פרשת ויצא מביא אותנו לסיפור חייו של יעקב אבינו, השלישי והאחרון בשושלת האבות. בפרט, היא מתעדתאת שנותיו של יעקב אבינו בביתו של לבן, שם נשיו ילדו את בניו – אבותיו של שבטי ישראל לעתיד.
המפרשים מעלים כקושי את העובדה שיעקב אבינו נשא שתי נשים, בסתירה, לכאורה, לאיסור התורה נגד נישואין עם שתי אחיות. הם אינם מעלים כל שאלה ביחס לעובדה שיעקב לקח יותר מאישה אחת (או לקח ארבע), שכן אין בכך כל קושי: לפי דין תורה, ואפילו לפי דין התלמוד, אין כל איסור בכך.
בגמרא (יבמות סה, ב) השאלה עולה דיון, ושיטת רבה – שנפסקה להלכה – היא שאין בכך כל איסור, ובתנאי שביכולת הבעל לפרנס את נשותיו. עם זאת, ראוי לציין שהמנהג של ביגמיה (או פוליגמיה) לא היה רווח. בכתבי חז"ל כמעט ואין אנו מוצאים דוגמאות למי שלקח יותר מאישה אחת, ונראה שמונוגמיה – לקיחת אישה אחת בלבד – היה הנורמה המקובלת.
בערך בשנת ד' אלפים תש"נ (סביבת השנה 1,000 למניינם) תיקן רבנו גרשום מאור הגולה איסור על לקיחת יותר מאישה אחת. איסור זה, שנאסר בכוח ה"חרם", נקבץ יחדיו עם מספר איסורים נוספים: גירשוין כפויים (לתת גט בעל כורחה של אישה), קריאת מכתבים פרטיים של אחים, ועוד מעשים.
במאמר הנוכחי נתמקד בחרם רבנו גרשום ביחס ללקיחת יותר מאישה אחת (ביגמיה או פוליגמיה). האם החרם תקף לנצח, או שמא יש לו תאריך סיום? מניין התוקף לחרם, והאם הוא חל על כל קהילות ישראל? מה הסיבה שבגינה נתקן האיסור מלכתחילה?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
הסיבות לחרם
מפרשים ופוסקים רבים דנו בטעם שבגינו החרים רבנו גרשום ואסר את הביגמיה. להלן אחדים מביניהם:
- במרדכי (כתובות רצא, כפי שהובא בדרכי משה, אה"ע א, יא) כתב שהסיבה לאיסור היא לתועלת שלום הבית, וכלשונו: "משום קטטה". כן מבואר בדברי הר"ן בתשובה (שו"ת הר"ן סימן מח): שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם. ההנחה היא שכאשר ישנן יותר מאישה אחת בבית, אין מנוס ממריבות וקטטות, ומסיבה זו (אולי בשל ריבוי מקרים) החרים רבנו גרשום על כך.
- לדעת הרשב"א (הובאו דבריו בדרכי משה הנ"ל, אות ט) טעם התקנה היא לטובת הנשים. במצב של היתר לקחת כמה נשים, יש חשש הגברים יתנהגו שלא כהוגן עם נשותיהם, כאשר במידת הצורך תמיד אפשר להתחתן עם אישה נוספת. על-פי זה, כתב הרשב"א שבמצבים בהם מוטל על האדם לקחת אישה שנייה מדין תורה, אין תחולה לחרם (עי' בכך להלן).
- מהר"ם פדובה (שו"ת, סימן יד) כותב שהחרם נתקן מסיבות כלכליות—יציבותה הכלכלית של התא המשפטי, העשוי להתערער מתוך צורך האדם לדאוג ליותר מאישה אחת. כלשונו: "חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן, כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסיים והוא דאית ליה למיזיינינהי, ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי".
- החתם סופר (שו"ת חתם סופר, אבן העזר א, סימן א) מבאר שהאיסור על ביגמיה מכוון לחזק את האיסור על גירושין בעל-כורחה של אישה. אלמלא האיסור על ביגמיה, היו אנשים יכולים לעקוף את האיסור על גירושי אישה בעל-כורחה: הוא היה יכול להכניס אישה נוספת לתוך הבית, והעדפת השנייה הייתה מאליה דוחה את הראשונה. כלשונו: "ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים, הוה אמינא דר"ג הרי תיקן שתי תקנות… ונ"ל דהשניה תליא בראשונה – אחר שגזר שלא לגרש בע"כ, ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא שתי נשים, אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור".
- שו"ת אבני נזר (אבן העזר א, סימן ב), שמאריך בטעמים האמורים, מביא עוד שתי סיבות לתקנה. סיבה אחת היא למעט את הנאת האדם במצב ששל גלות וחורבן הבית (בשם שמן ששון). סיבה שנייה היא מחשש שמא ההיתר לישא שתי נשים יביא לידי תקלה שאח יישא את אחותו.
אופי האיסור
בדרכי משה (אה"ע א) מביא מחלוקת בין הפוסקים בנוגע למי שכבר היה נשוי משך עשר שנים או יותר, בלא שנפקד בזרע של קיימא. בנסיבות אלו קמה מצווה לגרש את אשתו ולישא אישה אחרת, שמא ייפד ממנה. כאשר מסיבה כלשהי אין אפשרות לאדם לגרש את אשתו, האם מותר לאדם לישא אישה על אשתו?
לאחר שמציין בכך מחלוקת בין הראשונים, מסיק בדרכי משה שכיון שיש בכך ספק ומחלוקת, הרי שמותר לישא אישה נוספת על אשתו. הסיבה לכך היא שלא מדובר באיסור תורה, או בתקנה שנתקנה מפני חשש לאיסור תורה, אלא באיסור שהתחדש בתקנה מאוחרת. כך נפסק ברמ"א (אה"ע א, י).
האבני נזר, בתשובה האמורה, כותב שעניין זה אף הוא שנוי במחלוקת. בניגוד לדעת הרמ"א, הנודע ביהודה, החתם סופר, ואחרים לומדים מדברי הר"ן כי אפילו במקום ספק, האיסור עומד בתוקפו.
האבני נזר מבאר ששאלה זו תלויה בטעם האיסור שתיקן רבנו גרשום. אם סיבת החרם היא מתוך חשש לשלום הבית, למצב הכלכלי של המשפחה, וכדו', אזי בוודאי שאין כאן אלא תקנת חכמים, וספקה לקולא. אבל אם התקנה קשורה לחשש מאיסור תורה, כגון מחשש שמא יישא אחיו את אחותו, ניתן להבין שיש להחמיר במקום ספק.
תוקפו של החרם
מפני מה חייבת הקהילה האשכנזית להקפיד על האיסורים שחידש רבנו גרשום?
הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן ח) מתייחס לשאלה זו, ומסביר שטעם הדבר הוא מפני שהעם קיבל על עצמו את האיסורים, ומסרו אותם דור אחר דור כהלכה מחייבת. מסיבה זו, כותב הרא"ש שהאיסורים מחייבים כמי "שניתנו מסיני".
לפי דבריו, תוקפן של תקנות רבנו גרשום הוא תוקף של קבלת רבים: כיון שהאיסורים התקבלו בקהילות אשכנז, הרי שהם מחייבים. נקודה זו חשובה במיוחד לאור הוויכוח על תוקף התקנות לאורך זמן, כפי שיובהר בסמוך.
סיבה אחת לערעור על תוקף התקנות היא שאלת המשך קיומן לאורך שנים – נושא שנידון בהרחבה על-ידי נושאי הכלים לטור ולשולחן ערוך (אה"ע א). על-פי דברי המהרי"ק, כותב הבית יוסף (אה"ע א; שו"ת בית יוסף, כתובות סימן יד) שתקנות רבנו גרשום אינם בתוקף כיום, שכן הם נמשכים רק עד לסוף האלף החמישי (1240 למניינם). על-פי הנחה זו, פוסק השולחן ערוך (אה"ע א, י) שאין כיום תוקף לאיסור.
הרמ"א חולק על פסק-הלכה זה, וכותב שהמנהג להקפיד על התקנות עדיין בתוקף. כן המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות ו, מא; שו"ת מהרש"ל סימן יד) כמו כן כותב בתוקף שהחרם עומד בתוקפו, ובפתחי תשובה (א, יט) כתב שכך הסכמת הראשונים.
בנוסף לשאלת תוקף האיסור לאורך זמן, מביא הבית יוסף בשם הרשב"א שלא נאמר האיסור אלא במקומות גיאוגראפיים מסוימים, ולא נאמרה התקנה ב"כל מקום". הוא מוסיף לומר שהאיסור לא התפשט, ואפילו בפרובנס הסמוך לצרפת לא שמענו על האיסור, ומסיים שתלמידי חכמים בספרד נוהגים לישא יותר מאישה אחת, ואין מי שחש לאיסור.
מכאן טעם נוסף להוראת השולחן ערוך לפיה התקנה אינה תקפה ביחס לקהילות ספרד.
מקרים מיוחדים: היתר מאה רבנים
במקרים אחדים תקנת רבנו גרשום אינה תקפה, ומותר לאדם לישא אישה על אשתו.
הרמ"א מזכיר את הכלל בנוגע לאישה שחלתה במחלה נפשית, או מקרים נוספים בהם לא ניתן לגרש אישה. השולחן ערוך פוסק שבמקרים אלו, מתירים לאדם לקחת אישה על אשתו (אה"ע א, י). הבית שמואל מביא בשם הב"ח שהיתר זה דורש חתימה של 100 רבנים, כאשר ההליך נעשה על-ידי בית דין של גדולי הדור. כמו כן על האיש להפקיד את סך הכתובה והנידוניה לצד ג'.
בשו"ת אחיעזר (א, י) כותב שבנסיבות מסוימות – בפרט במקרה של אישה 'מורדת' שאינה מסכימה לחיות ביחסי אישות עם בעלה – אין צורך עקרוני לקבל היתר מאה רבנים, ומותר לאדם לישא אישה על אשתו בלי היתר מיוחד. ואולם, הוא מסיק שהמנהג הרווח הוא שגם במקרים אלו, יש להצריך היתר חתום על-ידי מאה רבנים.
בשאלה של איזה איסור עדיף להתיר – האיסור (על-פי החרם) על גירושי אישה בעל-כורחה או האיסור של ביגמיה, כתב הנודע ביהודה (קמא, אה"ע א) שיש להקל באיסור ביגמיה, ולא בגירושין בע"כ. הוא מוכיח הלכה זו מתוך העובדה שהאיסור על ביגמיה קצוב בזמן, ואילו האיסור על גירושין בע"כ אינו קצוב.
ההלכה בארץ ישראל כיום
הדיון האמור מעלה את השאלה של הלכת החרם בארץ ישראל כיום.
עבור הקהילה האשכזית, אין בכך כל ספק: כיון שאכנזים קיבלו את האיסור על עצמם מדור לדור, וכך ממשיכים להקפיד עליו, הרי שהוא עדיין בתוקף מלא. כאמור לעיל, העובדה שמקפידים על המנהג היא עצמה הוכחה לתוקף האיסור.
עבור בני עדות המזרח, כותב הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ז, סימן ב) שעקרונית, על בני עדות המזרח ללכת אחר הוראת השולחן ערוך, כך שאין צורך להקפיד על חרם דרבנו גרשום. ואולם, הוא מוסיף מיד שהמנהג הרווח הוא לכלול בשטר הכתובה תנאי לפיו אסור לבעל לישא אישה על אשתו.
הוא ממשיך להבהיר שתנאי זה, שתוקפו מכוח שבועה, אינו תקף במקום שיש מצוות לישא אישה אחרת, כגון במקרה האמור שלא זכה אדם לזרע של קיימא תוך עשור. בנסיבות אלו, הוא מוסיף שראוי לבית הדין ולרבנות הראשית להנפיק אישור לאדם לישא אישה נוספת, שכן אישור זה הינו תנאי חוקי לפי חוק מדינת ישראל להתיר ביגמיה.
גם בנסיבות אלה, רבים מצריכים היתר מאה רבנים, והמנהג הרווח להקפיד עליו גם בזאת.
