לתרומות לחץ כאן

"לא רוצים להמתין?" – הלכת 'טרחא דציבורא'

אחד המקורות הראשוניים להלכת טרחא דציבורא מופיע דווקא בהקשר של יום הכיפורים.

במשנה (יומא סח, ב) נאמר שביום הכיפורים היה הכהן הגדול קורא בפרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" שבפרשת אמור, ואחר כך היה קורא בעל פה את פרשת "ובעשור" שבפרשת פנחס. הגמרא שואלת מדוע פרשה זו הייתה נקראת בעל פה, ולא היו גוללים את הספר וקרואים מתוכו. על כן מתרצת הגמרא: "לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור".

הזלזול ב'כבוד הציבור' בכך שיהיו מחכים בלא מעש בשעת גלילת הספר הוא הוא חשש ל'טרחא דציבורא'. וכן פירש רש"י: "מפני כבוד ציבור, שיהיו מצפין ודוממין לכך".

בהתאם לפירוש זה, פסק הרמב"ם שאין לגלול ספר תורה  בציבור, כדי שלא לגרום 'טרחא דציבורא' (הלכות תפילה, פרק יב, הלכה כג): "… ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיותן עומדין עד שיגלול ספר תורה. לפיכך אם יצטרכו לקרות שני ענינים, מוציאין שני ספרי תורה".

כך נפסק גם ב'שולחן ערוך' (או"ח קמד, ג), ולכן (למשל) בכל ראש חודש שחל בשבת אנו חייבים להוציא שני ספרי תורה, ולא לגלול ספר תורה אחד, כדי שלא להטריח את הציבור להמתין.

ננצל את ההזדמנות לדון בגדרים ובפרטי הדין של הלכת טרחא דציבורא. עד איזה גבול חובה להיזהר מלגרום טורח לציבור? האם הלכות אלו אמורות גם מחוץ למסגרת של בית הכנסת? האם יש אופנים שמותר לגרום טורח לציבור? האם הציבור רשאי למחול על כבודו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

קריאת שמע וטרחא דציבורא

ניתן ללמוד על החשיבות והמרכזיות של הימנעות מטרחא דציבורא מתוך דברי חז"ל בעניין הנוסח של קריאת שמע.

נאמר בגמרא (ברכות יב, ב): "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. ומפני מה לא קבעוה? – מפני טורח ציבור". הגמרא מבארת שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת שמע, משום הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" (במדבר כד, ט). ברש"י מבואר הקשר לקריאת שמע: "דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא". בעת שאנו באים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, עלינו להפנים את מציאות השמירה האלוקית על העם המייחדים שמו.

ואולם, בפועל לא נקבעה פרשת בלק כחלק מקריאת שמע, בשל "טורח הציבור" הכרוך בכך (הגמרא מבהירה שלא ניתן לתקן אמירת פסוק זה בלבד, כי "כל פרשה … דלא פסקה משה רבינו, לא פסקינן").

מכאן ניתן לראות את החשיבות שיש בהימנעות מגרימת טרחא לציבור – אפילו הנוסח המקודש של קריאת שמע הנאמר פעמיים בכל יום נקבע, כמובן בין שאר שיקולים, לאור השיקול של גרם טרחא דציבורא.

מקור נוסף לדין 'טרחא דציבורא': ש"ץ שטעה

מקור ראשוני נוסף לאיסור גרימת טרחא דציבורא נמצא בדברי הגמרא (ברכות ל, ב) בעניין "טורח הציבור" בשליח ציבור שטעה בתפילתו הפרטית (כגון שלא הזכיר 'יעלה ויבוא'). שם נפסק שהוא אינו חוזר ומתפלל שנית, "מפני טורח הציבור".

כך נפסק להלכה ב'שולחן ערוך' (או"ח קכו, ד): "אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית, מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפילה שיתפלל בקול רם".

הפשטת התיבה בציבור

למדנו על כל פנים שהחשש מפני 'טורח ציבור' נאמר בשל הזלזול בכבוד הציבור. כך הוא לשון הגמרא המובאת לעיל: "לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור", וכן עולה מהלכה תלמודית נוספת (סוטה לט, ב), הקובעת ש"אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור, מפני כבוד הציבור".

מהי 'הפשטת התיבה' המוזכרת?

רש"י מבאר "שהיה דרכם להביא ספר תורה מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת, ופורסין בגדים נאים סביב התיבה, ומניחין אותה בתוכה". כשיוצאים מבית הכנסת, ונוטלים את ספר התורה להוליכו לבית המשתמר בו, יש להיזהר מלגרום לציבור המתנה יתירה: "לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור, שטורח צבור לעכב שם עם ספר תורה, אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו, והעם יוצאים אחריו, ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה".

גם בהלכה זו, הרעיון של טורח הציבור מתבטא במילים "מפני כבוד הציבור".

דין תורה או דין דרבנן

כיון שלמדנו שהכלל של 'טרחא דציבורא' הוא מדין כבוד הציבור, יש לדון אם יסודו מן התורה או מדרבנן.

עיקר הדין של כבוד הציבור הוא לכאורה דין תורה, שכן לא גרע ציבור שלם מאדם יחיד, ועל כבוד היחיד נצטווינו מגזירת הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" – שהוא דין תורה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג). אכן, בספר 'שלמי ציבור' (למהר"י אלגאזי, עמוד ב, ב) מבואר שדין 'כבוד הציבור' הינו דין תורה, ודוחה איסורי דרבנן (ועי' בדבריו שמסתפק שמא יש בו אף כדי לדחות דיני תורה).

מאידך גיסא, התקנות הפרטיות שתקנו חז"ל מפני כבוד הציבור (או מפני טורח הציבור) אינן דיני תורה כשלעצמם, כמו שביאר הרמב"ם (הלכות אבל, פרק יד, הלכה א) בעניין חיוב ניחום אבלים, ביקור חולים, וכדו'. למרות שיסוד דינים אלו נלמד מדין תורה ("ואהבת לרעך כמוך"), המצוות עצמן אינן מדאורייתא אלא מדרבנן.

בספר 'מנחת אשר' (במדבר, סימן נא) הציע מקור מן התורה לטרחא דציבורא מדרשת חז"ל (קידושין לב, ב), "רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח [את העם לעמוד מפניו], ת"ל זקן ויראת". נאמר בפסוק (ויקרא יט): "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך", ומסמיכות המילים "זקן" ו"יראת" לומדת הגמרא שהזקן מצווה שלא להטריח את הציבור לקום מפניו, אלא ילך בדרך אלטרנטיבית.

הזקן צריך לירא מאלוקיו (כמבואר ברש"י ד"ה זקן ויראת), ולא לגרום לציבור טרחה יתרה, אף על פי שעל הציבור מוטלת החובה לכבדו. מכאן לכאורה יסוד מן התורה לדין טרחא דציבורא.

דורש בציבור

למדנו לעיל שבמקום שיש חובה של שתי קריאות (כגון שבת וראש חודש), אין להוציא ספר תורה אחד ולגללו, אלא יש להוציא שני ספרי תורה, מפני טורח הציבור. השלכה מעניינת של הלכת זו נאמרה בנוגע לדרשן ברבים.

בתוספות ישנים (יומא ע, א) הקשו על קריאת פרשת "ובעשור" בעל פה, שהרי אסור לומר פסוקים בעל פה, ואיך הותר לכהן גדול לקרוא בעל פה? על שאלה זו תירצו התוס' (בתירוץ קמא): "דמצוה מן המובחר הוא לקרות את אותו שבכתב בכתב ושבפעל פה בעל פה, ומשום כבוד הציבור לא הטריחוהו לגלול".

האיסור של קריאת דברים שבכתב בעל פה (שמוגדר כ'מצוה מן המובחר') נדחה מפני העיקרון של טורח הציבור.

לאור הלכה זו פסק ב'משנה ברורה' (סימן מט, ס"ק ב) שייתכן שמי שדורש ברבים אינו צריך לקרוא את הפסוקים שמצטט מתוך הכתב: "מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה, וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש, מפני כבוד הצבור, אפשר שיש להקל".

מחילת הציבור על כבודו

מה הדין במקום שאין לציבור אלא ספר תורה אחד? בנסיבות אלו נפסק ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן קמד, סעיף ג): "אם אין להם אלא ס"ת אחד, והם צריכים לקרות בשני ענינים, גוללין, וידחה כבוד הצבור".

הלכה זו צריכה עיון, שכן ביוה"כ נפסק בגמרא שהיה כהן גדול קורא בעל פה, משום טורח ציבור, וכך לכאורה במקום שאין לציבור אלא ספר תורה אחד יש לקרוא בעל פה, ולא להטריח את הציבור בשעת גלילת הספר.

על קושיה זו עומד ה'מגן אברהם', ומתרץ (ס"ק ז): "וצריך לומר דבשלמא במקדש היו כל ישראל, ולא מחלו, משא"כ בבה"כ דיש מתי מעט, ומסתמא מוחלין על כבודם כדי לקיים קריאת המפטיר דשבת ור"ח ומפטיר די"ט, דהוא תקנת הגאונים".

מדברי ה'מגן אברהם' מבואר שרשאי הציבור למחול על כבודו. אולם אין זה דבר פשוט, ובנוגע לשליח ציבור קטן (שלא נתמלא זקנו) הביא ה'בית יוסף' (או"ח סימן נג) בשם שו"ת הרא"ש שאין הציבור רשאי למחול על כבודו (שכן מינוי ילד לשליח ציבור פוגע בכבוד הציבור), וכן כתב בשו"ת בית יהודה (סימן תקט, או"ח כב) בתקיפות יתרה (עי' גם בספר 'שלמי ציבור' הנ"ל, שם, שאף הוא דן בכך).

לפי שיטה זו, כבודו של הציבור אינו דומה לכבודו של יחיד, אלא כבוד ציבור מישראל הוא מעין כבוד שמים, ואינו ניתן למחילה.

בשו"ת אבני נזר (חושן משפט סימן קנב) כתב ליישב בדרך אחרת. לדבריו, יש לחלק בין קריאת התורה של הכהן הגדול, לבין קריאת התורה של ציבור. לדבריו, חובת קריאת התורה של הכהן הגדול היא חובה אישית, ולכן אין לו להטריח את הציבור כדי לקיים את חובתו הפרטית. מאידך גיסא, במצוות קריאת התורה של ציבור ראוי להטריח את הציבור, שכן זוהי חובת ציבור.

וראה עוד בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סימן לז) שהסתפק במקום שגלל הגבאי ספר תורה למקום הנכון, אבל הוציאו בטעות ספר אחר, אם יש להחזיר את הספר שהוצא למקומו ולהחליפו בספר הנכון, או שמא כיון שכבר הוצא, אין להחזירו. הרב פיינשטיין מביא שם את חילוקי הדעות בשאלה זו (כמבואר בסידור היעב"ץ), ומסיים שכל אחד יעשה כפי שירצה (אך מוסיף שכיון שכיום נהגו הציבור למחול על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את הספר תורה).

עוד הלכות של טורח הציבור

הלכה נוספת בעניין קריאת התורה הקשורה לטרחא דציבורא היא מה שדנו הפוסקים (או"ח סימן רפב) אם ראוי להוסיף על שבעת הקרואים בשבת. ב'באר היטב' שם הביא את תקנת מהר"ש מפראג שלא להוסיף על עשרה קרואים, וזאת משום טרחא דצבורא. כך גם כתב ב'משנה ברורה' (ס"ק ה) ש"נכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור", אך הוסיף ש"במקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה, אין צריך לדקדק בזה".

באותה רוח, כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' סד) שאין לומר "מי שברך" אחרי עליה לתורה, וביאר שמלבד מה שיש בזה פיסוק מעות ובקשת צרכים (שאסורים בשבת), יש בכך גם 'טרחא דצבורא', "ואשרי מי שיבטל מנהג זה". אולם סיים שם שכיון שמדובר במנהג עתיק, "הנח להם לבני ישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם".

גם מצאנו שאפילו בנוגע לזמן קצר מאד הקפידו הפוסקים על טורח הציבור, כגון במי שעולה לתורה, שכתב הרמ"א (סימן קלט, סעיף ד) ש"בשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה". ב'משנה ברורה' (ס"ק יז) ביאר שיש לעולה להפוך פניו אל הצד, ואין לו לגלול את ספר התורה (לסגור את הספר כדי שלא יוכל לקרוא את אותיות התורה), מפני טורח הציבור (ולכן בברכה אחרונה, שבלאו הכי צריכים לגלול את הספר בין גברא לגברא, יש לעולה לגלול את הספר לפני שיברך).

גם אם נניח שה'בעל קורא' צריך לחפש שוב את המקום, הרי שעדיין מדובר בהמתנה זעירה של שניות אחדות.

על דרך זו כתב הט"ז (סימן ח) שאמנם מי שלובש טלית צריך לבדוק את ציציותיו לפני הלבישה, אך מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית לצורך כך, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור.

המתנה לרב עד שיסיים את תפילתו

פסק הרמ"א (סי' קכד סע' ג, בשם שו"ת בנימין זאב): "אם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, אין לש"צ להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר. וכן אם היה מנין בבית הכנסת, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא". הטעם לכך הוא מפני ש"מענישים אותו על שמטריח הציבור, וכבוד הציבור גדול הוא".

עם זאת, ב'משנה ברורה' (ס"ק יג) מביא את המנהג "שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפילתו", וביאר הטעם "לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה, והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור, לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין, לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה".

כפי שממשיך ומבאר, במקום שהרב (או האב"ד) מאריכים מעבר לשיעור התפילה "מילה במילה", אין להמתין עליו.

בשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ט) דן בעניין רב המאריך בתפילתו, ואינו רוצה שימתינו לו, אם רשאי לרמוז לש"ץ שיתחיל להתפלל, או לפסוע לאחוריו באמצע התפילו כאילו סיים את תפילתו. לאחר דיון ארוך במהות הפסק בתפילה, מסיק שם שמותר לרב לעשות כן.

כן פסק גם ב'משנה ברורה' (סימן קד, ס"ק א, בנוגע לרמיזה): "וכן אדם נכבד שעומד בתפלה, והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה, והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו, וזה מטרידתו בתפלה, מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו".

הרחבה לחיי היומיום

ראינו דוגמאות רבות של טרחא דציבורא, ועד כמה הקפידו חז"ל והפוסקים על עניין זה.

נראה שיש צורך להפנים את העניין של טורח הציבור, ולהעתיקו מהלכות תפילה וקריאת התורה לחיי היומיום (עי' בספר 'שלמי ציבור' הנ"ל, שאף הוא כותב על מקרים של טרחא דציבורא מחוץ למסגרת התפילות). דוגמה מובהקת לכך היא כינוסי שמחה למיניהם, כאשר האירוע בדרך כלל אינו מתחיל בזמן שנקבע מראש, והציבור נותר ממתין באפס מעשה. במקרים רבים חופות ובריתות נערכות זמן רב אחרי השעה שנקבעה (גם אחרי האיחור המסורתי), ובהחלט יש בכך משום טרחא דציבורא.

כך בנוגע לתחבורה ציבורית: לגרום לאוטובוס להמתין (כגון על-ידי חנייה בתחנת אוטובוס וגרימת עיכוב) מהווה דוגמה מובהקת לטורח הציבור. מאותה סיבה, יש להיזהר מחסימת צמתי תנועה, ובכך לגרום לטורח כבד על הציבור. גם במובן רחב יותר, יש להיזהר מלגרום שיבושים בתנועה, או בשאר עניינים שהרבים תלויים בהם, מפני טורח הציבור.

דוגמה שכיחה נוספת של טורח הציבור היא מצב של מנין מצומצם בבית הכנסת: על היחיד להיות ער לחשש של טרחא דציבורא, ולא להאריך בתפילת העמידה יתר על המידה, כדי שלא לגרום בכך להמתנה של ציבור שלם. כך על גבאים וחזנים מוטלת חובת זהירות שלא להאריך בתפילות ובמכירת העליות, כדי שלא להכביד על הציבור.

בכל מפגש מול ציבור, עלינו להיות מודעים לכך ש'טרחא דציבורא' אינו רק עניין של הנהגה נאותה, אלא הלכה פסוקה בה החמירו הפוסקים מאד.

לבסוף, יש מקום להעיר הערה כללית בעניין ניצול זמן. רבים מתלוננים על עיכובים שונים בית הכנסת וכדו', כאשר רוממות טרחא דציבורא בגרונם. אכן, לפעמים תלונות אלו מוצדקות, וכל מקרה נידון לגופו. ואולם, האם אותם מתלוננים באמת מנצלים את זמנם וממקסמים את עיתותיהם לטובה? אמת, דין הציבור אינו כדין היחיד. ועדיין, בוודאי דבר טוב הוא שהמסר של טרחא דציבורא יחלחל גם לרובד של חייב הפרט, באופן שננצל את הזמן העומד לרשותנו לטובה.

בכך בס"ד נזכה להיחתם לחיים, לגמר חתימה טובה בקרב כל ישראל.

הצטרף לדיון

2 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *