מלחמת המלכים – כיבוש מלחמה – מציאות או קנין

הרב זאב ליטקה
ג' חשון ה'תשע"ו

 

מלחמה זו מילה נרדפת להיסטורית העולם. גיל המלחמות הוא כמעט כגילו של העולם. בכל עת פורצת מלחמה בין עם זה לעם אחר, ולעיתים המלחמה פורצת וסוחפת לתוכה את מרבית מדינות העולם. מאז ומעולם טבע האדם לנסות להשליט את דעותיו על האחר, ומה שלא הולך במוח כידוע הולך בכח, ואם לא בכח אז בעוד כח…

גם בפרשתנו אנו מוצאים את המלחמה המתוקשרת הראשונה בתבל – מלחמת ארבעת המלכים כנגד החמשה. וכתולדה ממלחמה זו. אברהם אבינו נחלץ לעזרת אחיינו – גיסו – לוט, ונלחם נגד ארבעת המלכים החזקים, גובר עליהם, ורודף אחריהם עד דמשק. בקיצור, מסלק אותם מהזירה, ומותיר את הזירה בחזרה לסדום ואנשיו.

את המאמר הנוכחי החלטתי להקדיש לנושא שאינו מפורסם דיו בציבור, להפנות זרקור לאחד מדיני המלחמות – כיבוש מלחמה. שבשפה ההלכתית פירושו הוא, קנין כיבוש מלחמה. כלומר, זכות קניינית חוקית לכובש לזכות בנכסי הכבוש. כיצד? מתי? והאם זה קיים גם היום? המשיכו לקרוא!

ננסה גם להבין את הדו שיח בין אברהם אבינו למלך סדום. המלך יוצא לקראתו ורוצה להעניק לו מכל הבא ליד כראוי למצביא שהחזיר אותו למלוכה. אברהם אבינו השיב לו: שאינו רוצה לקחת כלום: “מחוט ועד שרוך נעל”, כדי שלא יאמר “אני העשרתי את אברהם”. כלומר, ההתייחסות של אברהם אבינו אל הרכוש היתה כאל רכושו של מלכות סדום. מדוע? לכאורה הרכוש הוא רכושו הפרטי שנקנה ע”י כיבוש מלחמה?

כיבוש מלחמה – קנין או הפקעה

לפני שאנו צוללים לעומקה של סוגיה, נביא את מקור ההלכה האמורה. מהו המקור לכך שהכובש קונה את רכושו של הכבוש. ומנין אנו יודעים שישנה אופציה קניינית נוספת מלבד הקניינים הידועים לנו כסף, חזקה, משיכה, והגבהה, וכן הלאה. הגמרא בגיטין (לח,א) מביאה, אמר רב פפא: “עמון ומואב טהרו בסיחון”. כלומר, הקב”ה אמר לבני ישראל שלא ללחום בבני עמון ומואב. אולם לאחר שסיחון נלחם איתם, וכבש את ארצם, יכלו בני ישראל לכבוש ממנו את הכל, מאחר שהשטחים כבר שייכים לסיחון. (ראה שם בתוספות שכתבו שהגדרת הגמרא שסיחון כבש מהם את השטחים ב”חזקה” הכוונה היא לקנין של “כיבוש מלחמה”). ומכאן נלמד דין כיבוש מלחמה.

בספרי הפוסקים אין הרבה דיונים אודות קנין זה. לא בגלל שהמלחמות לא היו מצוייות, היו גם היו, אבל כנראה שהצליינים, הקוזקים, והנאצים וכד’, לא היו זקוקים לזכות קניינית כדי לקבוע מה שייך להם… לכן זכות ראשונים בנושאים אלו נתונה לגאון הרב אברהם כהנא שפירא רבה האחרון של קובנא (נפטר בכ”ב אדר א’ תש”ג בצער רב בגטו קובנא בראותו את הטבח בבני קהילתו) בספרו דבר אברהם (ח”א סי’ י’ יא) דן בהרחבה בנושא זה, וממנו נשאב מעט לצורך המאמר.

ראשית דבריו פותח הדבר אברהם עם דיון כיצד פועל קנין כיבוש מלחמה, ומציג שתי אפשרויות: א. עצם הכיבוש יוצר קנין ואין צורך בכל פעולה נוספת כלשהי כדי לקבוע שהכל שייך לכובש. ב. הכיבוש רק יוצר מצב של הפקר והפקעת בעלותו של הכבוש. אולם כדי שהרכוש יהיה שייך לכובש עליו לעשות את אחד מדרכי הקניינים האמורים לעיל.

בניסיון להוכיח שעצם הכיבוש אינו יוצר קנין, הביא (בענף ב’) ראיה מהגמרא בקידושין (כו,א) שם מנסה הגמרא למצוא מקור לכך שקנין חזקה מועיל מדאורייתא. ומביאה לצורך כך ברייתא, תנא דבי רבי ישמעאל שלומד מהפסוק הנאמר על בני ישראל שיעלו לארץ: “וירשתם אותה וישבתם בה” במה ירשתם? בישיבה בקרקע! ואם נאמר שיש קנין ע”י כיבוש מלחמה ללא כל צורך בקנין נוסף, איך ניתן ללמוד מפסוק זה קנין חזקה? הרי עולי מצרים קנו כבר את כל הארץ ע”י “כיבוש מלחמה”! ומכאן הוכיח הדבר אברהם שכיבוש מלחמה רק יוצר מצב של ואקום שבו הרכוש והנסכים הופקעו מהעם הכבוש, אולם כדי ליצור מצב שהכובש זוכה בנכסים, עליו לעשות קנין, ולכן עשו בני ישראל קנין חזקה ע”י ישיבתם בקרקע.

אולם אח”כ הדבר אברהם דחה ראיה זו, מחמת פירושם של “המקנה” וה”בית הלוי”, שפירשו את הסוגיה, שבני ישראל היו צריכים לחלוק ביניהם את הנחלות, ועל חלוקה זו הפסוק האמור מדבר שהם יקבלו תוקף לחלוקה שיעשו ע”י קנין חזקה. כלומר, לשיטתם, ניתן איפוא לומר שבהחלט עם ישראל קנה את הארץ בכללותו ע”י כיבוש מלחמה, אולם החלוקה הפנימית ביניהם נעשתה ע”י קנין חזקה.

ובענף ג’ הביא ראיה לכך שכיבוש מלחמה הוא קנין בפני עצמו ואין צורך בקניינים נוספים, משיטת ר”ת (הובאה בתוספות בבא בתרא נד,ב ד”ה עכו”ם) שלגוי אין קנין חזקה. ואם כך, לשיטתו, כיצד סיחון קנה את שטחם של בני עמון ומואב? אלא אם כן נאמר שלפחות לשיטת רבינו תם, כיבוש מלחמה זה עצמו יוצר קנין לטובת הכובש, ואין צורך לעשות קנין פרטני על כל שטח ושטח.

לפני כ14 שנה נוכחתי בדיון בבית הדין אודות בעלות על בנין בן כמה קומות בלודז’. הבנין היה שייך לפני מלחמת העולם השניה לאדם שנהרג בשואה. לאחר המלחמה רשמו השלטונות את הבנין ע”ש יורשיו החוקיים. אלא שעפ”י ההלכה הירושה אמורה היתה להגיע לידי אחייניו של אותו אדם הי”ד. היורשים משני הצדדים הופיעו לפני בית הדין, והדיון נסוב בין היתר בענין “כיבוש מלחמה”, האם הנאצים שכבשו את לודז’ והלאימו את הנכסים היהודים (ובין היתר גם בנין זה הולאם) קנו את השטח ע”י כיבוש מלחמה וממילא יש אפשרות לשלטונות להעניק את הבנין למי שהם חפצים. או שמא הם לא קנו בקנין כיבוש מלחמה, והבנין שייך עדיין ליורשיו ההלכתיים. מסקנת הדיון אינה רלוונטית, והבאתי את הדברים רק כדי לתת מעט אותנטיות לספק שהציג הדבר אברהם.

מעמדם של השטחים שנכבשו ע”י הצבא הישראלי במלחמת השחרור

לאחר מלחמת השחרור התקיים פולמוס בין פוסקי הדור האם שטחי ארץ ישראל שנכבשו ע”י הצבא הישראלי, יצרו קנין ליהודים בארץ ישראל. ואם כך, הפירות הגדלים בשטחים אלו חייבים בתרומות ומעשרות. או שמא השטחים נשארו עדיין בבעלות ערבית, וממילא פטורות מתרומות ומעשרות.

הרב צבי פסח פראנק (רבה שם ירושלים, שו”ת הר צבי זרעים ח”א סי’ יח) הביא את דעתו של הראשל”צ הרב עוזיאל שדעתו היתה שהשטחים הם עדיין בבעלות ערבית. ונצטט מספר קטעים מתשובה זו:

“הרב הגאון הראשל”צ רב”צ עוזיאל שליט”א במכתבו אלי משיג עלי באריכות ובעיקר מסתמך הוא על דברי פקיד המכונה מנהל האוצר מטעם הממשלה שהודיע שהכרמים והזיתים שייכים לבעליהם הערבים שאני כתבתי שם שלא מפיו אנו חיים משום שהמציאות מכחישו שהרי הפירות נלקטים ע”י ישראל שקנו את הפירות לעשות מהם יין ושמן. ועל זה כתב לי מע”כ הרב המשיב הנזכר והיא מוכחשת גם מהמציאות וגם מדבריהם של פקידי הממשלה כי הם אומרים מפי כתבם שהנכסים הללו הם ופירותיהן הם של ערבים”.

ובהמשך מסביר הרב פראנק שכל השטחים בין אלו שהכירו בהן האו”ם כשטחים השייכים למדינת ישראל ובין אלו שהאו”ם עדיין לא הכיר בהן, הכל נקנה ליהודים ע”י “כיבוש מלחמה” וכך המשיך:

“ולמען יתלבנו הדברים אעתיק כאן מאמרו של הגאון רבי דוד מקארלין ז”ל וזה לשונו בספרו פסקי הלכות (ח”ב דף לח ע”א) מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כרחו על כמה דרכים הדרך האחד והוא היותר גדול מכולם הוא ע”י כיבוש מלחמה וזה הוא הקנין הגדול שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן עם כל זה נקנית היא בכיבוש מלחמה”. שימו לב, לדעתו, קנין זה של כיבוש מלחמה חזק יותר מקנין חזקה שעושה כל אדם שרוכש קרקע לעצמו.

גם דעתו של הרב הראשי דאז הגרי”א הרצוג נוטה שיש קנין ע”י כיבוש מלחמה על הכרמים של הערבים שננטשו במלחמה. אולם לא קבע מסמרות בנושא זה. והסתפק האם הדבר תלוי בהסכמת האו”ם ששטחים אלו שייכים למדינת ישראל. (ראה פסקים וכתבים ח”ג סי’ לו – לז).

מלחמת אברהם עם המלכים – כיבוש מלחמה?

נחזור עתה לדו שיח שהתנהל בין אברהם אבינו למלך סדום. המלך רוצה להעניק לו מתנות לרוב, ואברהם השיב לו: “וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה’ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם”. משמע שאברהם אבינו התייחס לרכוש כאילו אינם שלו. וכך גם נראה מדברי רש”י בפירושו לגמרא בסוטה (יז,א) על מה שאמר רבא: “בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב’ מצות: חוט של תכלת (ציצית), ורצועה של תפלין”. ופירש רש”י: “בשכר – שהבריח עצמו מן הגזל”. כלומר, היה ברור לאברהם שהרכוש אינו שייך לו.

וכאן השאלה נשאלת, לאור האמור, מדוע לא זכה אברהם אבינו ברכוש כמו בכל כיבוש מלחמה?

המהרש”א (חולין פט,א) הקשה שאלה נוספת, ההתייחסות של אברהם היתה כאילו הרכוש יהיה גזול על ידו, הרי מיד אחר כך אמר אברהם על ידידיו שנלחמו לצידו ענר אשכול וממרא, שהם יקחו חלקם, אז הרכוש שלהם או לא? ומחמת קושיא זו, הסיק המהרש”א שברור שהרכוש אמור היה להיות שייך לאברהם אבינו, אולם מחמת חסידותו לא רצה להנות מרכוש כזה שהיה נראה בעיניו כרכוש גזול.

אולם עדיין לא נחה דעתנו, והדו שיח הנ”ל עדיין טעון ביאור. רש”י במקום מפרש: אם מחוט ועד שרוך נעל – אעכב לעצמי מן השבי. ואם אקח מכל אשר לך – ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח. ולא תאמר אני העשרתי את אברם“. כלומר, אברהם אבינו לא רצה לקחת כלום מהשלל וכפי שהמהרש”א הסביר שזו היתה מדת חסידות משום שהיה נראה בעיניו כגזל. אולם על המשך דברי אברהם אבינו שסרב לקחת ממה שהציע לו מלך סדום, הסביר רש”י ושמא תרצה לתת לי וכו’, כלומר, כאן לא יועיל הטיעון הראשון שלא רצה להנות מהגזל. שהרי המלך עצמו מציע לך לקחת. ולצורך כך, הציג אברהם את הטיעון: שלא תאמר אני העשרתי את אברהם.

עתה נתבונן בטיעון השני של אברהם. המלך עצמו מציע לו, ועכשיו ברור לו שאין חשש גזל, ולכן הציג טיעון אחר. מדוע היה ברור לאברהם שהרכוש המוצע עבורו אינו גזול? הרי מלך סדום הפסיד במערכה מול ארבעת המלכים. כלומר, הרכוש נקנה לארבעת המלכים. ואיך הרכוש חזר לרשותו של מלך סדום? נכון, אברהם ניצח את ארבעת המלכים, אבל מצידו הוא מותיר את הרכוש ואינו נוגע בהן, ואיך א”כ זכה מלך סדום בנכסים?

להבנת הדברים נעיין שוב בדבר אברהם, ובסימן יא (אות ח’) הסביר את קנין כיבוש מלחמה לשיטת הרשב”א, שקנין זה תקף אך ורק בעוד הכובש עדיין חי וקיים בנכסים הכבושים. אולם אינו קנין לעולמים. ומיד לאחר שהכובש סולק מהקרקע, הקרקע חוזרת לבעליה. ואם כך, ניתן להבין מדוע לא היה כל ספק שהרכוש שמקורו היה שייך למלך סדום, ונפקע ממנו לתקופה קצרה לטובת ארבעת המלכים, שוב חזר לבעלותו של מלך סדום. וההצעה לתת מהרכוש לאברהם נעשתה כדת כדין, אלא שאברהם סירב כדי שלא יאמר אני העשרתי את אברהם.

נסיים בדברי הנביא ישעיהו (פרק ב’): “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים…לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים