"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך…אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א')
אשר אראך – לא גילה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. (רש"י)
רש"י התקשה מדוע לא אמר הקב"ה לאברהם מראש כי הולך הוא לארץ ישראל והעלים ממנו לאן מועדות פניו באומרו "אל הארץ אשר אראך". ועל כך השיב שתי תשובות: האחת, כדי לחבבה בעיניו. והשניה, לתת לו שכר על כל דבור ודבור.
מרן ה'קהלות יעקב' רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל בספרו 'ברכת פרץ' מבאר שמשתי תשובות אלו למדנו לימודים גדולים:
מהתשובה הראשונה "כדי לחבבה בעיניו" למדנו "שהדבר מתחבב אצל האדם כשהוא מחפש אחריו ומשתוקק אליו זמן רב קודם השגתו, ואילו היה בא לו אותו דבר עצמו בהיסח הדעת ובלא תשוקה להשגתו לא היתה חביבה בעיניו". הקב"ה לא גילה לאברהם מיד להיכן פניו מועדות, על מנת שיצפה וישתוקק להגיע לאותה ארץ קדושה ומיוחלת, שריבון העולם בכבודו ובעצמו שלחו אליה ונתן לו אותה לנחלה על מנת שיוכל לעבוד אותו בה. השתוקקות זו שהקב"ה יצר אצל אברהם אבינו הוסיפה אצלו חביבות עצומה לארץ הקודש.
אפשר, שגם ציפיית עם ישראל בכל תקופות ההיסטוריה להגיע לארץ ישראל והכמיהה העזה שאחזה בכל יהודי בכל מקום ובכל עת להתאבק בעפרה על מנת שיוכל לקיים בה את מצות ה' בשלימות, נבעה בשורשה מאותה כמיהה ותשוקה שהיו אצל אברהם אבינו בלכתו לא"י. שהרי כבר ביארו הראשונים שמעשה אבות סימן לבנים ומכל חלק בעבודת ה' שעשו אבותינו הקדושים הורישו גם לנו כוחות מיוחדים לעבוד את הבורא ית', כשם שמסירות נפשם בכל ניסיונותיהם העניקו גם לכל יהודי בכל תקופות גלותנו כוחות אלו של מסירות נפש.
עפ"ז כותב ה'ברכת פרץ' שגם בלימוד התורה כך הם הדברים, מי שהוא ירא שמים ומשתוקק מאוד להבין אמיתות הדברים ויגע זמן רב לתור אחר הבנת האמת בכל כוחו, אז כשזוכה שהדברים מתבררים אצלו ומשיגם, הם חביבים בעיניו למאוד, אבל מי שאינו משתוקק מאוד להשגת הסוגיה על בוריה, והדברים באו לו בקלות בלא יגיעה וחיפוש האמת, אזי גם החשיבות שנותן לדברים נופלת בעיניו.
וידוע שהדברים המשאירים רושם של שמחה אצל האדם נשארים חקוקים בשכלו זמן רב, אבל דבר שאינו משתוקק להשיגו וממילא גם אינו שמח במציאתו, אינו עושה רושם עמוק בנפשו וזמן קצר משכחו.
נמצינו למדים שעומק זכרון תלמודו של האדם תלוי בערך תשוקתו לדבר ויגיעתו להבינו ולפי רוב השמחה במציאתו.
***
בספר "שיעורי מרן ר' פסח מקוברין" בתולדותיו מסופר כך:
"בסלוצק התחולל המפנה הגדול בחייו. עד עכשיו לא היה מאלה המצטיינים בגאונות תורנית. והנה מעשה ארע בנוכחותו, שכמה צורבים מהישיבה התנצחו בסוגיה מן הסוגיות ותוך כדי שקלא וטריא, השמיע רבי פסח מצידו הערה שהיתה בלתי חשובה בנושא הנידון, אשר תוכנה, שהעיד כביכול על קוצר המשיג, גרמה לגיחוך בקרב הנוכחים ששמעו את דבריו והעלו חיוך על שפתותיהם. תקרית זו שברה את רוחו של רבי פסח זצ"ל באופן מזעזע. הוא התיישב ליד הגמרא והתייפח בבכי, והיה מתמוגג בדמעות שליש, עד שנרדם. בחלומו נתגלה אליו בחזיון שמבטיחים לו סייעתא דשמיא ושיתחזק ברוחו ויתחיל מעתה ללמוד בעיון החל ממס' ב"ק, ויאורו עיניו בתורה. ויהי בהקיצו זכר את דברי החלום ותיכף ומיד פתח במשנתו מתוך עיון נמרץ הדק היטב, והרגיש איך הוא חודר למעמקים ונעשה כמעין הנובע, מפליא בהגיונו הנוקב והבהיר ושופע חידושי תורה למכביר. הוא התמסר מעתה לשקידת התורה במשנה מרץ. תוך ימים לא רבים רכש לו בקיאות והבנה יסודית בשלושת הבבות בסדר נזיקין והתחיל לפזר מאוצרות רוחו לאחרים".
ועיין עוד בתחילת פרקי דרבי אליעזר שהיה בוכה ומשתוקק ללמוד תורה וה' היה בעזרו.
"שכר פסיעות"
תשובת רש"י השניה, מדוע לא גילה ה' לאברהם לאיזו ארץ פניו מועדות, היתה "ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה". והדברים צריכים ביאור, וכי אם היה אומר לו שפניו מועדות לארץ ישראל לא היה מקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה והלא עזב את ארץ מולדתו ובית אביו והלך אך ורק מחמת ציוויו של הקב"ה?
גם על שאלה זו עומד רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל בספרו 'ברכת פרץ' ומבאר שאם היה יודע אברהם שפניו מועדות לארץ ישראל הרי שבכל פסיעה היתה כבר מתערבת הרגשה של הנאה "הנה אני מתקרב למקום המנוחה", וכל צעדיו לא היו אלא הכנה לקראת בואו לארץ והיתה מתערבת בהם כעין צד "שלא לשמה". אולם עתה שהסתיר ממנו הקב"ה את המקום אליו הוא הולך הרי שלא ידע אם בכל צעד הוא מתקרב למקום המיוחל או מתרחק ממנו. באופן זה ניסיונו של אברהם אבינו היה להתבונן על כל פסיעה בפני עצמה שמקיים בה את מצוות ה' ונמצא שכל פסיעותיו היו לשם שמים באופן מוחלט.
לימוד גדול עלינו ללמוד מכך:
פעמים שאדם שואף לעלות, להתעלות ולהגיע לגדולות בעבודת ה', והקב"ה מצעיד אותו בזה העולם וצופן לו אושר ועושר נצחי בהמשך דרכו, אולם בהיות האדם פוסע באותה דרך, עדיין אינו מודע כלל לעתיד השמור לו ולתפקיד הרוחני הממתין לו. ובאים עליו ניסיונות קשים ומכשולות רבים של אכזבות ומפחי נפש המנסים לעצור אותו לבל ימשיך בדרכו – דרך הזהב.
אולם אם יתבונן הוא על כל תקופה מחייו בפני עצמה ויתייחס לכל מכשול וניסיון העומד לפניו כאילו הוא אחד הצעדים המקדמים אותו בעבודת ה' וינצל אותו בשלמות ללא חלומות על העתיד, הרי שכל פסיעה שפוסע בעולם הזה תהא לשם שמים ויזכה לשכר הגנוז לו ולכל הצדיקים לעתיד לבא.
תודה.
המאמרים באתר כאן מעניינים. גם של הפרשות וגם של החקירות השונות.
אבל באופן כמעט קבוע אני לא מסכים איתם. אז הפעם החלטתי להגיב –
בנוגע למסקנה של החלק הראשון, "נמצינו למדים שעומק זכרון תלמודו של האדם תלוי בערך תשוקתו לדבר ויגיעתו להבינו ולפי רוב השמחה במציאתו." ממש לא. ואני אפילו לא רואה צורך לפרט. הרבה פעמים בסופו של דבר תורה מובילים למסקנה מוסרית שלא ממש מחוברת לדבר תורה, וזה מפריע קצת לאדם חושב.
בנוגע למסקנה של החלק האחרון "ללא חלומות על העתיד", גם אני לא מסכים. אפשר לנצל את הרגע מפני שהוא עצמו מקדם את האדם, אעפ"י שברור היעד הסופי. והראיה – ספירת העומר.
תודה.
לא כל כך הבנתי עם מה אתה לא מסכים. זה שאדם זוכר יותר טוב אירוע שמשאיר בו חותם אלו דברים פשוטים. תלמד משהו מתוך שיעמום וכו', תזכור אותו יומים, אבל אם תקרא ספר מרתק במיוחד, או תלמד נושא שמזמן רצית לדעת, ברור שתזכור אותו הרבה יותר זמן.
בנקודה השניה לא הבנתי את דבריך לכן אנסה לבאר שוב את דברי הכותב: הוא טוען, שאם שעובד את ה' כדי להגיע לגן עדן, חסר לו בעבודה "לשמה", שהרי הוא בעצם מתכוין להנאתו וטובתו [הרוחנית בעולם הבא], אבל אם הוא חושב רק על קיום המצוה עצמה, כלומר "אני רוצה ליטול לולב עכשיו כי הקב"ה ציוה ואני רוצה לעשות רצונו" בלי כל מחשבה עתידית, זו עבודה לשם שמים באופן מושלם.
נשמח תמיד עם הערותיך, אתה לא צריך להשאיר אותן אצלך פנימה…
השאר תגובה