ישנן כמה נסיבות שבהן על האדם להיות בעלים של חפץ מסוים כדי לקיים בו את המצווה.
הדוגמה המפורסמת לכך היא מצוות לולב (ארבעת המינים), בה התורה קובעת (לעניין יום הראשון של חג) שהלולב חייב להיות בבעלותו של אדם: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). על-פי לשון הכתוב, הלכה זו נקראת בשפת הלומדים דין "לכם".
כן נאמרו דינים דונים לעניין מצוות ציצית (על בגד הטלית להיות רכושו של הלובש; עי' שולחן ערוך, אורח חיים סימן יד, סעיף ג). כך במצוות מצה, רבו הדעות לפיהן על המצה להיות רכושו של אוכלו.
שאלה מעניינת עולה בהקשר של נרות חנוכה: האם חובה שנרות החנוכה, הנרות או השמן, יהיו בבעלותו של המדליק, או שמא מותר לאדם להדליק בנרות של אחרים?
ההשלכה הבסיסית לכך היא אם מותר לאדם לשאול שמן או נרות מחברו, ולהדליק בהם, בפרט כאשר המשאיל אינו יודע מכך (כאשר הוא כן יודע, ומחזירים שמן ונרות אחרים, ניתן להניח שהנרות השאולים עוברים לתוך רשותו של השואל, כך שבוודאי מקיים בהם את המצווה). האם מקיים אדם את מצוותו כאשר משתמש בנרות שאינם שלו (ללא רשותו של הבעלים), או שמא אינו יוצא אלא בשלו?
השלכה נוספת עשויה להיות קשורה לאופן שבו אדם קונה את השמן או נרות החנוכה. בנוגע למצווה הדורשות בעלות על חפץ מסוים, כותבים הפוסקים שיש להקפיד על "קניין כסף" – קניין על-ידי תמורה ממונית – כדי לקנות את החפץ, ולא להסתמך על קניינים אחרים שתוקנו על-ידי חכמים ואינם קניינים של תורה (עי' מחנה אפשרים, משיכה ב; ברכי יוסף, תרנח, ד; שערי תשובה תרנח, ה; ביכורי יעקב תרנח, ה).
האם הדבר נכון אף בנוגע לבעלות על שמן של נרות חנוכה? האם, לכל הפחות, יש להקפיד על קניין כלשהו?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
נרות חנוכה שלו
דעתו של הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (מקראי קודש, חנוכה עמ' 50) היא שעל האדם להקפיד שנרות חנוכה (שמן או נרות) יהיו רכושו של אדם כדי שיקיים בהם את מצוותו.
את עמדתו האמורה מוכיח הרב פראנק מדברי הר"ן (פסחים ז, ב), התוהה על ניסוח ברכת הדלקת נר חנוכה. לפי מסקנת סוגיית הגמרא דשם, יש הבחנה לעניין נוסח הברכה בין מצוות שניתן לקיימן על-ידי שליח, לבין מצוות שלא ניתן לקיימן על-ידי שליח. במצוות שניתן לקיימן על-ידי שליח, יש לברך בנוסח "על", ואילו במצוות שלא ניתן לקיימן על-ידי שליח, יש לנסח את הברכה ללא המילה "על".
על-פי הכלל האמור, ברכת נר חנוכה (מצווה שניתן לקיימה על-ידי שליח) אמורה להיות "על נר חנוכה", ולא "להדליק נר חנוכה", שהיא הברכה כפי שהגמרא מציינת.
הר"ן מתרץ על-פי כלל הנלמד מדין אכסנאי – אורח בבית מלון ואכסניה, המקיים את מצוות נר חנוכה על-ידי הדלקת בעל הבית. לפי דין הגמרא (שבת כב, א; שולחן ערוך, אורח חיים תרעז, א) על האורח להשתתף ממונית עם בעל הבית בהדלקת הנר – לשלם לו פרוטה עבור חלק בשמן ההדלקה. מכאן עולה שאין אפשרות לקיים מצוות חנוכה לגמרי על-ידי אחרים, ודרושה איזה השתתפות, לכל הפחות ממונית, על-ידי העושה עצמו.
נראה אפוא, כפי שכותב הרב פראנק, שעל האדם לקיים מצוות נר חנוכה על-ידי נרות עצמו – נרות שיש לו בהם לכל הפחות בעלות חלקית – ואין לו לקיים את המצווה בנרות של אחרים.
זכר למנורת המקדש
הרב פראנק מציע שהסיבה לכך שנדרשת בעלות האדם על נרות חנוכה היא בשל נרות המנורה שנרות החנוכה מזכירים. כיון שנרות חנוכה תוקנו כזכר למנורת המקדש, ניתן להבין שכמו שלכל איש מישראל היה חלק בשמן המנורה (כיון שתרם תרומה למקדש), כך על נרות החנוכה להיות בבעלותו של המדליק.
ראיה זו אינה ראיה חותכת לדין בעלות בנרות חנוכה. ישנם פרטים רבים בהדלקת נרות חנוכה – מצורת המנורה ועד סוג השמן או השאווה שבו אנו משתמשים – שאינם מתאימים עם דיני הדלקת מנורת המקדש. מכאן שקשה מאד ללמוד דינים נוספים בנרות חנוכה מהדלקת המנורה. הרב פראנק אף הוא מכיר בכך, ומציג את דברים כהצדקה ולא כסיבה.
יש להזכיר עוד שההסבר המוצע על-ידי הרב פראנק לא יהיה תקף בנוגע לנרות שבת, למרות שאף בנוגע לשבת אנו מוצאים כלל דומה ביחס להשתתפות ממונית בנרותיו של בעל הבית.
עם זאת, כמה פוסקים הסכימו להוראת הרב פראנק, כמבואר בשדה חמד (מערכת חנוכה) ובבית שערים (אורח חיים שסא), ודורשים דין "לכם" בנרות חנוכה כפי שאנו מוצאים בלולב ובציצית.
שמן אסור וגנוב
מדברי כמה פוסקים נראה שאין צורך בבעלות המדליק על הנרות בהם הוא מקיים מצוות נר חנוכה.
בפרי מגדים (פתיחה לאורח חיים, א, כד) נאמר שמותר להדליק נר חנוכה בשמן של איסורי הנאה (שהאדם אסור בהנאתם, כגון שמן של ערלה). בפסיקתו האמורה, הפרי מגדים אינו מתייחס כלל לעובדה שלפי פוסקים ומפרשים רבים, כל דבר הנאסר בהנאה עוזב אוטומטית את בעלותו של אדם (עי' קצות החושן, תו, א; נתיבות המשפט רעה, א).
לדעתם, לא ניתן להיות בעלים על דבר האסור בהנאה – מצב האמור לעורר את בעיית הבעלות בנרות חנוכה.
הוראה דומה עולה מדברי השערי תשובה (תרעג, א), המציין לדברי שער אפרים (סימן לח) לפיהם אסור להדליק נרות חנוכה בשמן של איסורי הנאה – אך אינו מזכיר כל בעיה של "בעלות" על השמן.
יתירה מזו, אנו מוצאים במשנה ברורה (תרעג, ב) המטיל ספק בנוגע לאם מותר לאדם להדליק את נרות החנוכה בשמן גנוב. השאלה הרלוונטית, כפי שמציגה בשו"ת שואל ומשיב (הובאו דבריו במשנה ברורה), היא אם הכלל של "מצווה הבאה בעבירה" נאמר אפילו בנוגע לאיסור דרבנן. השאלה של בעלות – שאלה פשוטה, לכאורה, בנוגע לשמן גנוב – כלל איננה מועלית.
לקנות חלק בנרות
כפי שנאמר לעיל, הראיה העיקרית של הרב פראנק הוא מדין אכסנאי: אורח שצריך לקנות חלק בשמן של בעל הבית כדי לקיים עמו את המצווה.
אם נניח, כפי שעולה מדברי הפוסקים הנ"ל, שאין דין של "לכם" בנוגע לנר חנוכה, עולה השאלה של פירוש דברי הגמרא: עד כמה שאין צורך בבעלות על שמן ההדלקה, למה חייב האורח להשתתף ממונית בנרו של בעל הבית?
גישה אחת לענות על כך תהיה על-פי חילוק בין קיום המצווה על-ידי עצמו לבין קיום מצוות נר חנוכה על-ידי אחרים. במקום שאדם מקיים את המצווה על-ידי עצמו, הרי שיש לו "קשר" עם המצווה בכך שהוא המדליק עצמו. באופן זה, לדעה זו אין כל צורך ששמן ההדלקה תהיה שלו, כיון שהוא קשור למצווה על-ידי קיומה.
מנגד, כאשר הוא מקיים את המצווה על-ידי אחרים, ובפרט על-ידי מי שמקיים את מצוות עצמו (הדלקת בעל הבית), צריך האדם להיות שייך וקשור למצווה על-ידי שנעשה בעלים על השמן בהשתתפות ממונית.
תשלום על השתתפות במצווה
גישה אחרת להסביר את הדין היא שגם ההלכה של השתתפות בשמן של בעל הבית אין משמעה בעלות על השמן, אלא רק סימן להשתתפות האורח במצוותו של בעל הבית.
דרך זו הוצעה על-ידי ספר 'פני מבין' (רכג), המעיר שחכמים ביטלו את כוח הקניין של תשלום כסף בלבד (חכמים גזרו שכסף לא יהיה קניין על מיטלטלין, וצריך הקונה לעשות מעשה קניין נוסף כדי להעביר אותם לבעלותו), ואם כן אין לומר שמתן הפרוטה על-ידי האורח מקנה לו חלק בשמן. אלא, צריך לומר שמתן המעות עניינו השתייכות למצווה, ולא יצירת בעלות על הנר.
רעיון דומה הועלה על-ידי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה, מועדים יג, יב), המבאר שאורח המשלח לבעל הבית כדי שייעשה שותף בנרות אינו רוכש חלק בשמן או בנרות, אלא מקבל חלק במצווה. על-ידי שתורם לקראת השמן, הוא נחשב אחד מבני הבית, וממילא כלול בהדלקת בעל הבית.
לפי גישה זו, גם לאורח אין שום צורך בבעלות על השמן, והמצווה אינה מתקיימת בבעלותו, אלא בהיותו חלק מקיום המצווה – חלק מבני הבית.
אולם, מדברי המשנה ברורה (תרעז, ג) מבואר שתשלום המעות מקנה לאורח חלק בנרות (בשער הציון, ס"ק ט, כתב שיש לעשות קניין אמתי המעביר את הנר לבעלותו החלקית). כך גם משמע מדברי הרמב"ם, הכותב שהאכסנאי נעשה שותף בשמן של בעל הבית (חנוכה ד, יא).
לעניין הערת ה'פני מבין', יש לומר שלעניין ההשתתפות במצווה די בקניין המועיל מדין תורה, למרות העובדה שחז"ל ביטלו את כוחו לעניין משא ומתן.
לפי זה, יש לחזור לדרך האמורה לעיל, דהיינו החילוק בין אדם המקיים את מצוות עצמו, לבין אדם המשתתף בקיומם של אחרים.
קניין מדאורייתא או מדרבנן
גם לאחר ההנחה שצריך האדם להיות בעלים על שמן ההדלקה, נראה פשוט שאין צורך בקניין דאורייתא, ובוודאי די בקניין שתוקפו הוא מדרבנן. בניגוד למצוות התורה, מצוות נר חנוכה הינה כל כולה מצווה מדרבנן, ופשוט אפוא שדי בקניין דרבנן, שכן "הם אמרו והם אמרו".
