שתל קוכליארי – שבלול – בשבת ובמצוות שבשמיעה

שלום וברכה
התחרשתי לפני כמה שנים באוזן אחת ובאוזן השניה אני שומע רגיל, אך בסביבה רועשת אני מתקשה לשמוע כמו כן כתוצאה מהחרשות אני סובל מצפצופים באוזן שמא מטרידים אותי
בעקבות כך עשיתי באוזן שהתחרשה "שתל שבלול" (קוכליאר) וכעת אני לקראת החיבור הראשון של השתל.

ועלו לי כמה שאלות הלכתיות כדלהלן.
א. האם בשבת מותר להשתמש במכשיר, ואם כן איך האופן שבו אפשר לנתק ולחבר את החיבור של המכשיר לראש, שמעתי בשם מרן הרב וואזנר זצ"ל שחרש נחשב כחולה שאין בו סכנה והביא מהא דחרשו נותן לו דמי כולו ולכאו' בשומע באוזן אחת אינו שייך.
ב. באם מותר להשתמש בשבת, האם מותר לנתק את המכשיר לצורך לדבר עם מי שמחמיר ולא מדבר עם אדם המשתמש במכשיר שמיעה (יש לי קרובי משפחה שמחמירים בזה)
ג. היום יש מכשיר (החלק החיצוני) שכולו יחידה אחת שמחובר במגנט לראש, האם מותר לצאת במכשיר זה במקום שאין עירוב. [ודלא כמין המכשירים שמורכבים מב' חלקים 1. המגנט המחברו לראש 2. מכשיר השמיעה והמיקרופון, ששניהם מחוברים ביחד בחוט חשמלי]
ד. מכיון שיש לי שמיעה תקינה באוזן אחת, האם מתי שאני יוצא יד"ח מאחר או בתפילה בציבור, האם עדיף לנתק את המכשיר שלא לערב קול שאין יוצאים בו.
ויש לדון ש"שתל שבלול" שונה ממכשיר שמיעה רגיל, דבמכשיר שמיעה רגיל האוזן שומעת אלא דהיא שומעת קול שיוצא ממכשיר אלקטרוני שאינו קול האדם המוציא יד"ח, מה שא"כ ב"שתל" אופן פעולתו שונה ממכשיר שמיעה, דהיינו שבעצם האוזן כבר לא מתפקדת ולא שומעת כלל, אך ע"י גירוי חשמלי לעצבים שאחר האוזן, [באוזן תקינה היא זאת שמגרה את העצבים הללו] זה שולח שדר למוח, והמוח מפענחו לקול, ואולי אפשר לדמות זאת למכשיר שיחובר לאצבעות האדם ובכל קול או אחת האותיות יעשה גירוי חשמלי לאצבע אחרת, ונלמד את המוח להבין מה דיברו שזה ודאי לא נחשב שמיעה, או דלמא כיון שבההבנת האדם זה דומה לשמיעה יחשב כשמיעה
ה. אדם החרש באוזן אחת פטור ממצות ראיה, ויש לדון האם ע"י שמיעה בשתל נחשב כשומע, ולכאו' לא מבעיא אם אדם השומע ע"י מכשיר שמיעה רגיל נחשב כחרש כ"ש שע"י שתל שבלול יחשב כחרש, אבל אם נאמר שאדם השומע ע"י מכשיר שמיעה דינו כשומע בשתי אוזניו יש לדון מה הדין בשמיעה ע"י "שתל" וכאמור לעיל
ו. לכאו' הוא הדין יש לדון בחרש בב' אוזניו ועתה שומע ע"י שתל האם לדונו כחרש וכאמור לעיל

תשובה:

שלום רב

  1. מותר להשתמש בשתל קוכליארי בשבת. המהודר ביותר הוא שהשתל יהיה מחובר לראש מלפני שבת, ולא להסיר אותו עד לצאת השבת, כיון שיש שחששו שבחיבור לראש אדם יוצא בעצם שדה מגנטי חשמלי שלדעת החזון איש יש בכך איסור בונה. אולם דעת הגרש"ז אויערבך היתה להתיר זאת, וכפי שהובא בשמירת שבת כהלכתה מהדורה החדשה עמוד תקעז הערה קח, וראה שם שציין לדעת המחמירים בזה, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ו, ושו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לז. לכן כדאי להחמיר שלא להסיר את השתל ולהניחו על הראש בשבת. במיוחד במצבך שמדובר באוזן אחת בלבד.
  2. לא כדאי, כנ"ל.
  3. הגרש"ז אויערבך שם התיר לצאת איתו בשבת במקום שאין עירוב, וטעמו, שדינו כמשקפיים וקמיע של מומחה שאדם לא מסיר אותם ברחוב מגופו והם טפלים אליו ולא נחשבים כמשא.
  4. בקובץ עטרת שלמה חלק ו כתב הגאון רבי משה שטרנבוך, שהואיל ובשונה ממכשיר שמיעה רגיל כאן האדם שומע על ידי אוזנו ממש, הוא מקיים בכך את כל מצוות השמיעה ואין צורך להוציא את השתל מהאוזן, אולם עצתי, במקרה שלך, אם לא מדובר בשבת או חג שיש בעיה בהוצאת השתל, כיון שתוכל לשמוע את המגילה באוזן השניה, כדאי לצאת מהספק ולהוציא את השתל לפני הקריאה.
  5. יש לעיין. בשו"ת רבבות אפרים ח"ו סי' תלו נקט בפשיטות שדינו כאדם בריא לגמרי, ואינו שונה מראייה באמצעות משקפיים.
  6. כנ"ל. אולם כיון שלצערינו הלכה זו לא מעשית עכשיו, די בהנחה הנ"ל, מהרה יבנה המקדש ונברר את הדברים אי"ה אצל גדולי ומאורי האומה.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. שלום בקשר לתשובה בסעיף 1. הדבר לא אפשרי פיזית במהלך השינה המכשיר מתנתק, מה נוהגים לעשות למעשה.

    בקשר לסעיף 4. לא כל כך הבנתי את דברי הגאון ר' משה שטרנבוך, הרי ודאי שאין זה דיבור האדם, במכשיר הנ"ל הדיבור נקלט במיקרופון ואחר כך עובר דרך תוכנת מחשב ומשם ממשיך דרך אותות חשמלים ואיך אפשר לומר שנחשב כשמיעת הדיבור.
    מכל מקום, יש לשאול שאולי בקריאת מגילה אין כל בעיה שמתערב בשמיעה עוד שמיעה שאין יוצאים בה והעיקר שגם שומע בשמיעה רגילה? שמעתי שאולי בשופר זה אחרת, האם יש הבדל

    בסעיף 6 נשאל שם בענין חרש בב' אוזניו לענין כל דיני התורה האם נחשב כחרש או שלא, והוא שאלה שנוגעת להרבה דינים היום בזמננו, ולכאו' צדדי השאלה הם, מה שחרש נחשב כשוטה זה משום שאין יכול לעשות תקשורת עם בני אדם ובציור כזה אינו חשיב כשוטה (ואולי אף חרש גמור אך אינו אילם ומתקשר בשפת סימנים יהיה לו אותו דין).

    או שהטעם שחרש חשיב כשוטה הוא משום שאין לו שמיעה, (ומשום מה זה גורם לו חסרון בדעת) ובהא יש לדון במי ששומע במכשיר שתל האם נחשב כשומע,

  2. הזדמן לידי שיעור מפורט בנשוא של הרב צבי רייזמן, אגישו בפניך:
    דין שתל שבלול [קוֹכְליארִי]
    בשנים האחרונות הומצאה שיטה נוספת להיות לעזר ולהביא מזור גם לחרשים אשר אינם יכולים לשמוע באמצות מכשירי השמיעה, וזאת באמצעות שתל שבלול (קוֹכְליארִי בלעז). החידוש בשיטה זו, שהוא עוקף לחלוטין את השבלול, שהוא מרכז האוזן התיכונה, וסיבים דקים מוליכי אותות חשמליים מתחברים באופן ישיר לעצב השמיעה.
    שתל השבלול קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים חשמליים של סיבי עצב השמיעה. השתל משמש כתחליף לאברי האוזן הפגועה, ומספק למוח מידע שמיעתי. בעזרת השתל יכול המושתל לזהות קולות סביבתיים, להבין דיבור בקלות רבה יותר, ואפילו ליהנות ממוזיקה.
    שתל זה מורכב מחלקים המושתלים בניתוח בעצם הגולגולת ובאוזן הפנימית, ומחלקים חיצוניים אותם מרכיב המושתל. בחלקים פנימיים ישנו מקלט בקוטר כמה סנטימטרים ובעובי כמה מילימטרים, המושתל מתחת לעור מאחורי האוזן. כולל: מגנט, סביבו סליל השראה, שבב אלקטרוני. מהמקלט יוצא החוט עם מערך האלקטרודות. במקביל מחדירים מערך אלקטרודות על חוט דק הנכנס לתוך השבלול שבאוזן הפנימית דרך קידוח בעצם הגולגולת.
    בחלקים החיצוניים ישנם: מעבד קול, המסנן ובוחר אילו קולות להמיר לאות חשמלי. וכן משדר, שהוא סליל השראה המשדר את האות החשמלי לחלק המושתל מתחת לעור, ונצמד באמצעות מגנט. המעבד מחובר בכבל למשדר. בנוסף ישנו מיקרופון – הקולט צליל מהסביבה – אשר לפעמים נמצא על המעבד ולפעמים על המשדר.
    לאחר שהמעבד מתרגם את קולות הסביבה הנשמעים במקרופון לגירוי חשמלי, עובר האות החשמלי למשדר, הבנוי מסליל השראה [רכיב בעל יכולת לאגור זרם תוך הגדלת השדה המגנטי האגור בו], ומעביר את האות אל המקלט המושתל. המקלט ממיר את האות לפולסים חשמליים שמגרים את עצב השמיעה שבשבלול.
    ויש לעיין האם יש עדיפות לשתל זה על מכשירי שמיעה, או שמא להיפך. שכן מצד אחד מכשירי שמיעה אינם אלא מגבירים את הקול הנשמע, ואילו בשתל הקולות הנשמעים הם בעצם אותות חשמליים. ומאידך השתל מושתל בגופו של האדם, והופך להיות חלק ממנו.
    הגאון רבי אשר וייס בשיעורו השבועי (פרשת כי תבא) כתב שאין בין מכשיר שמיעה לשתל ולא כלום: "והנה מלבד מכשיר השמיעה הסטנדרטי יש מתקן נוסף לשיפור השמיעה, והוא השתל הכוכליארי. וראיתי מי שכתב דבמכשיר זה יוצאים ידי חובה לכולי עלמא, ולדעתי טעות בידו, דגם מכשיר זה מבוסס על מקלט זעיר שהופך את הקול האנושי לקול מלאכותי, אלא שתחת אשר ישמע האדם בכלי השמיעה הטבעיים עוקפים את כלי השמיעה ומעבירים את הקול המלאכותי לעצב השמיעה באופן ישיר, הרי שהנפ"מ בין שתל ובין מכשיר שמיעה רגיל אינו אלא באופן השמיעה, אבל אין ביניהם הבדל בענין הקול הנשמע".
    אולם לעניות דעתי נראה שהשתל הקוכליארי, דינו ככל שמיעה אחרת, שכן כל אדם השומע, הקול הנשמע באזנו ונקלט במוחו הוא על ידי גלים וזרם חשמלי, ומה בין זרם חשמלי הזורם בגוף האדם, לזרם חשמלי שבא מן החוץ. ואשר על כן ודאי שיצא ידי חובת שופר.
    מלבד זאת, הנה בשיעור אחר הארכתי לדון בשאלה האם מכשיר המושתל בגופו של אדם, הופך להיות חלק מגופו ובטל אליו, וכתבתי ללמוד מדברי החזון איש (יו"ד סי' ד ס"ק יד) כי כל שישנו איבר הממלא את תיפקודו של האיבר המקורי, הגם שאינו נראה בצורתו כאיבר המקורי, לא אכפת לנו בכך. וכלשונו "דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר, ולא הו"ל לקבוע השאלה בניטל הלב ובשר אחר מקיים תפקידו, שבאינה זו אינו ניטל הלב ולא בשר אחר משמש תחתיו, אלא נשתנה צורת הלב, ודבר זה אין אנו צריכים לרופאים, אלא למדנוהו ממה שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים דין נשתנתה צורתה". מדברי החזו"א נראה כי לא חשיבות שם האיבר הוא החשוב, אלא 'התפקוד'.
    על פי זה ניתן לומר, כי גם שתל קוכליארי נחשב כחלק מן הגוף ובטל אליו, כי מאחר ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, ומתפקדת במקום האיבר הפגוע, הרי הוא מתבטל לחלוטין לגוף האדם.
    ולזה הסכים גם בשו"ת חבל נחלתו (ח"י סימן ח), שכן כתב לחלק "בין מכשיר מושתל בגוף האדם לתקופה ארוכה, לבין תקופה קצרה", וביאר דבריו "שמכשיר מושתל שהופך לחלק אורגאני מהגוף, ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, מתבטל לחלוטין לגוף. ובניגוד לפרוטזה שאינה חלק מהגוף אלא היא מורכבת על גבי הגוף – אבר מושתל מתבטל לגוף, ולא חלים עליו איסורי שבת ויו"ט. ההתבטלות היא חיצונית ופנימית. היינו חיצונית מחמת היותו חלק מהגוף דיניו כדיני הגוף לטומאה וטהרה לאיסורי שבת של הוצאה וטלטול וכד'. ופנימית לגבי מלאכות שבת הנעשות באבר או בחלק מהאבר המושתל". ולכן כתב, ששיניים מושתלות, שסתומי לב וקרנית עין, "מקבלים את דין הגוף לכל דבר".
    ואף לגבי מכשיר שמיעה, כתב הרב גדליה אורנשטיין בקובץ אסיא (עז-עח, כרך כ טבת תשס"ו) לחדש שעדיף הוא על הגברת מקרופון בעלמא, משום שזה נחשב כחלק מגופו, "ובאשר למכשיר שמיעה, לרווחא דמילתא יש לו גם מעלה נוספת, מאחר שהוא טפל לאוזן הן מבחינת התפקיד, והן בגלל הצמדותו אליו, ניתן לראות מבחינת ההלכה גם את מהלך הקול דרכו כדרך ממערכת השמיעה, וביחס לתהליך השמיעה הלא ודאי שאין במכשיר זה שום חידוש עקרוני, והשומע ודאי יוצא ידי חובתו".

    ומתחילה חשבתי כי גם הרב אשר וייס יסכים לדברי, שכן בתשובתו בח"א (סי' מא) הנזכרת – לגבי מכשיר שמיעה, חלק הוא על האגרות משה וכתב "שהשומע ע"י מכשיר שמיעה אין דינו כחרש כלל". ומשמע כי אין נפקא מינה אם האדם שומע בטבעו, או מחמת מכשיר שהושתל בגופו, וכל עוד האדם שומע שמיעה פנימית, אינו נחשב חרש אלא פקח לכל דבר. ולאור זאת שאלתי את הרב וייס (בתאריך א כסלו תשע"ד), כי לכאורה סתר את דבריו, מאחר ובתשובה אחרת (שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן קלב) כתב לגבי "חולה לב שהשתילו בחזהו מכשיר (defidrillator) שתפקידו לתת ללב מכה חשמלית בשעת דום לב, כדי להחזיר את הלב לפעילות, וכאשר הלב חוזר לפעום, משמש מכשיר זה גם כקוצב לב להסדיר את קצב הלב", אם מותר להוציא מחזהו מכשיר זה. והשיב כי "אין בין מכשיר שהושתל בחזהו של אדם ובין מכשיר אחר שחוץ לגופו, וכשם שמותר להמנע מלתת לחולה זה מכות חשמל כדי להחיות את לבו שנדם, כך מותר אף להוציא מכשיר זה מגופו", ולכאורה מאחר ומכשיר זה בטל והפך להיות כחלק מגופו, כיצד ניתן להתיר זאת.
    הרב וייס השיבני לבאר את דעתו, "דברי במנחת אשר אינם מושתתים כלל על ההנחה שמכשיר השמיעה בטל לגופו ונעשה כאחד מאבריו, אלא על סברא פשוטה דאילו היה נטול כח השמיעה וכלי השמיעה שלו לא היו פועלים כלל, לא היה מועיל לו מכשיר שמיעה, דאין מכשיר השמיעה אלא מעין רמקול זעיר, אך לעולם שומע השומע בכלי השמיעה הטבעיים שלו. והלא הדבר פשוט, שהרי לא האגרות משה ולא המנחת אשר אינם עוסקים בשתל קוכליארי אלא במכשיר שמיעה פשוט שאינו אלא מעין רמקול קטן שמניחים באוזן החיצונית שמניחים ומוציאים תדיר ללא כל טורח. ובמכשיר זה לית מאן דאמר שבטל לגוף ונעשה כחלק ממנו, ומשום כך אין דברינו שם ענין כלל לשאלה אם מכשיר שמשתילים בגוף האדם בטל אליו נעשה כחלק ממנו". אך גם לגבי שתל קוכליארי כתב הרב וייס שאף שפשוט הדבר שיש לו דין פקח, "אין שיטתי מבוססת על ההנחה ששתל זה נעשה כחלק מגוף האדם וכאילו אחד מאבריו הטבעיים הוא, אלא דנראה לי פשוט שבדין חרש אזלינן בתר טעמא, דאטו גזירת הכתוב הוא דכל שאינו שומע אינו בר קנין, הלא פשוט דאין זה אלא משום דקי"ל לחז"ל דכל שאינו מדבר ואינו שומע אינו בר דעת, וכל ששומע ומתקשר עם בני אדם דרך שמיעתו, הרי הוא שומע בפועל ומשום כך כפקח הוא, דמה לן אם שומע באופן טבעי או על ידי מכשיר".
    הרי שהגם שהסכים הרב וייס כי חרש השומע באמצעות מכשיר שמיעה, דינו כפקח לכל דבר, מכל מקום אין זה משום שהמכשיר בטל לגופו, אלא מטעם אחר. אך לענין זה, אף בשתל קוכליארי, דעתו שאינו מתבטל לגופו.
    ובשיעורי שם הבאתי כי גם הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, בספרו "באהלה של תורה" (ח"ה סי' כח) כתב כן לגבי מכשיר המושתל בתוך הגוף כשתל קוכליארי המיועד ל"מי שאינו שומע ושתלו באוזנו הפנימית מכשיר, וכאשר מדברים איתו, גלי הקול יוצרים זרם חשמלי במכשיר, המתורגם על ידי המוח לקול", הגם שהינו חלק מהגוף, מכל מקום אין לראות את פעילותו כפעילות טבעית.
    אולם אנכי על משמרתי אעמודה, כפי שהוכחתי בשיעורי שם שכל שישנו איבר חילופי הממלא את התפקוד של האיבר הטבעי, הרי הוא עומד במקום האיבר המקורי, וכחלק מגופו הוא. ולכן פשוט בעיני שדינו כפקח לכל דבר. ואפשר שגם האגרות משה יודה לזה, שכן מאחר שהושתל בגופו שתל זה, הרי זה ככל חולה לב שהושתל בגופו לב מלאכותי, וכי נימא שנחשב כמת, ודאי "חי" הוא, והכי נמי אדם זה, "שומע" הוא, בפרט שאין כאן שמיעה חיצונית המוגברת לאזנו, אלא נכנסת אל תוך השמיעה שבמוחו.
    ומאחר ונתבאר שאיבר זה כחלק מגוף האדם הוא, ממילא גם פשוט בעיני שאדם כזה יכול לשמש כעד קדושין לכתחילה, שכן האיבר המלאכותי מחליף את האיבר הפגוע והרי הוא עומד במקומו.

    לסיכום: א. גלי קול הנשמעים באמצעות רמקול, נקראים "ממברנה", ולכן דעת רבי שלמה זלמן אויערבאך ועוד שאין יוצאים ידי חובת מצוות התלויות בשמיעה, באמצעי זה. אולם דעת החזון איש ועוד, שכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכן כתב האגרות משה.
    ב. לכאורה גם דין מכשירי שמיעה כדין רמקול, שכן גם פעולתם היא כפעולת הרמקול. וכן כתב רבי שלמה זלמן אויערבאך לשיטתו הנ"ל. מאידך, רבי עובדיה יוסף כתב שהשומע באמצעות מכשיר שמיעה, יוצא ידי חובה בשמיעה דרכם, ומוציא אף אחרים ידי חובתם. והגאון רבי משה פיינשטיין, אף חילק בזה בין מכשיר שמיעה למקרופון.
    ג. לקוי שמיעה השומע באמצעות מכשירי שמיעה, לדעת רבי משה פיינשטיין דינו כחרש, שכן כל עניני התורה נידונין כפי שרואין ושומעין בעצם לא ע"י מכונות וכדומה. אולם לדעת הגר"ע יוסף ורבי אשר וייס דינו כפקח לכל דבר.
    ד. חרש שהושתל בגופו שתל קוכליארי, לדעת רבי אשר וייס, דינו ככל לקוי שמיעה השומע באמצעות מכשיר שמיעה. אולם לדעתי, דינו ככל אדם ששומע בשמיעה טבעית.

  3. יישר כח על הדברים

    עדיין קצת צריך עיון מדוע יחשב מכשיר שמנתקים אותו בכל לילה כאבר מגופו,

    מכל מקום עולה בדעתי כעת שאלה מענינת, ונצרף את שני הנושאים. שתל לענין שבת – ושתל לענין מצוות שבשמיעה.
    דלכאו' לפי דברי השיעור שהבאתם, וכן לדברי הגאון ר' משה שטרנבוך. יהיה הדבר גם קולא לגבי שבת, דהיינו מכיון שהוא מוגדר כאבר מגוף האדם לא יהיה כאן אף לפי דברי החזו"א איסור בשבת, דוודאי פעילות חשמלית בגוף האדם לא נאסר (השמיעה הרגילה הרי היא פעילות חשמלית, מערכת העצבים, הלב),
    תודה רבה על ההתייחסות המפורטת

    אבקש מהרב ברכה שבעז"ה השתל יהיה לברכה, ואזכה לשמוע בו הרבה דברי תורה (ולפחות בגדר הרהור כדיבור)

  4. לא ניתן להקל כאן על סמך דברי החזון איש, שכן הוא נחשב כחלק מהגוף רק כאשר הוא פועל, כשהוא לא פועל הוא סתם חפץ, כך שלהפעיל אותו עדיין יהיה בעיה לפי החזון איש. יהי רצון שתשמע בו תמיד דברים טובים ומשמחים, דברי תורה ובשורות טובות!

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל