עדיף לבד: עיקרון “מצווה בו יותר מבשלוחו”

הרב יהושע פפר
י"ג כסלו ה'תשע"ו

 

פתיחת פרשת וישלח מציגה את השלוחים ששלח יעקב אבינו לעשו אחיו.

נחלקו הדעות באשר לטבעם של שלוחים אלו, אם שלוחי בשר ודם, ואם מלאכי שמים. כך או כך, ניקח את ההזדמנות כדי לדון בדיני שליחות, ובפרט בשאלת מעמדו של קיום מצווה על-ידי שליח.

ההלכה מכירה באופציה של מינוי שליח שיוכל לפעול בשם השולח. אפשרות זו תקפה למגוון פעולות בתחום העסקי (כגון מכירת נכס), לקיום מצוות, ובעוד תחומים של דיני התורה (כגון הפרשת תרומה). תיאורטית, ניתן אפילו לקדש אישה על-ידי שליח. בפרט בחודש כסלו, הנושא רלוונטי בנוגע לשאלת הדלקת נרות חנוכה על-ידי שליח, כאשר נבצר מאדם להדליק לבד.

במאמר הנוכחי נדון בשאלה עד כמה ראוי לקיים מצוות על-ידי שליח, ועד כמה יש להימנע מכך.

עיקרון תלמודי ידוע, המופיע הן בהקשר של קידושי אישה והן ביחס להכנות לשבת, מלמד ש”מצווה בו יותר מבשלוחו” (קידושין מא, א; שבת קיט, א). האם עיקרון זה נאמר ככלל גורף לכל המצוות? האם מדובר על חיוב, או המלצה ומנהג טוב? מה הסברא העומדת מאחורי העיקורן, ומה הדין כאשר יש הידור מצוות שמתקיים דווקא בעשייה על-ידי שליח?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

“מצווה בו יותר מבשלוחו”

כאמור, העיקרון התלמודי הידוע קובע כי “מצווה בו יותר מבשלוחו”. ועולם, האם העיקרון חל על כל המצוות, או שמא ישנם כללים ביחס לתחולת העיקרון על מצוות שונות?

דעת המגן אברהם (רנא, ב), כפי שמביא גם המשנה ברורה (רנ, ג), הוא ש”הוא הדין בכל מצוה, מצוה בו יותר משלוחו”. לדעה זו שורשים מוקדמים יותר באור זרוע (הובאו דבריו בשלטי גיבורים, קידושין מא) ובספר המקנה (קידושין, שם).

ואולם, בדברי חז”ל אנו מוצאים את העיקרון של העדפת קיום עצמי בשני מקומות בלבד: בקידושין אישה, ובהכנות לשבת. מבחר צר זה משתקף בפסיקת הרמב”ם (שבת ל, ו) והשולחן ערוך (אה”ע לה, א), שאף הם מזכירים את היסוד לעניין קידושין והכנות לשבת בלבד.

מכאן מסיק בספר יד המלך (שבת, שם) שהעיקרון נאמר אך ורק במצוות אלו, ואינו נאמר בשאר מצוות התורה (עי’ גם במהר”ח או”ז, שמצמצם את תחולת הכלל למצוות מסוימות). ב’יד המלך’ מבאר את המיוחדות של מצוות אלו בכך שהקיום על-ידי שליח ‘מנתק’ את המקיים מהמצווה (דבריו לכאורה דחוקים בכך).

שתי הבנות ביסוד הדין

דעת רוב המפרשים והפוסקים היא כדעת המגן אברהם, שכלל “מצווה בו יותר מבשלוחו” נאמר על כל המצוות, וכך הלכה. ואולם, שני הצדדים המוזכרים מעלה מעלים שתי אפשרויות שונות בהנת הכלל ההלכתי.

הבנה אחת היא שקיום המצווה על-ידי החייב עצמו, ולא על-ידי אחר, משקף ומביע גישה חיובית לקיום המצווה, ומראה את שמחת האדם ואת רצונו בקיומה. כלומר, הזהירות לקיים את המצווה לבד מכריזה על אהבת המצווה והמוכנות להתייגע אחריה. לפי גישה פשוטה זו, ניתן להניח שהכלל תקף בנוגע לכל המצוות.

מנגד, ניתן להבין שאין עניינה של מעורבות אישית בקיום המצווה ביטוי לאהבת המצוות בלבד, אלא אף חלק מהותי של המצווה עצמה. הכוונה בכך היא שהמצווה עצמה (לפחות במצוות מסוימות) מתהדרת בקיומה על-ידי החייב בה בעצמו. על-פי היגיון זה, עולה האפשרות שהכלל אינו תקף בנוגע לכל מצוות התורה.

הגר”א וייס שליט”א (מנחת אשר, בראשית סימן כג, י, ובאריכות במנחת אשר לקידושין סימן מד) מבאר שניתן לחלק בכך בין מצוות שיסוד עניינן תוצאה, לבין מצוות שמהותן היא מעשה הקיום עצמו.

דוגמה מובהקת לקטגוריה הראשונה היא מצוות מעקה. המצווה לעשות מעקה לגג הבניין עניינו התוצאה – לוודא שאדם לא ייפול מהגג וייפצע או ימות – ולא מעשה המצווה של הקמת המעקה. מנגד, רוב המצוות יתאימו לקטגוריה השנייה של מצוות שיש במעשה קיומן עבודת ה’, ואין עניינן התוצאה בלבד.

דרך זו נוטה להבנה השנייה של עיקרון “מצווה בו יותר מבשלוחו”, לפיה ניתן לחלק בין סוג מצווה אחד למשנהו. לפי ההבנה הראשונה, יסוד העיקרון הוא הבעת רצון וחשק לקיום המצווה, קשה כאמור לחלק ביניהם.

האם יש חיוב לקיים מצוות בעצמו?

רש”י (קידושין מא) מבאר את עיקרון “מצווה בו יותר מבשלוחו” שכאשר אדם מקיים את המצווה בעצמו, יש בכך יותר קיבול שכר: “דכי עסוק גופו במצוות מקבל שכר טפי”. ובשו”ת רב פעלים (יו”ד ב, לה) כתב שלפי דעת רש”י הלכת “מצוה בו יותר מבשלוחו” אינה חיוב, ואין איסור אם לא נוהג כן, אלא זהו כעין “הידור”, שאם יקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, יקבל יותר שכר.

מנגד, ב’תבואות שור’ (כח, יד) כתב שכיון ש”מצווה בו יותר מבשלוחו”, חל איסור על קיום המצווה על-ידי אחרים, וחובה על האדם לקיימה בעצמו. בכך הוא מבאר את פסקו של האור זרוע (ב, קז) לפיו כאשר אדם יודע למול, אסור לו לכבד אחרים במילת בנו, אלא עליו לקיים את המצווה בעצמו. לפי דרך זו, הסיבה לכך היא מפאת האיסור לקיים את המצווה על-ידי שליח כאשר אדם יכול לקיימה בעצמה (אחרים מפרשים שהדין מוגבל למצוות מילה בלבד).

מנגד, מדברי הגמרא בקידושין (שם) משמע שאין איסור בקיום המצווה על-ידי שליח. הגמרא משווה בין קידושי אישה קודם שיראנה, שהוא אסור (אסור לאדם שיקדש אישה עד שיראנה), לבין קידושין על-ידי שליח, שאין בו איסור. ה’תבואות שור’ מבאר לפי דרכו שאין כוונת הגמרא שאין בכך איסור כלל, אלא רק שאין בכך איסור באותה מידה כקידושין קודם שיראה את הכלה.

ייתכן שההבנה הפשוטה בהלכת “מצווה בו יותר מבשלוחו” היא ממוצע בין הדעות האמורות. בשולחן ערוך (אה”ע לה, א) נאמרה ההלכה בלשון “מצווה“, כלשון הגמרא. דהיינו, אמנם אין איסיור על קידושין על-ידי שליח, אך יש מצווה לקדש בעצמו. כמובן שהדברים מתאימים לדברי רש”י: אין אדם מקבל תוספת שכר על כלום.

יש לציין שלשון הרמב”ם לעניין קידושין הוא שחייב אדם לקדש בעצמו. המשנה ברורה (בביאור הלכה) עומד על שינוי הלשון בין דין קידושין בעצמו לבין דין ההכנות לשבת (לשון מצווה).

“מצווה בו” מול הידורים אחרים

מה ההלכה במקום שעיקרון “מצווה בו יותר מבשלוחו” מתנגש עם הידור מצווה אחר? ב’חיי אדם’ (סח, ז) מעלה את הספק בנוגע לכתיבת ספר תורה, כאשר אדם יכול לכתוב ספר תורה בעצמו, אך יכול למנות שליח (סופר) שיש לו כתב מהודר ויפה משלו. האם עדיף לכתוב לבד (ולקיים מעלת “מצווה בו”), או עדיף להדר בכתיבת הספר על-ידי ששוכר את הסופר?

החיי אדם אינו פושט ספק זה, ומניח בצריך עיון (עי’ גם ב’פרי מגדים’ (תרכה, א), שמעלה ספק דומה).

תשובה אחת לספקו של החיי אדם תעלה מתוך דברי ה’תבואות שור’ האמורים. לפי שיטתו ביסוד הדין של “מצווה בו”, הרי שכל עניינה של ההלכה הוא שעשיית המצווה על-ידי שליח מהווה זלזול במצווה.

כאשר השליחות נעשית דווקא כדי להדר במצווה, הרי שאין בכך זלזול ופגם במצווה, אלא להיפך, הידור בה. מכאן פושט ה’תבואות שור’ שהלכת “מצווה בו” לא נאמרה באופן זה, ולכן (למשל) מותר לכבד תלמיד חכם בקיום המצווה, ולא לקיימה בעצמו. מכאן שבנוגע לכתיבת ספר תורה, ראוי להדר אחר סופר שיש לו כתב יפה ומהודר.

הגר”א וייס שליט”א (מנחת אשר, בראשית סימן כג) כותב שלמרות שבדרך כלל יש לצדד שמעלת “מצווה בו” גדולה מהידור מצווה אחר (הוא מסביר שכאשר אדם עושה מצווה על-ידי שליח, הוא מפסיד בכך את כל חלק “עבודת ה'” הגלום בה), עדיין לעניין ספר תורה עדיף לשכור את שירותיו של סופר שכתבו מהודר ונאה.

הסיבה לכך היא שכתיבת ספר תורה היא מצווה שיסודה תוצאה, ואין יסודה במעשה של עבודת ה’ בכתיבה עצמה. לפי שיטתו האמורה לעיל, במצוות מעיל אלו לא נאמר הכלל של “מצווה בו” (כאמור לעיל, אין זו דעת ה’מגן אברהם’, לפיה הכלל נאמר בכל המצוות).

ספקות של חנוכה ב”מצווה בו”

בספר ‘תורת היולדת’ (פרק נד, סעיף ד) דן המחבר במקרה בו אדם – במקרה הנידון אישה השוהה בבית החולין אחרי לידה – אינו יכול להדליק נרות חנוכה במקום המועדף (סמוך לפתח או ליד החלון), אבל יכול לעשות כן בתוך הבית (בתוך בית החולים). האם עדיף למנות שליח להדליק במקום המועדף, או שמא עדיף לצאת ידי חובת הדלקה בעצמו במקום שנחשב ‘בדיעבד’?

הוא מכריע ששתי האופציות אפשריות, אך בהערת שוליים הוא מעדיף את מינוי השליח להדליק במקום המועדף, זאת על-פי דברי שו”ת דובב מישרים בנוגע המכריע (כאמור לעיל) שעדיף למנות סופר בעל כתב נאה לכתוב ספר תורה.

ב’מנחת אשר’ (קידושין מד) מעלה שלפי דעת התוספות, תיקון מצוות חנוכה עצמו מורה שיש להעדיף את ההידור בהדלקה על-פני קיום המצווה בעצמו. לדעת התוספות, דין מהדרין מן המהדרין הוא שידליק בעל הבית את נרות החנוכה (כמספר בני הבית) עבור כל בני הבית. כלומר, אין אנו מעדיפים את קיום המצווה על-ידי כל אחד ואחד (כל מי שחייב במצווה), אלא את ההידור של “נר לכל אחד ואחד”.

מנגד, אפשר לדחות שמצוות חנוכה שונה בכך, שכן המצווה אינה מוטלת על כל אחד ואחד, אלא חלה בעיקר על ה”בית” (“נר איש וביתו”). כיון שאין המצווה אישית, אלא מוטלת על הבית, ניתן לומר שלא יחול בה הכלל של “מצווה בו”, ומכאן שעדיף להדליק בדרך המהודרת ביותר, אפילו על-ידי שליח.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים