“כי בכל כוחי עבדתי” – מוסר העבודה בהלכה

הרב יהושע פפר
א' כסלו ה'תשע"ו

בפרשת ויצא אנו למדים אודות עבודת יעקב אבינו כרועה צאן אצל לבן הארמי – עבודה שנמשכה קרוב לעשרים שנה. תמורת עבודתו בשבע השנים הראשונות, קיבל יעקב בשכרו את לאה, בתו הבכורה של לבן, לאשה. תמורת עבודת שבע השנים שאחריהן, זכה יעקב לשאת את רחל, שאליה התכוון לכתחילה; ותמורת עבודתו בשש השנים האחרונות, קיבל חלק מצאן לבן.

חרף תיאורו של לבן הארמי כאדם רמאי, מקפיד יעקב לעבדו בנאמנות, כלשונו לשתי נשותיו בעת שהחליט לעזוב את בין לבן: “ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן” (בראשית לא, ו).

יעקב חוזר על הדברים בפירוט יתר כשהוא מדבר עם לבן עצמו, לאחר שברח מביתו: “זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכֵּלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך – אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביום אכלני חֹרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעלי” (בראשית לא, לח-מ).

יעקב אבינו מהווה אפוא דוגמה ואבטיפוס למוסר עבודה יהודי. כך אנו למדים מדברי הרמב”ם (הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז): “כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן… וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה , שנאמר: ויפרץ האיש מאד מאד” (כך נאמר גם ב’שולחן ערוך’, חושן משפט, סימן שלז, סעיף כ).

במאמר זה נעסוק בפנים ההלכתיים של “מוסר עבודה” היהודי. מהי חובת עובד כלפי מעסיקו? באיזה מובנים מכירה ההלכה בחובה זו? באיזה צרכים או עניינים אישיים ניתן להתעסק בתוך יום עבודה? על שאלות אלו, ועוד, נעמוד בהמשך הדברים.

הכרת ההלכה ב”מוסר עבודה”: ברכת המזון

עד כדי כך חשובות נאמנות העובד למעבידו והתמסרותו לעבודה בעיני ההלכה היהודית, שהן דוחות אפילו חיובים דתיים של העובד. כך מדגיש הרמב”ם באותה הלכה: “הרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה”.

יסוד הדברים עולה מתוך דברי הגמרא (ברכות טז, א): “והתניא: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע, ומתפללין, ואוכלים פתן, ואין מברכים לפניה – אבל מברכין לאחריה שתים. כיצד? ברכה ראשונה כתקונה, שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ”.

כלומר, כשהעובד אוכל את סעודתו בזמן העבודה (כשמותר לו לעשות כן), עליו לקצר בברכת המזון, ולא יברך את הברכה הרביעית. כמו כן, אינו מברך ברכה ראשונה על הפת, ואת הברכה השלישית של ברכת המזון עליו לכלול בברכה השנייה. לפי דעת התוספות (שם), תקנת החכמים עבור העוסק במלאכתו עוקרת מצווה דאורייתא של ברכת המזון, שכן כל הברכות נלמדו מפסוקים. אולם, ה’בית יוסף’ (אורח חיים קצא) מבאר את כוונת חז”ל שלא עקרו מצוות התורה, ורק מצוות דרבנן – הברכה לפני אכילת הפת, וכן ברכה רביעית שהינה תקנה דרבנן.

וכך נפסק ב’שולחן ערוך’ (או”ח קצא, א): “פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בברכת המזון, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית. כיצד – ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכה הארץ וכולל בה בונה ירושלים, וחותם בברכת הארץ. ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל”.

למעשה, ממשיך ה’שולחן ערוך’ ופוסק שבימינו אין להקפיד על הלכה זו (שם, סעיף ב): “והאידנא, לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים, שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם”.

עם זאת, מכלל הדברים למדנו גודל הקפידה שהקפידו חכמים על מוסר העבודה: אפילו אותם רגעים של ברכת המזון, אין לבזבז אם יש בכך פגיעה בעבודה עבור המעביד.

תפילת העובד

כיוצא בזה אנו מוצאים לגבי חובת התפילה. למרות שבדרך כלל חייב אדם להתפלל בציבור, וכמובן שחייב להתפלל את נוסח התפילה המלא, בנוגע לפועלים נפסקה הלכה שיש לעובד לקצר בתפילתו כדי שלא יפסיד את זמן עבודתו אצל מעבידו.

ב’שולחן ערוך’ (אורח חיים קי, ב) פסק שבמקום תפילת ‘שמונה עשרה’ המלאה, יש לפועל להתפלל תפילת ‘הביננו’ – נוסח המקצר את כל התפילה לקטע אחד: “הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית … אם נותן להם שכר, מתפללין הביננו”.

אולם, גם כאן נפסקה הלכה שכיום, אין המנהג להקפיד על כך: “והאידנא, אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם,  שיתפללו שמונה עשרה”.

ב’משנה ברורה’ (ס”ק יב) מרחיב את הכלל: “והוא הדין [שיתפלל] כל נוסח התפילה כשאר כל אדם. וכתב ה’לחם חמודות’ דהוא הדין שמותרים לילך לבית הכנסת להתפלל בעשרה, ואיין ב’מגן אברהם’ דזה דווקא במקום שאין דרך בעלי בתים להקפיד בכך. ומכל מקום אין יורדין לפני התיבה – כן כתב ‘פרי מגדים’ – וב’פרי חדש’ איתא דהאידנא יורדין גם כן לפני התיבה, ונראה לי דאין להחמיר אם על-ידי זה לא יתאחר הזמן יותר”.

הכלל, אפוא, הוא שהנאמנות למעביד דוחה חובות הלכתיות אלו, אך הדבר תלוי בדעתו של המעביד ובקפידתו על זמן התפילה.

לעמוד בפני תלמיד חכם

נזכיר הלכה נוספות, המופיעה אף היא בגמרא, לפיה נאסר על העובד להפסיק את עבודתו כדי לעמוד לכבודו של תלמיד חכם: “אין בעלי אומנויות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם” (קידושין לג, א). בתוספות (שם) הציעו לכך שני פירושים, כשהפירוש השני הוא שהעוסק במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד לכבודם של תלמידי חכמים, מפני החשש מגזל מעבידו.

כפירוש הזה נפסק ברמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה ב), וכך נפסקה הלכה ב’שולחן ערוך’ (יורה דעה רמד, ה): “אין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקים במלאכתן. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו, אינו רשאי”. ב’כנסת הגדולה’ הוסיף שאפילו בפני רבו המובהק אין העובד חייב לקום כשעוסק במלאכתו.

למרות שמדובר על הפסקה קצרה בלבד, ולמרות שמדובר על חובה הלכתית, חל איסור על העוסקים במלאכתם לעמוד בפני תלמידי חכמים. למרות שהדבר אינו מוזכר ב’שולחן ערוך’, נראה שאין להקפיד אף על הלכה זו בזמן הזה, שכן אין דרכם של מעבידים להקפיד בכך.

נאמנות העובד מחוץ לשעות העבודה

חובת העובד להיות נאמן למעבידו מחייבת אותו גם מחוץ לשעות העבודה. הדוגמה המרכזית לכך היא עבודה אצל שני מעבידים, אצל האחד ביום ואצל האחר בלילה, באופן שהעובד מגיע לעבודה (בפועל, לשתי העבודות) כשהוא תשוש. על כך נפסק בתוספתא (בבא מציעא ח, ב) כי “אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. הלכה זו נפסקה ברמב”ם (שכירות יג, ו) וב’שולחן ערוך’ (חו”מ שלז, כ).

לשון ההלכה מתאימה לתנאיי העבודה שהתקיימו בימי המשנה והתלמוד, בהם האדם היה עובד מן הבוקר עד הערב, באופן שברור כי עבודת לילה הייתה מזיקה לתפקודו בעבודת היום. כיום, יש לומר שהלכה זו תיבחן לפי תנאיי העבודה הספציפיים של אותו העובד, ולפי יכולתיו האישיות. הכלל הוא שאסור לעובד לקבל על עצמו עבודות נוספות באופן שאלו תגרענה מיכולת תפקודו בעבודתו האחרת.

לעניין זה ראיתי בספר ‘פתחי חושן’ (פרק ז, הערה כז) שמה שאין לפועל לעשות מלאכה בלילה היינו דווקא בקביעות, או לעיתים קרובות, אבל לא במקרה או מסיבה מיוחדת, שכן מן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, מפני שכן דרך העולם (עיי”ש שהביא מקורות לכך). כאמור, בפועל הכל תלוי במנהג המקום ובנסיבות הפרטיות של כל מקרה ומקרה.

נוסף על זו, על העובד לשמור על מצבו הגופני והנפשי באופן שלא יזיק לקיום חובותיו כלפי המעביד. כך נאמר בתוספתא (שם): “לא יהא מרעיב ומסגף את עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית” . הלכה זו נפסקה אף היא ברמב”ם (שם) וב’שולחן ערוך’ (שם), והיא מלמדת על מרכזיות המחויבות כלפי המעביד בחיי הפרט.

בירושלמי (דמאי ז, ג) מסופר על ר’ יוחנן, שראה מלמד תינוקות שהיה חלוש. כשנתברר לר’ יוחנן שחולשתו של אותו אדם באה לו בגלל צומו, נזף בו ר’ יוחנן, וקבע הלכה שאסור למי שעובד לצום (למעט צומות שקבעו חז”ל כימי צום), משום שלא יוכל לעבוד כהלכה (עי’ ב’מגן אברהם’ סימן תקעא, ס”ק א). הדברים אמורים במיוחד במלמדי תינוקות שעבודתם עבודת קודש היא, ומי מהם שעושה כן הרי הוא בגדר “עושה מלאכת ה’ רמיה” (ירמיהו מח, י; עי’ רמ”א, יו”ד סימן רמה, סעיף יז; או”ח סימן תקעא, סעיף ב).

עם זאת, כתב ב’ערוך השולחן’ (יו”ד שם) שעדיין יש למלמדים לקום באשמורת הבוקר כדי לומר סליחות אך באופן זה יש להם להשגיח ללכת לישון מוקדם כדי שיהיו ערניים למלאכת הקודש.

יושר העובד ויושר המעביד

חשוב להדגיש שחובתו של העובד לסטנדרטים גבוהים של מוסר עבודה אינה מותנית במוסריות או אי-מוסריות של המעביד. אם המעביד הוא רמאי, אין פירושו של דבר שמותר לעובד לנהוג אף הוא ברמאות. אמנם, אסור לכל צד לנהוג ברמאות, אך העובדה שצד אחד נוהג באיסור אינו מתיר לצד השני לחרוג אף הוא מגדרי ההלכה – למעט מקרים מיוחדים בהם רשאי הקרבן לרמאות להוציא את הגניבה מיד הגנב.

עיקרון זה נלמד מעבודתו של יעקב אבינו אצל לבן הארמי, שהרי אמר יעקב לנשותיו, בנות לבן: “ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי, והחליף את משכורתי עשרת מונים” (בראשית לא, ו-ז). למרות שרימה לבן את יעקב פעמים רבות, יעקב נשאר נאמן אליו, ועבד את לבן בכל כוחו.

בהקשר הזה ראוי להביא את דברי גמרא (ברכות ה, ב) – שאמנם מתייחסים לחובת המעביד כלפי העובד – בעניין חביות היין שהחמיצו לרב הונא. כששמעו שהחמיצו לרב הונא ארבע מאות חביות יין, נכנסו אליו חכמים, והעירו לו שעליו לפשפש במעשיו – שמא יש פגם בהתנהגותו, ובשל כך נענש מן השמים. רב הונא ביקש שאם מי מהחכמים יודע על פגם כזה, שיאמר לו זאת, והם ענו ששמעו עליו שאינו מקיים את חובותיו כלפי פועליו. רב הונא, שהיה מודע לכך, טען שהרי הפועלים גונבים ממנו בשווי העולה על המגיע להם: “אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה – הא קא גניב ליה כוליה!” על זאת ענו לו חכמים: “היינו דאמרי אינשי: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים” – גם מי שגונב מן הגנב, טועם טעם גנבה, ובכך הוא פוגם בנפשו.

הגמרא מסיימת שרב הונא קיבל על עצמו את דבריהם, ובדרך נס הפך החוץ ונהפך בחזרה ליין (לפי גרסה אחרת, התייקר החומץ ונמכר בדמי יין).

עיסוק נוסף בתוך העבודה

מכלל הדברים יש לדון בשאלה עד כמה מותר לעובד לעסוק בצרכיו האישיים תוך כדי עבודתו. גם לעניין זה ישנה התייחסות בעבודת יעקב אבינו, שכן בתקופה השלישית של עבודתו היה ליעקב צאן משלו. כדי שלא לפגוע בעבודתו, מסר יעקב את צאנו לבניו לרעותו, ונמנע מלרעותו בעצמו, כדי שלא ייגרע את עבודתו עבור לבן. על כך נאמר במדרש (מדרש הגדול, בראשית, ירושלים תשל”ה, עמ’ תקמו): “שאין השכיר רשאי לעשות לעצמו מלאכה עם מלאכת בעל הבית”.

כמו כן, נאמר בתוספתא (ב”מ פרק ד, הלכה ז) שאין לפועל לעסוק בעיסוק נוסף בתוך עבודתו, באופן שעיסוק זה יפריע למלאכתו: “המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר – אם היה אומן לא יעסוק באומנתו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו”. כך נפסק להלכה ב’שולחן ערוך’ (חו”מ סימן שלג, סעיף ה).

כמו בדיני ברכת המזון ותפילה, גם בעניין זה הכלל המעשי יהיה תלוי במנהג המקום, וכמו כן בהנחיות הספציפיות של המעביד. דוגמה טובה לכך היא השאלה של שיחות טלפון פרטיות במקום העבודה. ברי שחובת הזהירות של העובד כלפי המעביד אינה מאפשרת לו לבלות את זמנו בשיחות טלפון פרטיות. מנגד, דומה שהמנהג הכללי הוא שאין המעביד מקפיד על שיחת טלפון קצרה בין בעל ואשתו ובין אב ובנו, ובתנאי שאין בכך הפרעה ממשית ליום העבודה (עי’ בס’ ‘שערי משפט’ (סילבר), עמ’ נז, הערה ה).

יש להעיר בכך שמי שיודע שקרובו או ידידו נמצא במקום עבודתו, וניתן להניח שהוא אכן באמצע העבודה, יימנע מלהתקשר אל קרובו או ידידו – למעט כמובן מקרים דחופים – ולא “יכשיל” אותו בהפרעה של יום העבודה. ב’ספר חסידים’ (סימן שי וסימן תתרח) אכן הורה כן – שאין לדבר עם מלמדי תינוקות או שאר פועלים בשעת מלאכתם, ואף לא לשבת לידם או ללכת אליהם כשעל-ידי זה יכול למעט ממלאכם.

סיכום

לסיכום, מן הראוי להביא את לשון ה’שולחן ערוך’ – הבנויים על לשון הרמב”ם שבה פתחנו – בסיכום הלכות הפועל (חו”מ שלז, כא): “מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן … וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כוחי עבדתי את אביכן; לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד”.

מסיפורו של יעקב אנו למדים שקיום החובה של עובד כלפי מעבידו אינו רק מחויב מתוך המוסר וההלכה, אלא יש גם “מתן שכרו בצדו”. החובה ליושר במקום העבודה אינה כמובן רק חובה כלפי המעביד; היא חובה, בראש ובראשונה, כלפי הקב”ה. דרך היושר היא אפוא אף הדרך להצליח – בזה ובבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים