שבהם קונים מיטלטלין בכסף, כמו שמבואר ב’שולחן ערוך’ (חו”מ שם). מכאן הוכיח בשו”ת ויען יוסף (או”ח סימן שפב, אות ח)ושעיקר קניין כסף של תורה עדיין תקף, אלא שתיקנו שלא יושלם העברת הבעלות (מדרבנן) אלא בקניין משיכה. כך גם נקט בספר ‘אבני מילואים’ (אה”ע סי’ כח, ס”ק לג) בפשיטות (אך כמובן שקניין משיכה לבדו מועיל הוא לקניין גמור).

למרות זאת, במישור של דרבנן עדיין יש צורך בקניין משיכה, ולכן פתרון זה אינו פתרון שלם.

מיטלטלין שהם צרכי מצווה נקנים בכסף

אולם, עוד יש לומר שבאמת די בקניין כסף אפילו במישור של דרבנן, ומועיל קניין המעות לצאת ידי חובת המצווה ללא צורך בקניין נוסף, וזאת לאור מה שנאמר במסכת חולין (פג, א) שיש אופנים שבהם העמידו חכמים את הקניין על דין תורה, ומועיל קניין כסף ללא צורך במשיכה (בגמרא מדובר על קניין בשר לסעודת החג בארבעה מועדים בשנה). כך נפסק ב’שולחן ערוך’ (חו”מ סי’ קצט, סעיף ג).

על הלכה זו מוסיף הרמ”א בשם ‘יש מי שכתב’ (מהרי”ל, מנהגים, ליקוטים לב) שכמו כן מי שנותן כסף לקנות יין לקידוש בערב שבת קונה במעותיו, “דכל כה”ג העמידו דבריהם על דין תורה”. בספר ‘קצות החושן’ (ס”ק ב) הוסיף שהוא הדין למי שנותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לכבוד ששבת, שכיון שמדובר על חפץ של מצווה לצורך החג, קונה במעותיו אף שלא נעשה קניין משיכה.

לפי עיקרון זה, נראה שהוא הדין במי ששילם מעות למוכר עבור האתרוג, שקונה את האתרוג להיות שלו גם במקום שלא עשה שום קניין נוסף, כיון שמדובר על דבר מצווה מן התורה. קניין אתרוג עדיף אפילו מקניין יין לקידוש, שכן בנוגע לקידוש אפשר בדיעבד לקדש על הפת, ואילו במצוות ארבעת המינים אין אפשרות לקיים את המצווה בלא קניין אתרוג. ואמנם, כן פסק ב’משנה ברורה’ (ביאור הלכה, סימן תרנו, ד”ה ועיין, בשם ‘פרי מגדים’).

לכן נראה שבהקשר של ארבעת המינים כיון שקנה בכסף, שוב אינו צריך לקנות בקניין משיכה. כך ניתן לפרש אף מה שנהוג שאורח משתתף בנרות שבת על-ידי נתינת פרוטה, כפי שנפסק ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן רסג, ז). אמנם עקרו חכמים קניין מעות, ולכן לכאורה היה צריך דווקא לעשות קניין הגבהה, אבל כיון שמדובר בעניין של מצווה, די בכך שמשתתף בפרוטה. וכן פרשו ב’משנה ברורה’ (תרעז, ס”ק ג) ובספר ‘שמירת שבת כהלכתה’ (פרק מה, הערה כג).

אם התנו ביניהם לקנות בכסף

עוד יש לדון שיועיל קניין כסף ללא קניין נוסף על-פי מה שחידש ה’בית יוסף’ (חו”מ שם) שכאשר התנו ביניהם הקונה והמוכר שייגמר קנייתם במעות בלבד, המכר קיים בכך ואין אחד מהם יכול לחזור בו (והשווה זאת למה שנאמר בגמרא (קדושין כו, א) בנוגע לקניין קרקע בכסף או בשטר).

לפי עיקרון זה, ייתכן שבנידוןדנן הרי ידעו הקונה והמוכר שלא ייעשה קניין נוסף באתרוג עד החג, ויש לומר שנכלל בכך כוונה שייגמר הקניין במעות לבד, וכאילו הותנה כן ביניהם.

הלכה זו נפסקה בדברי הרמ”א (סעיף ה, בשם ה’בית יוסף). הש”ך (ס”ק י) כתב לחלוק על הדין, וכתב שאינו דומה לקנייני קרקע בכסף ובשטר, אבל בספר ‘קצות החושן’ (ס”ק ג) כתב לחזק את דברי ה’בית יוסף’ והרמ”א, ולפי דבריהם ייתכן שאף בנידון דנן יחול הקניין ללא צורך בקניין נוסף.

 

בנוסף על כל הנ”ל, יש לדון אם מותר לקונה לעשות מעשה משיכה ביו”ט כדי לקנות את האתרוג, כי שמא מותר לקנות ביו”ט לצרכי מצווה. ב’משנה ברורה’ (שכג, לד) מבואר שמותר לקנות דבר במתנה לצורך שבת, אך ב’מגן אברהם’ (שו, טו) כתב שאין לעשות קניין גמור באתרוג ושאר מינים ביו”ט, ורק קניין על מנת להתיר. הדיון בשאלה זו נשייר להזדמנות עתידית בע”ה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים