לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

לערוב או שלא לערוב: הגדרות והלכות הערבות (חלק א)[1]

 

בתנחנוניו על בנימין אחיו, יהודה, מנהיגם של בני יעקב, כולל את התחינה הבאה:

"כי עבדך ערב את-הנער, מעם אבי לאמור: אם-לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים. ועתה, יישב-נא עבדך תחת הנער – עבד, לאדוני; והנער, יעל עם-אחיו. כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי; פן אראה ברע, אשר ימצא את-אבי" (בראשית מד, לב-לד).

יהודה, כפי שאנו למדים בפרשת מקץ, נעשה ערב על שלמותו ובטחונו של בנימין. הצעתו שעליו להחליף את בנימין כעבד ליוסף הייתה תולדה ישירה מערבות זו: כדי למלא את אחריותו, הוא היה מוכן להקריב את חירותו למען חירות בנימין.

במאמר הנוכחי נדון ונלמד על עקרונות הערבות כמוסד משפטי, ועל פרטי הדין הרלוונטיים והשכיחים אליו. האם יש מצווה להיות ערב על חוב אחרים? האם דווקא מן הראוי להימנע מכך? מהם העקרונות המסדירים את גביית המלווה מן הערב? האם ראשי הערב לחזור בו מקבלת הערבות?

בשאלות אלו, ועוד, נדון במאמר זה – הראשון בסדרת המאמרים על הנושא.

האם יש מצווה בערבות?

אנו חיים בעולם שחובות – הלוואות – הינם חלק מובנה של החיים. בעולם כזה, השאלה של קבלת ערבות כדי להבטיח את פרעונו של הלוואה הינה דילמה שניבצת לפתחנו לעתים קרובות למדי. האמור מתייחס לכל סוגי ההלוואות: הלוואות פרטיות, הלוואות של גמ"ח, או הלוואות של בנק מסוג משכנתה או אחר.

עיון קצר באתרנו, din.org.il, ילמד במהרה ששאלות זו אכן מציקה רבים, ושאלתם בפיהם: האם יש לראות בכך מצווה, או דבר שעדיף להימנע ממנו?

הגמרא (יבמות קט, א) מביאה ברייתא, בשם בר קפרא, לפיה יש לאדם "להתרחק" משלשה דברים. אחד מתוך השלשה היא לקבל ערבות על חובו של אחר. כמו כן, במבט אל המקרא אנו מוצאים בספר משלי פסוקים רבים שמגנים, לכאורה, את הערבות.

למשל, הפסוק במשלי יא קובע כי "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ". מכאן נראה שלכל הפחות ביחס לאדם זר, יש להימנע מן הערבות, שכן "רע ירוע כי ערב זר". במקומות אחרים אנו מוצאים אמרות דומות ביחס לכל ערבות: "אַל-תְּהִי בְתֹקְעֵי-כָף, בַּעֹרְבִים, מַשָּׁאוֹת" (משלי כב, כו). בתחילת פרק ו, הכתוב מזכיר הן את הזר והן את השכן: "בְּנִי, אִם-עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ; תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ; נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי-פִיךָ; נִלְכַּדְתָּ, בְּאִמְרֵי-פִיךָ" (משלי ו, א-ב).

בניגוד למתן הלוואה, שיש בה מצווה מן התורה, נראה אפוא שהערבות להלוואת אחרים לא רק שאין בה מצווה, אלא שהיא אף מוצגת כדבר שלילי שיש להימנע ממנה.

ההבדל הפסיכולוגי בין הלוואה לבין ערבות ברור למדי. במקרה של הלוואה, אדם מודע בבירור לסיכונים הכרוכים במתן הלוואה: ייתכן שהלווה ירד מנכסיו, וכספו ירד לטמיון. מנגד, במקרה של הערב, העובדות שאין תשלום מיידי, וכי הערב מקווה ואף מניח שלעולם לא יהיה תשלום, מביאות אנשים לערוב לחובות מעבר ליכולתיהם. הניסיון המצער מורה שלפעמים מביא הדבר לידי השלכות כאובות.

סוגים שונים של הלוואה

בגמרא האמורה לעיל, הסוגיא ממשיכה למתן את אזהרת הברייתא נגד קבלת ערבות, ומחלקת בין סוגים שונים של הלוואה. לפי דברי הגמרא, אזהרת בר קפרא נגד ערבות תקפה רק ביחס לערבות מסוג "ערבי של-ציון", שהיינו ערבות שמעניקה למלווה את הזכות לגבות מן הערב תחילה, טרם יתבע את החוב מן הלווה (שנקרא גם "ערב קבלן").

עולה מתוך הגמרא שבערבות רגילה, בה חייב המלווה לתבוע את הלווה תחילה, לא נאמרה הסתייגות מקבלת ערבות.

ואולם, כאשר הוא מונה את מעלות ה"תלמיד חכם", כותב הרמב"ם (דעות ה, יג) שמבין מעלותיו הוא שהינו זהיר מלקל על עצמו כל ערבות. בדברי המאירי (יבמות שם) מבואר שהבין על דרך הרמב"ם, וביאר את דברי הגמרא באופן אחר: "וכן הזהירו עוד דרך עצה, שיהא אדם נזהר מן הערבות, ובפרט בערבי של-ציון". דהיינו, חז"ל מתכוונים להזהיר מכל סוג של ערבות, אלא שיש עניין מיוחד להיזהר מערבות של-ציון.

על-פי פסוקי משלי האמורים, אף הגר"א (משלי יא, טו) מזהיר נגד כל ערבות. לדבריו, דברי הכתוב "רע ירוע כי ערב זר" מתייחסים לערב רגיל, ואילו הסיפא, "ושונא תוקעים בוטח", מתייחסת לערב קבלן.

ואולם, אין להתעלם מהעובדה שבנסיבות רבות, נכונותו של אדם לשמש כערב על הלוואה תהיה מכריעה ביכולתו של הלווה לקבל הלוואה. למשל, בגמ"חים רבים כלל לא ניתן לקבל הלוואה בלי ערבים בעלי-סמכא המוכנים לבטח את ההלוואה על-ידי חתימתם. בשל עובדה זו, ישנם מקורות המסמיכים קבלת ערבות על הלוואה למצוות הלוואה עצמה (עי' למשל במרדכי, בבא קמא סימן קס).

כיישוב אפשרי למתח בין הגישה השלילית לקבלת ערבות מחד, לבין המצווה שבדבר מאידך, יש להפנות לדברי החפץ חיים, בספרו אהבת חסד (ב, כא, בהערת שוליים). לדבריו, קבלת ערבות אכן יכולה להיות מצווה, באופן שהערב מבין שהכסף יוצא על פיו, וכי הוא אחראי לו, ושייתכן שביום מן הימים הוא יצטרך לשלם את ההלואה.

כאשר אדם נעשה ערב להלוואה שהוא מסוגל לשלם אותה (וכאשר הוא יכול לסמוך על הלווה), יש בקבלת ערבות ערך חיובי ומצווה – זאת בניגוד לערבות שאין אדם יכול לפרוע, אלא הוא מניח, לפעמים בטעות, שהוא לעולם לא יצטרף לשאת בתשלום.

הרב שפרן נוקט בכללים אופרטיביים התלויים בנסיבות המשתנות של כל מקרה ומקרה. ככלל, "במשכנתא לדירה ראוי לחתום, כיון שיש כמה ערבים, ויש גם את הדירה עצמה, ורובם משלמים, ועושים בזה מצוה שיש לחבירו דירה בערבות זו. אבל בהלואה לעסקים ראוי לא לחתום, כי אי אפשר לדעת כמה בטוח העסק שמשקיע בו את ההלואה, ואם לא יצליח יצטרך לשלם".

מתי חייב הערך לפרוע את החוב?

מלווה יכול לבקש תשלום מערב רגיל רק לאחר שפנה ללווה והשתדל לגבות ממנו את חובו. במקום שאין הלווה מסוגל לשאת בפרעון החוב, רשאי המלווה לפנות לערב ולגבות ממנו את החוב (שולחן ערוך, חושן משפט קכט, סח – על-פי הוראת המשנה, בבא בתרא קעג, א).

אבל מה נחשבת להשתדלות ראויה לשמה, ומתי סירוב הלווה לשלם את החוב נחשב למצב המצדיק את גבייתו מן הערב? במקרים רבים, למשל, יהיו ללווה מגוון נכסים – בית, מכונית, תכשיטים, וכדומה – שניתן לגבות מהם את החוב. האם הערב יכול להורות למלווה לגבות את החוב מנכסי הלווה, טרם פרעון החוב על-ידו?

העיקרון ההלכתי הברור הוא שעל הלווה לפרוע את חובו טרם פניית המלווה לערב, ואם אין לו כסף מזומן, עליו לפרוע את החוב על-ידי נכסיו (למעט נכסים שאין אנו גובים לצורך פרעון חוב, מדין "מסדרין לבעל חוב"). ואולם, הניסיון מורה שלעתים קרובות, בעלי חוב אינם ששים להיפרד מנכסיהם לצורך פרעון חובות, כולל נכסים שעליהם למכור ולהעביר על-פי הדין.

בנסיבות אלה, וכאשר ההליכה לבית הדין אינה מועילה, הדרך היחידה שתאפשר את גביית החוב מהלווה היא הליכה לבתי המשפט. בנסיבות אלו, כתב בספר 'קומץ המנחה' (קיד) שכאשר הלווה מסרב לשלם, אין המלווה רשאי לגבות את החוב מן הערב עד שיפנה תחילה לבית המשפט כדי לגבות את חובו מן הלווה.

פסק-הלכה זה מבוסס על שתי הנחות. 1. שהמלווה לא יישא בשום הוצאות בהליך הגבייה מן הלווה, שכן בתי המשפט מחייבים את הנתבע בהוצאות, ולכן אין לו שום הפסד בגבייה על-ידי ביה"מ. 2. כיון שהליכה לערכאות היא דבר שבשגרה, הרי שהמלווה היה מודע בשעת ההלוואה שאם הלווה יסרב לשלם, הוא יצטרך למצה את ההליך השיפוטי טרם יגבה את חובו מן החוב.

דומה שהנחות אלו אינן תקפות כיום. ההליך השיפוטי עשוי לגרור את הצדדים לבתי המשפט למשך זמן מומשך, וקשה לומר שאין בכך הפסד. בנוסף לכך, בתי המשפט אינם נוהגים לפסוק הוצאות מלאות עבור התובע, ולבד מכן, כיום ההליכה לבתי המשפט אינה דבר שבשגרה, וקשה לומר שהמלווה ידע מראש שיצטרף לפנות לביה"מ טרם גביית החוב מן הערב.

נראה, אפוא, שכאשר הלווה מסרב לשלם, או מסרב להוראות בית הדין בעניין זה, הוא ייחשב ל"גברא אלמא" (שולחן ערוך קכט, ח) – אדם אלים שאינו מציית להלכה ולבית הדין – באופן שרשאי המלווה לגבות את החוב מהערב.

הסמ"ע (קכט, לא) כותב שבמקום שמצבו הקשה של הלווה היה ידוע מראש, באופן שהמלווה ידע (או היה צריך לדעת) שיתקשה בגביית החוב, הרי שאינו רשאי לגבות את החוב מן הערב עד שישתמש בכל דרך העומדת לרשותו לגבות את החוב מהלווה (הסמ"ע מדבר בפרט על כפייה על-ידי בית הדין). ואולם, הרב מנדל שפרן (עלון המשפט 51) מעיר בכך שייתכן שהדברים אינם נוגעים למציאות היום, כאשר אין לבית הדין סמכות לכפות את הלווה לתשלום, ויצטרך המלווה לפנות לבית המשפט.

יש לציין לדברי רבנו תם (ספר הישר תרנו), לפיה גם כאשר אין ללווה בית או שאר נדל"ן, עדיין על המלווה לפנות תחילה ללווה בחיפוש אחר נכסים אחרים, טרם יפנה לערב. הסיבה לכך היא שאין לדעת איזה נכסים יש ברשותו של הלווה, שיוכל המלווה לגבות מהם את חובו.

חזרה של ערב

האם ערב רשאי לחזור בו מההתחייבות לערבות?

כאשר כבר הלווה המלווה את ההלוואה על-סמך הערבות, ברור שאין הערב יכול לחזור בו. בנסיבות אלה, הסתכמו לשמש כערב הינה מחייבת בהחלט. ואולם, קודם לביצוע ההלוואה עצמה, רשאי הערב לחזור בו מן הערבות (חושן משפט קלא, א).

כאשר הערב חוזר בו מן הערבות קודם ההלוואה, מוטלת עליו האחריות להודיע למלווה ששוב אינו מוכן להיות ערב לחוב. אם הוא אינו מודיע על כך למלווה, והמלווה אכן מלווה את הכסף ללווה על סמך הערבות, ייתכן שהערב יהיה חייב לפרוע את החוב. בנסיבות אלה, נחשב המלווה כמי ש"הוציא הוצאות על-פיו" של הערב, ודי בכך כדי לחייבו בתשלום (עי' נתיבות המשפט קכב, ג; קפב, ג).

לעתים, ישנם חילוקי דעות בין המלווה לבין הערב בשאלת החזרה: האם החזרה הייתה קודם ההלוואה, או אחריה? בנסיבות אלה, חזקה על הערב (ברירת המחדל היא) שהוא חייב, כיון שכבר חתם על ערבות, ולכן עליו להוכיח שכבר הודיע למלווה אודות חזרתו קודם ההלוואה. הוכחה זו יכולה להיות על-ידי שמראה תכתובת אלטרונית, שליחת פקס, וכדומה.

בשו"ת מהרשד"ם (סימן לח) כתב לכאורה את היפך הדברים – שבמקום שמתגלעת מחלוקת בין המלווה לבין הערב, נאמן הערב בטענתו שכבר הודיע למלווה על חזרתו. אולם, הוראות המהרשד"ם מתייחסת למקרה מיוחד, שבו סירב המלווה מספר פעמים להלוות כסף על סמך ערבות הערב. לבסוף, הוא החליט להלוות על סמך הערבות, אך לא הודיע על כך לערב. במצב זה, אין חזקה על הסכמת הערב לערוב את החוב, ולכן הוא נאמן בטענתו שחזר בו מן הערבות.

באמת לא ייתכן שבניסובת רגילות נאמן הערב לומר שחזר בו מן הערבות – שאם כן, תהיה אפשרות לכל ערב להיפטר מתשלום החוב על-ידי טענת חזרה שקרית.

במקרה מעניין שאירע טען הערב ששלח פקס לפני ההלוואה ובו הודיע על ביטול הערבות, ואילו המלווה טען שלא ראה את הפקס עד לאחר שהלווה את כספו. באופן זה, לא ניתן לחייב את הערב על הפסדו של המלווה, שכן נקט באמצעים סבירים כדי להודיע למלווה על חזרתו. הרב יהודה סילמן מוסיף שאם הייתה סבירות שהודעת הפקס לא תגיע למלווה בעוד מועד, עשוי הדין להשתנות.

 

ישנם פרטים חשובים בדיני ערבות שטרם דנו בהם: מה ההבדל בין ערב המקבל על עצמו ערבות בשעת ההלוואה, לערב שמקבל ערבות לאחר ההלוואה? מה פרטי הדינים של ערב קבלן, ואיך ניתן לקבל אחריות זו? הם ערב יכול לטעון שהלווה כבר פרע את החוב, כאשר לא ניתן לשאול את פי הלווה עצמו?

נדון בשאלות אלו, בע"ה, במאמר הבא.

[1] מאמר זה, והבא אחריו, בנויים בחלקם הגדול על שיעורים שהועברו על-ידי הרבנים יהודה סילמן ומנדל שפרן, ביום עיון שנערך בבית מדרשנו, כ"ח תשרי תשע"ג. השיעורים נכתבו ופורסמו בגיליונות "עלון המשפט" (51-50), וניתן לראותם באתרנו din.org.il.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל