דין המכה חברו

הרב יהושע פפר
י"ג אלול ה'תשע"ה


בפרשתנו, פרשת כי תבוא, מצטווה עם ישראל לערוך, עם הכניסה לארץ, מעמד פומבי של כריתת ברית, שבו יתחייב לשמוע בקול ה’ ולשמור את כל מצוותיו (דברים כח), וכן לקבל על עצמו את אחד-עשר ה”ארורים” המוזכרים בפסוק.

הצד השווה שבאיסורים אלה הוא שהם נעשים בדרך כלל בסתר (עי’ ברשב”ם, דברים כז, טו; אבן עזרא, כז, יד), ולסיום נקבע כלל הדבר (דברים כז, כו): “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן”.

מעמד הברית משקף את ההכרה שלעתים לא די בחוק כדי להרתיע ביעילות מפני ביצוע עברות, וישנו צורך בהסכמה חברתית נוספת – כאן בצורה של “ארורים” – המבטיחה שמירה על היסודות שהחברה עומדת עליהם. להלן נעסוק באחד מן הארורים האלה: “ארור מכה רעהו בסתר” (דברים כז, כד).

על פי הפירוש המקובל, הפסוק מכוון למי שמכה את רעהו בלשונו – דהיינו ‘בסתר’ – על ידי הפצת לשון הרע או מלשינות (כך מבואר ברש”י על-פי תרגום יונתן בן עוזיאל). ברם, ניתן לפרש את הפסוק אף כפשוטו, כמו שכתבו כמה מפרשים (כגון ב’משך חכמה’), כמתייחס להכאה הנעשית בסתר, באופן שאי אפשר לחייב את המכה בבית דין (כיון שאי אפשר להוכיח את המעשה על-פי עדים).

במאמר קודם כבר כתבנו לדון באיסור המכה את חברו; במאמר זה נדון בפרט בעונש שניתן על המכה את חברו. באיזה עונש נענש המכה את חברו בבית דין, ובאיזה עונש נענש בידי שמים? האם יש רשות לקרבן לאלימות ללכת לערכאות כדי לתבוע את המכה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

המגביה ידו על חברו

יחסה השלילי של התורה כלפי כל גילוי של אלימות, אף אם מדובר בהרמת יד בלא להכות, עולה בפעם הראשונה בתיאור המקראי של פגישתו של משה רבנו, לפני שנעשה מנהיג, עם שני אנשים עברים נִצים (שמות ב, יג; על-פי חז”ל היו אלה דתן ואבירם ממחלוקת קורח ועדתו). נאמר בתורה כי כשראה משה את הריב, “ויאמר לרשע למה תכה רעך”. ריש לקיש דורש את הפסוק כמכוון גם למי שלא הכה את הזולת:

“אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו – אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר: “ויאמר לרשע למה תכה רעך”. ‘למה הכית’ לא נאמר, אלא “למה תכה” – אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב).

כן נפסק ב’שולחן ערוך’, שאמנם המגביה ידו על חברו אינו לוקה (כיוון שלא עשה מעשה), אבל מאחר שנקרא ‘רשע’ הרי הוא פסול לעדות מדרבנן (חושן משפט, סימן לד, סעיף ד, ע”פ מרדכי, בבא קמא, פרק ח, סימן קב-קג).

האיסור להכות – איסור מן התורה

הכאת הזולת נחשב לאיסור תורה, כפי שנדרש מן הפסוק “ארבעים יכנו לא יֹסיף, פן יוסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך” (דברים כה, ג). מן המילים “לא יֹסיף”, מדייק רש”י: “מכאן אזהרה למכה את חברו”.

כך נפסקה הלכה גם בהרמב”ם, כלשונו: “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נציון – הרי זה עובר בלא תעשה. שנאמר: “לא יוסיף להכותו”. אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק” (הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה א). בעקבותיו, פסקו כן אף הטור וה’שולחן ערוך’ (חו”מ סימן תכ, סעיף א).

כיוון שעובר המכה על איסור לא תעשה שבתורה, הריהו פסול לעדות מן התורה, כמו שהרחיבו לבאר בכמה פוסקים (עי’ בשו”ת מהר”י וייל, סימן כח וסימן פז; שו”ת מבי”ט, חלק א, סוף סימן רצא; שו”ת מהרי”ט, חלק ב, אה”ע, סימן מג, ד”ה ולפי עדות; שו”ת מהריט”ץ החדשות, סימן כה; שו”ת בית יוסף, דיני קידושין, ירושלים תש”ך, י,  ע”ב, סימן ב, ד”ה ובעדות שהעידו, והובאו דבריו בחידושי ר’ עקיבא איגר, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף ד).

חכמים הפליגו מאוד בחומרת מעשהו של מי שסוטר על לחיו של חברו, ואמרו: “אמר ר’ חנינא: הסוטר לועו [=לחיו] של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר: “מוקש אדם ילע קדש” (משלי כ, כה)”. בגמרא אף מובא מעשה יוצא דופן ברב הונא שקצץ ידו של אדם שהיה רגיל להכות. דבר זה נעשה כהוראת שעה במסגרת סמכות הענישה שלא מן הדין, שהרי על פי דין לא מגיע עונש כזה למי שמכה את חברו (כמו שביאר בשו”ת ריב”ש, סימן רנא).

כפי שהארכנו לבאר במאמר קודם, לא נאמר האיסור אלא ב”דרך ניציון” (כלשון הרמב”ם), ומכאן שבנסיבות מסוימות מותר (ולפעמים אף חובה) לאדם לחבול בחברו כגון במסגרת של טיפול רפואי, בהצלת קרבן לאלימות מן התוקף, או כשמבקש המוכה מן המכה להכותו, כגון שמבקש כפרה על עוונות (קונטרס הסמיכה שבסוף שו”ת מהרלב”ח, ד”ה עוד אני אומר). גם במקום שהמוכה קנטר את המכה, והיה אחראי – לפחות לחצאין – על האירוע, נאמרו דינים מיוחדים, כפי שנתבאר שם.

במאמר זה לא נכפול את הדברים, ונתמקד בעונש שניתן למכה.

חיוב המכה בפיצוי כספי

כיון שמדובר באיסור תורה, הרי שהעונש הבסיסי על הכאת הזולת הוא עונש מלקות. כך אכן נפסק ב’שולחן ערוך’ (סימן תכ, סעיף ב): “אם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה – לוקה”. אולם, במקום שיש במכה חיוב תשלומים, אין המכה לוקה, מפני הכלל: “אין אדם לוקה ומשלם” (סמ”ע, שם, ס”ק ה).

במקום שאירע נזק כלשהו, על פי דין הגמרא חייב המכה לשלם למוכה פיצוי כספי. בתורה אמנם נקבע שעל האדם לשלם “עין תחת עין”, אך חז”ל דורשים שאין הכוונה לפגיעה באברי המזיק, אלא דווקא לפיצוי כספי, באופן שעל המזיק לשלם לניזק את דמי עינו. תשלום זה נקרא ‘נזק’, והוא אחד מחמשה תשלומים שהמזיק חייב לשלם לניזק, כפי שנקבע במשנה בתחילת פרק החובל (בבא קמא פג, ב).

נסכם בקצרה את חמשת החיובים:

נזק: תשלום נזקו של אדם משתלם על-ידי השוואת מצבו של אדם שנפגע לעבד, תוך בחינת ההפרש בין שוויו של עבד בשוק ללא הפגיעה לשוויו לאחר הפגיעה (לדוגמא, עבד עם שתי עיניים לעומת עבד עם עין אחת). כל נזק שגרם לפגיעה באיבר באמצעות הוצאתו מכלל שימוש גורר בעקבותיו את הפיצוי בגין נזק.

צער: הפיצוי בגין צער – כאב פיזי – סובייקטיבי ומשתנה בהתאם לכל אדם ואדם. אומדים את הצער לפי השווי שאותו האדם היה מוכן לשלם כדי שלא יכאיבו לו: בהנחה שיכרתו את ידו, כמה יהיה מוכן לשלם על כך שהכריתה תתבצע בסם (שאינו כואב) ולא בסכין (ב”ק פה, א).

ריפוי: על המזיק לשלם את הוצאות הרפואיות של הניזק, עד שהלה התרפא.

שבת: על המזיק לפצות על הניזק בגין הפסד שכר לפי הפציעה. המשנה קובעת שאין לשלם לניזק אלא כפי המשכורת של ‘שומר קישואים’ (מקצוע שכל אדם יכול לבצע), שכן בתשלומי נזק כבר קיבל את דמי אותו האבר שהפסיד, ובתשלום זה גלום הפסד השכר בכל הקשור לאותו האבר.

בושת: מזיק שהזיק בכוונה תחילה מחויב לשלם פיצוי בגין בושת. הכוונה בכך היא לנזק הנפשי לנפגע – הבושה. היקף הפיצוי משתנה בהתאם לזהותו של המבייש וזהותו של המבויש, ובהתאם לנסיבות. הגמרא קובעת סכומים קבועים לסוגים שונים של מכות, כלשון המשנה (ב”ק צ, א): “סטרו – נותן לו מאתים זוז; לאחר ידו – נותן לו ארבע מאות זוז”. כפי שמבאר שם הרמב”ם (בפירוש המשנה), ההבדל בין השניים הוא שבסוטר לאחר ידו, קלון המוכה גדול יותר.

הפוסקים נחלקו בשאלה אם יש לעדכן סכומים אלו בהתאם לשינוי בנסיבות. לדעת ה’שולחן ערוך’, אין אדם חייב אלא את הסכום הקצוב: “יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה את חבירו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב. וכולם קנסות הן. ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה בין לא צריך – זהו משלם”.

מנגד, הרמ”א מביא דעה חולקת, לפיה יש להתחשב בנזק הממשי שנגרם למוכה (שם, סעיף מו): “יש אומרים שאלו הדברים אינן [אלא] רק משום בושת וצער. אבל ריפוי ושבת – הכל לפי הענין”. לפי שיטה זו, הקנס הקצוב על הכאה אינו אמור אלא ב”צער ובושת, שהן בכל מכות שמכה אדם לחברו, ואם יש ריפוי ושבת – משלם עוד נוסף על קצבה זו, ולפי הענין, ובהן לא יכלו חז”ל ליתן בהן קצבה” (סמ”ע, שם, ס”ק נח).

תשלומי קנס בזמן הזה

כל תשלומי נזיקין של אדם המזיק מוגדרים כ’קנס’. כיום, אין אנו דנים דיני קנסות בבתי הדין, כמו שפסק הרמב”ם (הלכות סנהדרין, פרק ה, הלכה ח): “דיני קנסות… אין דנין אותן אלא שלושה מומחין, והם הסמוכין בארץ ישראל”. בימינו, שאין לנו דיינים סמוכים, אי אפשר לדון דיני קנסות, ובמקום זאת נפסק ב’שולחן ערוך’ שיש לנדות את המכה: “אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות – מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו”. ברור שאין לנדות אלא את מי שיש עדות ברורה נגדו שהכה (שו”ת שבות יעקב, חלק א, סימן קעט).

נמצא שבזמן הזה, המכה את חברו אינו חייב לשלם קנס קצוב, אלא עליו לרצות את חברו בפיצוי בסכום ראוי, עד גובה הקנס שקצבו חז”ל. במקום שהטיל בית הדין נידוי כדי לאלץ את המכה לפצות את הנפגע, והציע הלה סכום ראוי המניח את דעת בית הדין, יבטל בית הדין את הנידוי, בין התפייס הנפגע ובין לא התפייס (רמ”א, שם).

הלכה נוספת בהקשר זה נוגעת לאפשרות של ‘תפיסה’: אם תפס הניזק סכום הראוי לו, אין מוציאים את מה שתפס מידו (שולחן ערוך, סימן א, סעיף ה). הרמ”א מוסיף שאין בית הדין קובע לניזק את נזקו, כדי שיידע כמה עליו לתפוס, “אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו: כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר”. דיני תפיסה רבים הם, כמו שהאריכו נושאי הכלים, ובפועל בוודאי שעל לאדם להתייעץ עם מומחה בתחום קודם שיעשה מעשה.

התחשבות בנסיבות העניין

כיוון שבזמן הזה אין מדובר בקנס קצוב, יש מקום להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. נדגים זאת באמצעות שני פסקים שהורה הרב שמואל די מדינה (מהרשד”ם).

בשאלה אחת נשאל מהרשד”ם אודות אדם שהכה וביזה את מי שהיה “ממונה מוחכם מכל הקהל”. על זאת השיב שאם יש לנדות מי שמבזה שליח בית דין, “על אחת כמה וכמה שמחייבים לנדותו ולהכריזו בכל חוצות העיר, לא יום אחד ולא יומיים, אלא ימים רבים, עד שיעשה תשובה גלויה ומפורסמת בלי ערמה ותחבולה” (שו”ת מהרשד”ם, יורה דעה, סימן קצ).

לכך הוסיף שיש לנהוג כן בכל מי שמכה את חברו או מצערו, בין עושה כן בינו לבינו, בין בפני אחד או שניים – ובוודאי בנסיבות המקרה “שהיה זה בפני המעמד של הקהל. במה יכופר עוונו פשעו ומריו… ולא מבעיא אם היה שם באותו מעמד מרביץ תורה של הקהל, אלא אפילו לא היה שם. מכל מקום, אחר שהיו שם כל אנשי המעמד הנבררים מן הקהל, הרי הם חשובים כאילו היה הדבר בפני תלמיד חכם… נוסף עליו בושת בפני רבים. נוסף על חטאתו, שכיון שהוא הנעלב היה ממונה מן הקהל, הרי ביזה לקהל, ואפילו היה הנעלב מאן דהו, כל שכן כאשר היה הנעלב בן גדולים והוא בן מכבד אב, שגדול עוונו מנשוא”.

בעניין אחר שנדון בפני מהרשד”ם, הוכה אדם בבית הכנסת לפני היכל הקודש (שם, סימן צח). בתשובתו כותב מהרשד”ם בפתח דבריו: “שעתה הלכה רווחת בישראל שאין דנין דיני קנסות”, אלא שהמעשה חמור “באשר היה בבית הכנסת, מקדש מעט, ובפני רבים אשר השכינה שם… אין ספק שצריך כפרה יותר ויותר… ואין ספק שראוי לנדות ולהלקות למכה, אלא שזה נשאר ודאי לפי ראות עיני הבית דין שבכל מקום ומקום. גם ראוי לעלוב להתפייס, כאשר יקבל העולב עונשו הניתן לו מבית דין הקהל” (עי’ עוד בשו”ת מהרשד”ם, אה”ע סימן קכב).

תביעת המכה בערכאות

בזמננו פחתה האפקטיביות של ענישת בית הדין (החרמת המכה עד שיפייס את המוכר), ונשאלת השאלה: האם מותר לקרבן לאלימות להגיש תלונה בפני בית משפט שאינו דן לפי דין תורה?

גם בשאלה זו אנו מוצאים התייחסות בשו”ת מהרשד”ם (יורה דעה, סימן קט), שלפניו הובא עניינם של ראובן ושמעון, שהיו ביניהם קטטות ומריבות. כשראה לוי “דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים, הרים ידו להכות לשמעון, ויש אומרים שהיכה וסטר לועו, ועל זה חרה אפו משמעון והלך לפני שופט העיר מאומות העולם”. ניסיון לפייס את שמעון נכשל, והוא דחה את הצעת ראובן לבוא לדין תורה. המהרשד”ם מגנה את פנייתו של שמעון לערכאות ומזכיר את תשובת הריב”ש שקבע כי יש “להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון בדיני גוים”. עוד הביא שם את דברי בעל ‘ספר התרומות’, שקבע בפירוש כי “אפילו דיני חבלות, שאינם מסורין לנו בזמן הזה, אסור למסור ביד גוים“.

כך בשו”ת משפטים ישרים (הרב יעקב ברדוגו; ח”ב, סימן קפ) קובע, בעניין יהודי שסטר לחברו בפניו והפיל את שינו (המכה הסכים לדון בדבר בדין תורה ולשלם כל מה שיפסוק עליו בית הדין, ואילו הנפגע התנגד לכך ותבעו בערכאות של גויים), שאסור לנפגע למסור את המכה לערכאות של גויים, ואין היתר לפנות לערכאות של גויים אלא כש”רגיל להכותו, ולא יוכל להציל עצמו אלא שילך לכותים להינצל מכאן ולהבא מהכאותיו”.

גם בנוגע לתפיסת הניזק, קובע הש”ך (חו”מ סימן א, ס”ק טו, בשם מהרש”ל) שמה שאין הניזק רשאי לתפוס אלא את הסכום המגיע לו לפי דיני ישראל, ואילו אם תופס את המגיע לו לפי דיני עכו”ם, מוציאים את מה שתפס מידו.

לכן, בכל מקום חובה על הצדדים לפנות תחילה לבית דין הדן לפי דין תורה. במקום שהנתבע אינו מוכן לבוא לדין תורה, או שהוא ‘גברא אלימא’ שאינו מציית לפסק הדין, ייתן ביה”ד היתר לפנות לערכאות ולהשיג פיצוי על מכתו מבית המשפט כמבואר ב’שולחן ערוך’ (חו”מ כו, ב).

מחילה למכה

לסיום, יש להדגיש שלא כל אירוע של תקיפה חייב להגיע להכרעה בבית הדין – בוודאי כשלא נגרם למוכה נזק גופני של ממש, והתחרט המכה על מעשהו וביקש מן המוכה שיסלח לו.

כך כתב הרמב”ם בעניין מי שחבל בחברו, כלשונו (הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י): “ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו, ואין זו דרך זרע ישראל. אלא, כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה, וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו – ימחול לו. וכל הממהר למחול – הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו”.

גם בהלכות תשובה (ב, י) קובע הרמב”ם ש”אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה”.

הדברים יפים בפרט לתקופת השנה. נתפלל שכפי שאנו נוהגים עם חברנו החוזרים בתשובה – במחילה ובסליחה – כך הקב”ה יתנהג עמנו, ויכתבנו ויחתמנו ביום הדין לחיים טובים ולשלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *