לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת בראשית 'באה שבת באה מנוחה'

"ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב')

 

רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כילה בו ביום. דבר אחר, מה היה העולם חסר- מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה (רש"י שם).

 

רש"י התקשה בלשון הפסוק שנראה מתוכו שהקב"ה כילה מלאכתו בתוך היום השביעי, ועל כך הביא ב' פירושים. לפירוש הראשון אמנם כילה הקב"ה את מלאכתו בסופו של היום הששי אך היה זה כחוט השערה ורק נראה כאילו כילה ביום השביעי. ולפירושו השני אכן כילה ה' את מלאכתו ביום השביעי שכן היה העולם חסר את בריאת המנוחה וביום השביעי ברא הקב"ה את המנוחה, "באה שבת באה מנוחה". ופירוש זה טעון ביאור, הלא  מנוחה היא הימנעות מכל עשייה ופעולה וא"כ מה היה הצורך לברוא אותה, ומדוע גמר מלאכת בריאת העולם ושלימותה בא לידי ביטוי אך ורק בבריאת המנוחה ביום השבת.

על שאלות אלו עמד הבית הלוי (עה"ת פרשת בראשית ד"ה ויכל אלוקים) וביאר שאכן בריאת המנוחה שברא ה' ביום השביעי בריאה היא, ואדרבה היא המשלימה את כל בריאת הששה ימים כולה. וז"ל: "בששה ימים הראשונים ברא בכל יום חדשות והמציא בו דבר חדש שלא היה מקודם, וזהו הנקרא שעשה בו מלאכה היינו שחידש בו דבר חדש שלא היה מקודם, ואילו ביום השבת לא עשה בו בריאה חדשה שלא היתה מקודם, אלא שאז התחילה בריאת העולם להיות נברא כסידורו כמו שהיה בששת הימים הראשונים, וזהו מה שקורא הפסוק שביתה דהיינו שביתה מבריאה חדשה שלא היתה קודם. ברם, גם מנוחה זו נקראת בריאה דידוע דבכל רגע השי"ת ממציא כל הנמצאים ממש יש מאין, ורגע הראשונה אינו סיבה להנמצאים להרגע שאחריה רק הוא כמו התחלת הבריאה, וכמו שאמרינן בברכת "יוצר אור" המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ונמצא דשבת היא לנו לאות וזכרון דגם עתה דלפי הנראה לעין לכאורה עולם כמנהגו נוהג מ"מ אינו עומד מעצמו כמו כל מלאכה של בשר ודם דאחר שגמר האומן מלאכתו עומד הכלי בתמונתו מעצמו בלא האומן, אלא השי"ת ממציא ומהווה אותם בכל רגע ורגע".

ולפ"ז מובנים היטב דברי רש"י "מה היה העולם חסר-מנוחה", אחר שכבר עמדה כל הבריאה כולה על תילה, עדיין היה העיקר חסר מן הספר הלא היא המנוחה כלומר ההכרה של כל הנבראים כי הקב"ה הוא המקיים ומחדש ברצונו את הבריאה כולה בכל רגע ורגע. ולכן "באה שבת באה מנוחה", בריאת השבת היא עצמה בריאת המנוחה כי שמירתה היא העדות שאף שנראה שהעולם מתנהל כסדרו אין זאת אלא מחמת רצון בוראו וחסדו. והכרה זו שאנו בתוך הבריאה כולה יצירי כפיו של הקב"ה היא הסיבה להמשך קיום העולם שכן היא המחייבת אותנו לעסוק בתורתו, לעובדו ולעשות רצונו בלבב שלם ועל כך נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

* * *

על פי דברים אלו ביאר הבית הלוי גם את ענינה של מצוות עונג שבת, דהנה המצוות מתחלקות  לשתי בחינות, יש מצוות שהן נגד הטבע כגון שבירת התאוות וההרחקה מהן ויש מצוות שעניינם לקדש את הטבע ולהשתמש בו לעבודת הבורא. מצות עונג שבת היא מכלל הבחינה השניה, בשבת אין אנו מצווים לשבור את הטבע ולהתנגד לו אלא להתענג בתענוגים וכך לקדש אותו, לתקנו ולהשלים את תפקידו.

והדברים מבוארים היטב, שהרי כל בריאת השבת היא להעיד שהקב"ה מחיה ובורא את הבריאה כולה בכל רגע על מנת שנוכל לעובדו, וא"כ ברור שמצוותנו ביום זה היא להשתמש באותה בריאה לעובדו. ובשעה שאנו מקיימים את מצוותו ומתענגים בשבת לכבודו הרי זו עדות ברורה בהכרת מציאותו.

ולפי דברי הבית הלוי יאירו דברי הגמ' בשבת דף קנ"ו. לגבי סגולת האדם שנולד בשבת:

"האי מאן דבשבתא… אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבא יתקרי". (כלומר, מי שנולד בשבת יקרא קדוש) ופרש"י: "שיהא פרוש וקדוש דכתיב (שמות כ') ויקדשהו".

וצ"ב מהו הדמיון בין האדם הקדוש לקדושת השבת ומדוע הנולד בה זוכה לאותה קדושה נשגבה.

נבאר את מהותו של האדם הקדוש, ונראה שקדושתו וקדושת השבת אכן חופפות.

הגמ' במסכת ברכות (דף י':) שואלת כיצד ידעה האישה השונמית שאירחה את אלישע הנביא כי איש קדוש הוא עד שכשסיפרה עליו לבעלה אמרה "כי איש אלוקים קדוש הוא". ומביאה הגמ' ב' סימנים (מחלו' רב ושמואל) ואחד מהם שלא ראתה זבוב על שולחנו. וצ"ב מה הראיה מכך שאיש קדוש הוא.

וביאר המהרש"א ששולחנו היה קדוש כמו מזבח, וכפי שאמרו שבבית המקדש לא נראה מעולם זבוב בבית המטבחיים שהוא שרץ טמא שאינו נמצא במקום קדוש. ובאור הדברים נראה דהנה אמרו חז"ל דיצה"ר נמשל לזבוב ויושב בין מפתחי ליבו של האדם ועומד עליו תמיד להכשילו.

וידועים דברי המסילת ישרים (בפרק כ"ו) שהבחין בין צדיק לקדוש, דלצדיק עדיין יש יצה"ר אלא שהוא נלחם בו ומתגבר עליו. ואילו הקדוש נעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיות. ואפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש. ועל הקדוש אמרו חז"ל (בכתובות ק"ה:) שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו ביומא (ע"א.) "אמר רבי ברכיה הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" ובאור העניין כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש. והנה הנקרב להם כנקרב ע"ג המזבח, ומילוי גרונם כמילוי הספלים".

וא"כ מבואר העניין היטב, לאדם הקדוש לא מגיעים כלל זבובים והיינו משום שכולו קדושה וגם חומריותו והנהגותיו הגשמיות מתקדשות (בשונה מהצדיק הנלחם ומתגבר על יצרו).

ובאמת, הגמ' בברכות (שם) ממשיכה ודורשת על הפסוק באלישע "עובר עלינו תמיד,  א"ר יוסי ב"ר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין" דהיינו, תלמידי חכמים שהנהגתם בקדושה מקדשים אפילו את מאכליהם והופכים אותם לחלק מעבודת ה' וא"כ המארח ת"ח ומהנהו מנכסיו הרי הוא כמקריב קרבנות ממש כיון שהופך את נכסיו לכלי לעבודת ה'.

נמצא שתפקיד האדם הקדוש להשתמש בחומריות לחלק מעבודת ה' שלו ולהפכה לקדושה ולא רק להלחם ולהתגבר על תאוותיו.

וכבר יסד לנו הבית הלוי שגם מהות מצות עונג השבת אינה להתנגד לטבע ולהכניעו, אלא אדרבה להשתמש בו ובהנאות הגשמיות לכלי לעבודת ה' ולקדשם, להיות לאות וזיכרון שהקב"ה הוא בורא העולם ומחדשו בכל רגע.

וא"כ דברי הגמ' מאירים ומתאימים שאכן האדם הנולד ביום השבת זוכה לסגולת הקדושה עד שיוכל להיות בעצמו האדם הקדוש.

ולהשלים את הדברים יש להוסיף את דברי המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות דף ס"ד.) על מאמר הגמ' "אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

ותמה המהרש"א והלא העולם הבא שזוכין לו התלמידי חכמים הוא כולו מנוחה, כמו שנאמר "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העוה"ב", וא"כ מה הכוונה שאין להם מנוחה?

וענה על פי דברי רש"י "ויכל אלקים ביום השביעי- מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה מלאכה" וביאר: "דהמלאכה שם היא כילוי וסילוק מלאכה ופעולה, וקאמר הכא בתלמיד חכם שהוא פעולת השכל ועיון בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של העיון השכלי אלא שתמיד פועל בה והיא בעצמה פעולת המנוחה, דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי" עכ"ל

והדברים מאירים לפי הסברו של הבית הלוי שגם מנוחת השבת פירושה הבריאה התמידית של מה שכבר נברא, כך גם מנוחת התלמיד חכם לעולם הבא היא המשך עיונו השכלי שעמל ועיין בהיותו בעוה"ז.

* * *

ועפ"ז יש להוסיף נופך ולבאר את דברי הגמ' בשבת (דף קי"ח.) "א"ר יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה'…והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלאכיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וכו'"

ובספר דרשות בית ישי (סי' י"ב) ביאר את הסיבה שהמענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, משום שגורם להרחבת גבולות הקדושה לכן זוכה לנחלה בלי גבולות וז"ל: "והנה יש כאן שאלה, כיצד ובמה אפשר להרחיב את גבולות הקדושה, והא כתיב (דברים ד' ב') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם". הא אין ההרחבה שייכת אלא בעניין ואופן שכתוב בשו"ע או"ח סי' רל"א וז"ל, בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב "בכל דרכיך דעהו", ואמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשפ שמים וכו'. ומי שנוהג כך עובד את בוראו תמיד" מעתה, זהו שאמרו כל המענג את השבת, נמצא מקדש ע"י כוונתו הטובה מעשים של חול, דהיינו אכילה ושתיה ותענוגי הגוף והרי הוא מרחיב בזה את גבולות הקדושה. ולפיכך נותנין לו נחלה בלי מצרים שהיא נחלת יעקב": עכ"ל. והדברים מתאימים לפי מה שהקדמנו שזו מהות מצות עונג שבת כמבואר בבית הלוי.

אלא שעדיין לא התבאר מדוע דוקא ביעקב אבינו נאמרה נחלה בלי מצרים ולא בשאר האבות כפי שהגמ' מדגישה.

והדברים יבוארו לפי מה שכתב ב"רוח חיים" על המשנה מסכת אבות (פ"א מ"ג) "על שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים" דגמ"ח הוא בחינת המעשה ועבודה היא בחינת המחשבה והתורה היא בחינת הדיבור, וכנגד ג' עמודי עולם אלו עמדו ג' האבות, דאברהם אבינו שמידתו חסד הוא כנגד המעשה, יצחק מידתו עבודה ויעקב מידתו תורה בדיבור כפי שנאמר "ויעקב איש תם יושב אהלים". והנה הדיבור הוא האיבר שבו מתאחדים כוחות רוחניים וגשמיים כאחד. שהרי מחד, משתמש באברי הפה הגשמיים ומאידך מדבר דיבור שכל כולו מציאות רוחנית. (וכך באר המהר"ל שמה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון לא היה ח"ו מחיסרון שהיה בו אלא להפך מגודל שלמותו הנשגבה ומחמת היותו בעל מעלה רוחנית גבוהה מכל אדם).

וא"כ הדבור הוא דרך האמצע המאחד ומעלה את הגשם לרוח וכ"ז באמצעות לימוד התורה הקדושה.

ומעתה מובן היטב שדוקא יעקב אבינו שבחינתו דיבור והפיכת הגשמיות לקדושה, בו נאמרה הבטחת נחלה בלי מצרים המובטחת גם למענג את השבת ההופך בעינוגו את הטבע לכלי לעודת ה'. (ועיין עוד בפרשת וירא במאמר עקידת יצחק בהר המוריה שהרחבנו עוד בעניין זה).

* * *

הנה הסעודה היחידה בשבת שנקראת ע"ש מניינה היא סעודה שלישית ואף אחד לא קורא לסעודה ראשונה או שניה כך ורק לסעודה שלישית קוראים בשמה, והדבר צ"ב.

ובארו האחרונים דכל עיקר סודן של סעודות שבת מתגלה דוקא בסעודה שלישית, דהנה סעודה ראשונה פשיטא שאדם אוכל כי הוא רעב אחרי יום שישי, וכן סעודה שניה לאחר תפילת שחרית ומוסף אדם אוכל כי הוא רעב, ברם, סעודה שלישית שכבר אינו רעב אם מקפיד לאוכלה, מראה בזה שגם הסעודות הקודמות שאכל לא עשה כן מחמת רצון עצמו אלא רק מפני שהקב"ה ציווה על כך. דהנה אוכל הוא אף סעודה שלישית אע"פ שאינו רעב, כיוון שציווה ה'.

וזו כל מהות הקדושה לקדש מאכלו ולייחדו לעבודת ה'. ונמצא שכל סעודות השבת מרחיבות את גבולות הקדושה ומייחדות את המאכל לרצון ה'.

* * *

הרמ"א באו"ח סימן רמ"ב כתב שבמקצת מקומות נהגו לאכול פשטיד"א בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה בטל, וכך גם הפשטיד"א עשויה מבשר הטמון באטריות מלמעלה ומלמטה.

ותמה הביאור הלכה מה שייך לאכול זכר למן בשבת, והלא בשבת לא ירד מן כלל. וכתב וז"ל: "מה נמרצו אמרי ישר של ה"תורת חיים" שכתב טעם הגון לזה והוא לפי דשבת בראשית היא דוגמת שבת שלעתיד לבא, שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת דוגמתו, היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבא, וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא רקיע שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא" עכ"ל.

ויש להוסיף פירוש לפרושו, דלכאורה יש לתמוה מהי המעלה באכילת שור הבר או לויתן לעתיד לבא שזהו זמן שכולו קדושה והתענגות על ה'.

אלא, שמעתי מהרה"ג עמיהוד קליין שליט"א (ר"מ בישיבת איתרי בירושלים) על פי דברי הרמח"ל בספרו דרך ה' שבכל בריה ובריה בעולם ישנה נקודה של קדושה שמחייה אותה והיא הנותנת לה את הגוון המיוחד לה ואת תפקידה השמור לה בלבד בעוה"ז ע"פ תכונותיה ומכלול נטיותיה. ובשור הבר יש את מכלול כל נקודות הקדושה של כל החיות והבהמות כולם, ובלויתן את נקודות הקדושה של הדגים כולם, ובזיז שדי (שזהו עוף ענק המוזכר באגדות רבה בר בר חנה בב"ב פרק חמישי ע"ש) יש את כל נקודות הקדושה של כל העופות כולם, וביין את של כל המשקאות כולם.

ולעת"ל יזכו ישראל להנות מאותה קדושה המונחת בכל הבריאה כולה ע"י אכילת אותם מאכלים שיש בהם את מכלול נקודות הקדושה, וכפי שבארנו שמעלתו של האדם הקדוש שהופך את מאכלו לחלק של קדושה כתוספת לעבודת ה' שלו עצמו בעולם.

ולכן גם בשבת קודש שהיא מעין עוה"ב אוכלים מאכלים דוגמת המאכלים לעת"ל על מנת לזכות לדוגמת אותן נקודות קדושה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *