שבעים אומות, שבעים לשון, אז והיום

הרב זאב ליטקה
א' חשון ה'תשע"ו

 

בפרשתנו מסופר על המגדל אותו בנו בני בבל, במטרה להגיע לרקיע. הסיבה בגינה הפסיקו את בניית המגדל, גם היא ידועה: “ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות וגו’ הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו וגו’ ומשם הפיצם ה’ על פני כל הארץ”. כלומר, עד לאותה עת כולם דיברו בשפה אחת — לשון הקודש. מאז, התפתחו שבעים שפות שונות. אילו שפות התפתחו מאז? יפנית, סינית, צרפתית, או שמא אנגלית? את זאת אין אנו יודעים. במקורות אנו מוצאים רק מהי השפה האחידה אותה דיברו באותה עת כל יושבי תבל – לשון הקודש.

מאותו אירוע התפזרו כולם לשבעים אומות הדוברות שבעים שפות שונות, אותן אנו פוגשים בצמתים שונים במהלך ההיסטוריה.

במאמר שלפנינו נסקור בקצרה את שבעים השפות: האם יש למספרן משמעות, או שמא מקרי הוא לחלוטין? האם השפות שאנו מכירים כיום נחשבות ל”שבעים לשון” למרות שאין לנו כל מידע אם הן היו ברשימת השפות הנעלמת? איזו השלכה הלכתית יש ללשונות אחרים אותן דוברים בני האדם? על כל זאת, ועוד בשורות שלפנינו.

שבעים: מה המשמעות

“אמר רבי שמעון: בשעה שבנו בני אדם את המגדל, קרא הקב”ה לשבעים המלאכים המסבבים את כסא כבודו, ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים אומות ולשבעים לשון, שנאמר ‘הבה נרדה’, ארדה אין כתיב כאן אלא נרדה [כלומר, נרד ביחד]. הפילו גורלות ביניהם, שנאמר ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם’, ונפל גורלו של הקב”ה על אברהם וזרעו, שנאמר ‘כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו’, וכו’.” (ילקוט פרשת נח רמז סב. וילקוט תהילים רמז תרסז).

אם נתבונן בדברי רבי שמעון נשים לב שמספר השפות אינו מיקרי כלל וכלל. כל אחת מהן מסמלת את אחת משבעים אומות העולם, אשר לכל אחת מלאך הסובב את כסא הכבוד. וכך גם כתב הרמב”ן בפרשת בהעלותך (במדבר פרק יא פסוק טז) שלשבעים אומות העולם ישנה נציגות ברקיע. ולכל אחת מהן יש מזל ושר בשמים, והביא לכך סימוכין בכתובים.

המספר שבעים  מופיע בכתובים בהקשרים נוספים. ואכן, קיים קשר ישיר בין כל הנמנים שבעים.

במדבר, בזמן מתן תורה, ביו עם משה רבנו שבעים זקנים. ה’ אמר למשה “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל”. (שמות, כד, א). סנהדרין גדולה מונה שבעים ואחת, ויש הסוברים שבעים. למצריים ירד יעקב “בשבעים נפש” ושופטי ישראל גם הם היו שבעים.  הרמב”ן כותב על כך שם שמספר זה כולל את “כל הכוחות וכל הדעות,” כלשונו. כלומר, לעניינינו, שבעים האומות כוללים בתוכם את כל הדעות והכוחות שישנם בעולם.

וכך ניתן להבין מעט יותר את הגמרא במסכת סוטה (לו ע”א) המספרת על יוסף בעומדו לפני פרעה שידע שפה אחת נוספת על פרעה – לשון הקודש. ומדגישה את המעלה והערכה שהיתה במצרים לאדם שידע את כל שבעים השפות. מהי המעלה? הרי ישנם תחומים רבים שניתן להתבלט בהן ולהרשים לא פחות מידע נרחב בשפות? מדוע רק ידע כזה מקנה לאדם את רום המעלה? אולם לפי ההסבר הנ”ל, דומני שהענין מבואר היטב. מעלתן של שבעים השפות אינו רק תרגום המילים בשבעים שפות. אלא זה ייצוג של כל הכוחות והדעות הקיימות בתבל, ואם כך, ברור שאדם שיש לו את הידע הנרחב הזה, מעלתו היא גדולה מאוד, ודאי בעיני חכמי מצרים הקדומה.

שבעים השפות, אז והיום

לאלו שפות ועמים נכללים קיימת נציגות של הכוחות והדעות ביקום? האם לעם הסיני, הרוסי, או ההודי, שמור שם מקום של כבוד? את זאת לא נדע. אולם על כמה עמים ושפות נוכל לומר בוודאות שאינם מיוצגים ברשימה זו. וזאת מן הטעם הפשוט: הם נוצרו לאחר דור הפלגה.

הגמרא במסכת עבודה זרה (דף י’ ע”א) בהתייחסה למלכות רומי העתיקה, אומרת שהעם הרומי הוא עם בזוי מפני שאין לו לא כתב ולא לשון. כלומר, הכתב הרומי אינו ייחודי לאומה זו, וכך גם שפתו אינה ייחודית. הייתכן? השפה הלטינית המפורסמת, המקור לכל השפות המערביות, שייכת למלכות רומי העתיקה. כיצד נוכל לומר שאין לרומי לא כתב ולא שפה?

על כך השיב רש”י במקום, ששפתם של הרומאים נלקטה מכמה שפות שונות ואינה שפה עצמאית. אם כך ברומי העתיקה – על אחת כמה וכמה בשפות המדוברות כיום ברחבי העולם. תנועת בני האדם, כמו גם המצאות חדשות, יחד עם היות הדוברים חיים וממציאים גרמה לכך שכל השפות כיום לקוחות אחת מן השנייה. האנגלית מורכבת בעיקר מגרמנית וצרפתית, יחד עם שרשים מלטינית ויוונית. עם זאת, ניתן להיתקל בשורשים עבריים רבים בכל השפות שבעולם. בשפות השונות ישנן מילים זהות או דומות, דבר המוכיח על היותן מורכבות האחת מילותיה של השנייה. הרי לא ייתכן לומר שבדור ההפלגה, בעת שיצר הקב”ה שבעים שפות שונות המסמלות דעות שונות, שייצור מילים זהות בכמה מהשפות?!

התוספות (שם ד”ה שאין) העירו לאור דברי רש”י: מהיכן צמחה השפה הערבית ששורשה בבני ישמעאל ובני קטורה, אשר הופיעו על במת ההיסטוריה לאחר דור ההפלגה? דוברי הערבית הם ודאי לא נמנים בתוך שבעים האומות הנ”ל. עמון ומואב גם הם לא היו קיימים באותו הדור. מנין נולדו שפות אלו? ודאי לקחו הם מאותן שבעים האומות. מדוע אם כן, זכתה דווקא מלכות רומי בכינוי המפוקפק “אומה בזויה” שאין לה לא כתב ולא שפה? תירצו התוספות (עפ”י המדרש), שיש הבדל בין אומות אלו לרומי. שבעים האומות במהותן מסמלות את מגוון הדעות השונות הקיימות בעולם. האומות הנ”ל (ישמעאל, עמון, מואב) לקחו מאותן שבעים האומות, ולמעשה היום הן מסמלות את אותן הכוחות והדעות. אולם מלכות רומי לקטה מכמה אומות ושפות, ואינה מייצגת כלל את אותן שבעים האומות.

החתם סופר בחידושיו על עבודה זרה שם מרחיב עוד ומבאר את הנושא, ונצטט את הסברו הנפלא:

“הנה נפלגה הארץ לשבעים עמים בשבעים מדינות וכל עם כתבו ולשונו לפי טבע המדינה או לפי מזל ושר שיש לו מלמעלה או שניהם כאחד. אך אומה זו [רומי] לשונה וכתבה איננה מטבע מדינה ולא משר שלמעלה. אלא איש אחד ושמו לאטינס בשנת שמ”ה לאלף השלישי המציא לעצמו לשון לטין י”ט אותיות וכל הלשון כרצונו וחפצו ובאותו לשון משתמשים במלכות בכל כתבי חוקיהם ודתיהם ונימוסי מלכות וחכמות במקום שהיו היונים משתמשים בלשון יון והישמעאלים בלשון ישמעאל וערביים משתמשים בלשונם שהמציא האיש ההוא ובזה תבין דברי חז”ל”. סוף ציטוט.

נמצא אפוא, שהשפה הלטינית – מלכות רומי העתיקה, וממנה כל השפות האירופאיות וביניהם השפה האנגלית הבינלאומית, למרות שהן ודאי מייצגות את הקידמה והמדע כיום, אך הן אינן מייצגות אף לא אחת מאותן שבעים האומות, אשר מסמלות את שבעים הדעות והכוחות ביקום, כלשון הרמב”ן. מאידך, העם הערבי, שדווקא בימים אלו ממחיש באדיקות את ה’ברכה’ לו זכה: “על חרבך תחייה”, ואשר מייצג בעולם המערבי את הנחשלות והבערות — דווקא הוא מייצג את אחת משבעים האומות שנוצרו בדור ההפלגה, למרות ששורשו ולידתו כמה שנים לאחר מכן!

הקבלה זו בין השפות המערביות הלטיניות, ובין השפות הערביות מוכיחה לנו כי שבעים האומות שהתפלגו ונולדו בדור ההפלגה מהוות מייצג וסמל. הן אינן חלוקה סתמית בין העמים והשפות כפי שאנו רואים את מפת חלוקת העולם כיום.

הגדרת שפה חדשה שאינה משבעים השפות

איזו משמעות יש להבדלה בין שפות “שבעים האומות”, והשפות המוכרות לנו כיום, שנוצרו לאחר מכן?

כדי לענות על שאלה זו יש להתבונן בהלכות קריאת שמע. המשנה במסכת ברכות (דף יג ע”א) אומרת: “הקורא קריאת שמע בכל לשון” כלומר, בשפה אחרת – שאינה לשון הקודש: “יצא ידי חובה.” הלכה זו נלמדת מן הפסוק “שמע”, אשר אותה פרשו חז”ל כך: “שמע – בכל לשון שאתה שומע”. הלכה נוספת נאמרה שם: “קרא, ולא דקדק באותיותיה, לא יצא ידי חובה”. משום שהמצווה היא לקרוא בדיוק את המילים של קריאת שמע בדקדוק.

וכך חיבר הרמב”ם (הלכות קריאת שמע פרק ב’ הלכה י’) את שתי הלכות אלו: “קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש”. כלומר, לשיטתו, ניתן לקיים את שתי ההלכות במקביל. למרות שהוא קורא קריאת שמע בשפה אחרת, חייב הקורא לדקדק היטב ולקרוא את התרגום היטב, בדיוק כמו בקריאת שמע. לאור פירושו של הרמב”ם, הלכה זו נעשית קשה ביותר לביצוע, וכי מי יכול להיות ערב לכך שהתרגום אותו יציע המתרגם המקצועי הוא התרגום האמיתי שאותו אסור לשנות אפילו כמלוא הנימה? וכך כתב במשנה ברורה (סי’ סב סק”ג), והביא דוגמא לכך את המילה “ושננתם” שניתן לפרשו גם מלשון ‘שינון’, וגם מלשון ‘חידוד’ כפי שאנו מוצאים בדברי חז”ל. אם כן, מנין נדע כיצד לתרגם מילה זו?

הראב”ד לעומתו, חולק עליו. וכך כתב על דברי הרמב”ם: “אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו”. כלומר, לשיטתו, הקורא ולא דקדק באותיותיה נאמר אך ורק בלשון הקודש. מהמילה “שמע” שדרשו חז”ל בכל לשון שאתה שומע, הכוונה היא שניתן לקרוא גם את הפירוש [=התרגום] של קריאת שמע, ועל פירוש ודאי אין צורך דקדוק אותיות.

ניתן לומר שלדעת הרמב”ם יש מעלה גם בשפה האחרת, ולכן יש צורך לדקדק באותיותיה של אותה שפה. ולדעת הראב”ד, אין כל מעלה בשפה זו, אלא רק לקרוא ולהבין את משמעותה של קריאת שמע בשפה שהוא מבין.

ואכן, אם נעיין בסוגיה זו במסכת ברכות שם, נראה שהגמרא הביאה את דעתו של רבי יהודה הנשיא, “שכל התורה כולה בכל לשון נאמרה” כלומר, כל מילה שיצאה מפיו של הקב”ה בזמן מתן תורה נחלקה לשבעים שפות (עפ”י פירוש התוספות שם). הגמרא משווה את דבריו, להלכה של קריאת שמע, אותה ניתן לקרוא בכל לשון. ואם כך, מן הסתם ניתן לקרוא דווקא באותן שבעים שפות שיצאו מפיו של הקב”ה, ולא בשאר השפות שנוצרו אחר כך. אם כן, מובן מדוע לפי שיטת הרמב”ם יש צורך בדקדוק אותיות ומילים גם כשקוראים קריאת שמע בשפה האחרת — משום שהיא כנראה דווקא מאותן שבעים השפות הללו.

ישנן הלכות נוספות להן משמעות גם בשפות שאינן לשון הקודש, כגון נדרים. אדם הנודר בשפה אחרת, האם הנדר חל, אם לאו? קריאת המגילה בפורים, האם יצא ידי חובה בשפות נוספות או לא? וכד’. וכתבו הראשונים שבכל הנושאים הללו (דבריהם הובאו בביאור הלכה הראשון של סי’ סב) שהאפשרות לקרוא ולדבר בשפה אחרת תועיל אך ורק אם הוא נמצא במקום בו שפה זו היא השפה המדוברת. אבל לקרוא בשפה הגרמנית בהיותו באנגליה, או לקרוא בערבית ברוסיה, לא יצא ידי חובה.

ועתה נתבונן בדברי הרמב”ם כיצד הוא הביא ההלכה זו, וכך כתב בהלכות נדרים (פרק א’ הלכה טז): “יש מקומות שאנשיהם עילגים ומפסידים את הלשון ומכנים על דבר בדבר אחר. הולכים שם אחר הכינוי, וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן”. משמעות דבריו היא, שדווקא לשון שהוא מגדיר לשון משובש, מועיל אם זוהי השפה באותו מקום ובאותה עת. אולם ישנה “שפה” הנחשבת לשפה שאינה משובשת, והיא משמעותית בכל מקום בעולם. כלומר, מדבריו אנו למדים שוב, שיש מעלה לאותן שבעים השפות האמורות. יותר מסתם שפה מדוברת, שהיא מועילה לפעמים, אבל רק במקום שתושביה מדברים בשפה זו.

נמצא איפוא, שבנושאים ההלכתיים בה קיימת אפשרות לקרוא בשפות נוספות מלבד לשון הקודש, אין כל הבדל בין שבעים השפות שצמחו בדור הפלגה לבין השפות השונות אותן אנו מכירים היום, אלא תמיד העיקרון הוא האם שפה זו מדוברת באותו המקום לבני אותה מדינה. זאת, מלבד לשיטת הרמב”ם בה מובן שישנה מעלה לאותן שבעים השפות שאין בשפות המדוברות כיום ברחבי העולם. יחד עם זאת, במישור הרעיוני, ברור שלאותן שבעים השפות והאומות שצמחו בדור ההפלגה ישנה משמעות ייחודית המשקפת את פני היקום עד ימינו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים