מותר אבל לא מומלץ? שאלת מאכלים אסורים שהותרו באכילה

הרב יהושע פפר
ו' שבט ה'תשע"ו

 בפסוק בפרשתנו מבואר שבעקבות הצעת מרים, לא ינק משה רבנו ממינקת מצרית, אלא דווקא ממינקת יהודיה: “ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד” (שמות ב, ז). בת פרעה הסכימה להצעה, ומשה הובא אל אמו אשר ממנה ינק.

במדרש (שמות רבה א, כה) ביארו חז”ל שלמרות שאין איסור בשתיית חלב של נכרית, משה רבנו לא היה מסכים לינוק ממצרית, ובלית ברירה הסכימה בת פרעה שיינק ממינקת עבריה.

המדרש ממשיך לבאר: “ולמה פסלן [משה]? אמר הקב”ה: הפה שעתיד לדבר עמי, יינק דבר טמא? והיינו דכתיב (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים”. על דרך זו מבואר גם בגמרא (סוטה יב, א).

במאמר השבוע נעסוק בשאלות של דברים המותרים באכילה מעיקר הדין, אך יש שנמנעים מאכילתם מפני חשש לפגיעה רוחנית, או בלשון הפוסקים ל”טמטום הלב” שיכול לבוא על-ידם. על איזה מאכלים נאמרו חששות אלו? מה מקורם של החששות, והאם יש סיבה דווקא להתנגד להם? בשאלות אלו נעסוק בהמשך הדברים.

טבע הרע של חלב נכרית

בגמרא (יבמות קיד, א) מובאים דברי הברייתא: “יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ”. הלכה זו נאמרה רק בנוגע לקטנים, ולא בנוגע לגדולים, מפני ש”סתם תינוק מסוכן אצל חלב”. ניתן להניח שתינוק זקוק לחלב ברמה של סכנה, ולכן מותר לו לינוק מנכרית.

מכאן הוכיח רבנו חננאל שחלב נכרית אסור באכילה עבור ישראל, כמו שאסור לשתות חלב מבהמה טמאה, ומטעם זה אין להתיר אלא מפני הסכנה.

אולם הראשונים (עבודה זרה כו, א) נחלקו על דעת ר”ח, וכתבו שמדין תורה מותר לשתות חלב נכרית. דעת הריטב”א (שם) היא ש”חכמים אסרו” חלב של נכרית, “מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין”, והביא ראיה לכך מדברי המדרש הנ”ל בעניין משה רבנו. גם מדברי רש”י (סוטה יב, א) מבואר שהסיבה שמשה רבנו לא ינק מאשה מצרית מפני ש”זו שאכילתה דברים טמאים, והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל”.

הרשב”א (הובאו דבריו בחידושי הר”ן, שם) סובר שאין ביניקה מן הנכרית שום איסור, לא מן התורה ולא מדברי חכמים, אבל כתב שמידת חסידות היא שלא לינוק מן הנכרית (אולם בחידושיו ליבמות קיד, א כתב הרשב”א להסתפק בדבר, שמא יש בו איסור דרבנן). הרשב”א מסביר שהסיבה לכך אינה המאכלות האסורות שאכלה, אלא מפני הטבע הרע שבחלב נכרית: “לפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן […] ונכרית אינו אלא ממדת חסידות”.

כדברי הרשב”א, לפיהם חלב נכרית מולידה טבע רע מעצם מהותו, מבואר אף בתוספות (עבודה זרה י, ב), בשם המדרש, תחת הכותרת “חלב מטמא, חלב מטהר“. המדרש מספר שבשעת לידת רבי גזרו שלא למול, אך ואביו ואמו לא שתו לבו אל הגזירה ומלוהו. הורי רבי נתפסו על-ידי המלכות, והובאו רבי ואמו אל הקיסר. טרם בדקו את התינוק, החליפה האם את הילד עם אנטונינוס, והניקה אותו, עד שהביאתו לפני הקיסר, ופטרום לשלום. המדרש מסיים: “אמר אותו הגמון: אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב”ה עושה להם נסים בכל עת – ובטלו הגזרה”. תוספות מסיימים (בשם הירושלמי) שלבסוף למד אנטונינוס תורה, התגייר, ומל עצמו – זאת בזכות החלב שינק מאם רבי.

השלכה מעשית לכאורה בין הרשב”א לבין הריטב”א תהיה באשה נכרית שאינה אוכלת מאכלים אסורים: לדעת הריטב”א לא תהיה סיבה להימנע מלינוק ממנה, שכן אינה אוכלת מאכלים אסורים, ואילו לדעת הרשב”א עדיין יש להימנע מכך מפני עצם טבע השלילי של אינם-יהודים. כמו כן תהיה השלכה בנוגע לישראלית חולה שאוכלת מאכלות אסורות: לדעת הרשב”א אין למנוע תינוק מלינוק ממנה, ואילו לדעת הריטב”א יש להימנע מכך כיון שהמאכלים האסורים מצמיחים טבע רע.

להלכה פסק הרמ”א (יו”ד פא, ז): “חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב”. מקור הרמ”א מדברי הרשב”א, לפיהם חלב נכרית מטמטם את הלב במהותו. למרות זאת, הרמ”א מחמיר אף בחלב ישראלית האוכלת דברים אסורים: “וכן לא תאכל המינקת, אפילו ישראלית, דברים האסורים”.

כך אנו מוצאים ב’אור זרוע’ (ח”ב, הלכות שבת סימן מח) שאשה מעוברת תיזהר לבל תאכל בימי הריונה דבר איסור, ומביא שם מדברי הירושלמי שאמו של אחר אכלה דבר איסור, “והיה מפעפע בה כארס של עכנאי, ויצא לתרבות רעה”. מבואר אפוא שגם במקום שאין בכך איסור, על המעוברת להיזהר זהירות מיוחדת שלא תטמטם את לבו של העובר, משום שיש סגולות רעות במאכלים שאסרה תורה.

טמטום הלב של מאכלים אסורים

בדברי הריטב”א הנ”ל אנו מוצאים אפוא שמאכלים אסורים מטמטמים את הלב והנפש גם באכילתם בדרך היתר. נראה שיסוד זה תלוי במחלוקת קדמונים, כפי שיבואר.

כי הנה המקור לעיקרון שמאכלים שאסרה תורה מטמטמים את הלב הוא מדברי הגמרא (יומא לט, א), שמביאה את דברי הכתוב (ויקרא יא, מג) “אל תשקצו את נפשותיכם וגו’ ונטמתם בם”: “ותני דבי ר”י עבירה מטמטמת לבו של אדם – אל תקרי ונטמְטם, אלא ונטמֵטם”. עוד מבואר שם: “ת”ר אל תטמאו בהם ונטמתם בם: אדם מטמא עצמו מעט למטה בעוה”ז, ומטמאין אותו הרבה למעלה בעוה”ב”.

לשון הגמרא שם מורה שכל עבירה מטמטמת את הלב, ולאו דווקא עבירה של מאכלים אסורים: “עבירה מטמטמת לבו של אדם”. ברי”ף (המובא ב’עין יעקב) עמד על כך שדברי הכתוב מתייחסים דווקא לעניין שרצים, ולא לשאר עבירות; מניין אפוא שכל עבירה מטמטמת את הלב? הרי”ף מבאר שלפי הבנת הגמרא אין הטמטום בא מחמת השרצים, שכן אין כוח סגולי מיוחד במאכלים אסורים לטמטם את הלב, אלא דווקא מחמת העבירה, וכיון שעבירה זו מטמטמת את הלב, ניתן להניח שכמו כן כל עבירה מטמטמת את הלב.

שיטה זו מתאימה לדברי הרשב”א הנ”ל, שהבין שטמטום שמידת החסידות בהימנעות מיניקה מן הנכרית אינה קשורה למאכלים האסורים שאוכלת, אלא לעצם טבע הנכרי שמועבר בחלב האם.

אולם, בפירש הרמב”ן על התורה (ויקרא יא, יג) מבואר שיש בכוחם של מאכלים אסורים לטמטם את הלב, ויתירה-מזו, זוהי הסיבה שהתורה אסרה את העוף הדורס: “התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו […] ונותן אכזריות בלב […] וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד”. על דרך זו כתב ב’אבן עזרא’ (ויקרא יט, כב) בעניין דג שאין להם סנפיר וקשקשת ש”ויזיק לנפש החכמה” – וכך  בנוגע לבשר עוף דורס ולבהמות הטמאות.

ממה שכתב שסיבת איסור התורה הוא מפני שמולידים טבע רע, משמע שגם במקום שאין בהם איסור, הרי שאלו המאכלים מולידים טבע רע מעיקר מהותם. במהר”ל (תפארת ישראל, פרק ח) כתב שאין לפרש את טעם מאכלים אסורים מפני שמולידים טבע רע באדם, אבל הסכים לגוף היסוד שיש בהם משום הולדת טבע רע.

אכילת שוטים, בשעת מלחמה, ובהיתר בית דין

כך כתב להלכה בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ פג), שנשאל בדין ילד הסובר מפיגור שכלי, שהיה אפשר לטפל בו ולרפאותו במוסד אשר היו מאכילים אותו שם מאכלים אסורים. ה’חתם סופר’ פסק שלמרות שמעיקר הדין מותר שייכנס למוסד ויאכל את המאכלים האסורים, אבל כבר העידו קדמונים שמאכלים אלו מטמטמים את הלב ומולידים טבע רע, ולכן “מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהא רשע שעה אחת לפני המקום”.  

בהקשר דברי החת”ס יש לציין לדברי הרב משה פיינשטיין זצ”ל (אגרות משה, או”ח ח”ב, סימן פא) שכתב שלא נאמרו דבריו אלא במקום שיש סיכוי שהילד אכן יתרפא, יצא מכלל שוטה ויתחייב במצוות. באופן זה, יש לומר ש”מוטב שיהא שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע לפני המקום”. אבל במקום שיישאר שוטה כל ימיו, ואין סיכוי שיבוא לכלל חיוב מצוות, מותר להכניסו למוסד מיוחד, גם אם יאכל שם מאכלים אסורים.

ציור נוסף של אכילת מאכלים אסורים בהיתר הוא בשעת מלחמה, כמבואר בגמרא (חולין יז, א) שבשעת כיבוש וחילוק הארץ הותר לישראל לאכול מאכלים אסורים. בפירוש ‘משך חכמה’ (פרשת ואתחנן, פרק ו, פרק יא) כתב שמכל מקום יש באכילה זו טמטום הלב, וביאר שלכן המשיך הכתוב להזהיר “השמר לך פן תשכח את ה'” – כיון  שהותרו מאכלים אסורים, יש לחוש שמא ישכח את ה’.

עוד ציור של אכילת היתר הוא מקום שבית דין טעו, והתירו מאכל אסור באכילה. בדרשות הר”ן (דרוש יא) כתב שאם טעו בית דין והתירו חֵלֶב מסוים באכילה’ אי אפשר שיבוא לאוכלו הפסד בנפש: “התיקון אשר אהוב לפני הקב”ה לבל יסור ממורי ההוראה הוא יסיר את הרע אשר מעותד היה לבוא בנפשו של האוכל מאכלות אסורות, וכל שנמשך אחר עצת הסנהדרין הנה מחשבתו הטובה תפעל באוכל לבל יזיקנו ויסור ההיזק ממנו”.

לדברי הר”ן, במקרה זה כוח הציות לדברי חכמים מבטל את השפעת המאכל לרעה. יש לעיין אם הדברים יכולים להתאים לדברי ה’משך חכמה’, שכן אם הציות להיתרם של חכמים מבטלת את ההשפעה, קל-וחומר שהציות להיתר של תורה (בשעת מלחמה) עשויה להועיל לכך – ויש מקום לפלפל בכך.

איסור שנתבטל ברוב

יש לחקור בדין איסור שנתבטל ברוב: האם גם כוח הטמטום מתבטל עם הרוב, או שמא עניין ביטול ברוב אינו אלא היתר אכילה, ועדיין יש להימנע מאכילת המאכל, כיון שיש בו דבר האסור.

בטור (יו”ד קט) כתב שאיסור שבטל ברוב מותר לאכלו, ואין בו אפילו איסור דרבנן. ב’בית יוסף’ הביא (בשם הגהות שע”ד, סימן לט, סק”ו) מעשה שנפל איסור ברוב היתר, כך שהתערובת – כולל אותה חתיכה שנפלה – הייתה מותרת באכילה. חרף זאת, הרים מהר”ם מתוך התערובת חתיכה כשיעור שהיה האיסור, ונתן לגוי, ותלה שזו החתיכה שהוציא היא האיסור שנתערב. הסיבה לתלייה זו היא מפני שהיה תלמיד חכם וצדיק, והיה זה גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו (על-פי דברי הגמרא שאין הקב”ה מביא תקלה לצדיקים, וכתבו התוספות שמדובר בענייני אכילה שכן גנאי הוא להם).

מבואר אפוא זה שמה שאין הקב”ה מביא תקלה לצדיקים, אין זה רק במובן שלא יעברו על איסור, כי מדובר הרי באופן שכבר נתבטל האיסור, וכל התערובת מותרת באכילה. אלא מבור בדבריו שיש גנאי במה שצדיק יאכל מאכל אסור, גם לאחר שנהיה מותר על-ידי ביטול ברוב.

אולם לא נראה שלאחר שנתבטל עדיין יש כוח במאכל אסור לפגום בנפש ולטמטם את הלב, שכן עניינו של ביטול אינו כ”היתר אכילה” למאכל אסור, אלא עניינו שכל האיסור מתבטל מן העולם, וכמו שאין בו איסור כך לכאורה אין בו פגם. כך מבואר בדברי הט”ז (יו”ד קיב, ט), שכתב שכיון שנתבטל מאכל אסור שוב אינו יכול לטמטם את הלב.

אולם ייתכן יש מקום להבחין בין ביטול של יבש ביבש, שיסוד מדין “הליכה אחר הרוב”, שאז יש לומר שעדיין יש מקום להחמיר מחמת טמטום הלב שיש במאכלים האסורים, לבין ביטול של לח בלח שהוא דין ביטול גמור.

בהקשר הזה יש לציין למה שנחלקו הפוסקים (הובאו דבריהם ב’פתחי תשובה’, יו”ד קטז סק”י) אם מותר לאדם להחמיר שלא לאכול מאכל איסור לאחר שנתבטל ברוב. דעת ה’איסור והיתר’ (סוף כלל נז) שאע”פ שהיתר הוא, מצווה היא להרחיק עצמו מכל דבר כיעור.

אולם בספר ‘סולת למנחה’ (כלל עו, דין ח) כתב (בשם ‘תורת האשם’): “דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו“. כיון שהתורה התירה על-פי ביטול ברוב, הרי שמי שמחמיר על עצמו מורה כביכול שאינו סומך על ביטול של תורה.

כאמור, ייתכן שדעה זו נאמרה דווקא בביטול לח בלח ולא בביטול יבש ביבש.

 

ויה”ר שיקויים בנו דברי התפילה: “וטהר לבנו לעבדך באמת”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים