ביאור שטר הכתובה

הרב אברהם צבי הכהן
ח' אלול ה'תשע"ה

מקור הדין

שנינו במשנה (כתובות י’ ע”ב): “בתולה כתובתה מאתים, ואלמנה מנה”.

ובגמ’ (שם ע”א): “איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר, חכמים תקנו להם לבנות ישראל, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה… רבן שמעון בן גמליאל אומר, כתובת אשה מן התורה. ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי, והתניא – כסף ישקול כמוהר הבתולות, שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה (פירש”י, מדקרי לה מוהר). רבן שמעון בן גמליאל אומר, כתובת אשה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. איפוך… ואי בעית אימא, כולה רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני – מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. כתובת אלמנה, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. שרבן שמעון בן גמליאל אומר, כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים”.

עוד איתא בגמ’ (יבמות פ”ט ע”א): “מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”.

טעם קביעת סכום הכתובה למאתים זוז

כתב בתפארת ישראל (פאה פ”ח מ”ח), בטעם הדבר שתיקנו מאתים זוז לבתולה: “בזמן הש”ס הוה סגי בהכי לפרנס את עצמו בהן, ובכך סגי ליה לשנה ולכסות. ומצאתי כתוב דלהכי תיקנו מאתים זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה”.

וכתב הריב”ש (סי’ קנ”ג): “הוקשה לך, איך תקנו חז”ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו – כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והלא אפי’ עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך, אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז”ל כך היו, כמו ששערו במזונות האשה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות ס”ד ע”ב). וגם מגדולי חכמים היו בעלי אומנות, כמו שאמרו על רבי יהושע, שהיה פחמי. והלל, שהיה מזרע דוד, היה משתכר בזוז אחד, להביא מן היער חבילת עצים. ורב כהנא היה מוכר סלים לנשים מחמת עניו, כדאיתא בפ”ק דקדושין (מ’). ובדורו של רבי יהודה בר אלעאי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. ואנשי כנסת הגדולה, המתקנים התקנות בישראל, כשעלו מן הגולה, כבר היו עניים עד מאד, כמו שמוזכר בספר עזרא, שבימי נחמיה היו נושים איש באיש, וכובשים בניהם ובנותיהם לעבדים, מהם לוו כסף למדת המלך ומהם לקחת דגן ברעב. וגם מנורת בית המקדש, אשר עשה משה רבינו ע”ה ככר זהב טהור, יש מן החכמים ז”ל אומרים, שמלכי בית חשמונאי עשאוה מעץ, ויש מן החכמים אומרים, ששפודין של ברזל היו וחפום בבעץ, העשירו, עשאו’ של כסף, חזרו והעשירו, עשאום של זהב, כמוזכר במסכת ר”ה ובמנחות (כ”ח ע”ב). וגם ההבדלה במוצאי שבת, קבעוה בתפלה, עד שהעשירו קבעוה על הכוס, כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות ל”ג). ושנינו במסכת פאה (פ”ח): מי שיש לו נ’ זוז והוא נושא ונותן בהן, הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, לפי שאינו בגדר עני, וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה. ותמה על עצמך, איך אשה מתקדשת בפרוטה, שיש בדינר קצ”ב פרוטות, והוא דבר מועט עד מאד, וגם ב”ד נזקקין לתביעת פרוטה, לפי שלא נתנה לימחל מן הסתם. וחכמים ז”ל קתנו כתובה לאשה לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף. והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. ועוד, שהרי אמרו חז”ל גם כן, שהגרושה אין שמין מה שעליה, אלא נוטלתן מלבד כתובתה. וכתב הרשב”א ז”ל בתשובה, דבין בגדי חול ובין של שבת, שלא כדברי הרמב”ם ז”ל, שכתב, דוקא בגדי חול”.

כתובה  – דאורייתא או דרבנן

כתבו התוס’ (כתובות שם): “אמר רב נחמן אמר שמואל, חכמים תיקנו כו’, משמע דכתובה דרבנן. וכן בהאשה רבה (יבמות שם) גבי אין לה כתובה קאמר – מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו’, אלמא סתמא דהש”ס סבר, דכתובה דרבנן. וקשה, דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ואור”ת דסמכינן ארשב”ג דמתני’ דפרק בתרא (כתובות ק”י ע”ב) דמייתי לה נמי בסמוך, דאמר – נותן לה ממעות קפוטקיא, דקסבר כתובה דאורייתא, וקיימא לן כרשב”ג במשנתנו. ועוד אור”י, דלא קיימא לן כר”נ, דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה… וכן פירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר, דרב אשי פליג אדרב נחמן. והא דאמרינן בהאשה רבה – מ”ט תקינו רבנן כתובה, הכי פירושו, מ”ט תקינו רבנן כתובה, היכא דתקינו, כגון באלמנה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”[1].

אבל הרמב”ם (רמב”ם הל’ אישות פ”י ה”ז) סתם וכתב: “חכמים הם שתיקנו כתובה  לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה”.

גם הרא”ש (שם סי’ י”ט), אחר שהעתיק את דברי התוס’, כתב: “ור”ח ז”ל פירש, דקיימא לן כרב נחמן, דאמר כתובת אשה דרבנן. ואף על גב דאמרו – כל מקום ששנה רשב”ג במשנתנו, הלכה כמותו, הכא לית הילכתא כוותיה… כל הגאונים הסכימו, דכתובת אשה מדרבנן… וראיתי מפרשים, דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא, מודו דכתובת אשה דרבנן, וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא, פירוש משקלים האמורים בתורה, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות. משום הכי נהיגי למיכתב – דחזו ליכי מדאורייתא, שלא יטעה אדם לומר, כיון דמדרבנן היא, לא תגבה אלא נ’ סלע מדינה. ודברים של טעם הם. והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי, לא הפסיד”.

עיקר כתובה

הסכום

שנינו במשנה (שם ע”ב): “בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין, כתובתן מאתים”.

ובגמ’: “מאי אלמנה, אמר רב חנא בגדתאה, אלמנה על שם מנה. אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר. איידי דהא קרי לה אלמנה, הא נמי קרי לה אלמנה. אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר, דעתידין רבנן דמתקני לה מנה. ומי כתב קרא לעתיד. אין, דכתיב – ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההולך קדמת אשור, ותנא רב יוסף – אשור זו סליקא. ומי הואי, אלא דעתידה, הכא נמי דעתידה”.

וכ”פ הרמב”ם (הל’ אישות פ”י ה”ז): “כמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים. ואם בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינרים. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה”.

כסף צורי או כסף מדינה

כתב הרא”ש (כתובות פ”א סי’ י”ט): “כל הגאונים הסכימו, דכתובת אשה מדרבנן, וגובין לה חמשין כסף סלע מדינה – שמינית של סלע צורי. וראיתי מפרשים, דאפילו הרגילו לכתוב – דחזו ליכי מדאורייתא, מודו דכתובת אשה דרבנן, וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא, פירוש משקלים האמורים בתורה, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות. משום הכי נהיגי למיכתב – דחזו ליכי מדאורייתא, שלא יטעה אדם לומר, כיון דמדרבנן היא, לא תגבה אלא נ’ סלע מדינה. ודברים של טעם הם. והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי, לא הפסיד”.

אבל הרמב”ם (הל’ אישות פ”י ה”ח) כתב: “דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור, אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרים של בתולה, חמשה ועשרים דינר של כסף, ומאה של בעולה, שנים עשר דינר ומחצה… והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור, בין שהיה ממטבע אותן הימים”.

וכתב הבית יוסף (אהע”ז סי’ ס”ו): “והשתא כיון דהרי”ף והרמב”ם והר”ן ור”מ וכל הגאונים סוברים דכתובה דרבנן, ומשערין אותה בכסף מדינה, לא שבקינן כל הני רבוותא משום ר”ת והרא”ש, וכל שכן להוציא ממון”.

וכתב הב”י עוד: “ומיהו אם כתוב בכתובה זוזי מאתן או ק’ מכסף צרוף, בהא ודאי גובה הבתולה ש’ דרה”ם והאלמנה ק”ן דרה”ם, הכל מכסף צרוף, וכמבואר בדברי הרב המגיד (שם ה”ח). ומיהו היכא שלא הזכיר כסף צרוף וכתב זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא, איכא לספוקי אי מגבינן לה מכסף צרוף, וכדכתב הרא”ש (שם). והדעת נוטה דלא מגבינן לה אלא כסף מדינה, דיד בעל השטר על התחתונה”.

וכ”פ בשולחן ערוך (שם סעי’ ו’): “כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק”ק, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה. נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י”ח דרהם וג’ רביעים כסף צרוף”.

אבל הרמ”א (שם) הגיה: “וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק זוזי דרבנן, שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע… אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה[2] משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר”ת). ויש אומרים דכותבין דחזי ליכי, סתמא. והמנהג לכתוב לבתולה – דחזי ליכי מדאורייתא, אבל לא לאלמנה”.

וכתב בחלקת מחוקק (שם ס”ק כ”ו): “נראה אף דלהלכה קיימא לן כמ”ד כתובה דרבנן, דהא רוב הפוסקים ס”ל הכי, ובפרט שהבעל מוחזק, וכמו שפסק הב”י, מכל מקום מאחר שהמנהג לכתוב לבתולה מדאורייתא, הכוונה היא כמש”כ הרא”ש, שיתן לה מאתים דינר כסף צורי, וכל תנאי שבממון קיים”[3].

תוספת כתובה

שנינו במשנה (כתובות נ”ד ע”ב): “אף על פי שאמרו, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף, אפילו מאה מנה, יוסיף”. ובגמ’: “פשיטא, מהו דתימא, קיצותא עבדו רבנן, שלא לבייש את מי שאין לו, קמ”ל”[4].

וכתב הריב”ש (סי’ ס”ה): “בארו המפרשים ז”ל, דרצה להוסיף בסתם קתני מתניתין, כגון שכותב – ויהיבנא ליכי מהריכי אלפא זוזי. שאם בא לפרוע העקר לבד, והתוספת לבד, היכי קס”ד קיצותא עבדו רבנן. וכי עלה על דעת, שלא יהא אדם רשאי לכתוב נדוניא כמה שהביאה, שלא לבייש, וזו כיוצא בה הוא”.

אבל המרדכי (כתובות סי’ קל”ו) כתב על דברי המשנה (כתובות י”ב ע”א): “בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים” – “תימה, דהכא משמע, דוקא משפחות המיוחסות וכהנים, ולקמן תנן – אם רצה להוסיף יוסיף, אפילו ק’ מנה, משמע בכל אדם. יש לומר, דהתם כשכותב תחלה מנה מאתים ואח”כ תוספת. אבל הכא היו כותבים ביחד ד’ מאות דחזו ליכי, פי’ ר”ת”.

וכתב בדרכי משה (שם) על דברי הריב”ש: “במרדכי משמע דאסור לעשות כן, אלא במשפחה שמנהגה כך, אבל באחרים צריך לכתוב מנה או מאתים, ואחר כך להוסיף מה שירצה. וכן נוהגין בזמן הזה, דכותבין כל הכתובות בשוה, לבתולות בשוה ולאלמנות בשוה, וקורין זו הכתובה תחת החופה, ואחר כך מוסיף כל אחד מה שירצה”. וכ”פ בהגהות לשו”ע (שם סעי’ ז’).

צאן ברזל

שנינו במשנה (יבמות ס”ו ע”א): “אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג, לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן עבדי מלוג, אם מתו, מתו לה, ואם הותירו, הותירו לה. אף על פי שהוא חייב במזונותן, הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל, אם מתו, מתו לו, ואם הותירו, הותירו לו. הואיל והוא חייב באחריותן, הרי אלו יאכלו בתרומה”.

פירש”י: “מה שהאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם עליו באחריות כתובתה, כמו שכותבין – ודא נדוניא דהנעלת ליה, והוא מוסיף כנגדן וכותב – סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה, קורין צאן ברזל. ויש שמכנסת ממון הרבה, ואינה כותבת כולו בכתובתה, ומשיירת לעצמה, הן נכסי מלוג. והבעל אוכל פירות, והקרן שלה קיים. ואם מתו, מתו לה, או פחתו, פחתו לה. לשון צאן ברזל, קרן קיים, שאין פוחת ונפסד, שאפילו מתו כולן, אחריותן עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה”.

ובגמ’: “איתמר, המכנסת שום לבעלה, היא אומרת – כלי אני נוטלת, והוא אומר – דמים אני נותן (פירש”י, נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה, והיו בהן כלים ודבר המסויים, וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה, היא אומרת, כלי אני נוטלת, והוא אומר דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא, ומאז הן באחריותי ושלי הן), הדין עם מי, רב יהודה אמר, הדין עמה (פירש”י, ותטול כליה), ור’ אמי אמר, הדין עמו. רב יהודה אמר, הדין עמה, משום שבח בית אביה, דידה הוי. ר’ אמי אמר, הדין עמו, כיון דאמר מר, אם מתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן, יאכלו (פירש”י, ומדאכלי בתרומה, ש”מ דידיה נינהו). אמר רב ספרא, מי קתני, והן שלו, הואיל וחייב באחריותן קתני, ולעולם לאו דידיה נינהו… יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן (פירש”י, כשסיים הדרשה), ויתבי וקאמרי, תניא כותיה דרב יהודה, ותניא כותיה דרבי אמי. תניא כותיה דר’ אמי, עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש (פירש”י, אם סימא הבעל את עינו), אבל לא לאשה (פירש”י, אם סימתה עינו, דלאו דידה הוא). תניא כותיה דרב יהודה, המכנסת שום לבעלה, אם רצה הבעל למכור, לא ימכור (פירש”י, שאם יגרשנה תטול כליה). ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו, אם רצה הבעל למכור, לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה (פירש”י, או זה או זה לפרנסה, אורחא דמילתא נקט, שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות), זה היה מעשה לפני רשב”ג, ואמר, הבעל מוציא מיד הלקוחות (פירש”י, לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה, ומת או גרשה, דהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא, הוא מוציא מיד הלקוחות, דמכירה לאו מכירה הואי, כל זמן שהיא קיימת). אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה כרב יהודה. א”ל רבא לרב נחמן, והתניא כותיה דר’ אמי. אף על גב דתניא כותיה דר’ אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום שבח בית אביה. ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה. שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא. אמר רבא, קנייה מיתנא (פירש”י, תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, דגמר שם שם מעגלה ערופה, בפרק נגמר הדין, סנהדרין מ”ז ע”ב). אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא, והאמר רבא אמר רב נחמן, הלכה כרב יהודה. אמר ליה, מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא, וכיון דמחוסר גוביינא, ברשותיה קאי (פירש”י, אף על גב דהדין עמה, מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה, לאו ברשותה קיימי, אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו. דהא אם נאנסו או נאבדו, חייב באחריותן. וכיון דברשות יתמי נינהו, אתי הקדש דאקדשוה יתמי, ומפקע לה לשיעבודייהו, ויהבי דמי). רבא לטעמיה, דאמר רבא, הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד”.

מפשטות מסקנת הגמ’ עולה, שנכסי הצאן ברזל נקנים לבעל מייד לגמרי, ויש עליו רק חוב ממוני לאשתו, שעליו לפרוע אם תתאלמן או תתגרש. ורק אם יש כלים שהם “שבח בית אביה”, זכותה לתבוע את גוף הכלי.

כך עולה מדברי הריטב”א (שם) שכתב על סוף הסוגיא: “וא”ת, מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא, דהא אליבא דר’ יהודה דידה חשיבי. י”ל דסבר רבא, דאפילו לרב יהודה דידיה חשיבי, כיון שקבלן עליו בנכסי צאן ברזל. אלא דמשום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבודא דידה, שיהיו לה כאילו הם אפותיקי גמור בע”מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים, ועשו כן משום שבח בית אביה. ומ”מ כיון דדידיה נינהו, אתי איסור שלו ומפקיע אפילו מידי שעבוד זה. וא”ת א”כ היכי פריך רבא לעיל – והא תניא כוותיה דר’ אמי, דהא האי ברייתא אפילו לר’ יהודה אתיא שפיר, דכיון דדידיה נינהו, יוצאין בשן ועין לאיש, דשחרור מפקיע מידי שעבוד. י”ל דהא דאמר רבא השתא, היינו בתר דאסברה ניהליה רב נחמן להאי טעמא. והיינו מאי דאמר ליה – מסתברא מילתיה דרב יהודה, משום שבח בית אביה, דאפילו לרב יהודה לא חשיב דידה, אלא מדין שעבוד, על הדרך שאמרנו, משום שבח בית אביה. והשתא נמי אתיא ליה שפיר מתני’ דתרומה”.

וכ”נ מדברי הרמב”ם (הל’ עבדים פ”ה הל’ ט”ז) שפסק: “עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים, אם חסרן הבעל, אבל לא האשה. ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים, לא אם הפיל הבעל, שהרי אין לו בהם אלא פירות, ולא אם הפילה אותן האשה, מפני שאינן מיוחדין לה”.

וכתב האור שמח (שם): “נראה סברת רבינו, דלבתר דמסיק בסוגיא (יבמות ס”ז ע”א), דאם היו שני כלים באלף זוז והשביחו על אלפים, דנותנת אלף זוז ונוטלתן משום שבח בית אביה, תו קיימא לן דנכסי צאן ברזל דידיה הוי לגמרי. רק דמשום שבח בית אביה עשו חכמים שתקנו דנוטלתן בדמים. א”כ אימת קנוים לה, כי נוטלתן. וכמו שקונה את השבח, כי יהבת דמי, אז קונה אותן, כן מה שמגיע לה כי גביא אותן אחר מיתה, אז קניא להו, ונעשה לה קנין חדש בנכסי צאן ברזל, כי גביא אותן, אבל כל כמה דלא גביא להו אינן שלה, וברור. ואולי לזה כוון הריטב”א (עיין שם ס”ו ע”ב ד”ה רבא), ויעוין ביאורי הגר”א או”ח סימן רמ”ו (סע”ד) דברי נועם”.

אבל במקום אחר (גיטין מ”ד ע”ב) איתא: “תנו רבנן, המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני… בעי רבי ירמיה, בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור מהו. תיבעי למ”ד הדין עמה, תיבעי למ”ד הדין עמו (פירש”י, ודעתו לחזור לבבל, מהו. מי הויא הך איתתא, כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו, דקיימא לן (כתובות צ”ה) – בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, ויצאו לחירות, או לא. תבעי למ”ד (יבמות ס”ו) במכנסת שום לבעלה וגירשה, היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה, ואיכא למ”ד הדין עמו, הואיל ומאותה שעה הם באחריותו, ואיכא למ”ד הדין עמה, משום שבח בית אביה). תיבעי למאן דאמר הדין עמה, כיון דהדין עמה, כדידה דמו (פירש”י, כי דידה דמו, ולאו מכירה היא, דהא אם נתארמלה או נתגרשה, דידה נינהו), או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא (פירש”י, שהוא משעבד בהן למלאכתו), כדידיה דמו. ותיבעי למאן דאמר הדין עמו, כיון דהדין עמו, כדידיה דמו, או דלמא כיון דלא קני ליה לגופיה (פירש”י, דאי מיית או מגרש לה, הדרי לה), כדידה דמו, תיקו”.

וע”פ זה פסק הרמב”ם (שם פ”ח ה”ז): “בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל ודעתו לחזור, והכניסה לו אשתו עבדים ושפחות, הרי אלו ספק, אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ, הואיל ויש לו הפירות, או אינן כמכורין לו, שהרי הגוף שלה”.

ונחלקו בזה גם האחרונים. בשו”ת מהר”י בן לב (ח”א סי’ ע”ו) הביא תשובת רי”ד: “הרב רבי ישעיה הראשון כתב, שמה ששאל השואל בש”ס (ב”ב קל”ט ע”א) – לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו, אם יורש הוי או לוקח הוי, דוקא בנכסי מלוג נסתפק, אבל בנכסי צאן ברזל שכתבה לו בכתובה, פשיטא ליה דלוקח הוי בהו, וזכה בגופן מיד, דהא באחריותיה קיימי, ואם פחתו פחתו לו, ואם הוסיפו הוסיפו לו, ובשומא מקבלן עליו”. וכ”כ הש”ך (חו”מ סי’ קי”ב ס”ק ו’): “בנכסי צ”ב פשיטא דלכו”ע לוקח הוי, כיון שמקבל אחריותן, וכדאיתא נמי בפרק החובל (ב”ק ריש דף פ”ט) – אם יאמרו בנכסי מלוג, יאמרו בנכסי צ”ב כו’, והוא פשוט”. וכ”כ בתורת השלמים (שו”ת סי’ ב’), ובשבות יעקב (ח”ב סי’ קל”א) הוסיף ביאור: “ומה שכתבו הפוסקים לשון ירושה בנכסי צאן ברזל, היינו כיון שנתן לה מתמורה, דהיינו חוב כתובתה, זה הוא שיורש הבעל, שא”צ לשלם ליורשים. אבל גוף נצ”ב, הן ראוי הן מוחזק, הם שלו, כי לוקח הוא. ומש”ה חייב באחריותן, אם פיחתו, פחתו לו”.

אבל הבית מאיר (אבהע”ז סי’ צ”א סעי ד’) נקט, שהבעל נחשב יורש ביחס לנכסי צ”ב. דהיינו, שרק אם האשה מתה בחיי הבעל, יורש הוא את הנכסים במותה [וממילא אין הנכסים חוזרים ביובל ליורשיה], אבל בחייה, נחשב גוף הנכסים עדיין שלה, אלא שיש לו בהם קנין פירות[5], והוא חייב באחריותם, ולכן אם מת הוא או אם היא מתגרשת, חוזרים הנכסים או שוויים אליה.

והחזון איש (אבהע”ז סי’ ע”ח ס”ק י”א) חלק עליו וכתב: “לא משמע כן כלל, דאי יורש הוי, על כרחך הגוף שלה, אלא שיש לו זכות לוקח, א”כ כשנתאלמנה והצ”ב בעין, הדין נותן דצ”ב שלה לאחר מיתת הבעל, ולא חשיב מחוסר גוביינא, שהרי בחיים שלה הוי, אלא שהבעל היה לו זכות וכח בהן, וכבר פקע כחו וזכותו במיתתו. וביבמות ס”ו ע”ב אמר באיצטלא דפרסוה אמיתנא, דהקדש מפקיע מידי שעבוד, הרי דהכל של בעל, והוא מוריש צ”ב ליורשיו, ואם נשאר שור והקדישו יורשיו, קדוש… וכן הא דעבדי צ”ב אוכלין בתרומה, אמר שם ביבמות הטעם, משום שהן באחריותו לענין זולא, ועל כרחך שהן שלו משעת נישואין, וממילא זולא שלו. דאי הן שלה, א”כ אין זולא שלו מחמת עצמן, אלא שהוא מתחייב עצמו שהסך שיוזלו יתן לה מתנה, והן הזולא רק תנאי במתנתו, וזה לא יועיל לענין אכילת תרומה, דתנאי זה יכול להתנות אף בשל אחרים, אם יוזלו יתן לה מתנה כך וכך… מכל זה נראה שאין לזוז מדברי רי”ד [הובא בבית מאיר שם] המפורשין, דצ”ב לוקח הוא בכל אופן. וקרקע צ”ב דאיתא בעינא ביד הבעל, אחרי שמתה אשתו, יוצאה ביובל”.

סך ההתחייבות הכולל לפי מנהג אשכנז

נוסח הכתובה האשכנזית (נחלת שבעה סי’ י”ב, מנהג פולין): הוא “ודן נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושא בשימושי דירה ובשימושא דערסא הכל קבל עליו חתן דנן במאה זקוקים כסף צרוף וצבי חתן דנן והוסיף לה מן דיליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן סך הכל מאתים זקוקים כסף צרוף”.

האם מאתיים זקוקים כוללים את עיקר הכתובה

כתב בשו”ת הריב”ש (סי’ ס”ה): “שאלת, אשה שמת בעלה, ובאה לגבות כתובתה מן היורשין, וכתוב בכתובתה – ודא נדוניא דהנעלת ליה, מאה דינרי זהב, והוסיף לה מדיליה נ’ דינרי זהב, סך שומת הכל בין נדוניא ותוספת מאה וחמשים דינרי זהב, או שהתוספת יתר הרבה על הנדוניא. ושאלת, אם בכלל התוספת יהיו מאתים של בתולה ומנה של בעולה, ולא תגבה אלא הנדוניא והתוס’ הכתובים בפרט בסך שומת הכל. תשובה, דבר ברור הוא, שאין עקר כתובה, שהוא מנה מאתים, בכלל התוספת, אא”כ כלל התוס’ עם עקר הכתובה. כגון שכתב – ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי אלף, שאז כלל עקר הכתובה עם התוספת. וזהו ששנינו בפרק אעפ”י שאמרו בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף. ושאלו בגמ’, פשיטא, ותרצו, מהו דתימא, קיצותא עבדו רבנן, שלא לבייש מי שאין לו, קמ”ל. ובארו המפרשים ז”ל, דרצה להוסיף בסתם קתני מתניתין, כגון שכותב – ויהיבנא ליכי מהריכי אלפא זוזי. שאם בא לפרוע העקר לבד, והתוספת לבד, היכי קס”ד קיצותא עבדו רבנן. וכי עלה על דעת, שלא יהא אדם רשאי לכתוב נדוניא כמה שהביאה, שלא לבייש, וזו כיוצא בה הוא. ולכן הדבר מבואר הוא, שכל שיכתוב – ויהיבנא ליכי מהריכי כסף זוזי ק’, או ר’, דחזו ליכי, ומצד אחר כתב לה – והוסיף לה מדיליה כך וכך, אין עקר הכתובה בכלל תוספת זה, וגובה עקר כתובה, וגובה תוספת. גם יש מקומות שכותבין בבאור – והוסיף לה מדיליה תוספת על עקר כתובה כך וכך. אם יש ב”ד שאין מגבין עקר כתובה בכיוצא בזה, טעות בידם. אף על פי שלפעמים, בהיות הנדוניא גדולה, אין האשה חוששת בגבית העקר, למעוטו, כמו שאבאר בסמוך, אמנם אם תקפיד עליו, מגבין לה, שהוא העקר”.

וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ ז’): “כתובה שכתב בה – ודין נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרין והוסיף לה מן דיליה כך וכך, אין עיקר כתובה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, עד שיהיו כתוב, ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף, דאז העיקר כתובה בכלל”.  וכ”פ הח”מ (שם ס”ק ל”א) וציין למהרש”ל שפסק כך, וכ”כ הדרישה (שם ס”ק י”ד).

מפרש הבית שמואל (שם ס”ק ט”ו): ” אין עיקר כתובה בכלל – מלשון זה משמע, אף שלא נזכר עיקר בכתובה כלל, רק כתב לה הנדוניא דהנעלת ליה והתוספת שהוסיף לה, אזי מתנאי ב”ד צריך ליתן לה הכתובה. ומכל שכן בכתובה שלנו, שכותב בתחלה – ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא, ואח”כ כותב מאה זקוקים נדוניא ומאה זקוקים תוספות, נמצא צריך ליתן לה מאתים זקוקים כסף ומאתים דינר כסף. וכן לבסוף בכתובה מזכיר שלשתן יחד – ואחריות שטר כתובתא דא ונדוניא דין ותוספתא דא, נמצא דג’ דברים הם. וכן פסק מהרש”ל ביש”ש. נמצא דכל בתולה צריך ליתן לה מאתים זקוקים שהוא ת’ או ת”ק זהובים לפי חילוק המדינות, ועוד צריך ליתן לה ר’ דינר שהוא כ’ זהובים ריינ”וש, לפי חשבון שכתב מהרמ”א ביו”ד (סי’ ש”ה), שכ’ דינר הוא ב’ זהובים ריינו”ש”.

אבל הב”ח (שם) כתב: “כתב מהרו”ך (דרישה אות יד) לפרש לשון כתובות שלנו. ולפעד”נ שאינו נכון, אלא הכי פירושו, דבתחלה כותב לבתולה – ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן וכו’, ואח”כ ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו’ הכל קיבל עליו במאה זקוקים וכו’. ורצונו לומר, שמאתן זהובים דחזו ליכי והנדוניא דהנעלת ליה, הכל קיבל עליו בק’ זקוקים, והוסיף לה מדיליה עוד מאה זקוקים, סך הכל מאתים זקוקים עם המאתן דחזו ליכי. ובקראקא וברוב מקומות במלכות זה גובין לבתולה ד’ מאות זהובים פוליש, כי פירוש זקוק, שני זהובים פוליש”.

מנהג אשכנז, לגבות ת’ או ת”ק זהובים

הבית שמואל (שם) מפרש את דברי הב”ח שהובאו לעיל: “יש לומר, בוודאי אין הכתובה בכלל. אלא ב”ח כתב דמנהג פולין כך הוא, שכוללים הכתובה בסך מאתים זקוקים, לכן גובין ארבע מאות זהובים או ת”ק זהובים”.

בטעם מנהג זה כתב בביאור הגר”א (יו”ד סי’ שה ס”ק ד’): “הנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול, והיה בשביל זה כסף בזול מאד, עד שהיה זקוק שהוא ט”ז לוט שנקרא בלשונינו מאר”ק, בשני זהובים, ולכל היותר בשני זהובים וחצי. שלכן כתובה שלנו שתקנו האחרונים מאתים זקוקים, הם ת’ זהובים, ובמקום אחר ת”ק זהובים. ואח”כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחשת בתוכו ונתייקר הכסף, עד שבימי מהרי”ל היה זקוק חמשה זהובים, כמש”ש בסי’ פ’. ואחריו בימי מהרי”ו היה זקוק בששה זהובים, כמש”כ בתשובותיו בסי’ י”ד… אבל עכשיו שנתקלקלו המטבעות ונזדייפו מאד מאד לא שערום אבותינו… ומכל מקום הכתובה לא נשתנה. אף על פי שכותבים זקוקים, מכל מקום כל כה”ג אדעתא דמנהנא, כמש”כ הרי”ף (ברפ”ז דיבמות). ונשארו אמנהג הראשון, שלא נשתעבדו רק ת’ או ת”ק זהובים. וכ”כ מהרי”ו שם למנהגם… ושיעור הכתובה לחשבון הזה לבתולה ב’ זהובים וחצי ולאלמנה זהוב ורביע… ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו, והנחשת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל, כמש”כ בנחלת שבעה, כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו, וכ”ה ברמב”ם וש”פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו, היה החשבון רב. אלא שמכל מקום יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק”.

מפרש בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”ד סי’ צ”א): “המאתן זוזי הוא מאתים זוזי צורי, שהם עשר פעמים כשיעור פדיון הבן… אבל כאשר בימי רבותינו הראשונים היה מטבע שלהם מכסף צרוף, שהיה כסף בזול מאד, עד שהיה זקוק שהוא ט”ז לוט בשני זהובים, ולא היה נחשב לכלום למעט הגירושין, ולכן תיקנו לכתוב מאתים זקוקים כסף צרוף, שהוא ארבע מאות זהובים. וסך זה הוא מדהנהיגו ליתן כתובת כהנים ומשפחות מיוחסות [א.ה. עי’ כתובות י”ב ע”א] לכל הנשים, כדאיתא בנחלת שבעה סימן י”ב אות מ”ז בסופו. והיו מקומות שזקוק היה שני זהובים וחצי, והוו המאתים זקוקים ת”ק זהובים, וקבלו גם אותן המקומות לכתוב מאתים זקוקים, אף שהיו עוד מאה זהובים. וכן גבו אז לכתובה מאתים זקוקים, כדאיתא בהגר”א שם. אבל כתב הגר”א, דאף שאחר זמן רב שהכסף נתייקר ביוקר, וערבו הרבה נחשת, לא גבו ג”כ לבתולה, אלא ת’ זהובים ות”ק זהובים, אף שכותבין מאתים זקוקים כסף צרוף שהוא הרבה יותר. דמאחר שהוא עכ”פ סך גדול, שלא תהא קלה להוציאה, לא חששו אלשון מאתים זקוקים כסף צרוף, דכה”ג אדעתא דמנהגא אזלינן. וזהו מה שבמקומותינו בימי הקיסרים ברוסלאנד קודם המלחמה העולמית הראשונה שהתחילה בשנת תרע”ד, היו גובין לבתולה חמשה ושבעים רובל, שהיו ת”ק גילדאן, שזה היה תרגום של זהובים, וגילדון אחד היה ט”ו קאפעקעס, שהיו מאה ברובל, משום שהיה סך גדול לענין הוצאת כל אדם לצרכיו, שהוא למאכל ולכסות ולדירה. ואף שבזמן קיסר האחרון לא היה נחשב זה סך גדול, כבזמן קיסרים שלפניו, מכל מקום היה נחשב זה סך חשוב, שהיה שייך להתחשב בזה להמנע מגירושין לסתם אינשי שאינם עשירים”.

סכום הכתובה בימינו

בשו”ת אגרות משה (שם), לאחר שהסביר את טעם המנהג לגבות ברוסיה רק שבעים וחמשה רובל עבור הכתובה, המשיך וכתב: “אבל עתה זה הרבה שנים במדינתינו בארה”ב, אף כשהיו עוד מטבעות כסף, לא היה נחשב ע”ה רובל, שהיו ערך מ”א דאלאר, לכלום למנוע מגירושין, אפילו לעני שבעניים, ואף לא שתי מאות דאלארן, וכל שכן בכ”ה שנים האחרונות. ובפרט בשנים האחרונות שליכא כלל ענין מטבעות של כסף, כלל אלא רק שטרות המלוכה ומטבעות הקטנים שאין בהם כסף כלל, ואפילו איש אחד לא יוכל לזון מסך כזה, אלא רק זמן מועט, שלכן אף אחד עני שבעניים לא ימנע מלגרש בשביל סך דמ”א דאלאר, ואף לא בשביל שתי מאות דאלארן. ולכן יש לנו להחשיב הכתובה במאתים זקוקים כסף צרוף ממש, שזה הא תיקנו הקדמונים כשהיה כסף בזול, אף שבזמן שתיקנו שהיה החשבון ע”ה רובל, היה זה יותר חשוב מע”ה רובל שהיה בזמן הקיסר האחרון, ומכל מקום העמידו הכתובה על סך מאתים זקוקים, ולכן יש גם לנו לגבות סך זה, דע”י זה מסתבר שנשארה התקנה, דכשסך כתובה אינו חשוב למנוע מגירושין, יתנו כתובה מאתים זקוקין. ואיכא טעם על מה שהשאירו לכתוב הזקוקים, אף שלא גבו זה, כדי לידע איך לעשות כשיהיה עוד זמנים שלא סגי כתובה דאורייתא למנוע מגירושין. והוא מאה פונט [45.36 ק”ג] כסף צרוף. וסך זה יגבו גם כשנתאלמנה. ולאלמנה יגבו מאה זקוקים כסף צרוף, שהוא חמשים פונט כסף צרוף. ולהוסיף לפי האומדנא מה שהיו שוים יותר כשהיו מטבעות, שהרי חיוב כתובה הוא במטבעות ולא בנסכא. אבל מחמת שהוא מלתא חדתא, יש להתפשר ערך קרוב לזה, כן נלע”ד” (וכ”כ גם להלן שם סי’ צ”ב).

וכ”כ החזון איש (אבהע”ז סי’ ס”ו ס”ק כ”א): “כתב בביאור הגר”א סי’ ש”ה, דהנוהגין לכתוב בכתובת בתולה מאתים זקוקים, הכוונה לזקוק הראשונים, שכל זקוק ט”ז לוט קיסר, ונמצא מאתים זקוקים, שלשת אלפים סלעים, שהם ת”ר פעם של פדיון הבן שהוא צ”ו גרם, ועולה כתובת מאתים זקוקים, חמשים ושבעת אלפים ושש מאות גרם צרוף[6]… מיהו לשון הבית שמואל בשם הב”ח משמע, דבימי הב”ח מגבין ת’ זהובין. ואפשר שהיה המנהג לחשוב ת’ זהובין, כחשבון זהובים הקודמים, וכגון זה תלוי במנהגא. ומיהו במקום ובזמן שאין זהוב הנמשך מהשתלשלות זהוב הקודם וכתבו זקוק, הכוונה זקוק של ט”ז לוט כסף צרוף, וכדברי רמ”א ביו”ד סי’ ש”ה”.

הגר”ח נאה (שעורי תורה ג, מד) חישב את סכום הכתובה, ע”פ סכום הנפוליונים שנהגו לכתוב בירושלים בימי הטורקים: “שיעור כתובה לפי מנהגנו, לבתולה מאתים זוז צורי, והם  961.5 גרם כסף נקי, ולאלמנה מאה זוז צורי, שהם 481 גרם… ועוד מאתים זקוקים כסף, שהם 3846 גרם”.

אבל ברוב בתי הדין היום, מחשבים את סכום הכתובה האשכנזית, לפי שיעורי מטבעות שהוזכרו בפוסקים, כסכום השוה למאתים זקוקים (עי’ נחלת שבעה סי’ י”ב אות מ”ט ובית שמואל שם), ולפ”ז הסכום שוה לערך של 2,784 ק”ג כסף טהור.

אחריות לכתובה

איתא בגמ’ (כתובות פ”ב ע”ב): “אמר רב יהודה, בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה (פירש”י, ולא היו משעבדים נכסיהן לאחריות הכתובה), והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים (פירש”י, שלא היו רוצות לינשא להם, אמרו, לכשימות או יגרש, לא נמצא לגבות כלום, שהיורשין יצניעו מעות של ירושה). עד שבא שמעון בן שטח ותיקן – כל נכסיו אחראין לכתובתה. תניא נמי הכי, בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה. ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה – לכי אצל כתובתיך. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה (פירש”י, בבית בעלה). עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים. ועדיין כשכועס עליה, אומר לה – טלי כתובתיך וצאי (פירש”י, לפי שהיתה מיוחדת לכך). עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה – כל נכסי אחראין לכתובתה”(פירש”י, ולא ייחד לה כתובה במטלטלין).

מפרשים התוס’: “בתחלה היו כותבין לבתולה מאתים כו’, פירוש, היו מיחדים לה כתובה, ולא היה אחריות הכתובה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות. והיו מזקינין, ולא היו נושאין נשים, שלא היו רוצות לינשא, שהיו יראות שמא יצניעו היורשין אותם מעות שיחדו לה לכתובתה. התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה, שאין היורשין יכולין להצניען. ומה שלא תיקנו מתחלה ליתן לידה אותן מעות, כמו שתיקנו בסמוך, כשהיו עושין מהן קלתות, היינו משום דאין דרך ליתן לה מעות לשמור, אבל כלים רגילה היא לשמור. א”נ לה ממש היה נותן מעות. ומיהו אין כל כך המעות ברשותה, כמו הקלתות שנותנת בהם חפציה, והם כל שעה אצלה, ולא היו היורשין יכולין להצניעם כמו המעות. ואפילו היו יכולין להצניען כמו המעות, אינן רשאין, דכשרואין אותן, ניכר לכל שהוא שלה. וכן פירש ר”ח, שהיו נותנים לה. ועדיין כשהיה כועס עליה, אומר לה – לכי אצל כתובתיך. שבתחילה לא היה אומר לה, שפעמים כשהיה דחוק למעות, היה מפייסה ומלוה לו, והוא משלם לה, אבל עכשיו אינם ברשותה, ולא היה נהנה מהם כלל. התקינו שיהו מניחין אותם בבית חמיה, והיתה עושה מהן קלתות, וכשהיה דחוק למעות ביותר, היתה משאלת לו למשכנם. ועדיין כיון שלא היה אלא ריוח מועט, כשכועס הרבה, אומר לה – טלי כתובתיך וצאי. עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהיו כל נכסיו אחראין, ולא היה מייחד לה כלום, וסומכת על כל נכסים, שעתה היה קשה עליו להוציא מעות וליתן לה”.

וכתב בתוס’ רי”ד (שם): “ואע”פ שכתב לה – כל נכסי אחראין לכתובה, אסור לייחד לה מטלטלין, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”.

איסור לחיות חיי אישות בלא חיוב כתובה או כשהאשה סבורה שאין חיוב כתובה

שנינו במשנה (כתובות נ”ד ע”ב): “רבי יהודה אומר, אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת – התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה, והיא כותבת – התקבלתי ממך חמשים זוז. רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות”.

ובגמ’ (שם נ”ו ע”ב): “ר’ מאיר אומר, כל הפוחת וכו’, כל הפוחת – אפילו בתנאה. אלמא קסבר, תנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר ל – לית ליך אלא מנה, לא סמכא דעתה, והויא לה בעילתו בעילת זנות”.

וכ”פ הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב ה”ח): “התנה עמה לפחות מעיקר כתובה, או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה, וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך, והיא לא נתקבלה, תנאו בטל. שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות”.

וכתבו התוס’ (שם נ”א ע”ב): “בפרק אף על פי (שם  נ”ו ע”ב) דייק – כל הפוחת, אפי’ בתנאי, אלמא סבר דתנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר לית לה, לא סמכה דעתה, והוי בעילתו בעילת זנות. ופריב”ן, דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו, דלא סמכה דעתה, תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות. אבל אם היה תנאו קיים, כיון דלית לה, אין בעילתו בעילת זנות. ואלמנה אף על פי דבדרבנן תנאו קיים, הכא תנאו בטל, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וקשה לר”י, דבפרק החובל (ב”ק פ”ט  ע”א) משמע, דאפי’ היכא דלית לה, הוי לר’ מאיר בעילת זנות, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. דפריך התם הש”ס, גבי אשה שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה – ואמאי, תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה כו’. ומשני – הא מני ר”מ היא, דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, מאי טעמא, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. על כן נראה דר”מ לא מבעיא קאמר. לא מבעיא היכא דלית לה, דהויא בעילתו בעילת זנות, משום דקלה בעיניו להוציאה, אלא אפילו אית לה, כיון דלא סמכה דעתה, הויא בעילתו בעילת זנות. ודייק מדלא קתני – כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה, הרי היא בעילת זנות. אלא נקט כל הפוחת, משמע שבא לומר, אף על גב דתנאו בטל ואית לה, הויא בעילת זנות”.

וכ”פ בשו”ע (שם סעי’ ט’): “כל הפוחת משיעור הכתובה, בעילתו בעילת זנות. לא מבעיא אם כתבה לו אח”כ – התקבלתי ממך הכתובה, או מקצתה, דאז אין לה לדעת קצת פוסקים, אלא אפילו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה, או שפיחת לה משיעורה, אף על פי שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות. כיון שהיא סבורה שאין לה, לא סמכה דעתה”.

איסור לשהות בלא שטר כתובה

מקור הדין

איתא בגמ’ (שם נ”ו ע”ב): “אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא. אירכס כתובתה. אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל, זו דברי ר’ מאיר, אבל חכמים אומרים, משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה. אמר ליה אביי, והא אמר רב נחמן אמר שמואל, הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. אי הכי זיל כתוב לה”.

וכ”פ הרמב”ם (הל’ אישות פ”י ה”י): “הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה[7], אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה”.

כניסה לחופה וייחוד בלא כתובה

איתא בגמ’ (שם ז’ ע”א): “רבי אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת. אמרי ליה רבנן, והא לא כתיבא כתובתה. אמר להו, אתפסוה מטלטלין”.

ופסק הרמב”ם (שם ה”ז): “צריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו”.

אבל הר”ן (שם א’ ע”א בנד’, ועיקר דבריו בחי’ הרמב”ן שם ד’ ע”א) כתב: “הרב בעל העיטור… אמר, שאין מכניסין אותה לחופה, עד שיכתוב כתובה, שקודם לכן אסורה לבעלה. וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות [ה”ז]. והא ודאי לא נהירא, מדאמרינן לקמן – רבי אמי שרי למבעל בתחלה בשבת. אמרו ליה רבנן, והא לא איכתיבה כתובה, אמר להו, אתפשוה מטלטלי. ובודאי ביום רביעי כנסה, דלא עבר אתקנתא דרבנן [במתניתין שם ב’ ע”א], אלמא שרי לכנסה בלא כתובה. וכן בדין, שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה. וטעמא דמילתא, משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא. ועוד, שהיא לא תשמע לו, מפני שהיא יודעת, שהיא קלה בעיניו להוציאה. ועוד, דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה, שהרי מתנאי בית דין יש לה”.

להלכה

בטוש”ע (שם סעי’ א’) פסקו כהרמב”ם: “אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה”. והרמ”א הגיה: “ויש מקילין ומתירין להתייחד בלא כתובה, ובלבד שלא יבעול”.

אבל הב”ח (שם) כתב: “לשון הרמב”ם שכתב – וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו’, ולא כתב אסור… לא למדנו מהך עובדא, אלא שצריך לעשות כך, שלא יגיע לידי איסור, אבל איסור לא שמענו. ורבינו הפריז על המדה וכתב – אסור להתייחד וכו’, דאיסורא ודאי לא שמענו ודו”ק”. והו”ד בחלקת מחוקק (שם ס”ק א’) ובבית שמואל (שם ס”ק א’).

קבלת קניין בפני עדים

כתב הרמב”ם (שם הל’ ט’): “אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו, שהוא חייב לה מאה או מאתים, הרי זה מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה לו פנאי לכתוב”.

הטור (שם) כתב בשם הרמב”ם: “אם העידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאתים או ק’ זהובים, הרי זה מותר, עד שיהא לו פנאי לכתוב לה”.

וכ”כ בשו”ת מהרי”ק (סי’ ס”ד): “אשר שאלת, אם אחד מקבל עליו קנין על הכתובה, ועדיין לא חתמו העדים, האם מותר לשהות אצל אשתו או לא. לע”ד נ”ל, דאין להתיר אלא ע”י הדחק, כגון בשבת, או ששכח ורוצה לכנוס, אז מותר לפי שעה, ויכתוב לה תיכף אחרי כן. אבל לסמוך לכתחלה על עידי הקנין, פשיטא שאין לעשות. ואף על גב שכתב המרדכי, שסמך ריב”א על עידי הקנין, ומשמע אפילו כשיש פנאי לכתוב, גם הוא כתב בשם אביאסף והסמ”ג, שאין לעשות כן, אלא א”כ ע”י הדחק, וכדפירש. וכן כתב גם רבינו משה מיימון, וכן כתב בעל הטור א”ח, דבתראה היה. וכן ראוי לנהוג, מאחר שרבים ואחרונים הסכימו לזה”.

אבל הכסף משנה (שם, וכ”ה בב”י שם) כתב: “דברי רבינו מבוארים, דבקנו מידו, אף על פי שיש לו פנאי, אם רצה שלא לכתוב עכשיו, אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא, שרי. דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד, הוי כאילו נכתב. וזהו שכתב – אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו, הרי זו מותרת. משמע בהדיא, דסתם קנין, אף על פי שלא נכתב, דינו שוה לכותב ממש, ובשניהם מותר לגמרי. ולא כתב – עד שיהא לו פנאי לכתוב, אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה… וזה שלא כנראה מדברי הטור, שכתב בשם רבינו, על העידו עליו עדים וקנו מידו, מותר, עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק, דעד שיהא לו פנאי לכתוב, לא קאי אלא למתפיס מטלטלין, אבל קנו מידו מותר, אף על פי שיש לו פנאי, וכמו שכתבתי. ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו. ותמהני על מהרי”ק, שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו, ולא דקדק בדבר”.

ע”פ זה נפסק בשו”ע (שם): “צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה, ויהיו כל נכסיו משועבדים לה,  או שיעידו עליו עדים, ויקנו מידו מה שהוא חייב לה, מנה או מאתים”. והרמ”א הגיה: “ויש אומרים, דאין לסמוך אעדים, רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב, צריך לכתוב, כל שכן שאין לסמוך עלייהו לכתחלה. וכן ראוי להורות”[8].

בשבת, או כשאי אפשר לכתוב

איתא בגמ’ (שם): “רבי אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת. אמרי ליה רבנן – והא לא כתיבא כתובתה, אמר להו – אתפסוה מטלטלין”.

ע”פ זה נפסק ברמב”ם (שם הל’ ט’): “אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה לו פנאי לכתוב”. וכ”פ בשו”ע (שם סעי’ ב’). מפרש החלקת מחוקק (שם ס”ק י”א): “כנגד כתובתה, כלומר כפי סך כתובתה מדאורייתא”[9].

טעם הדין מבואר במגיד משנה (שם): “כתב רבינו בדין תפיסת המטלטלין – עד שיהא לו פנאי לכתוב, שחכמים תיקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה, ולא יאמר לה – הרי כתובתיך מונחת על השולחן”.

בזמן הזה

כתב הרמ”א (שם סעי ג’): “עיין לקמן סי’ קע”ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה , אין צריך לכתוב כתובה (חלקת מחוקק ס”ק י”ז – כגון המאנס את הבתולה, דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו, דא”צ לכתוב כתובה, וכמבואר לקמן סי’ קע”ז סעיף ג’). אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה, משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי”ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה. אבל אין המנהג כן, ואין לשנות”.

אבל בחלקת מחוקק (שם ס”ק י”ח) כתב: “בקל יש לחלק בין דבר שאסור מן התורה לגרש, למה שהוא רק מתקנת ר’ גרשון מאור הגולה”. וכ”כ הבית שמואל (שם ס”ק י”א).

[1] וכן עולה מפירש”י (בראשית כ”ה, ו’), שפירש עה”פ – ולבני הפלגשים וכו’: “פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כ”א ע”א), בנשים ופילגשים דדוד”. והרמב”ן שם דחה: “ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש, אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים. והגירסא בסנהדרין – פילגש בלא כתובה וקדושין. אבל אפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטן בבעילה, היו נוהגים לכתוב להן מהר ומתן, ואשר רצונה שתהיה להם פילגש, וישלח אותה כאשר ירצה, ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום”.  וכן בשמות (כ”ב, ט”ו) פירש”י עה”פ – מהר ימהרנה לו לאשה: “יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה”. והרמב”ן שם תמה עליו: “מה שפירש הרב במהר ימהרנה לו, שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה, אינו אמת. שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא. אבל פירוש מהר, השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו – מוהרי הדרי (ב”ב קמ”ה ע”א). ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית ל”ד י”ב) – אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד. אבל המהר סבלונות, כמו שפירשתי”. ומכל מקום, אפילו אם כתובה מדרבנן, ברור שתוקנה לא יאוחר מראשית תקופת התנאים, שהרי שמעון בן שטח הוסיף תקנה לאחריות הכתובה, כדאיתא בגמ’ (כתובות פ”ב ע”ב).

[2] אבל הבית שמואל (שם ס”ק י”ד) כתב: “באלמנה לא תקנו חז”ל כסף צורי. כי אף לר”ת ור”י דס”ל כתובת בתולה דאורייתא, מכל מקום כתובה אלמנה מדרבנן, כמש”כ בש”ס דף י’. וכן הוא להרא”ש, לא תקנו מטבע דאורייתא באלמנה. והג”מ סוף כתובות, דס”ל באלמנה תקנו גם כן מטבע של צורי, דעת יחידאי הוא. ודברי הג”ה, מש”כ באלמנה משערים בזוזי דאורייתא, היינו דעת הג”מ, ולא נהגו כוותיה, אלא עיקר ככל פוסקים, באלמנה לא משערים בזוזי דאורייתא”. אבל בהפלאה (קו”א אהע”ז שם) כתב: “מיהו בתוס’ כתובות דף ס”ז ע”א כתבו להדיא בד”ה אמר אביי וכו’, דמנה דאלמנה הוי מנה צורי, כדמשמע פ”ק דכתובות, אלמנה הוי מחצה כשל תורה, עכ”ל. וכן כתבו בב”ק דף ל”ו ע”ב בד”ה של דבריהם וכו’. וכן איתא להדיא בירושלמי – חונה בשם שמואל, בשקל הקדש [והיינו מטבע צורי]. עד כדון בתולה, אלמנה מאי, דיה לאלמנה שתטול מחצית בתולה, עכ”ל… ועוד נראה, דמשמע דאפי כתובת ארוסה דהוא בודאי מדרבנן ואפ”ה משמע דהוא במעות צורי כמו לאחר נשואין מדאמר בדף מ”ד מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין. משמע דבמנה ומאתים עצמם אין חילוק בין אירוסין לנשואין, וע”כ משום דלא פלוג. ומ”ש הב”ח דלמ”ד כתובה דאורייתא דינה בבינונית, כבר כתב הב”ש דאינו מוכרח כמ”ש התוס’ בדף י’. וכן נראה דמשמע כן בדף נ”ו ע”א דלפי הס”ד דר’ יהודה ס”ל כתובה דאורייתא אף על גב דשמעי’ לי’ בר”פ הנזקין דסבר כתובת אשה בזבורית. וע’ בחידושים בדף נ”ו.

[3] אבל מנהג הספרדים כמש”כ בשו”ת יביע אומר (ח”ג אהע”ז סי’ י”ב): “רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים הסכימו לדעת הגאונים, דכתובה דרבנן. (והמרדכי סותר א”ע בזה, כי בפ”ק דכתובות (י) מסיק דכתובה דרבנן, ובהגמ”ר סוף כתובות העלה דהוי דאורייתא. וכן יש סתירה בזה בדברי מהר”ם.) ואפילו אם עבר וכתב דחזו ליכי מדאורייתא, נראה דהבעל או היורשים שהם מוחזקים, יכולים לטעון קים לי כסברת הרמב”ן והר”ן והרשב”ץ, שאינה גובה אלא כסף מדינה. ובפרט שכן העלה מרן הב”י. ולכן בודאי שאינו נכון כלל המנהג שנהגו לכתוב פה פתח תקוה דחזו ליכי מדאורייתא, גם לבני הספרדים, וטעותא היא, כמ”ש הפוסקים הנ”ל. ואף שהאשכנזים יש להם ע”מ שיסמוכו לכתוב כן (אפי’ בא”י), אנן בדידן ואינהו בדידהו, וכמש”כ בשו”ת דברי מלכיאל ח”ה (סימן ק), דבקהלה שיש שם ספרדים ואשכנזים, יש להורות להספרדים כמנהגם כהב”י, ולהאשכנזים כמנהגם כהרמ”א. וכ”כ עוד שם (סי’ רמט), עי”ש, והדברים עתיקים”.

[4] וכתבו התוס’ (שם): “תימה, דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין, אף על פי שאין לו שוה פרוטה. דבשלמא כשיש לו, הוא משעבד נכסיו לזה החוב, והואיל ונתחייב, אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים, הם משתעבדים. אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם, כיון דכתב – ודעתיד אנא למיקני, כדאמרינן במי שמת (ב”ב קנ”ז ע”א). אבל אותו שאין לו, היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה, היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר”י לרבי אליהו, והשיב לו, דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב”מ צ”ד ע”א), דתניא, מתנה שומר חנם להיות כשואל. ופריך, במאי בדברים, ומשני בשקנו מידו. משמע בכל ענין, אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים, אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה, ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה… וי”מ דכיון דכותב סתמא, שיהיו כל נכסיו אחראין, למה לא נתחייב, הרי הודה שיש לו נכסים. ואף על פי שאנו יודעים שאין לו, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי”. והו”ד ברא”ש (שם סי’ א’) וסיים: “ונ”ל שאין טעם זה מספיק לנכסים הידועים שלא היו לו באותה שעה, והראשון עיקר”.

[5] ולפ”ז צ”ב, במה גרע קנין הבעל בנכסי מילוג, מקנין הבעל בנכסי צ”ב. ועי’ באבי עזרי שנקט, שאין לבעל בנכסי מילוג שום קנין, אלא רק זכות לאכול פירות (ולכאורה היינו רק קודם תקנת אושא, ואכמ”ל). ולפ”ז אפש”ל דבנכסי צ”ב קנה גוף לפירותיו, ובנכסי מילוג רק זכות לאכילת פירות.

[6] הסיבה לשינוי מהמשקל שכתב בשו”ת אגרות משה נובעת כנראה מכך, שהחזון איש הוסיף 16% על כמות הכסף, כיון ששמע שהכסף בימיו מכיל רק 84% כסף צרוף, כמו שכתב לעיל שם.

[7] כתב בשו”ת מהרי”ק (סי’ קט”ז): “נדרשתי לחוות דעי על אודות הר’ יוסף… מסרב לחדש כתובת אשתו אשר נאבדה… ואף כי הר”יוסף /הר’ יוסף הנז’ מודה שנאבדה הכתובה… מכל מקום ממאן הוא לחדש לה כתובה כראשונה, רק אומר  לכתוב לה כתובה אחרת ממאתים זוז, כדי להנצל מאיסור היות עם אשתו בלי כתובה. ולפי הנראה לע”ד דבר פשוט שחייב לעשות לה כתובה אחרת כראשונה. דלמה יגרע כחה מפני שנאבדה” וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ ג’).

 

[8] ומכל מקום נראה פשוט, שאם כתבו כבר, ונאבדה הכתובה, אי אפשר לסמוך על היתר זה, אפילו אם העדים זוכרים עדיין את קבלת הקנין. דכיון שעשו כבר שליחותם, וכתבו פעם אחת, שוב אינם יכולים לכתוב כתובה אחרת, אלא אם יש עדים שנאבדה הכתובה, או בציווי הבעל.

[9] דהיינו שיעור חמישים סלעים כסף צרוף: לשיעור חזון איש – 960גר’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים