בפסוק בפרשתנו מבואר שבעקבות הצעת מרים, לא ינק משה רבנו ממינקת מצרית, אלא דווקא ממינקת יהודיה: "ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד" (שמות ב, ז). בת פרעה הסכימה להצעה, ומשה הובא אל אמו אשר ממנה ינק.
במדרש (שמות רבה א, כה) ביארו חז"ל שלמרות שאין איסור בשתיית חלב של נכרית, משה רבנו לא היה מסכים לינוק ממצרית, ובלית ברירה הסכימה בת פרעה שיינק ממינקת עבריה.
המדרש ממשיך לבאר: "ולמה פסלן [משה]? אמר הקב"ה: הפה שעתיד לדבר עמי, יינק דבר טמא? והיינו דכתיב (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים". על דרך זו מבואר גם בגמרא (סוטה יב, א).
במאמר השבוע נעסוק בשאלות של דברים המותרים באכילה מעיקר הדין, אך יש שנמנעים מאכילתם מפני חשש לפגיעה רוחנית, או בלשון הפוסקים ל"טמטום הלב" שיכול לבוא על-ידם. על איזה מאכלים נאמרו חששות אלו? מה מקורם של החששות, והאם יש סיבה דווקא להתנגד להם? בשאלות אלו נעסוק בהמשך הדברים.
טבע הרע של חלב נכרית
בגמרא (יבמות קיד, א) מובאים דברי הברייתא: "יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ". הלכה זו נאמרה רק בנוגע לקטנים, ולא בנוגע לגדולים, מפני ש"סתם תינוק מסוכן אצל חלב". ניתן להניח שתינוק זקוק לחלב ברמה של סכנה, ולכן מותר לו לינוק מנכרית.
מכאן הוכיח רבנו חננאל שחלב נכרית אסור באכילה עבור ישראל, כמו שאסור לשתות חלב מבהמה טמאה, ומטעם זה אין להתיר אלא מפני הסכנה.
אולם הראשונים (עבודה זרה כו, א) נחלקו על דעת ר"ח, וכתבו שמדין תורה מותר לשתות חלב נכרית. דעת הריטב"א (שם) היא ש"חכמים אסרו" חלב של נכרית, "מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין", והביא ראיה לכך מדברי המדרש הנ"ל בעניין משה רבנו. גם מדברי רש"י (סוטה יב, א) מבואר שהסיבה שמשה רבנו לא ינק מאשה מצרית מפני ש"זו שאכילתה דברים טמאים, והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל".
הרשב"א (הובאו דבריו בחידושי הר"ן, שם) סובר שאין ביניקה מן הנכרית שום איסור, לא מן התורה ולא מדברי חכמים, אבל כתב שמידת חסידות היא שלא לינוק מן הנכרית (אולם בחידושיו ליבמות קיד, א כתב הרשב"א להסתפק בדבר, שמא יש בו איסור דרבנן). הרשב"א מסביר שהסיבה לכך אינה המאכלות האסורות שאכלה, אלא מפני הטבע הרע שבחלב נכרית: "לפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן […] ונכרית אינו אלא ממדת חסידות".
כדברי הרשב"א, לפיהם חלב נכרית מולידה טבע רע מעצם מהותו, מבואר אף בתוספות (עבודה זרה י, ב), בשם המדרש, תחת הכותרת "חלב מטמא, חלב מטהר". המדרש מספר שבשעת לידת רבי גזרו שלא למול, אך ואביו ואמו לא שתו לבו אל הגזירה ומלוהו. הורי רבי נתפסו על-ידי המלכות, והובאו רבי ואמו אל הקיסר. טרם בדקו את התינוק, החליפה האם את הילד עם אנטונינוס, והניקה אותו, עד שהביאתו לפני הקיסר, ופטרום לשלום. המדרש מסיים: "אמר אותו הגמון: אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת – ובטלו הגזרה". תוספות מסיימים (בשם הירושלמי) שלבסוף למד אנטונינוס תורה, התגייר, ומל עצמו – זאת בזכות החלב שינק מאם רבי.
השלכה מעשית לכאורה בין הרשב"א לבין הריטב"א תהיה באשה נכרית שאינה אוכלת מאכלים אסורים: לדעת הריטב"א לא תהיה סיבה להימנע מלינוק ממנה, שכן אינה אוכלת מאכלים אסורים, ואילו לדעת הרשב"א עדיין יש להימנע מכך מפני עצם טבע השלילי של אינם-יהודים. כמו כן תהיה השלכה בנוגע לישראלית חולה שאוכלת מאכלות אסורות: לדעת הרשב"א אין למנוע תינוק מלינוק ממנה, ואילו לדעת הריטב"א יש להימנע מכך כיון שהמאכלים האסורים מצמיחים טבע רע.
להלכה פסק הרמ"א (יו"ד פא, ז): "חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב". מקור הרמ"א מדברי הרשב"א, לפיהם חלב נכרית מטמטם את הלב במהותו. למרות זאת, הרמ"א מחמיר אף בחלב ישראלית האוכלת דברים אסורים: "וכן לא תאכל המינקת, אפילו ישראלית, דברים האסורים".
כך אנו מוצאים ב'אור זרוע' (ח"ב, הלכות שבת סימן מח) שאשה מעוברת תיזהר לבל תאכל בימי הריונה דבר איסור, ומביא שם מדברי הירושלמי שאמו של אחר אכלה דבר איסור, "והיה מפעפע בה כארס של עכנאי, ויצא לתרבות רעה". מבואר אפוא שגם במקום שאין בכך איסור, על המעוברת להיזהר זהירות מיוחדת שלא תטמטם את לבו של העובר, משום שיש סגולות רעות במאכלים שאסרה תורה.
טמטום הלב של מאכלים אסורים
בדברי הריטב"א הנ"ל אנו מוצאים אפוא שמאכלים אסורים מטמטמים את הלב והנפש גם באכילתם בדרך היתר. נראה שיסוד זה תלוי במחלוקת קדמונים, כפי שיבואר.
כי הנה המקור לעיקרון שמאכלים שאסרה תורה מטמטמים את הלב הוא מדברי הגמרא (יומא לט, א), שמביאה את דברי הכתוב (ויקרא יא, מג) "אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ונטמתם בם": "ותני דבי ר"י עבירה מטמטמת לבו של אדם – אל תקרי ונטמְטם, אלא ונטמֵטם". עוד מבואר שם: "ת"ר אל תטמאו בהם ונטמתם בם: אדם מטמא עצמו מעט למטה בעוה"ז, ומטמאין אותו הרבה למעלה בעוה"ב".
לשון הגמרא שם מורה שכל עבירה מטמטמת את הלב, ולאו דווקא עבירה של מאכלים אסורים: "עבירה מטמטמת לבו של אדם". ברי"ף (המובא ב'עין יעקב) עמד על כך שדברי הכתוב מתייחסים דווקא לעניין שרצים, ולא לשאר עבירות; מניין אפוא שכל עבירה מטמטמת את הלב? הרי"ף מבאר שלפי הבנת הגמרא אין הטמטום בא מחמת השרצים, שכן אין כוח סגולי מיוחד במאכלים אסורים לטמטם את הלב, אלא דווקא מחמת העבירה, וכיון שעבירה זו מטמטמת את הלב, ניתן להניח שכמו כן כל עבירה מטמטמת את הלב.
שיטה זו מתאימה לדברי הרשב"א הנ"ל, שהבין שטמטום שמידת החסידות בהימנעות מיניקה מן הנכרית אינה קשורה למאכלים האסורים שאוכלת, אלא לעצם טבע הנכרי שמועבר בחלב האם.
אולם, בפירש הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, יג) מבואר שיש בכוחם של מאכלים אסורים לטמטם את הלב, ויתירה-מזו, זוהי הסיבה שהתורה אסרה את העוף הדורס: "התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו […] ונותן אכזריות בלב […] וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד". על דרך זו כתב ב'אבן עזרא' (ויקרא יט, כב) בעניין דג שאין להם סנפיר וקשקשת ש"ויזיק לנפש החכמה" – וכך בנוגע לבשר עוף דורס ולבהמות הטמאות.
ממה שכתב שסיבת איסור התורה הוא מפני שמולידים טבע רע, משמע שגם במקום שאין בהם איסור, הרי שאלו המאכלים מולידים טבע רע מעיקר מהותם. במהר"ל (תפארת ישראל, פרק ח) כתב שאין לפרש את טעם מאכלים אסורים מפני שמולידים טבע רע באדם, אבל הסכים לגוף היסוד שיש בהם משום הולדת טבע רע.
אכילת שוטים, בשעת מלחמה, ובהיתר בית דין
כך כתב להלכה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פג), שנשאל בדין ילד הסובר מפיגור שכלי, שהיה אפשר לטפל בו ולרפאותו במוסד אשר היו מאכילים אותו שם מאכלים אסורים. ה'חתם סופר' פסק שלמרות שמעיקר הדין מותר שייכנס למוסד ויאכל את המאכלים האסורים, אבל כבר העידו קדמונים שמאכלים אלו מטמטמים את הלב ומולידים טבע רע, ולכן "מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהא רשע שעה אחת לפני המקום".
בהקשר דברי החת"ס יש לציין לדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה, או"ח ח"ב, סימן פא) שכתב שלא נאמרו דבריו אלא במקום שיש סיכוי שהילד אכן יתרפא, יצא מכלל שוטה ויתחייב במצוות. באופן זה, יש לומר ש"מוטב שיהא שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע לפני המקום". אבל במקום שיישאר שוטה כל ימיו, ואין סיכוי שיבוא לכלל חיוב מצוות, מותר להכניסו למוסד מיוחד, גם אם יאכל שם מאכלים אסורים.
ציור נוסף של אכילת מאכלים אסורים בהיתר הוא בשעת מלחמה, כמבואר בגמרא (חולין יז, א) שבשעת כיבוש וחילוק הארץ הותר לישראל לאכול מאכלים אסורים. בפירוש 'משך חכמה' (פרשת ואתחנן, פרק ו, פרק יא) כתב שמכל מקום יש באכילה זו טמטום הלב, וביאר שלכן המשיך הכתוב להזהיר "השמר לך פן תשכח את ה'" – כיון שהותרו מאכלים אסורים, יש לחוש שמא ישכח את ה'.
עוד ציור של אכילת היתר הוא מקום שבית דין טעו, והתירו מאכל אסור באכילה. בדרשות הר"ן (דרוש יא) כתב שאם טעו בית דין והתירו חֵלֶב מסוים באכילה' אי אפשר שיבוא לאוכלו הפסד בנפש: "התיקון אשר אהוב לפני הקב"ה לבל יסור ממורי ההוראה הוא יסיר את הרע אשר מעותד היה לבוא בנפשו של האוכל מאכלות אסורות, וכל שנמשך אחר עצת הסנהדרין הנה מחשבתו הטובה תפעל באוכל לבל יזיקנו ויסור ההיזק ממנו".
לדברי הר"ן, במקרה זה כוח הציות לדברי חכמים מבטל את השפעת המאכל לרעה. יש לעיין אם הדברים יכולים להתאים לדברי ה'משך חכמה', שכן אם הציות להיתרם של חכמים מבטלת את ההשפעה, קל-וחומר שהציות להיתר של תורה (בשעת מלחמה) עשויה להועיל לכך – ויש מקום לפלפל בכך.
איסור שנתבטל ברוב
יש לחקור בדין איסור שנתבטל ברוב: האם גם כוח הטמטום מתבטל עם הרוב, או שמא עניין ביטול ברוב אינו אלא היתר אכילה, ועדיין יש להימנע מאכילת המאכל, כיון שיש בו דבר האסור.
בטור (יו"ד קט) כתב שאיסור שבטל ברוב מותר לאכלו, ואין בו אפילו איסור דרבנן. ב'בית יוסף' הביא (בשם הגהות שע"ד, סימן לט, סק"ו) מעשה שנפל איסור ברוב היתר, כך שהתערובת – כולל אותה חתיכה שנפלה – הייתה מותרת באכילה. חרף זאת, הרים מהר"ם מתוך התערובת חתיכה כשיעור שהיה האיסור, ונתן לגוי, ותלה שזו החתיכה שהוציא היא האיסור שנתערב. הסיבה לתלייה זו היא מפני שהיה תלמיד חכם וצדיק, והיה זה גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו (על-פי דברי הגמרא שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, וכתבו התוספות שמדובר בענייני אכילה שכן גנאי הוא להם).
מבואר אפוא זה שמה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אין זה רק במובן שלא יעברו על איסור, כי מדובר הרי באופן שכבר נתבטל האיסור, וכל התערובת מותרת באכילה. אלא מבור בדבריו שיש גנאי במה שצדיק יאכל מאכל אסור, גם לאחר שנהיה מותר על-ידי ביטול ברוב.
אולם לא נראה שלאחר שנתבטל עדיין יש כוח במאכל אסור לפגום בנפש ולטמטם את הלב, שכן עניינו של ביטול אינו כ"היתר אכילה" למאכל אסור, אלא עניינו שכל האיסור מתבטל מן העולם, וכמו שאין בו איסור כך לכאורה אין בו פגם. כך מבואר בדברי הט"ז (יו"ד קיב, ט), שכתב שכיון שנתבטל מאכל אסור שוב אינו יכול לטמטם את הלב.
אולם ייתכן יש מקום להבחין בין ביטול של יבש ביבש, שיסוד מדין "הליכה אחר הרוב", שאז יש לומר שעדיין יש מקום להחמיר מחמת טמטום הלב שיש במאכלים האסורים, לבין ביטול של לח בלח שהוא דין ביטול גמור.
בהקשר הזה יש לציין למה שנחלקו הפוסקים (הובאו דבריהם ב'פתחי תשובה', יו"ד קטז סק"י) אם מותר לאדם להחמיר שלא לאכול מאכל איסור לאחר שנתבטל ברוב. דעת ה'איסור והיתר' (סוף כלל נז) שאע"פ שהיתר הוא, מצווה היא להרחיק עצמו מכל דבר כיעור.
אולם בספר 'סולת למנחה' (כלל עו, דין ח) כתב (בשם 'תורת האשם'): "דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו". כיון שהתורה התירה על-פי ביטול ברוב, הרי שמי שמחמיר על עצמו מורה כביכול שאינו סומך על ביטול של תורה.
כאמור, ייתכן שדעה זו נאמרה דווקא בביטול לח בלח ולא בביטול יבש ביבש.
ויה"ר שיקויים בנו דברי התפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת".
מאד נהניתי מהבקיאות ומהלומדות. בכל מקרה זכור לי היטב שפעם ראיתי כתוב בפירוש בספר אחד ונדמה לי שמדובר על הספר 'בני יששכר' שאף אם אדם אכל מאכל אסור בהיתר גמור כגון לשם רפואה, אעפ"כ הוא מטמא את נפש או מטמטם את הלב. אולי יש לכם משהו להגיב או להוסיף על זה.
בברכת יישר כוחכם!
יצחק סגל
יש כמה ראשונים שנראה מהם שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב מעצם מהותם ולכן אסרתם תורה ואין הכוונה להיפך שמחמת האיסור שבדבר הם מטמטמים את הלב, ולכן גם בהיתר לא כדאי לאוכלם.
הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה): "ועוד התורה מאירת עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים, וגם זה הולך בשאר דרכי התורה, שכל דברים טובים לגוף, כנוהג שבעולם, וטובים לנפש, מצד היצירה ומצד המצות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות, ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות, וזהו ונטמתם חסר א' לומר שהן מטמטמות הלב, כאשר ידענו כי העופות האסורין כולן דורסין חוץ מפרס ועזניה, ואין בעולם עוף אחר דורס אלא הם והם בעלי אכזריות, ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש, וישראל, שנצטוו להיות רחמנים ואוהבים זה לזה, ראוי הוא להאסר להם, ודמם שורף הטבעים, והנה יש להם שנוי גופני בתולדתם, כמ"ש חלבון מבחוץ וחלמון מפנים טהורה וההפך טמאה, והבהמות הטמאות יש להם ג"כ שנוי בתולדה, שאין חלב שלהם עומד".
עוד כתב הרמב"ן: "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה:), שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד". (רמב"ן עה"ת, ויקרא יא, יג).
בספר העיקרים (מאמר שלישי פ"טו): "ובאור כל זה… עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש… ובעבור זה אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם, ותיקן מה שחסר בזה ממזונות נאותים בשיחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים".
לעומתם כתב המהר"ל בתפארת ישראל: "אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל… לפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע וכן הוא בודאי האמת, וכן נתנו טעם באיסור חלב שהוא מוליד מזג רע וכן בדם ומכל שכן בשקמים ובעופות הטמאות בכולם נתנו טעם על פי הטבע וכאלו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם הרי אמרו בפרק קמא דחולין (י"ז ע"א) ובתים מלאים כל טוב אמר רבי ירמיה אמר רב כתלי דחזירי התיר להם, ואם שורש האסור בשביל מזג רע האסור להיכן הלך… ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע ודבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שנוי רע גם כן, אבל אין זה עיקר טעם המצוה רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה". (תפארת ישראל עמ' כב)
וכן בחידושי אגדות כתב: "תנא דבי ר' ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תאכל… והש"י היה רוצה להראות למשה עיקר הדבר מצד עצמו, ולפיכך תפס כל מין ומין, כלומר זהו טהור כי הטהרה תולה במה שהיא זה המין שאינו מרוחק מן הש"י התופס אותו, והטומאה תולה במה שזה המין הוא מרוחק מן הש"י התופס אותו. ודבר זה טהרה בעצם וטומאה בעצם, ולא בשביל הסימנים שאינו רק סימן בלבד, אבל עיקר הטעם מה שהמין מרוחק מן הש"י…" (ח"ד עמ' צד)
והרמח"ל במסילת ישרים: "מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא לט): ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב): כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא יא): להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובא הפירוש לרבותינו ז"ל (תורת כהנים): אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו. וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה, עד כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: וכמה בין רובו וכו', להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש: (פ"יא בפרטי מדת הנקיות)
אתמול בלילה שלחתי לכם את השאלה הבאה:
מאד נהניתי מהבקיאות ומהלומדות. בכל מקרה זכור לי היטב שפעם ראיתי כתוב בפירוש בספר אחד ונדמה לי שמדובר על הספר 'בני יששכר' שאף אם אדם אכל מאכל אסור בהיתר גמור כגון לשם רפואה, אעפ"כ הוא מטמא את נפש או מטמטם את הלב. אולי יש לכם משהו להגיב או להוסיף על זה. בברכת יישר כוחכם! יצחק סגל
השאר תגובה
האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *
התגובה שלך *
אתמול בלילה שלחתי לכם את השאלה הבאה:
התשובה שלכם הייתה מאד תועלתנית ואני מאד מעריך ומודה לכם על כך.
יחד עם זאת לא קיבלתי תשובה חד משמעית על שאלתי – מן המקורות –
אם לדעת אלו האוחזים שמאכלים אסורים מטמטמים את הלב או מטמאים את הנפש,
מזיקים גם כאשר האדם אוכל אותם בהיתר גמור כגון לשם רפואה.
בתודה מראש ובברכת כתיבה וחתימה טובה!
שם *
אימייל *
אתר
עדכן אותי במייל. ניתן להרשם לעידכונים גם בלי להשאיר תגובה עדכונים
היום (תגובה)
התשובה שלכם הייתה מאד תועלתנית ואני מאד מעריך ומודה לכם על כך.
יחד עם זאת לא קיבלתי תשובה חד משמעית על שאלתי – מן המקורות – אם לדעת אלו האוחזים שמאכלים אסורים מטמטמים את הלב או מטמאים את הנפש, האם הם מזיקים גם כאשר האדם אוכל אותם בהיתר גמור כגון לשם רפואה.
בתודה מראש ובברכת כתיבה וחתימה טובה!
זה תלוי במחלוקת הנ"ל, מי שסובר שיש לזה נזק מעצם מהותם, גם אכילה בהיתר מזיקה, אלא שאין ברירה לפעמים, ולמי שסובר שטמטום הלב הוא מחמת האיסור, כשאוכל בהיתר אין חשש.
השאר תגובה