חובת ההיוועצות בהוראת דין והלכה

הרב יהושע פפר
ט"ז חשון ה'תשע"ו

מקורות רבים מצביעים על מנהגו של הקב”ה להיוועץ עם הבריות בטרם יעשה דבר. המדרש קובע שכך היה הדבר כשנמלך באברהם לפני שהפך את סדום (תנחומא, וירא ז):

“למה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם? אמר רבי יהודה הלוי: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאוהבו במתנה. לאחר ימים נצרך המלך לקוץ מתוכה קורות, אמר המלך: אף על פי שהיה שלי ונתתיו לאוהבי, לא אקוץ אותם עד שאמלך באוהבי. כך הקדוש ברוך הוא, כיון שהעלהו לארץ ישראל… כשרצה הקדוש ברוך הוא להחריב חמשת כרכים הללו, אמר: איני מחריבן אלא מדעתו של אברהם… לפיכך לא החריבן עד שנמלך באברהם, שנאמר: “וה’ אמר, המכסה אני מאברהם” (בראשית יח, יז).

על דרך זו מבואר בגמרא (סנהדרין לח, ב): “אמר רבי יוחנן: אין הקב”ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה, שנאמר: ‘בגזרת עירין פתגמא, ומאמר קדישין שאלתא’ (דניאל ד, יד)”.

ברי שהיוועצותו של הקב”ה באחרים אינה נובעת מתוך הצורך להגיע להחלטה נכונה, אלא מתוך מידת הענווה, כמו שביאר רש”י בעניין דברי הכתוב “הבה נרדה ונבלה שם שפתם” (בראשית יא, ז): “בבית דינו נמלך, מענותנותו היתרה”. בפרשת בראשית (א, כו) מבאר רש”י שיש במנהגו זה של הקב”ה הדרכה לבני האדם לנהוג בענווה ולהיוועץ בזולת:

“‘נעשה אדם’ – ענותנותו של הקב”ה למדו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם… ‘נעשה אדם’ – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן”.

פעמים שנטילת העצה היא מידה טובה, ממידת הענווה, אך פעמים שיש בה אף חובה גמורה להתייעץ עם הגורם המומחה ביותר והמוסמך ביותר במקרה הספציפי. במאמר זה נעיין בדוגמאות שונות של חובת היוועצות והתייעצות שאנו מוצאים בהלכה. האם רב חייב להתייעץ ברב גדול הימנו? האם חובה זו קיימת בנוגע לדיין הדן בבית הדין? האם כמו כן חייב רופא להתייעץ עם רופא גדול הימנו?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

חובת הדיין להיוועץ בחכם גדול ממנו

חמורה במיוחד היא חובת הדיין להיוועץ בחכם גדול ממנו לפני שהוא פוסק את הדין, כלשון הגמרא (יבמות קט, ב):

“רעה אחר רעה תבוא… ולתוקע עצמו לדבר הלכה… בדיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכתא, ומדמי מילתא למילתא, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל [=בדיין שבא דין לפניו, והוא למד הלכה ומדמה דבר לדבר, ויש לו רב ואינו הולך לשאול אותו]”.

הלכה זו נפסקה ברמב”ם בזה הלשון (הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ח):

כל דיין שבא לפניו דין, והתחיל לדמותו לדין פסוק שכבר ידע אמיתו, ויש עמו במדינה גדול ממנו בחכמה, ואינו הולך ונמלך בו – הרי זה בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה. ואמרו חכמים: רעה על רעה תבוא לו. שכל אלו הדברים וכיוצא בהן מגסות הרוח הן, המביאה לידי עיוות הדין.

מכאן אנו למדים שחייב דיין הבא לפסוק את הדין להתייעץ עם הגדולים ממנו, וכל שאינו עושה כן עוון הוא בידו, והוא “בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה”, כלשון המשנה (אבות א, ז). בפרישה (חו”מ סימן י) מבאר שההימנעות מלהיוועץ היא בגדר גסות הרוח, לפי שהיא נובעת מהרגשת הדיין שאינו עלול לטעות.

מעניין לציין לדברי הראב”ן (יבמות עמ’ קכג), שכתב שהחובה להיוועץ עם גדולי החכמים נובעת מן האיסור על פסיקת ההלכה בפני רבו. כך ניתן להבין אף מדברי הרשב”א (שו”ת ח”א, סימן תצא). בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן סד) אף כתב שמאיסור הוראה בפני רבו יש לחייב את המורה לעיין בספרים טרם יורה הלכה (ועי’ להלן בעניין זה).

אך מלשון הרמב”ם (וכן לשון ה’שולחן ערוך’, כפי שתובא להלן) מבואר שלפי דעתו חובת ההיוועצות אינה נובעת מהאיסור על המורה לפסוק הלכה בפני רבו, אלא החובה נאמרה על כל ה”גדולים ממנו”. ב’ברכי יוסף’ (חו”מ י, ג) כתב לחדש שיש חובת היוועצות לא רק בגדולים הימנו, אלא אף בשווים לו בחכמה – וכמובן שלפי זה אין החיוב שייך להוראה בפני רבו, אלא למתינות וזהירות בדין.

על איזו הלכות חייב דיין להיוועץ?

הב”ח (חו”מ סימן י) מביא בשם ‘יש מי שכתב’ שחובת הדיין להיוועץ בחכם גדול ממנו חלה על כל דין שבא לפניו, אף אם כבר דן בעבר בעניין שמסכת העובדות בו דומה לזו שבדין שלפניו, ואף על פי שכבר נועץ בעניין זה בעבר, מפני שיש אפשרות שלא ישים לב להבחנות הדקות שבין המקרים, ולא יפסוק את הדין כהלכה.

מנגד, יש מי שאומר שחובת הדיין להיוועץ בחכם גדול ממנו מצומצמת רק לדין שהוא צריך להסיק בו מסקנות חדשות בהלכה, אף אם ביכולתו להסיקן מהלכות משפטיות קודמות, שבעניינן כבר נועץ בחכם גדול ממנו.

דרך זו עולה לכאורה מלשון הגמרא שמתייחסת למי שמדמה מילתא למילתא, וכן הוא לשון ה’שולחן ערוך’ (חו”מ סימן י, סעיף ב): “כל מי שבא לידו דין, ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו – הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה”. כך היא הדרך המקובלת להלכה, כמו שכתב ה’קצות החושן’ שם.

בהקשר זה יש גם לציין אף לדברי רש”י, שנחלקו הדעות בגרסתם הנכונה. לפי המהרש”ל (חכמת שלמה, שם) מפרש רש”י: “יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך, ומדמי מילתא למילתא”. לדבריו, האיסור קיים רק במקום שהמקרה הנידון אינו דומה כל כך לדין הידוע לדיין, ובכך נאמר איסור לדמות מילתא למילתא בלי להיוועץ. מנגד, לדעת הב”ח (הגהות, יבמות שם) דברי רש”י אינם מורים כן, שכן גרס: “יודע הלכה אלא דומה לדין הבא לפניו כל כך, ומדמי מילתא למילתא”.

כך יש להעיר שמדברי ר’ ירוחם (מישרים, נתיב א, חלק ב) מבואר שאין האיסור אלא במקום שהדיין מסופק: “דיין אינו רשאי לדון דבר מסופק אם יש תלמיד חכם בעיר קודם שישאלנו, כדי שלא לדמות דבר לדבר, אלא אם כן ברור לו כבוקר”. כאמור, לדעת הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ נראה שחובת ההיוועצות אינה תלויה בהיות הדיין מסופק להלכה, אלא בהיות הדין דבר חדש (ועי’ בשו”ת מהרש”ל, סימן לה, שכתב שחובת היוועצות קיימת בכל פסיקה שאינה על דבר פשוט).

יש להדגיש שלמרות חובת ההיוועצות עם גדולי החכמים, נושא הדיין אחריות גמורה על פסק ההלכה. מטרת ההיוועצות אינה כדי שיבטל את דעתו לדעת הגדולים הימנו, אלא כדי שיוכל לדון בדבר החדש עם גדולי החכמים ולהחליט, לאחר הדיון, אם דרכו דרך אמיתי היא אם לאו. החובה של היוועצות שייכת, כפי שלשון הרמב”ם מורה, לכללי הזהירות והמתינות בדין, וכיון שקיים הדיין כללים אלו, שוב רשאי לפסוק כפי שנראה לאמתו של תורה.

איזה דיין חייב להיוועץ?

חובת ההיוועצות חלה, לפי דעת כל הפוסקים גם על דיינים מומחים – ושלא כדעת שו”ת בית מרדכי (סימן עט), אשר לדעתו חובה זו נאמרה רק על דיין שלא הגיע להוראה; גם דיין מומחה ומנוסה חייב בהיוועצות בגדולי הדיינים כשבא לפסוק בדבר החדש. אך עדיין יש לדון: האם חובת ההיוועצות אינה חלה על כל אופן של דיון הבא בפני בית דין?

בשו”ת מהרש”ל (סימן לה) מבואר שחובת היוועצות של דיין חלה אפילו על מי ששני הצדדים קיבלו אותו עליהם: “ואם כן לפי זה אסור לכל מורה להורות ולדמות מילתא למילתא אם יש גדול במדינה, ואפילו קבלו עליהם שני הצדדים, מכל מקום היה לו למנוע מלהורות, ופשיטא שכהאי גונא נקרא שוטה רשע וגס רוח מאחר שקפץ בהוראה”.

גם בשו”ת המבי”ט (ח”א, סימן רפ), מבואר שחובת היוועצות חלה בלי יוצא מן הכלל, אפילו על דיין קבוע הממונה בעירו: “ואפילו יש בית דין מומחה קבוע בעירו, ואפילו שנתמנה, אם בא לפניו דין שצריך לדמותו צריך לימלך עם מי שגדל ממנו בחכמה, וכמו שכתב הרמב”ם ז”ל פרק עשרים”.

ממקורות אלו אנו למדים שאכן, כל מקום שיש גדולים הימנו בהוראת דין, ובא מורה הוראה לדמות מילתא למילתא, חייב הדיין להיוועץ בלי יוצא מן הכלל.

הוראת איסור והיתר

המהרש”א (סנהדרין ז, ב, ד”ה מטתו שלשלמה) כותב שמתוך דברי הגמרא מוכח שחובת ההיוועצות נאמרה רק בהוראה בדיני ממונות, ולא בהוראת איסור והיתר. לדבריו כך מסתבר, שכן בדיני ממונות קיים חשש שבעל הדין שיצא חייב ילך לדיין אחר כדי לברר אם דנו אותו כהלכה, וחובת ההיוועצות נועדה להקדים רפואה למכה ולחסוך מן הדיין אי נעימות או אפילו חובת פיצוי בעל הדין לאחר שתתגלה טעותו.

יש מי שלמד עיקרון זה מתוך דברי ה’נימוקי יוסף’. במסכת בבא בחרא (דף קל, ב) מובאת ברייתא הקובעת ש”אם שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה”. בגמרא מפרש רב אשי: “ובלבד שלא ידמה בטריפות”.

ה’נימוקי יוסף’ (דף נח, ב מדפי הרי”ף) מסביר את דברי הגמרא: “אם שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה כל ימיו בענין זה, ואינו צריך לשאול בכל פעם ופעם באותו ענין עצמו … ואפילו בדדמי, לפי שאי אפשר לדינין המאורעין שימצאו בכתב”. נראה מתוך דבריו שבנוגע להוראת איסור והיתר אין הדיין חייב להיוועץ (עי’ קובץ הפוסקים, חו”מ י, עמ’ קסג).

אולם, בספר ‘אורח משפט’ (חו”מ סימן כה) כתב שיש לבאר שכוונת ה’נמוקי יוסף’ היא שאם רבו של אדם אינו בעיר רשאי הוא לפסוק הלכה לעצמו בהסתמך על הוראות דומות ששמע בעבר מרבו – אך אם רבו (וכן גדול הימנו) מצוי בעיר, יהיה עליו להיוועץ עמו, ולא להורות הלכה ללא התייעצות תחילה. כך ייתכן שדברי ה’נימוקי יוסף’ מתייחסים להוראה לעצמו, ויש לחלק בין הוראה לעצמו לבין הוראה לאחרים.

כנגד דעת המהרש”א הנ”ל, לדעת המהרש”ל (שם, סימן לה) קיימת חובת היוועצות אף בנוגע לאיסור והיתר, ובשו”ת שואל ונשאל (יו”ד סימן קיא) כתב שיש ללמוד כן ממידת קל וחומר: אם בדיני ממונות, בהם מקבלים הצדדים עליהם את הדיין ואת דעתו (ועוד שממון ניתן למחילה), נאמרה חובת היוועצות, קל וחומר בדיני איסור והיתר שקבלת דעת הרב אינה מועילה (ועוד שהדבר אינו תלוי במחילה).

ואמנן, אנו מוצאים בגמרא (ברכות ד, א) שדוד המלך נהג להיוועץ בענייני איסור והיתר:

“כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי”.

היוועצות בספרים

האם ניתן לקיים את חובת ההיוועצות על-ידי עיון בספרים?

ב’אורים ותומים’ (סימן י, ס”ק ג) מבואר שהיה רבי יהונתן אייבשיץ רגיל “להיוועץ” בספרים לפני שהיה פוסק הלכות, ואף מתוך דברי ניתן לכאורה ללמוד על חובת היוועצות אף בתחום איסור והיתר. אלא, שבספר ‘יוסף אומץ’ (מז) כתב החיד”א לבאר את דבריו בדרך אחרת, שהיה מעיין בספרים לוודא שלא שכח דבר מה מדברי חכמים. לפי ביאורו, אין ללמוד מדברי ה’תומים’ לעניין חובת ההיוועצות.

בשו”ת ‘יביע אומר’ (או”ח ח”א, בתחילת הספר) דן באריכות הגר”ע יוסף זצ”ל בעניין חובת היוועצות בספרים, ומכלל הדברים עולה שיש מן הפוסקים שחייבו את הדיין לעיין בספרים לפני מתן פסק הדין, אך לדעת רוב הפוסקים אין הדיין חייב לעיין בספר לפני מתן פסק הדין, אם כי אף לדעתם כך ראוי לנהוג.

אולם, מה שדן שם הוא בשאלה אם חייב הדיין או המורה לעיין בספרים טרם יפסוק את הדין, אך אינו דן בשאלה אם יכול דיין לקיים את חובת ההיוועצות על-ידי עיון בספרים. בנוגע לשאלה זו, כתב בשו”ת מהרש”ל (שם) בשם מהר”ם שאם הדבר כתוב בפירוש בתשובות הגאונים ניתן לפסוק כן בלי היוועצות נוספת, ונראה שבאופן כללי דין עיון בספרי הקדמונים (או גדולי חכמי הדור) כדין היוועצות בחכם, עד כמה שהדימוי החדש זוכה לאזכור בספריהם.

יש לציין שאם דיין או מורה לא קיים את חובתו להיוועץ עם גדולי החכמים, הרי שמדובר בפגם מוסרי שנפל בו כרב ודיין, אך אין לבטל את פסיקותיו משום כן (עי’ ב’פנים במשפט’, סימן י, אות ד).

סוף דבר

נסיים בדברי המדרש אודות חטאם של נדב ואביהוא (ספרא, שמיני, פרשה א): “נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה. ‘איש מחתתו’ – איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה זה מזה”.

הרב שמשון רפאל הירש כותב בפירושו לתורה (ויקרא י, א) שחטאו בחטא היהירות, ולכן נמנעו מליטול עצה מהגדול מהם, ואף זה מזה.

אם נאמרה חובת היוועצות על גדולי ישראל, על דיינים ומורי הוראה, קל וחומר עבורנו: בכל עניין הדורש הכרעה, אם בהלכה ואם באורחות חיים, טוב נעשה אם נרגיל עצמנו להיוועץ ולהתייעץ עם חכמי וגדולי מקומינו, ולזכות לעצה ותושייה בכל אשר נפנה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים