פרשת ויצא – מעשר כספים: עיקר גדרו וחובת הפרשה

א' כסלו ה'תשע"ו

על דברי הפסוק, “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”, מביאים בעלי התוספות מדרש: “יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון”. תקנה קדומה זו אינה מופיע בתלמוד, ואף לא מצאנו כן במדרשים לפנינו. אולם, מצאנו בכמה מקומות שדרשו חז”ל את דברי יעקב אבינו בהקשר של נתינת מעשר כספים. ננצל את ההזדמנות לעסוק בכמה יסודות במצוות נתינת מעשר כספים.

עיקר דין וסגולת מעשר כספים

עיקר דין מעשר כספים התבאר במסכת תענית (דף ט, ב), שם דרשו חז”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר“. התוספות (שם, ד”ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה, שכן לשון הפסוק העוסק ב”תבואת זרעך”, אלא למֵדים מייתור הלשון (“את כל תבואת זרעך”) שכל הכנסה חייבת במעשר: “ריבית [שמלווה לעכו”ם] ופרקמטיא [מסחר], וכל שאר רווחים”. ואכן זכה יעקב אבינו ע”ה ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה’ ייתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): “ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”.

הגמרא אינה מבארת למי יש למסור את המעשרות, ומצאנו לכך ביאור נוסף במדרש תנחומא (פרשת ראה, סי’ יח): “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים ((ביטוי לאלו העוסקים במסחר.)) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה“. מכאן שעיקר חובת מעשר כספים הוא להפרישם לצורך עמלי תורה. אולם, להלכה בוודאי שחובת מעשר כספים מתקיימת גם בנתינה לעניים, כמו שפסק הרמ”א (יו”ד סימן רמט, סעיף ב) בשם מהרי”ל (הלכות ראש השנה, אות ג): “והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים“.

לדעת הש”ך (שם), מותר אפילו להשתמש בכספי מעשר לצורך מצווה, כגון לארגונים העוזרים לחולים, וכד’, ולא רק לעניים ממש, ובתנאי שהפרשת הכספים הייתה על דעת כן, ולא לשם עניים בלבד (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד, סימן רלא, וברכ”י, סימן רמט, ס”ד). אולם, חשוב להדגיש שעיקר המעשרות נועדו לעניים, ולעמלי תורה בפרט, ולכן אין להשתמש לצורכי מצווה שונים בקביעות ממעשר הכספים.

נסיים פרק הקדמה זו באזכור גודל זכות מעשר כספים, שכפי שאמרו חז”ל, מבטיח לנותן כדין (ומדקדק בשיעור מעשר) עשירות ((לדעת הגר”א, הבטחת עשירות מותנית בנתינת חומש, ולא מעשר.)). רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור, מביא מדרש נוסף בעניין חיוב המעשר: “לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית, ומכל מה שיבוא לידו בשום עניין בעולם, ובזה מולחו לממונו [ביאורו על פי הגמרא בכתובות (סו, ב) ‘מלח ממון חסר’, שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים“. גם המקובלים האריכו בסוד הגדול שיש בנתינת מעשר, כמו שהביא בספר אהבת צדקה (פרק ד, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי), “וזכות המעשר דוחה כל הקליפות”. גם החפץ חיים רמז לזה בספר אהבת חסד (ח”ב, סימן ב, סעיף ז).

לנסות את הקב”ה

הגמרא (תענית ט, ב) לומדת דין ייחודי בנוגע לנתינת מעשר. על אף שאסור לנסות את הקב”ה בכל דבר, שנאמר (דברים ו, טז), “לא תנסו את ה’ אלוקיכם”, מכל מקום במצוות מעשרות מותר לנסות את הקב”ה. כלומר, מותר לאדם לעשר את יבולו (ואת ממונו, וראה בסמוך), ולבחון בכך את הקב”ה אם אכן יתעשר.

אף שהפסוק במלאכי נאמר לעניין מעשר תבואה, מכל מקום האור זרוע בהלכות צדקה (סי’ יג) מביא הדין הנ”ל לעניין צדקה, ומכאן שסובר שמותר לנסות את הקב”ה במעשר כספים. וכן כתב בספר חסידים (סי’ קמד): “גדול הפרשת מעשר שאמר הקב”ה בחנוני… אותו מעשר הוא מעשר עני לתת לעניים מעשר מכל מה שירוויח אדם, הן בריבית והן בלהשכיר את עצמו” ((כן כתב גם רבינו יונה, בספר היראה; וכן פסק החפץ חיים, ספר אהבת חסד, ח”ב, יח.)). וזה שלא כדעת שאלת יעב”ץ (ח”א, סימן ג, וראה גם בפתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק ב), שלדעתו לא הותר לנסות את הקב”ה אלא במעשר תבואה, ולא במעשר כספים.

הטור בסי’ רמז סובר יותר מכך, שבכל נתינת צדקה מותר לנסות את הקב”ה, ולא רק במעשר כספים. הבית יוסף חולק עליו בזה, שלא נאמר דין זה רק במעשר כספים, ולא בכל צדקה, ושתי הדעות הובאו ברמ”א (יו”ד סימן רמז, סעיף ד). הערוך השולחן (שם, סעיף ו) מכריע כדעת הטור, והוסיף ראיה מהחוש: “ולענ”ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר”.

הפרישה (סי’ רמז, אות יב) מביא מדברי המהרש”ל שההיתר לנסות במצווה זו הוא מאחר וההבטחה שיתעשר היא ודאית, אין זה בגדר ניסיון כלל. לאור זאת יש להדגיש שכל מה שהותר לנסות את הקב”ה במעשר הוא רק בנוגע לעשירות. בנוגע לשאר טובות, לא נאמר היתר לנסות את ה’ (פתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק א).

גם החפץ חיים הסיק שמותר לנסות את הקב”ה בעניין מעשר כספים, ולא רק בעניין מעשר תבואה.

גדר חובת מעשר כספים

האם גם עני – כגון בן ישיבה שנתמך על-ידי הוריו, או עני המתפרנס מקופת הצדקה – חייב במעשר כספים? תשובת שאלה זו תלויה בהגדרת החובה של נתינת מעשר. מצאנו בכך שלש שיטות חלוקות.

מדברי התוס’ בשם הספרי (הובאו דבריהם לעיל), מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא, כמו שמשמע מדברי המדרש תנחומא הנ”ל שהזכיר רמז למעשר כספים מן התורה.

מאידך, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר. הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח, וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו ((ומדייק כן הט”ז מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א, שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. וכדעת הב”ח והבית מאיר כתבו כמה פוסקים: כן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (סי’ פו), ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ עד), שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. וכן דעת שו”ת פני יהושע (סי’ ג), ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (סי’ רלא) בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א (סי’ רמט סעיף א). וכן נראה דעת האהבת חסד (ח”ב פרק יט), וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”ב), בברכי יוסף (סי’ רמט אות יח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”י סי’ פה), שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)). רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג.

ונפקא מינה לשאלה הנ”ל באדם שאין לו כדי פרנסתו. כי לפי הדעה שגדר מעשר כספים הוא מנהג, נמצא שיסודו שיעור בנתינת צדקה, כדברי הרמב”ם (הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ה) ששיעור מעשר הוא מידה בינונית בצדקה (וכ”כ בשו”ע, סימן רמט, ס”א), והרי עני פטור מן הצדקה (ראה ש”ך סי’ רמח, ס”ק א). אבל לפי הדעה שמעשר כספים הוא חיוב, מעין חיוב מעשר עני, אזי גם עני יהיה חייב בנתינתו, שהרי אפילו עני שבישראל חייב במעשר עני.

להלכה, מי שאין לו כדי פרנסתו ברווח, אינו חייב במעשר, כמבואר ברמ”א (סי’ רנא, סעיף ג) ש”פרנסת עצמו קודמת לכל אדם” ((אולם בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א, יו”ד סימן תקס) כתב בשם הגרי”ז מבריסק שיש לעני להפריש מעשר, אלא שייקח את המעשר לעצמו: “שכל מי שמצבו דחוק עד שזקוק לעזרה מאחרים, ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק בדוחק עם בני ביתו, אינו צריך ליתן מעשר, רק ייקח לעצמו את כסף מעשרו”. ומסיים שם: “ויש אומרים משמו של החזון איש שאף דמדינא פטורים, מכל מקום לא יפסידו מנתינת מעשר, כי מה שמרוויח ממניעת נתינת המעשר הולך לריק ברופאים או שאר הוצאות שאינם לפרנסתו”. וראה מש”כ בספר אורחות רבנו בשם הקהילות יעקב שגם בן ישיבה שנתמך חייב במעשר, ולכן יעץ שלא יזכה בן ישיבה בכסף הניתן לו לצרכיו, בשביל שלא יתחייב במעשר. וכן הביא הגר”ח קנייבסקי בשם החזון איש (דרך אמונה, הלכות מתנות עניים פ”ז, ציון הלכה ס”ק נח).)).

מעשר כספים על ירושה ומתנות

בעניין איזו הכנסות חייבים במעשר כספים, מצאנו התייחסות מפורשת בדברי רבנו יונה, שכתב כי יש חיוב מעשר “מכל דבר שמשתכר, הן ללמד, הן לכתוב, הן לעשות מלאכה, או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה, או בכל ענין שיהיה, הן כסף הן שוה זהב – מן הכל יפריש מעשר“. בהתאם לכך, כתב בפתחי תשובה (סי’ רמט ס”ק א) בשם השל”ה שצריך ליתן מעשר מן הירושה, גם אם אביו היה נזהר כל ימיו במעשרות. וכן פסק האהבת חסד בשם אליה רבא.

גם במתנות, חייב המקבל לתת מעשר, גם אם כבר הפריש הנותן מעשר מן המתנה. כך פסק הט”ז (סי’ שלא, ס”ק לב) לעניין נדוניה: “אטו יש חיוב על הממון כאן, דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר, והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו הא-ל יתברך”. לאור זאת, הרי שגם חתן וכלה שקיבלו כסף מההורים עבור נדוניה צריכים להפריש מעשר.

אולם, בנסיבות מסוימות, מצאנו שהנותן מתנה לחברו יכול להפריש מעשר פעמיים, ולהתכוון לפטור את המקבל. כן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניה שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא נתנו לחתן להפריש בעצמו. הסיבה לכך הייתה משום שהמפריש מעשר מתחייב להפריש גם אחר כך מדין נדר, כמבואר בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”א בשם השאלת יעבץ, ח”א, סי’ ו), ולא רצו שיתחייב החתן בהפרשת מעשר מדין נדר ((היתר זה מבוסס על הגמ’ בנדרים דף לו ע”ב שאדם יכול לתרום מפירות שלו כדי לפטור פירות טבל של חברו, והטובת הנאה הוא של התורם. בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”ב סי’ קיב כתב שאין המקבל יכול להסתמך על המעשר שהנותן נתן רק אם הנותן נתן את המעשר כדי לפטור אותו, אבל אם נתן צדקה בסתם, אינו יכול להתנות לאחר מכן שתחשב לפטור את המקבל ממעשר, שכדי לפטור אחרים צריך דעת מפורשת לזכות עבורם.)).

בנוסף לכך, אם נותן המתנה מחה במקבל שלא ייתן צדקה, כדי שלא יצטרך לתת לו יותר וכדומה, אין המקבל רשאי לתת צדקה מכסף זה. כן כתב בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קיב) במי שנתן סכום כסף לחתנו כדי שיוכל ללמוד ללא דאגות פרנסה, והבטיח לו להוסיף עוד כפי הצורך, והחתן ביקש להפריש מעשר מהכסף שקיבל, וחמיו מעכב בטענה שעל ידי זה יצטרך לתת לו יותר. והשיב שהחותן יכול לעכב על חתנו, שהרי הקפיד שחתנו לא ישתמש בכסף רק לפרנסתו, שהרי לשם כך נתן לו את הכסף. כיון שהנותן הקפיד על כך, נחשב הדבר כאילו התנה כן, ונותן מתנה יכול להגביל מה ייעשה במתנה, כמבואר בשו”ע (חו”מ סי’ קיא, סעיף ג). גם בספר אורח צדקה (עמוד שסד) מביא שהגר”נ קרליץ סובר שאם הנותן מקפיד, אסור לתת מן המתנה לצדקה.

מתנת או ירושת שווה כסף

האם יש חובת הפרשת מעשר כשמקבל אדם מתנה או ירושה של שווה כסף, כגון דירה או חפצים? לדעת החזו”א, וכך נקטו רוב הפוסקים, התשובה לכך היא בשלילה (דרך אמונה, הלכות מתנות עניים, פ”ז ס”ק כז, בשם החזון איש; ס’ ארחות רבנו, ח”א, עמוד שצו, בשם מרן הסטייפלר בשם החזון איש). הטעם לכך (אורחות רבנו, שם) הוא משום שמעשר עני אינו אלא שיעור במצות צדקה (ראה לעיל, מה שנתבאר בזה), ואין אדם חייב למכור מנכסיו כדי לתת צדקה. לפי זה, נמצא שאם מכר את המתנה שקיבל, יצטרך ליתן מעשר ((ראה עוד בספר באורח צדקה, עמוד שע, טעם אחר לפטור מעשר כספים ממתנות שאינן של כסף.)). מנגד, יש סוברים שצריך ליתן לצדקה עשירית משוויו של כל מתנה (ראה יוסף אומץ, פרק הצדקה; וכן נקט הגרש”ז אוירבך, בתשובה שהודפסה בקול התורה, גיליון לט).

דוגמא נפוצה לדין זה היא הורים שקונים דירה עבור זוג צעיר. לדעות המקלות הנ”ל, אין הילדים צריכים לתת עשירית שווי הדירה לצדקה, וכן המנהג (שו”ת שבט הלוי, ח”ה, סימן קלג, אות ז). בנוסף לכך, לדעות אלו, אפילו אם ההורים נתנו לילדים את הכסף כדי שיקנו דירה בעצמם, אינם צריכים להפריש מעשר מהכסף שקבלו, אלא שעדיף שיכוון המקבל שלא יזכה בכסף, אלא יקנה את הדירה בשליחות הנותן (אורחות רבנו, ח”א, עמוד שצו). ולפי הדעות המחמירות, יש לרשום שווי עשירית הדירה, ויתנו את הכסף כשיזדמן להם מספיק כסף בנוסף למה שצריכים לפרנסתם.

כך גם המקבל תלושי קניה לקנות בהם דבר מסוים, או כרטיסיה לאוטובוס, וכדומה, אינו צריך להפריש מעשר לפי הדעות המקלות. אולם, מצאנו חידוש בספר חוט השני (הל’ יו”ט וחוה”מ, עמ’ שנא), שאם קיבל תלושים לרשתות מזון וכדומה, צריך להפריש מעשר, מאחר שיכול לקנות בהם מה שחפץ, ואינו מוגבל לשום דבר מסוים.

המוצא אבידה

בדברי ר’ יונה שהובאו לעיל, ראינו שגם המוצא אבידה (של כסף) חייב בהפרשת מעשר, ככל רווח ממוני שאדם מרוויח. בהקשר זה, מצאנו חידוש גדול בדברי ההפלאה (כתובות נ, א) הסובר שלא רק מי שמוצא אבידת כסף של חברו חייב במעשר כספים (וכדין מקבל מתנה), אלא שאף המאבד עצמו, אם מוצא את אבידתו לאחר שכבר התייאש, חייב להפרש ממנה מעשר. וכן כתב לעניין מי שהתייאש מגביית חוב, ושוב הצליח לגבותו, שחייב במעשר כספים. להלכה, חידוש זה צ”ע (ראה בהלכות צדקה של הגר”י פליישמן שליט”א, גיליון 5, הערה 25), ובנוגע לפיצויים מגרמניה פסק הגרש”ז אוירבך (הובאו דבריו בס’ באורך צדקה, עמוד שכד) שאין חובת מעשר עליהם.

ישנם דינים רבים שהלכות מעשר כספים שלא נגענו בהם. דין הפרשת חומש נלמד אף הוא מיעקב אבינו, שנאמר בפסוק “עשר אעשרנו”, כלומר פעמים עשירית (כתובות נ, א), ונודע מכתבו של הגר”א לבני משפחתו, שהפציר בהם לתת חומש מנכסיהם לצדקה. ההלכות הנוגעות לנתינת חומש כרוכות בעיקר הלכות צדקה, ולא נאריך בהן כעת. בנוסף, הלכות רבות נאמרו באופן החישוב של מעשר כספים, ובאיזה הוצאות ניתן לנכות מהסכום. ותחום נוסף של הלכות מעשר כספים נוגע לצרכים שמותר למסור עבורם את המעשר שהופרש. עניינים אלו, ושאר דיני מעשר כספים והלכות צדקה, התבארו בסדרת הלכות צדקה של הגר”י פליישמן שליט”א, שניתנת להורדה דרך האתר, www.din.org.il.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים