לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת וארא – דין השמעה לאוזניו בקריאת שמע ותפילה

"ויצעק אל ה'" – דין השמעה לאוזניו בקריאת שמע ותפילה

הפסוק בפרשתנו, פרשת וארא, מתאר את תפילת משה רבנו אל ה', לאחר שהסכים פרעה לשלח את העם: "ויצא משה ואהרן מעם פרעה, ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" (שמות ח, ח).

בפירוש 'שפתי חכמים' (שם, פסוק ו) הוזכרה קושיה על לשון 'צעקה' של תפילה זו, לשון שאינה מצויה בשאר מקומות: "מקשים העולם: למה שינה הכתוב בצפרדעים, 'ויצעק משה אל ה", ובשאר מכות כתיב ויעתר משה אל ה'".

על כך מתרץ: "ויש לומר, משום דאמרינן (ברכות טו, א) 'המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו', וכאן היו הצפרדעים צועקות, כמו שכתב רש"י בסמוך (ז, כט), והצריך להרים קולו בתפילתו כדי שישמיע לאזניו את תפילתו".

בשל הרעש הגדול של קול הצפרדעים, הוצרך משה להרים את קולו בתפילה, בכדי להבטיח שישמע את קולו של עצמו בתפילה.

הלכת השמעת קול תפילה הינה הלכה חשובה בדיני התפילה, המעוררת כמה חקירות: האם חובת השמעת קול הינה חובה אישית, התלויה באיכות השמיעה של כל אדם ואדם? האם יש הבדל בין תפילה לבין קריאת שמע? מה דינו של אדם חרש? נשתדל להשיב על שאלות אלו תוך ביאור יסודות ההלכה.

דין קריאה או דין שמיעה?

המשנה מציינת מחלוקת תנאים בעניין מי שקרא קריאת שמע ולא שמע את המילים: "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא" (ברכות טו, א).

יש לחקור מהו העיקרון בהלכה שצריך אדם להשמיע את דיבורו לאוזניו. בגמרא מבואר שדין השמעת הקריאה לאוזניו מתבסס על המילה 'שמע', ממנה נדרש: "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך". הלכה זו ניתנת לשתי דרכי פרשנות.

מצד אחד, אפשר להבין שמעבר לחובת קריאה, חידשה התורה שיש חיוב לשמוע את הקריאה. הקורא ואינו שומע, מחסיר את מצות "שמע", ולכן אינו יוצא (לדעת ר' יוסי) ידי חובתו.

מאידך, אפשר לומר שאין הכוונה לחיוב נוסף, אלא להגדרה של הקריאה עצמה: רק קריאה שנשמעה באוזני הקורא מוגדרת כקריאה. קריאה שאינה נשמעת לאוזני הקורא נשארת בגדר "דברים שבלב" (ולפחות דיבור שאינו שלם), ואינה נחשבת לקריאה כלל. ((בהקשר לשאלה זו, מצאנו בדברי הר"ן (חידושים על הרי"ף, פסחים דף ט, ב מדפי הרי"ף) שכתב בנוגע לדין ביטול חמץ. בגמרא מבואר ש"צריך שיבטל בלבו", אך הר"ן כותב (בשם יש אומרים) שאין לבטל בלב בלבד: "איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא, אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו, אבל צריך שיוציא בשפתיו – דדברים שבלב אינן דברים".

מדברי הר"ן מבואר שכל דיבור שיוצא משפתי המדבר, גם אם אינו נשמע למדבר, אינו מוגדר כ"דברים שבלב". אולם, עדיין ייתכן שבנוגע לקריאת שמע, ולשאר המצוות המוזכרות בגמרא, דיבור שאינו נשמע לאוזני הקורא אינו נחשב לדיבור.))

לשאלה זו יש השלכה מרכזית בהוצאת אחרים ידי חובתם. אם דין ההשמעה לאוזניים הוא דין נוסף בשמיעת הקורא, הרי שהקריאה עצמה היא קריאה גמורה, ואין סיבה שלא יוכל להוציא אחרים ידי חובתם. אולם, אם יסוד הדין הוא בקריאה עצמה, אזי כמו שאינו יוצא האדם בעצמו, כך לא יוכל להוציא אחרים ידי חובתם.

חרש הקורא את המגילה

מתוך המשך דברי הגמרא בברכות (טו, ב), יש להוכיח שדין השמעה לאוזניים הוא דין בדיבור עצמו (דין בקריאה), ולא דין נוסף של שמיעת הקריאה.

הגמרא מביאה את שיטת ר' יהודה, לפיה דין השמעת קולו לאוזניו הוא דין לכתחילה בלבד. בדיעבד, גם מי שקרא ולא השמיע לאוזניו, יצא ידי חובתו, אך לכתחילה חייב אדם להשמיע את הקריאה לאוזניו.

הגמרא קובעת שלפי דבריו, יש לפרש את הדין של קריאת המגילה על-ידי חרש, כמבואר במשנה (מגילה יט, ב) שאין לחרש להוציא את הרבים ידי חובתם בקריאת המגילה, אינו אלא דין לכתחילה. בדיעבד, גם חרש יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.

לפי דרך הראשונים המובאת לעיל, לפיה מלבד דין קריאת שמע יש דין נוסף של שמיעת הקריאה, הרי שעצם הקריאה של חרש היא קריאה גמורה, ורק שחסר החרש את הדין הנוסף של שמיעת הקריאה. למה אפוא ימנע העדר שמיעת החרש מאחרים לצאת אתו ידי חובתם לכתחילה? ((אילו חרש לא היה מוציא אחרים ידי חובתם אפילו בדיעבד, היה אפשר לפרש שחרש פטור לגמרי ממצוות מגילה, כיון שאינו יכול לשמוע את קריאתה, ולכן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. אבל כיון שפירשה הגמרא שמה שאין חרש מוציא אחרים ידי חובתם אינו אלא דין לכתחילה, ובדיעבד מוציא אחרים ידי חובתם, צ"ע למה חיסרון בשמיעתו תגרום פגם בקריאה, באופן שאחרים אינם יוצאים אלא בדיעבד. ))

מכאן מבואר שקריאה שאינה נשמעת לאוזניים אינה מוגדרת כקריאה, לכל הפחות ברמה של לכתחילה. כיוון שקריאת חרש היא קריאה רק בדיעבד, אסור לו לכתחילה להוציא את הרבים ידי חובתם.

על דרך זו ביאר ב'קובץ הערות' (אות מח) בדין חרש שמדבר ואינו שומע: אמנם חייב החרש במצוות, ולכן יכול להוציא אחרים ידי חובתם, אבל דיבורו של החרש אינו בשלמות, ולכן אינו מוציא אחרים לכתחילה.

אינו יוצא לכתחילה

להלכה, נפסק ב'שולחן ערוך' (סי' סב, סעיף ג) שצריך הקורא להשמיע את קריאת השמע לאוזניו, אבל אם לא השמיע לאוזניו, יצא ידי חובתו.

ב'שולחן ערוך' (סי' קפה, סעיף ב; סי' רו, סעיף ג) מבואר שדין זה אינו מוגבל לקריאת שמע בלבד, אלא כך נאמר גם בברכת המזון, ואף בשאר ברכות – בכולם צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע לאוזנו יצא ידי חובתו בדיעבד.

לדעת הראב"ד (הובאו דבריו ב'משנה ברורה', ס"ק ד) דין לכתחילה של השמעה לאוזניו הוא חיוב דאורייתא. יש בזה חידוש, שכן כמעט כל דיני התורה אינם דין לכתחילה, אלא דין שמעכב אף בדיעבד – כשהתורה מצווה, היא מצווה (בדרך כלל) באופן אבסולוטי.

ראשונים אחרים אכן חלקו על הראב"ד וסברו שמדובר בהלכה דרבנן (ראה תוספות, ברכות טו, א), וכך נקט הב"ח (סעיף ג, ד"ה וצריך להשמיע).

דין כבד שמיעה ותנאי רעש

כאמור, נפסק להלכה שדין השמעה לאוזניו אינו מעכב, ואינו אלא דין לכתחילה. לפי זה, נמצא שמה שחרש – שמדבר אך אינו שומע – אינו מוציא אחרים ידי חובתם הוא דין לכתחילה, ובדיעבד יכול להוציא אחרים ידי חובתם.

לאור הבנה זו, כתב בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב, סימן לג) שאותו דין יחול על מי שהוא כבד שמיעה. כיון שאינו שומע את קריאת עצמו, הרי שאין דיבורו בשלמות (כמו שנתבאר), ואינו מוציא אחרים ידי חובתם לכתחילה. בשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סימן תלט, ס"ק ג) חידש שכך הדין אף במי שאוטם את אוזניו באצבעותיו: כיון שאינו שומע את דיבורו, אינו מוציא אחרים לכתחילה.

לפי זה, מובנים היטב דברי ה'שפתי חכמים' שהובאו בפתח הדברים, לפיהם הגביה משה רבינו את קולו דוקא במכת צפרדע, מפני שהיה צריך להשמיע לאוזניו את תפילתו, ולהתגבר על קול הצפרדעים.

גם במקום שאי-יכולת האדם לשמוע את תפילת עצמו נגרמת בשל תנאי רעש קשים, הרי שסוף סוף אינו יכול לשמוע את דיבורו, וכל דיבור שאינו נשמע למדבר אינו דיבור שלם, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לכתחילה.

אולם, הנצי"ב ('העמק שאלה', סימן קמג, אות ו) נקט שרק בקריאת שמע חייב אדם להגביה את קולו ולהבטיח שישמע את דברי עצמו. לפי שביאר שם, דין זה לא נאמר בתפילה, בה די בכך שמתפלל בקול הראוי להישמע, אלמלא התנאים המרעישים.

דין השמעה לאוזניו בתפילה

בדין התפילה מוצאים אנו לכאורה סתירה בין המקורות. בתוספתא (ברכות ג, ט) מבואר שאין לאדם להשמיע קולו בתפילה:

יכול יהא משמיע קולו בתפלתו – פירש בחנה (שמואל א, פרק א): "וחנה היא מדברת על לבה".

מקור זה הובא בדברי הטור (או"ח סימן קא). מנגד, בירושלמי (ברכות פרק ב, הלכה ט) מבואר שמי שהתפלל ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובתו, ומכאן משמע שיצא בדיעבד, אך לכתחילה חייב להשמיע לאוזניו.

ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן קא, סעיף ב) פסק שישמיע לאוזניו, וביאר הגר"א (שם) את מקור הדין מדברי הירושלמי הנ"ל.

בנצי"ב (שם) כתב ליישב את המקורות על-פי דרכו הנ"ל: בתפילה אין חובה להשמיע את מילות התפילה לאוזניו, אבל צריך שקולו יהיה ראוי להישמע לאוזניו (אלמלא תנאים חיצוניים).

אולם, מדברי התוספתא משמע שרשאי האדם להתפלל בלי להשמיע את קולו כלל, ורק שיוציא את המילים משפתיו. כן פסק בבן איש חי (משפטים, שנה ראשונה, ה"א), על-פי קבלה:

מאחר שגדולה מעלת התפלה שניזונים העליונים והתחתונים על ידה, דהיא עומדת ברומו של עולם שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה, לכך הזהירו בזוה"ק להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו […] וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף נ"ו ע"ב וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין ההחיצונים ומתערבין בהדה, וכשהיא בלחש דאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח אדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מן הסט"א, ולכך אין רואין אותה.

כמובן, לפי דברי האריז"ל וההולכים בדרכו שוב אין לפרש כפירוש ה'שפתי חכמים' שהבאנו בפתח הדברים.

אולם, דעת השולחן ערוך (כמו שהביא ב'בית יוסף' בשם מהרי"ק) הוא שיש להשמיע לאוזניו גם בתפילה, וב'משנה ברורה' (ס"ק ה) כתב בשם ה'מגן אברהם' שאין ראיה מדברי הזוה"ק, ומדברי הגר"א הבין שגם לפי הזוה"ק יש להשמיע את מילות התפילה לאוזניו – וכן העיקר להלכה. כפי שנתבאר לעיל, אם לא השמיע לאוזניו, יצא בדיעבד, ובתנאי שהוציא את המילים בשפתיו.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *