שיכור כלוט!

הרב זאב ליטקה
י"א חשון ה'תשע"ו

 

כלום מכירים את הביטוי: “שיכור כלוט” בדרך כלל אלו צמד מילים שנזרקים לעברו של השתוי המתנדנד אנא ואנא. אבל לא, זו הגדרה הלכתית למעמדו של שיכור. במאמר שלפנינו ננסה להבין מהו מעמדו של השיכור, וכמה הוא צריך לשתות כדי לזכות המעמד הזה..

בפרשתנו אנו קוראים על הפיכת סדום. משפחת לוט צועדת בחופזה אל מחוץ לעיר העומדת להחרב, לוט, אשתו ושתי בנותיו. בדרך הם משאירים את האישה, לוט נותר עם שתי בנותיו, בתרמיל הקטן שאיכשהו הצליחו לחלץ מהעיר נמצא גם יין, והרבה יין, לפחות כמות מספקת בשביל שתי לילות. ההמשך ידוע, לוט משתכר פעם ועוד פעם, וכך צומחות לנו שתי עמים חדשים: עמון ומואב.

מאז זכה לוט שמשך אלפי שנים, יקראו שכורי העיר: “שיכור כלוט”. מדוע דווקא לוט זכה להתכבד בתואר הזה? כולנו יודעים שהוא לא היה השיכור המתוקשר הראשון. קדם לו סבא רבה שלו: נח. לפני שבועיים קראנו בפרשת נח איך נטע כרם כשיצא מהתיבה, והשתכר, אז מדוע דווקא לוט זכה בכינוי המפוקפק הזה? את כל זה ננסה מעט להבהיר, אם כי מראש אני מתנצל, לא בטוח שנצליח להסביר את כל התמיהות אותן העלינו בשורות אלו.

מהו שיעור ‘שכרותו של לוט’

הגמרא במסכת עירובין (סה,א) מביאה: “שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתים אותו, מלקות – מלקים אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו… אמר רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט – פטור מכולם”. כלומר, זהו המדד לקבוע מתי הוא פיקח ואחראי למעשיו, ומתי הוא כשוטה ואינו אחראי למעשיו. מה שיעור האלכוהול הנצרך לאדם להגיע לשכורתו של לוט? לכאורה זה ברור: אצל לוט אנו מוצאים את ההגדרה: “ולא ידע בשכבה ובקומה”, לא יודע מה נעשה איתו, לא יודע מה עשה בעודו שיכור. זהו ההגדרה של שיכור כלוט שדינו כשוטה לכל דבר.

ואם כן איפוא, כבר אנו מוצאים תשובה לאחד מהתמיהות שהעלינו בהקדמה, מדוע דווקא לוט נבחר לדגמן את השיכור, ולמה לא נח שהיה שיכור כמה דורות לפניו? בפרשת נח לאחר שקראנו על שכרותו של נח, נכתב כך: “ויקץ נח ניינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן” כלומר, לפי פשוטו של מקרא, למרות שכרותו וחוסר כשירותו לבצע מהלכים נורמאליים, לפחות ידע נח בשעת מעשה מה נעשה לו ע”י בנו הקטן. זאת אומרת ששכרותו של נח היתה פחותה משכרותו של לוט שלא ידע בשכבה ובקומה.

[אני מדגיש, זה רק לפי פשוטו של מקרא. לפי מה שפירשו המפרשים, “וידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן” היה זה מניתוח האפשרויות לאחר מעשה, ראה בפירושו של הכלי יקר שם].

הרמב”ם (סוף פרק כט מהלכות מכירה) מגדיר את שכרותו של לוט כך: “השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימים, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש”. כלומר, רמה של ילד בן שש הוא השיכור  שדינו של שוטה. לפני שכל אחד מאיתנו ינסה לדמיין לעצמו מהו רמתו של ילד בן שש, ניתן לעיין באותו פרק ברמב”ם, שם הביא הרמב”ם הלכה נוספת בהקשר לילד בן שש: מגיל זה בודקים אותו אם הוא מבין במשא ומתן, ואם אכן כן, תיקנו חכמים, שיש תוקף לקניה ולמכירה שהוא מבצע. אז אם כן יש לנו כבר איזה הערכה מהו הרמה של ילד בן שש – ילד בעל כושר שיפוט בקניה ומכירה. וכך גם יש לנו לבחון את השיכור, אם יש לו כושר שיפוט כזה, דינו כפיקח, ואם, אינו בכושר כזה, דינו כשוטה.

יובהר, שלגבי תפילה, גדר השתוי הפטור מן התפילה, שונה מגדר השיכור באופן כללי,  ושם אנו מוצאים שדי ברמת אלכוהול פחותה מהשיעור הנ”ל, כדי לפטור אותו מתפילה, כך כתב הטור (או”ח סי’ צט): “שכור אל יתפלל עד שיעבור יינו ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואפילו אם עבר זמן התפלה שנחשב כשוגג. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, היכי דמי שכור והיכי דמי שתוי [=מיהו השכור ומיהו השתוי] שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך, ומ”מ לכתחלה לא יתפלל אפי’ אם שתה כדי רביעית עד שיסיר יינו”.

כלומר, לגבי תפילה ההגדרה היא, האם הוא ראוי לעמוד ולדבר לפני מלך בסיטואציה הזו או לא. וזאת בגלל שזהו מהות התפילה – העמידה והדיבור לפני מלכו של עולם! וכיוצא בזה מבואר בסוגיא זו, שרמת שכרות מינימאלית כבר נוטלת מרב מורה הוראה את יכולת ההוראה שלו, ואסור לו לפסוק ולהורות הלכה אפילו בשתיה מועטה. אבל כדי לקבוע האם האיש חסר דעת ברמה של שוטה הפטור מכל המצוות, ההגדרה היא אחת: שיכור כלוט! ובהגדרה זו ננסה להתמקד בשורות הבאות.

האם ישנם רמות שונות של צלילות דעת בקביעת ממעמד השיכור

בהלכות אישות (פ”ד הלכה יח) כתב הרמב”ם את מעמדו של השכור לגבי קידושין: “שכור שקידש קידושיו קידושין ואף על פי שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה”. כלומר, רק השכור כלוט אין מתחשבים בקידושין שביצע משום שרמתו הוא כשוטה לכל דבר. וסיום דברי הרמב”ם: “ומתיישבים בדבר זה” כלומר, מאחר שאין לנו אפשרות לבדוק את רמת האלכוהול בדם האם הגיע לשכרותו של לוט או שעדיין לא, האלכוהול כידוע משפיע על כל אדם באופן שונה. לכן צריכים הבחנה מדוקדקת לפני שאנו קובעים שלא הגיע לשכרותו של לוט, שהרי כשאנו עוסקים בשאלות חמורות – בענייני אשת איש, ונדרשת זהירות מרבית.

עתה נראה כיצד הרמב”ם הביא הלכה זו לגבי גירושין. (גירושין פרק ב’ הלכה יד): “מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואם לא הגיע הרי זה ספק”. שימו לב, אם הגיע לשכרותו של לוט, “לא אמר כלום”. אולם המשך דבריו טעונים הסבר: “ואם לא הגיע – הרי זה ספק”. הכיצד? הרי אם לא הגיע לשכרותו של לוט הוא נחשב כפקח לכל דבר, ומדוע פסק שכשרותו של הגט שניתן בנסיבות כאלה: ספק גט.

בשאלה זו התחבטו כל מפרשי הרמב”ם והפוסקים שאחריו. הטור (אבה”ע סי’ קכא) הביא את דברי הרמב”ם בגירסה אחרת, וכך ציטט: “היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק”. כאן כבר ההלכה נראית הגיונית לחלוטין. אם יש ספק האם הגיע לשכרותו של לוט, דינו של כשרות הגט: ספק.

מאידך, הבית יוסף נותר בגירסת הרמב”ם שלפנינו, ומעלה שתי אפשרויות בביאור דבריו. האפשרות הראשונה שאכן כוונת הרמב”ם לומר שאפילו אם ברור שלא השתכר כשכרותו של לוט, די בכך שהשתכר הרבה, כדי להסתפק האם הגט כשר או לא. והאפשרות הנוספת היא להסביר את פירושו של הטור בגירסה הנוכחית. כלומר, במקרה שיש ספק האם הגיע לשכרותו של לוט, רק אז הדין הוא: ספק. אלא שכאמור, יש קושי רב בדברי הרמב”ם בפירוש זה.

רבי משה חביב (ראש רבני ירושלים לפני כ300 שנה) בספרו החשוב גט פשוט (שם סי’ קכא סק”ה) סיכם את הנושא כך: באופן שהתנהגותו של האיש מגיע לרמה “שהוא שכור שנשתכר הרבה ואינו יכול לדבר בפני המלך ועושה מעשים מכוערים שאם לא היה שכור לא היה עושהו אע”פ שיודע מה שהוא עושה” אז יש להסתפק האם הגט כשר או לא. אולם “אם אין אינו אלא שתוי יין ויכול לדבר בפני המלך” לדעת כולם קידושיו קידושין גמורים וגיטו גט כשר לכל הדעות.

אם נשים לב, בסיכום שעשה מופיע בהחלט רמה נוספת לשתוי: יודע מה נעשה איתו, אולם בכל זאת אם הוא עושה דברים מכוערים שלא היה עושה בימים כתיקונם, זו רמה מספיקה של שכרות שיש להסתפק בכשרותו של גט וכד’.

בדומה לכך אנו מוצאים גם בבית יוסף שם, בו הוא מבאר את דברי הרמב”ם האמורים לעיל בענין קידושין: “ומתישבים בדבר זה”. וכך ביאר: “כלומר מתיישבים לראות ענין שכרותו אם ראוי לסמוך על קידושיו לגמרי אם אין ראוי לסמוך עליהן אלא דוקא להחמיר ולא להקל”. גם כאן, אנו פוגשים הבחנה נוספת מעבר לשכרותו של לוט. ויכול להיות רמה של אלכוהול מן הסתם גבוהה אבל עדיין לא הגיע לרמתו של לוט, כדי לייצר ספק בתוקפם של הקידושין או הגירושין.

אלא שעדיין הנושא לא ברור דיו. מהיכן שאב הרמב”ם את החלוקה הנוספת הזו. לשון הגמרא הנזכרת הוא: “שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתים אותו, מלקות – מלקים אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו… אמר רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט – פטור מכולם”. כלומר, שחור לבן, או שהוא פקח לכל דבר ואפילו מענישים אותו כשצריך, או שהוא שוטה ופטור לגמרי. ואין כל דרגת ביניים.

רמות שכרות שונות – חלוקה לנושאים

להבנת הסוגיה, נסקור מעט את דיני השוטה, ולאחר מכן נשוב לדון ברמות השכרות השונות.

מהסוגיה במסכת חגיגה (ג,ב) עולה שאדם שאנו רואים אותו מתנהג כשוטה בנושא מסויים. דינו כשוטה גם לשלל הנושאים השונים, ופטור מן המצוות ואינו אחראי למעשיו כלל. אלא שמדברי התוספות שם נראה שהטעם הוא משום שההסתברות היא שאם הוא שוטה בנושא אחד, סביר להניח שהוא שוטה גם לכל הנושאים. אולם אם האיש ייבדק וימצא שלנושאים אחרים יש לו כושר שיפוט איכשהו ברמת הנורמה, אנו נקבע שלגבי אותו נושא הוא שוטה על כל המשתמע, כלומר, מעשיו אינם תקפים בנושאים אלו. ולגבי הנושאים שהם אנו רואים שהוא מתנהג כשורה הוא נחשב כאדם רגיל.

בשו”ת אגרות משה (אבה”ע ח”א סי’ קכ) דן בהרחבה אודות “שוטה לדבר אחד”. ומסקנתו בדעת הרמב”ם, שיש הבדל בענין זה בנושאים השונים עליהם אנו דנים. כלומר, לגבי חיובו במצוות, מכריע הרמב”ם שאם הוא שוטה לדבר אחד, דינו כשוטה לכל דבר ופטור מן המצוות, משום שמאחר שפטור שוטה מן המצוות אינו משום שהוא “אנוס” וכבול בחוסר שפיות דעתו. אלא הוא פטור בעצם המצוות. ועל אף שהוא קיים מצווה, אין להחשיב את זה כקיום מצווה [דוגמא לכך מצאנו בסוף מסכת ראש השנה, שוטה שאכל מצה בליל פסח ולאחר כמה שעות התפקח, שחייב לאכול שוב, משום שמעשה המצווה שעשה בעודו חסר דעת אינו נחשב כלל למצווה]. לכן אם פטרנו אותו ממצווה אחת, הרי שהוא פטור ומופקע גם משאר המצוות.

אולם שונה הדין לגבי גיטין קידושין וקניינים. שם המדד הקובע אינו אם הוא אדם מחוייב במצוות או לא, אלא האם הוא יודע מה שהוא עושה, האם יש לו כושר שיפוט נורמלי או לא. לכן יכול להיות מצב שבו יהיה שוטה לדבר אחד, שהוא פטור מכל המצוות, ועדיין יכול לגרש את אשתו אם בנושא זה הוא בדעה יחסית צלולה.

וכך הכריע שם הרב משה פינשטיין, אודות אדם שהתעקש שהוא המשיח! וכך גם התנהג בדיוק כפי שצפוי (לפחות אצלו…) שהמשיח אמור להתנהג. אולם במשא ומתן על גירושיו מאשתו האומללה, התנהג כאדם רגיל וניהל משא ומתן כמצופה מכל בעל העומד לפניו גירושיו. ופסק שהוא כשיר לגרש למרות שלגבי שאר המצוות האיש פטור מהמצוות כדין “שוטה לדבר אחד”.

מתוך דברים אלו אנו למדים, שלפחות בענייני גיטין וקידושין יש לשפוט לפי צלילות דעתו וכושר שיפוטו בנושאים אלו בלבד. משום שהעיקר בנושאים אלו הם האם יש לו דעת ולהחליט בנושאים אלו או לא. ולא צורת התנהגותו בשאר הדברים.

לאחר הקדמה זו, יתכן שמצאנו של ההבנה מהיכן צמחה רמה נוספת של שכרות.

במה דברים אמורים, ברור שבאופן כללי, החלוקה היא כפי מבואר בסוגיה בעירובין, שיכור כלוט הרי הוא שוטה לכל דבר, ואם אינו שיכור כלוט הוא נחשב לאדם פיקח האחראי למעשיו, נענש על מעשיו וכד’. יחד עם זה, יש דברים שאדם עושה הדורשים ממנו רמה של רצון ודעת, שיתכן שאינם קיימים באדם המבושם ברמה גבוהה, ולמרות שהוא יודע מה נעשה איתו ואינו שיכור כלוט, לא ברור שמעשיו יקבלו תוקף הלכתי קובע.

אולם נסייג את הדברים. אין כאן ממש רמה נוספת לאיבחון כשירותו של השיכור, בדומה למצב  שיש לרשויות החוק – רמת האלכוהול בדם. אלא הערה משמעותית לשים לב שבדברים מסויימים, שיש חשיבות רבה לרמת צלילות דעתו כדי לקבוע אם מעשיו נעשו ברצון גמור של עושה המעשה (מושג שהוא הכרחי בנושאים אלו).

ניתן גם לתת זיוות מעט שונה בבואנו לבחון את רמת צלילות דעתו של השיכור. ואכן המדד הקובע בכל עניינים אלו הוא אך ורק האם הגיעו לשכרותו של לוט או לא, וכפי שנראה מסוגיית הגמרא בעירובין שהזכרנו. אלא שעלינו לבחון היטב מהו שכרותו של לוט.

כפי שכתבנו עד כה, שכרותו של לוט ברורה מאד: “ולא ידע בשכבה ובקומה” כלומר, אינו יודע מה שנעשה עימו. אולם בספר גט מקושר בסימן קכא (הרב רפאל בולה מחכמי ירושלים במאה ה18, ספר זה הוא אחד מאבני היסוד של הלכות גיטין), תמה כיצד ניתן לקבוע שאדם שידע מה שנעשה איתו, אבל אנו רואים שהוא מבולבל לחלוטין, ואינו אחראי למעשיו, שניתן לתת תוקף למעשיו כאילו הן רצוניות? לקבוע שהוא אחראי למעשיו, ולהענישו על עבירות שעשה? הרי אנו רואים שהתנהגותו רחוקה מלהיות רצונית!

לכן ביאר את שכרותו של לוט באופן הזה:

“כל שנשתכר הרבה עד שאינו מבחין בין טוב לרע ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה אף שיודע שעושה כיון שהשכרות גורמת חסרון ידיעה הרי זו שכרותו של לוט משמעות המימרא הגיע לשכרותו של לוט הינה שכשם שאצל לוט השכרות גרמה לחסרון ידיעה הרי בכל מקרה ששכרות תגרום לכך אין תוקף למעשיו לפיכך לא נאמר ‘שיכור כלוט’ אלא ‘הגיע לשכרותו של לוט’ לרמוז שאין צורך שיהיה שיכור כלוט ממש אלא שהשכרות תגרום לו חסרון ידיעה כשם שגרמה ללוט”.

סיכום:

סקרנו מעט את התייחסות ההלכה לתופעת השכרות, מהו שכרותו של לוט, הבאנו כמה דעות וזוויות.

א. שכרותו של לוט הינה רמה שאינו מודע למעשיו ואינו יודע מה נעשה איתו. וזו המה היחידה שיש בשכרות, פחות משיעור זה – פיקח, הגיע לשיעור זה – שוטה.

ב. שכרותו של לוט הוא כפי המתואר, וכך אנו קובעים האם הוא כשוטה או לא. אולם ישנם דברים המצריכים למה מינימאלית את דעת כדי לבצע מהלכים רצוניים, לדברים אלו, גם רמת שכרות קרובה לשיעור זה, עלולה לבטל את תוקפם של מעשיו.

ג. כדי להגיע לשכרותו של לוט, אין צורך ברמה כזו שאינו יודע מה נעשה עם עצמו. אלא די בכך שהאיש אינו מבחין בין טוב לרע ואינו מבין את תוצאות מעשיו, כדי לקבוע שדינו כשרותו של לוט – היינו: כשוטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים