פרשת בא – תאריך כהלכה

רבני בית ההוראה
כ"ז טבת ה'תשע"ו

בפרשת השבוע, פרשת בא, נצטווה משה רבינו ע”ה במצווה הראשונה של עם ישראל כאומה- מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב): “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. מצוות קידוש החודש לצערנו אינה נוהגת כיום, אך בפירוש הרמב”ן לפסוק זה, נמצא השלכה מעשית למצווה זו, הבאה לידי ביטוי דבר יום ביומו.

בהמשך המאמר נדון בשמות חודשי השנה לאור ההלכה. האם ישנה חובה הלכתית להשתמש בשמות החודשים היהודיים באופן בלעדי, או שמא אין בכך צורך, וניתן להסתפק בתאריך הלועזי?

הרמב”ן בפירושו על התורה, לומד מן הפסוק הנ”ל, שנצטווינו למנות את חודשי השנה באופן שיזכיר לנו את יציאת מצרים: “וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי, עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר ‘בחדש השלישי’ (שמות יט, א), ואומר ‘ויהי בשנה השנית, בחדש השני, נעלה הענן’ (במדבר י, יא), ‘ובחדש השביעי באחד לחודש’ (במדבר כט, א), וכן כולם”.

שיטת הרמב”ן במניין החודשים

הרמב”ן, בפירושו לחומש,  מתייחס לשאלת השימוש הרווח בשמות חודשים ה’עבריים’ הנהוגים כיום; ‘ניסן’, ‘אייר’, ‘סיון’ וכך הלאה. אם יש למנות את חודשי השנה לפי מספר החודשים מיציאת מצרים, איך נוהגים אנו להשתמש בשמות אחרים?

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה פרק א, הלכה ב, ב”ר מח, ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו. והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים. אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז, יד -טו), “ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון”, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם ית’. כי אלה השמות ‘ניסן’, ‘אייר’, וזולתם, שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א, ז, עזרא ו, טו, נחמיה א, א) ובמגילת אסתר (ג, ז) ולכן אמר הכתוב, “בחדש הראשון הוא חדש ניסן”, כמו “הפיל פור הוא הגורל” (שם), ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ‘ניסן’ ו’תשרי’, וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

מתוך דברי הרמב”ן משמע, שכיום, לאחר גאולת ישראל מבבל, ושיבת ישראל לארצו בפעם השנייה, פקע החיוב לקרוא בשמות לפי המניין מזמן יציאת מצרים, וכעת עלינו למנות את החודשים לפי שמות בבליים, על מנת להזכיר בהם את הגאולה מבבל.

אולם, הרמב”ן בדרשותיו (דרוש לראש השנה) מוסיף עוד פן במנין שמות החודשים לאחר הגאולה מבבל,ומוסיף, “לא שנשנה השמות הראשונים ונשכחה גאולת מצרים, אלא שנצרף שם שמות בבל, להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’“. ועוד הוסיף, שטרם יציאתנו ממצרים, התורה נהגה למנות את מספר החודשים מחודש תשרי; רק משעת יציאת מצרים ואילך, התחיל המניין מחודש ניסן; החודש הראשון, בו יצאנו ממצרים.

מדברי הרמב”ן עולה אפוא, שעם העליה מבבל לא התבטלה המצווה למנות את החודשים לפי יציאת מצרים, אלא התווסף פן נוסף למצוות מניין החודשים. במקום למנות את החודשים רק על שם יציאת מצרים, יש למנותם גם על שם הגאולה מבבל, וזאת על-ידי קריאה בשמות פרסיים.

שלושה פירושים בשיטת הרמב”ן

מדבריהם של המפרשים השונים, עולים שלשה פירושים חלוקים לדברי הרמב”ן:

1. לפי שיטת ספר העיקרים (מאמר ג, פרק טז) כשעלו מבבל נעקרו השמות הקודמים, ומצות התורה למנות מניסן “ראוי להניחה”. וכך כתב:

וכן מצינו בימי עזרא, שבטלו מנין החדשים מניסן, שהיו מונין כן כפי משפטי התורה, לפי שכתוב, “החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה”… כי אע”פ שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם… צוותה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים… וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאולה השנית, ועשו זה בשני דברים: האחד, שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי, זכר שגלו אל אשור ונגאלו משם… וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלמנות מנין החדשים מניסן, כמו שהיו רגילים למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר לחדשים. וזהו שאמרו רבותינו ז”ל, “שמות החדשים עלו עמהם מאשור”, כלומר, שהיו מונין החדשים בשמותם, ‘תשרי’, ‘מרחשון, ‘כסליו, כמו שהיו מונין אותם באשור, זכר לגאולה השנית, ולא שני שלישי רביעי כאשר בתחלה. וכן כתב הרמב”ן ז”ל בפרשת בא אל פרעה. ונראה מזה כי הם הבינו שצווי מנין החדשים היה זמני ר”ל כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית משם… ראו להניח המנין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שצווי מנין החדשים מניסן היה זמניי, ולא צווי נצחי, אע”פ שלא נזכר בו זמן.

2. האברבנאל (בפירושו לתורה, פרשת בא, ובספר ראש אמונה, פרק יג) כתב, שמה שאין עוברים על ציווי מניין החודשים במה שמונים בשמות פרסיים, אינו משום שאין התורה נצחית ח”ו, אלא משום שממשיכים למנות לפי מספר החודשים ליציאת מצרים, ורק מוסיפים את השמות הפרסיים: “ואמנם שמות החדשים אשר אתנו, העולים מבבל העלום משם, כי שמות פרסיים הם… ונראה לי שלא עברו בזה על מצות החדש, לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם, כמו שצוותה תורה, אבל מלבד זה כנו את החדש באותו כנוי שהיו מכנים אותו בבבל“. דבריו אלו תואמים את דברי הרמב”ן בדרשותיו הנ”ל.

3. מהר”י בן חביב (בעין יעקב, תחילת מגילה) השיג על דברי בעל העיקרים. הוא אומר שלא ייתכן לומר שאין התורה נצחית, ומצוותיה עשויות להשתנות. לגבי שינוי שמות החודשים ממספרם ליציאת מצרים, לשמות פרסיים, מבאר מהר”י בן חביב שאין כוונת התורה לאסור על קריאת החודשים לפי שמות שונים, אלא שאם רוצה להזכיר את מנין החודש, צריך להזכיר את המניין מחודש ניסן, זמן היציאה ממצרים. אין דין, אפוא, למנות את חודשי השנה במספר ‘ראשון’, ‘שני’, ‘שלישי’, וכך הלאה, ויכול לקרותם בשמות (‘ניסן’, ‘אייר’, ‘סיון’), אבל אם ירצה לתת מספר לחודשים, חייב למספר לפי המספור מחודש ניסן – חודש יציאת מצרים (וכן כתב בגט פשוט, סימן קכז, ס”ק ל).

חובת הזכרת מספר החודש ליציאת מצרים

בשו”ת בנין שלמה (סימן כב) נקט רבי שלמה כהן כדעת האברבנאל הנ”ל, כי לדעת הרמב”ן, גם לאחר שנקבעו שמות החדשים בשמותיהם הפרסיים, יש מצווה למנות את המניין שצוותה התורה זכר ליציאת מצרים, ומנין זה לא נתבטל. בהיות כן, תמה ה’בנין שלמה’ על הראשונים והאחרונים שלא תיקנו בגיטין ושטרות למנות את החודשים אחרי ניסן, והסתפקו בקריאת החודשים בשמותיהם הפרסיים. וביותר תמה, למה הרמב”ן, מרא דשמעתתא של חידוש זה, לא כתב כן בחיבוריו להלכה. בנוסף, תמה מדוע בזמן הזה, כשמברכים את החודש, שהוא זכר לקידושו בזמן הבית, לא מזכירים גם את מניין החודשים ליציאת מצרים, ומזכירים רק את השמות הפרסיים.

על עיקר הקושיה בנוגע לשטרות ולגיטין, הביא שני תירוצים. האחד, שבזמן הגמרא נהגו לכתוב את התאריך לשנות מלכים, וכיון ששנת מלכים מתחילה בתשרי (כמבואר במשנה במסכת ראש השנה), לא ניתן היה למנות את החודשים לפי המניין מחודש ניסן. והתירוץ השני הוא שלעניין גיטין מונים את התאריך לבריאת העולם, וכיון שלהלכה פוסקים שבתשרי נברא העולם, שוב אין אפשרות לכתוב את מניין החודשים לחודש ניסן.

אך מסיק שם: “ומיהו כשמברכים את החודש, בוודאי היה ראוי להזכיר המנין מניסן. ואכן אפשר דדעת הרמב”ן אינו מוסכם מדעת כל הפוסקים, דהא בכל הפוסקים הראשונים לא הוזכר דצריך להזכיר מנין החדשים מניסן, ולכן פוק חזי מאי עמא דבר”. בהקשר זה, ראוי לציין שהמצווה למנות את חודשי השנה לפי יציאת מצרים לא הוזכרה בדברי הרמב”ם (בספר המצוות או במשנה תורה, והתעורר לכך במנחת חינוך, מצוה ד), מה שמראה שלא סבר כמותו בעניין זה. וגם כמה ראשונים (רשב”א, ריטב”א, ר”ן, ראש השנה דף ג, א) לא פירשו את דברי המשנה, “באחד בניסן ראש השנה לחודשים” כדברי הרמב”ן, ונראה שלא סברו כדבריו.

ה’בית שלמה’ מוסיף שאין לזלזל בשמות החודשים הנהוגים, שהינם שמות פרסיים, כי גם לפי דברי הרמב”ן, שמות אלו נקבעו על-ידי אנשי כנסת הגדולה ברוח הקודש, ויש בהם סודות נשגבים ונעלים.

האוסרים להשתמש בחודשים ושנים לועזיים

אם כך, נראה שדברי הרמב”ן אינם מוסכמים להלכה, ובדברי פוסקים קדמונים לא מצאנו מקורות רבים לאיסור השימוש בתאריכים לועזיים. מדברי ה’חתם סופר’, מאידך, נמצאנו למדים הקפדה יתירה בנושא. כפי שכתב בספר תורת משה (פרשת בא, לאחר שהביא את דברי הרמב”ן), עלינו לכתוב בתחילת מכתב את התאריך לפי מספר היום שבשבוע, ומספר החודש שבשנה: “וזו תוכחת מוסר, שנכתב במכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון, להעיד על בריאת שמים וארץ בששת ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים, לא ח”ו כמספרם של אומות העולם“.

כך מבואר גם בדרשות החתם סופר (דרוש לז’ אב, תק”ע), שצווח על “אותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים, כותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה בתורת ה’ מאסו וחכמת מה להם”. מדבריו מבואר שיש איסור בשימוש בשמות ותאריכים לועזיים, הן בשמות ימי השבוע, והן בחודשי השנה.

עיקרון זה הורחב על-ידי תלמידו המובהק של החתם סופר, מהר”ם שיק (שו”ת מהר”ם שיק, יו”ד, סימן קעא), הקובע שלא רק שיש איסור בשימוש בחודשים לועזיים, אלא שיש איסור תורה בשימוש במניין שנים לועזי, משום איסור “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, מכיוון שהמניין מתייחס לאלהות של הנוצרים. אי-לכך, הורה שם לדינא שיש לנתץ מצבה שחקקו עליה בלשון לועזית ובה תאריכים לועזיים, וכתב בתוך דבריו: “בני אדם ההולכים על הקברות וקוראים מה שכתוב שם, אם כן המצבה ההוא גורמת לכמה עבירות, ואם כן דבר שגורם עבירה ודאי ראוי להשליך החוצה”.

גם בספר גט פשוט, לאחר שפקפק על כשרות גט שנכתב עם תאריך לועזי ((בנוגע לגיטין, ראה בגט מקושר שחלק עליו, וכתב שאין לפסול את הגט מפני תאריך לפי מניין לועזי, וגם בערוך השולחן, סימן קכז, סעיף מד כתב בפשיטות שהגט כשר, אלא שסיים בצריך עיון. אולם כבר כתב הלבוש (סעיף יא) שנהגו בכל המקומות למנות למניין בריאת העולם, ואם שינו מכך יש בגט חשש פסול.)), משום ש”חלילה שום עבודת כוכבים בגט”, שוב כתב שגם באגרות חול יש להיזהר שלא להזכיר מניין השנים לספירה הנוצרית, ורק את מניין השנים למניין שנות העולם.

דעת המתירים להשתמש בתאריכים לועזיים

אולם בשו”ת יביע אומר (ח”ג, יו”ד, סימן ט) דן הרב עובדיה יוסף “אודות אגרות ומכתבים לחבריהם וכותבים תאריך למנין הנוצרים, אם יש למחות משום ‘ובחוקותיהם לא תלכו’, או שאין בזה איסור גמור מהדין”. ובתוך דבריו האריך להוכיח שמנין השנים המקובל כיום אינו מציין את שנת לידת אותו האיש (ישו הנוצרי), כי נולד שנים רבות לפני תחילת מניינם (ולכל הפחות, ארבע שנים לפני תחילת מניינם), והביא מדברי אוצר ישראל שמניינם אינו ללידת ישו, אלא למלכות רומי, ולכן אין כאן איסור של “שם אלהים אחרים לא תזכירו”, ושלא כדברי מהר”ם שי”ק.

ומוסיף שם שגם אם נניח שמי שמשתמש בתאריך נגרר אחר דעת הנוצרים שהכוונה ללידת אותו האיש, עדיין אין בכך איסור של ‘בחוקותיהם’, כמו שקבע ה’בית יוסף’ (יו”ד סימן קעה) שאין איסור זה נוהג אלא בדברים שאין טעמם נגלה, או בדברים שיש בהם משום פריצות, אבל במניין התאריך לא שייך איסור זה. עוד ציין שם שמצאנו כמה מגדולי ישראל שכתבו תאריכים לועזיים במכתביהם (והביא מכתב הש”ך עם תאריך ג’ פברואר 1660, ומכתב מהר”ם פאדווה, ועוד), וגם נהגו בכל ספרי התנ”ך ופוסקים ראשונים ואחרונים להזכיר את מניין השנים הלועזיים, ואין פוצה פה.

והביא שם שאפילו בדברי החתם סופר מצאנו מכתב שכתוב בו תאריך לועזי (אמנם המכתב נשלח לממשל, והיה כמובן צורך לכתוב תאריך זה, אך  מוכח מכאן שניתן להקל במקום הצורך ((ובשו”ת באר משה, ח”ח, סימן יח דחה שאין להוכיח כלל ממכתב החת”ס, כי שם מדובר בצורך של שלום המלכות, ולכן אין בו שום חשש.)) ). בנוגע לחומרת דברי החת”ס שהובאו לעיל, כתב שדבריו מכוונים נגד אלו שהשתייכו לתנועת הרפורמים ומחדשים, שעוזבים דת ישראל, וכחלק מעזיבתם הניחו תאריכי ישראל, ונקטו בתאריכים לועזיים.

וסיים שם: “ולפי זה הדבר ברור שאין כל איסור בספירת התאריך הלועזי. אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל, ובפרט פה בארצנו הקדושה. וכשיש צורך בדבר, טוב לכתוב מלבד למספרם גם לבריאת עולם“.

על דרך דברי הרב עובדיה יוסף כתב גם בציץ אליעזר (חלק ח, סימן ח), והוסיף שייתכן שמה שאסר מהר”ם שי”ק את השימוש בתאריך לועזי (בנוגע למניין שנים) הוא רק במי שכותב “לספירת הנוצרים”, אבל כל שלא נכתב בצורה כזו, אין בכך איסור. כמו בשו”ת יביע אומר הנ”ל, הוא כותב שאין חשש איסור במקום שצריכים לכתוב את התאריך הלועזי, אך מוסיף שעדיף להוסיף גם את התאריך העברי, ובכך שוב אין שום חשש.

ומעניין לציין מחלוקת בין ה’ציץ אליעזר’ לבין ה’יביע אומר’ בעניין כתיבת התאריך הלועזי, אם עדיף לכתוב את שם החודש הלועזי, ולא לכתוב את מספרו, על מנת שלא לעקור את מניין החודשים לפי הסדר של יציאת מצרים (דעת ‘יביע אומר’, וכן כתב גנזי יוסף, סימן קו), או שעדיף דווקא לנקוט במספר החודש, ולא לכתוב את השם הלועזי, משום שמקור השמות הוא בעבודת אלילים (דעת ה’ציץ אליעזר’). בשו”ת באר משה (חלק ח, סימן יח) הכריע כדעה הראשונה, שאין לכתוב את מספר החודשים, אלא את שמותיהם בלבד.

לפוסקים המתירים, בכללות, את השימוש בתאריכים לועזיים, יש להוסיף את דעת הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות, ח”א, סי’ תתל), שכתב שאינו רואה נדנוד איסור בשימוש בתאריכים לועזיים. מנגד, בשו”ת באר משה (שם) שלל את דברי המקלים הנ”ל, וכתב שאין היתר להשתמש בתאריכים לועזיים, ואם היה צריך לעשות כן, יש להוסיף את המילה “למספרם”.

לסיכום:

  1. לדעת הרמב”ן, מצווה למנות את החודשים לפי מניין עברי. יש הסוברים בדעתו שמצווה לנקוט במספר החודש, שנמנה מניסן, החודש בו יצאנו ממצרים. אחרים סוברים בדעתו שאין מצווה כיום לנקוט במספר, ומקיים מצווה בנקיטה בשמות פרסיים שמזכיר את הגאולה מבבל. יש גם הסוברים שאין שום מצווה בכתיבת התאריך, ורק שאם ירצה לציין את מספר החודש, חייב לציין את המספר לפי מניין החודשים ליציאת מצרים. אולם, פוסקים רבים לא הביאו להלכה את דברי הרמב”ן.
  2. בנוגע לכתיבת תאריכים, לכולי עלמא עדיף, במקום שאפשר, להשתמש בתאריכים עבריים בלבד, הן במניין החודשים, והן במניין השנים. יש שכתבו שעדיף לכתוב את מספר החודש העברי, כך שיזכיר את יציאת מצרים במניין החודשים.
  3. בדיעבד, לדעת כמה פוסקים, אין איסור בשימוש בתאריכים לועזיים, הן מצד האיסור “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, והן משום ‘ובחוקותיהם לא תלכו’, ולכן הותר הדבר לצרכי פרנסה וכיוצא בזה.
  4. כשיש צורך להשתמש בתאריכים לועזיים, נחלקו הפוסקים היאך יעשה: רוב הדעות סוברות שעדיף להשתמש בשמות החודשים הלועזיים, ולא לכתוב את מספרם. יש סוברים שעדיף לכתוב את המספר, ולא להזכיר את שמות החודשים הלועזיים. בנוסף, יש  שכתבו (שו”ת באר משה) שכאשר כותב את השנה הלועזית, יכתוב בקיצור (11) ולא במילוי (2011).

מעוניין לקבל את המאמר בכל שבוע לתיבת המייל שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו

2 תגובות

  • מאת יונתן:

    כתוב כאן שלכתחילה כ”ע מודים שלא לרשום תאריך נוצרי. א”כ למה בתחתית האתר ב”כל הזכויות שמורות” כתובה שנה נוצרית ולא תשס”ז?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    הערה במקומה. כנראה כך הוא שם העמותה על פי חוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים