“ויהי בחצי הלילה”: זמני חצות היום וחצות הלילה

כ"ז טבת ה'תשע"ו

בפרשתנו, פרשת בא, בהקדמה למכה האחרונה של מכות מצרים, קובע הקב”ה את זמן המכה בחצות לילה: “ויאמר משה כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים” (שמות יא, ד).

בגמרא (ברכות ג, ב) עמדו  חז”ל על לשון התורה “כחצות”, שמשמעותו “סביב חצות”: למה לא קבע הקב”ה את המכה בזמן מדויק, “בחצות”, והגמרא מפרשת:

מאי ‘כחצות’? אילימא, דאמר ליה קודשא בריך הוא ‘כחצות’ – מי איכא ספיקא קמי שמיא? אלא דאמר ליה ‘בחצות’, ואתא איהו ואמר ‘כחצות’.

בוודאי שאין ספק לפני הקב”ה. אלא, אמר הקב”ה ‘בחצות’, ואילו משה רבנו שינה וקבע את זמן המכה ‘כחצות’. בסוף הסוגיה, קובעת הגמרא שאף משה רבנו ידע לכוון את השעה, אבל שינה את לשון הציווי מסיבה אחרת:

וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות? משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו “משה בדאי הוא” – דאמר מר: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז.

במאמר זה נדון בעניין זמן חצות יום וחצות לילה, שמהווים זמנים חשובים לענייני נושאים הלכתיים רבים. איך נמדד זמן חצות היום והלילה, ומהי המשמעות ההלכתית של זמנים אלו?

זמן חצות היום

בבואנו לבאר עניין חצות הלילה, יש לבאר תחילה את יסוד הזמן של חצות היום.

לזמן חצות היום יש השלכות הלכתיות רבות, כגון:

1) איסור חמץ מחצות היום בערב פסח, שהוא איסור דאורייתא.

2) התחלת זמן מנחה גדולה, שהוא חצי שעה לאחר חצות היום.

3) זמן איסור להסתפר, וליכנס למרחץ, ולאכול סעודה גדולה [וכדו’] קודם שהתפלל מנחה, שזמן איסורו מתחיל מחצות (שהוא סמוך למנחה גדולה) ואילך.

4) סוף זמן תפלת שחרית, שבדיעבד יכול להתפלל עד חצות היום.

5) איסור תענית בשבת עד חצות (ראה ב’מגן אברהם סי’ קנז, ס”ק ו).

6) ישיבה על גבי ספסל ביום תשעה באב לאחר חצות היום, וכן דינים נוספים ביום ט’ באב ובעשירי באב.

הזמן של חצות היום הוא הזמן שבו השמש עומדת באמצע הרקיע. לפי רוב הפוסקים ניתן לחשב זמן זה בקלות יחסית, והוא נקודת האמצע שבין הנץ החמה (זריחת החמה) לבין שקיעתה (ראה שערי תשובה, או”ח סימן פט, ס”ק א). לפי זה, השעה שבה נופל זמן חצות היום משתנה במשך השנה, לפי השתנות זמני זריחת החמה ושקיעתה.

אולם בשו”ת ‘אגרות משה’ (או”ח ח”ב, סימן כ) כתב שזמן חצות היום, דהיינו הזמן שהשמש עומדת באמצע הרקיע, הוא שווה בכל משך השנה, ואינו משתנה כלל. אלא ביאר ששני חצאי היום אינם שווים בכל ימות השנה – לפעמים החצי הראשון של היום גדול מהחצי השני, ולפעמים החצי השני גדול מהחצי הראשון, אך זמן חצות היום אינו משתנה כלל. כך נקט גם ב’ערוך השולחן’ (או”ח סימן רלג, סעיף יד). לפי דבריהם, וכתב שזמן חצות הוא תמיד בשעה 12:00 לפי “שעות החמה” של אותו המקום.

בניו יורק, חצות היום היא אפוא בשעה 11:56, ואילו בירושלים היא בשעה 11:37.

אולם, המציאות היא, שבכל יום ויום משתנה הזמן של הימצאות החמה באמצע הרקיע, שהוא חצי הזמן שבין הנץ החמה לבין שקיעת החמה, ורוב הפוסקים מורים ובאים לקבוע את זמן הנץ החמה בדרך זו.

שיטה נוספת בעניין קביעת זמן חצות היום הוזכרה בחידושי וכללות הרז”ה (הרב זאב וולף הלוי אלעסקר, סימן ז), שכתב שזמן חצות היום הוא חצי הזמן שבין עלות השחר לבין שקיעת החמה, אף שבשעה זו אין החמה בראש כל אדם. כאמור, שיטה זו לא התקבלה, והפוסקים רובם ככולם הסכימו להחשיב את חצות היום כזמן שהחמה עומדת באמצע הרקיע.

זמן חצות הלילה

גם זמן חצות הלילה מהווה זמן הלכתי חשוב לכמה עניינים, והם:

1) מצות אכילת מצה ואפיקומן שמצוותם (לכמה שיטות, וכן להלכה) קודם חצות הלילה.

2) זמן קריאת שמע של ערבית שחייב לקרוא (מדרבנן) עד חצות.

3) אמירת תיקון חצות.

קביעת הזמן של חצות הלילה קשה יותר מקביעת זמן חצות היום, שכן לא ניתן להבחין בכל שינוי באמצע הלילה.

ב’מגן אברהם’ (סימן א, סק”ד) מביא בשם ספר ‘שערי ציון’ בשם הזוהר (פרשת ויקהל) שתמיד יש לחשב את תקופת הלילה כשתים-עשרה שעות, הן בקיץ והן בחורף. ב’מחצית השקל’ ביאר את דבריו שיש לחשב י”ב שעות מזמן צאת הכוכבים, והיא תקופת הלילה, וזמן חצות הלילה הוא תמיד שש שעות משעת צאת הכוכבים.

אולם אין זו דעת הפוסקים, כמו שמביא שם בשם שו”ת ‘שב יעקב’ (ח”א סימן א), ודעתם שחצות הלילה נקבע באמצע הלילה ממש, כלומר חצי הזמן שבין צאת הכוכבים לבין עלות השחר של מחרת. כך מבואר גם בשו”ת התשב”ץ (ח”א סי’ קט), ב’שולחן ערוך הרב’ (סימן א’, ס”ח), ובפוסקים רבים (ראה כף החיים, סימן א, ס”ק ז).

לפי דעת ה’אגרות משה’, לפיה זמן חצות היום הוא בשעה 12:00 (לפי שעות החמה), שאז החמה בראש כל אדם, אף זמן חצות הלילה יהיה באותה שעה בלילה. ואמנם, בספר ‘קומי רוני’ (סימן ט) הביא בשם הגה”ק מזידיטשוב שכתב שזמן חצות לילה הוא תמיד “שווה בזייגר י”ב”.

ייתכן שניתן להגיע לתוצאה דומה לפי השיטה המונה את כל שעות היום כשעות שוות, ולא כשעות זמניות. לא נאריך בשיטה זו, כי להלכה התקבלה דעת הרמב”ם שיש למנות את שעות היום בשעות זמניות, התלויות בזמני הזריחה והשקיעה, ולא בשעות שוות.

עת רצון של חצות לילה

ה’מגן אברהם’ עצמו נתקשה בסתירה, לכאורה, בין דברי הזוהר לעיקר הדין של קביעת חצות הלילה לפי שעות זמניות (חצי הזמן בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר), וכתב לבאר:

ואע”ג שכתבתי בסי’ א’ בשם הזוהר שלענין חצות לילה חשבינן הלילה לי”ב שעות, שאני התם דלגבי הקב”ה לילה כיום יאיר, ולכן חושב לעולם י”ב שעות לילה, ואנחנו צריכים לכוין העת שהוא רצון לפניו. אבל התפילות נגד תמידין תקנום, ומסור בידינו הכל לפי המקום והאופן מהלך החמה, וכן השבתות ומועדים, וכ”כ מהרי”ל בתשובה סי’ קס”ג, ועיין סימן תמ”ג.

כלומר, לפי דברי ה’מגן אברהם’, יש לחלק בין ‘עת רצון’ של חצות הלילה, שנקבע לפי חשבון י”ב שעות של לילה (שכן אצל הקב”ה אין יום ולילה כפשוטו), לבין שאר ענייני הזמנים שאינם מתחשבים לפי חשבון י”ב שעות של לילה, אלא לפי החישוב הנ”ל.

חישוב חצות הלילה בהתאם לחצות היום

לפי החישוב שהוזכר לעיל, לפיו יש לחשב זמן חצות הלילה כנקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות החמה, אין תיאום הכרחי בין הזמן של חצות הלילה לבין הזמן של חצות היום. הזמן של חצות הלילה הוא נקודת האמצע בין תחילת הלילה (צאת הכוכבים) לבין תחילת היום (עלות השחר), ונקודת זמן זו אינה קשורה בקשר מהותי עם נקודת האמצע בין זריחת החמה לבין שקיעתה.

אולם, מתוך הפוסקים שהוזכרו לעיל ישנם כמה פוסקים שנקטו שזמן חצות לילה הוא י”ב שעות (שוות) לאחר זמן חצות היום: מעתיקים את זמן חצות היום, ולפיו קובעים את זמן חצות הלילה. כך נקטו בשו”ת ‘שב יעקב’ (שם), ב’יד אפרים’ (סימן א), ב’יערות דבש’ (ח”א דרוש טו ו-ח”ב דרוש יב), בסידור היעב”ץ, ועוד.

לפי דרך זו, זמן חצות לילה הוא נקודת האמצע בין שקיעת החמה לבין זריחת החמה – כמו שחצות היום היא נקודת האמצע בין הזריחה לבין השקיעה. ההיגיון בזמן זה הוא שזמן חצות הלילה הוא הזמן שמקביל בלילה לחצות היום: אם בחצות היום החמה מכוונת למעלה מראשינו, אזי בחצות הלילה החמה היא מכוונת “למטה מרגלינו” – אמצע הזמן של התרחקות החמה מן הארץ.

מנגד, יש פוסקים שהעירו שאין להשתמש בזמן חצות היום לעניין חצות הלילה, כי זמן זה אינו “אמצע הלילה”, אלא יש לחשב את זמן חצות הלילה כאמור לעיל, שהוא נקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר. אם נשתמש בזמן צאת הכוכבים של הגאונים (דעת הגר”א וה’שולחן ערוך הרב’, ולא כשיטת ר”ת), חישוב זה יניב זמן חצות לילה מוקדם בהרבה מזמן חצות לילה המקביל לחצות היום.

ואמנם, בהסכמה לספר ‘מצות מצוה’ פקפק בעל מחבר ספר ‘פאת השולחן’ על המנהג לחשב חצות הלילה כזמן מקביל לחצות היום, וכתב שיש להחמיר ולחשב את הזמן כנקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר. ב’אשל אברהם’ (בוטשאטש, תנינא סימן תעז) כתב להסתפק שמא יש לחשב זמן חצות לילה בדרך זו, או שמא יש לחשב את הזמן במקביל לחצות היום.

שעת רצון של חצות הלילה: חצות של ארץ ישראל

מדברי הגמרא בברכות המובאה בפתח דברינו, וכן מדברי הגמרא ביבמות (עב, א), למדים אנו שחצות הלילה מהווה ‘עת רצון’ מיוחד לעסק בתורה ולתפילה, ומכאן המקור למה שנהגו צדיקים ואנשי מעשה לקום ממיטתם בחצות לילה, ולערוך סדר ‘תיקון חצות’ (ראה בטור, אורח חיים, סימן א).

כבר ראינו אפשרות לחלק בין חצות לילה במובנו ההלכתי, לבין חצות לילה בנוגע להיותו ‘עת רצון’. ברוח זו מצאנו ב’חתם סופר’ (תורת משה, פרשת בא) חידוש מרחיק לכת, הנוגע לקביעת הזמן של ‘עת רצון’ של חצות הלילה.

ה’חתם סופר’ מקשה על הנחת הגמרא בתחילת הסוגיה, שמשה רבנו לא היה יודע לכוון את הזמן המדויק של חצות הלילה, אף שדוד המלך ידע לכוונו, והיה קם בדיוק בחצות לילה לעסוק בתורה ולשבח בפני הקב”ה. הגמרא מסבירה שדוד המלך היה מכוון את הזמן של חצות לילה על-ידי כינור:

כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו.

אם דוד המלך היה יכול לכוון את השעה על-ידי כינור, למה משה רבנו לא היה אף הוא יכול לכוון את השעה על-ידי כינור? [למסקנת הגמרא מבואר שמשה אכן ידע זמן זה.]

ה’חתם סופר’ כותב ליישב שכאשר אמר ה’ “בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים”, הכוונה הייתה לחצות של ארץ ישראל, שהוא שעת רצון, ולא של מצרים שהוא כמה דקות לאחר חצות לילה שבארץ ישראל. אי-לכך, לא היה משה רבינו יכול להשתמש בכינור בשביל לכוון את השעה, כי הכינור היה מכוון שעת חצות במצרים, אך לא שעת חצות של ארץ ישראל, שהיא עיקר שעת הרצון של חצות לילה. ((בזה ביאר למה הקב”ה אמר ‘בחצות’ ומשה שינה לומר ‘כחצות’, כי במצרים באמת לא היה זה בחצות ממש, אלא סמוך לחצות.))

על דרך זו מבואר גם בספר מור וקציעה (או”ח סימן א):

והנה יקשה מאד, כי הלא אין עת ורגע בכל כ”ד שעות היום שסובב הגלגל היקף אחד, שלא יהא חצות לילה באיזה מקום, ויתחלף לפי מצב המקומות והמדינות בכדור הארץ לארכו, כמו שנודע היום הזה גלוי לכל רואי השמש, באופן שאי אפשר להכחיש עגולת הכדור וסיבוב הגרמים השמימיים, גם הזוהר עצמו מודה בזה. אם כן, במה יוודע שעת החצות האמיתי, ואיך ובמה יבדל רגע אחד מחבירו בבחינה זו? […] וכל ישראל פזורי הגולה, אין חצות לילה אחד להם? לכן לא מצאתי מקום בשכלי להכיל דבר זה, אם לא עלפי מה שכתב הכוזרי (סימן יח) ששבתות ה’ ומועדי ה’ תלויים בנחלת ה’ שהיא העיקר, אם כן מה שעושים תיקון חצות בשאר מקומות בחו”ל אינו רק זיכרון בעלמא, על דרך “אם אשכחך ירושלים”, ו”ציון היא דורש אין לה” – מכלל דבעי דרישה.

לדעת רבי יעקב עמדין (וכן כתב ב’מור וקציעה’ סימן שמד לעניין התחלפות הימים), עיקר קביעת הזמנים תלויה בזמני ארץ ישראל, ולכן זמן של ‘עת רצון’ לעניין תיקון חצות נקבע דווקא לפי חצות הלילה של ארץ ישראל, ומה שנוהגים לערוך ‘תיקון חצות’ בחוץ לארץ אינו אלא זכר לעיקר העניין שבארץ ישראל.

מעניין לציין שבשו”ת ‘אבן יקרה’ (מילואי אבן, סימן ט) כתב את היפך הדברים: חצות הלילה בכל מקום ומקום תלוי לפי האופן והזמן של אותו המקום, וייתכן שאפילו באותה העיר יהיו שני זמני חצות לילה שונים זה מזה. מסיבה זו אמר משה ‘כחצות’, ולא ‘בחצות’, כי זמני חצות הלילה משתנים ממקום למקום, כי לא מתו כל בכורי מצרים ברגע אחד, אלא בסמוך לחצות לילה של פרעה, קצת לפניו או קצת אחריו.

סיכום

כאמור, להלכה נקבע שחצות היום והלילה משתנים מיום ליום. חצות היום הוא הזמן שהחמה עומדת מעל לראשנו, והוא באמצע הזמן שבין הנץ החמה לבין שקיעת החמה.

לדעת פוסקים רבים מחשבנים את חצות הלילה כי”ב שעות אחר חצות היום, והם זמן אחד. כך המנהג הפשוט, וזהו הזמן המופיע בדרך כלל בלוחות הזמנים.

ויש מחמירים שלעניין דיני תורה, כגון אכילת מצה בליל הפסח (אבל לא לעניין אכילת אפיקומן), ראוי להקפיד על זמן חצות לילה המוקדם יותר, שהוא אמצע הזמן בין צאת הכוכבים (של הגאונים) לבין עלות השחר. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים