לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

דיני היורד לאומנות חברו

אחד מאחד עשר ארורים של פרשת השבוע הוא "ארור מסיג גבול רעהו" (דברים כז, יז).

רוב הראשונים אמנם מבארים שמדובר במי שגונב את קרקע חברו על-ידי ש"מחזיר את הגבול לאחוריו" (כלשון רש"י). אולם, בתשובת הרמב"ם (סימן רעג) כתב בנדון יורד לאומנות חברו "כל מי שמעכב לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו". גם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב, סימן מ, אות ב) כתב בתוך דבריו בנדון "קהל שרוצים להוציא הוצאות להוסיף על בית הכנסת או לבנות חדש וחוששים מהשגת גבול", שיש בזה "איסור השגת גבול ולטותא דהקרא". כוונתו, לכאורה, ל'ארור' האמור על איסור הסגת גבול.

יהיה איך שיהיה, בלשון המדוברת הביטוי 'השגת גבול' מתייחס למי שיורד לאומנות חברו שלא כדין, ובכך 'משיג את גבול' פרנסתו. נייחד את המאמר לדין היורד לאומנות חברו: מהם הכללים של האיסור, ואיך ניתן ליישם אותם על סיטואציות שונות בזמן הזה?

מהות האיסור

האיסור לרדת לאומנות חברו נדרש משני פסוקים שונים. במסכת מכות (כד, א) נדרש הפסקו (תהילים טו, ג) "לא עשה לרעהו רעה" – שלא ירד לאומנות חברו. במסכת סנהדרין (פא, א) נדרש אותו איסור מפסוק אחר: "ואת אשת רעהו טמא".

בדברי החתם סופר (חו"מ סימן עט) מבואר שלאור  דברי הרמ"א (שו"ת רמ"א סימן י), מה שאסרו חכמים מדין יורד לאומנותו של חברו "אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא מן התורה". וכן הביא מכמה מקורות נוספים. אע"פ שמדברי ה'בית יוסף' (סימן קנו) משמע שאין בכך איסור תורה, אלא איסור דרבנן "משום תיקון העולם", כתב ב'חתם סופר' שכיון שתיקנו כך חכמים, שוב נעשה הדבר איסור תורה ממש.

יש להוסיף שגם במקום שמותר לרדת לאומנות חברו, כתב בשו"ע הרב (סוף דיני הפקר והשגת גבול) שאפילו באופנים שמותר לפתוח חנות, ממידת חסידות ראוי שלא לירד לאומנות חברו כלל, והביא כראיה לכך את דרשת הגמרא הנ"ל (סנהדרין פא, א).

אולם מאידך, ב'פתחי תשובה' (חו"מ סימן קנו, ס"ק ג) הביא בשם החות יאיר שבמקום שמותר לרדת לאומנות חברו, מותר לעשות כן אפילו לכתחילה (אולם בשו"ת חתם סופר הבין את דברי החו"י בדרך אחרת).

נראה שבפועל, ההיתר לכתחילה לרדת לאומנות חברו יהיה תלוי בנסיבות הפרטיות של המקרה, ולעניין מעשה כמובן שיש להתייעץ עם מומחה הלכתי.

בן אותו מבוי ובן עיר אחרת

הגמרא (בבא בתרא כא, ב) דנה בבן מבוי (רחוב) אחד שהיתה לו חנות, ובא חברו, שאף הוא דר באותו מבוי, ופתח חנות אחרת באותו מבוי: האם רשאי בן המבוי למנוע את פתיחת החנות?

לדעת רב הונא "דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי" – רשאי  הדר במבוי למנוע את פתיחת החנות, מפני הפסד פרנסתו. בהמשך הסוגיה מבואר כי נחלקו תנאים בדינו של רב הונא, וסבר רב הונא כדעת רבי שמעון בן גמליאל, אבל חכמים נחלקו על דין זה.

הגמרא מביאה בהמשך הדברים את שיטת רב הונא בריה דרב יהושע, החולקת על דעת רב הונא הנ"ל. לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, בן עיר שיש לו חנות רשאי למנות פתיחת חנות על-ידי מי שאינו בן העיר, אך בן מבוי אינו יכול לעכב על שכנו מאותו מבוי לפתוח חנות. בנוגע למי שהוא בן העיר, אך אינו בן המבוי, הסתפק רב הונא בריה דרב יהושע. כיון שהספק לא נפשט, כתבו הראשונים (רי"ף, דף יא, א; רא"ש, ב"ב פ"ב, סימן יב; נימוקי יוסף, ב"ב שם) שאין בן עיר יכול למחות בבן עיר אחר ולמנוע פתיחת עסק.

נמצא אפוא כי נחלקו רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע, האם יכול אדם למנוע מחברו או משכנו, בן אותו מבוי, לפתוח עסק כשלו. בנוגע לבן עיר אחרת, גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה שיכול לעכבו מלפתוח אותו עסק ((יוצא מן הכלל (כמבואר בגמרא, כב, א) הוא "רוכלים המחזרים בעיירות", שאין רוכל מקומי רשאי למנוע מרוכל אחר (אפילו מעיר אחרת) למכור את סחורתו בעיר. הסיבה לכך היא תקנה מיוחדת שתיקן עזרא, "שיהיו רוכלים מחזירים בעיירות, כדי שיהיו תכשיטים מצויים לבנות ישראל". בדרך כלל דין זה אינו רלוונטי בזמן הזה.)).

להלכה, דעת הרמב"ם (הלכות שכנים, פרק ו, הלכה ח) והשו"ע (ראה להלן), וכן דעת התוספות (ב"ב כא, ב ד"ה פשיטא) והרמב"ן (שם), לפסוק כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע: בן מבוי אינו יכול לעכב את חברו, בן אותו המבוי או בן אותו העיר, מלפתוח עסק הזהה לעסק שלו בתוך המבוי או העיר, אך יכול לעכב על בן עיר אחרת.

יישום ההלכה בזמן הזה: מי נקרא 'בן עיר'

איך מגדירים מי נקרא 'בן העיר' ומי אינו נקרא 'בן העיר'? בגמרא מבואר שדבר זה תלוי בתשלום המיסים: אדם שמשלם את המס של עיר זו נחשב כבן העיר לעניין פתיחת חנות, ומותר לו לפתוח חנות מתחרה; אם אינו משלם את מס העיר, יכולים בני העיר לעכב אותו מלפתוח חנות או עסק מתחרה.

בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן עט) ביאר את הסברא לתלות את ההלכה בתשלום המס. לדבריו, משלמי מס העיר נחשבים כמי ששכרו את המקום מהמלך. כיון שהמקום, עם כל הזכויות שניתן להפיק ממנו, שכור למשלמי המס, אין רשות לאחרים, שאינם משלמי המס, לפתוח עסק מתחרה ולהרוויח על חשבון משלמי המס.

לפי סברא זו, לכאורה אין בני העיר רשאים בזמן הזה לעכב על בני עיר אחרת מלפתוח חנות או עסק בעירם. בזמן הזה, משלמי המס עושים כך במסגרת אינדיווידואלית, ואין כאן שום "שכירות קולקטיבית" מהרשויות שלאורה אפשר לאסור פתיחת עסק על מי שאינו נמנה על משלמי המס.

גם אם לא ננקוט כביאורו של ה'חתם סופר', ונניח שההלכה תלויה במי נחשב תושב העיר ומי לא (ועניין תשלום המיסים הוא רק אינדיקציה של מי גר בעיר ומי אינו גר בעיר) ((מדברי הרמ"א (בשם תרומת הדשן) משמע שתשלום המס עניינו רק לקבוע מי נחשב כבן העיר, ומי אינו נחשב כבן העיר, ע"ש שצריך שהשני "ישכור לו בית ויהיה כבני העיר". כך נראה גם מספק הגמרא בעניין בן מבוי אחר (כלומר, מי שגר באותה עיר אבל ברחוב אחר), שלכאורה אינו מוגדר לפי תשלום מיסים, אלא לפי היותו תושב מבוי אחר.)), כבר העיר הרב יעקב בלויא (פתחי חושן, גניבה והונאה פרק ט, הערה ב) שבזמננו קשה ליישם הלכה זו: "לא מסתבר כלל שאם יש בעיר חנות או אומנות שוב יהא אסור לאחר לפתוח חנות או אומנות מאותו סוג, ובפרט בעיר גדולה שיש מקום לפרנסה בריווח לכמה וכמה חנויות ואומנות, ובפרט במרכז העיר שבאים מכל המקומות שם לקנות, וביותר בעיר שמתוספים בה תושבים – וכי זכה הראשון בכל הבאים לעיר או לרחוב, ואף ממידת חסידות נראה שאין כאן לכו"ע".

בפרט, יש מקום לחלק בין חנויות ועסקים ב'מרכז העיר' או במרכז קניות, לבין שכונות קטנות ועיירות נופש. מרכז קניות גדול דומה במהותו למציאות 'יום השוק' של חז"ל, אשר בעניינו נפסק (שולחן ערוך, חו"מ סימן קנו, סעיף ז) שבני העיר אינם יכולים למנוע מבני עיר אחרת לבוא ולמכור ביום השוק, כיון שיש קונים הבאים ממקומות אחרים. אולם, בחנות שכונתיות, כגון מכולת וכדו', או חנויות של עיירות נופש, יש ליישם את הלכת חז"ל לפיה אסור למי שאינו בן עיר להקים חנות מתחרה.

עוד יש להוסיף שההתפתחות של רשתי חנויות (כגון רשתות של חנויות מזון, ביגוד, מוצרי תינוקות, וכך הלאה), שתלויה בעיקר טיבה וטבעה בפתיחת חנויות בערים שונות בארץ ובעולם, הביאה רווח משמעותי לקונים, ומכאן סיבה נוספת להקל, כמבואר להלן.

חילוק בין 'הפסד' לבין 'הפסד גמור'

ההלכות הנ"ל מהווים סוג של 'רגולציה מסחרית' שתיקנו חז"ל, בשביל שבני עיר אחת יוכלו להרוויח את פרנסתם, ולא יהיו מאוימים מבני עיר אחרת. אולם, גם במקום שלפי הכללים הנ"ל אין הראשון יכול למנוע מן השני לפתוח עסק חדש, ייתכן עדיין שאסור לשני לעשות כן, מדין מזיק. שאלה זו עולה כשפתיחת עסק חדש עשוי לגרום לעסק הראשון לקרוס לגמרי, ובכך יאבד הראשון את מקור מחייתו.

המרדכי (ב"ב סימן תקטז) מביא בשם ה'אביאסף' שאם מבוי (רחוב) סתום מכל ג' רוחותיו, והכניסה אליו היא מרוח אחת בלבד "ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין העכו"ם יכול לילך אם לא ילך תחילה לפני פתח שמעון, נראה דיכול לעכב עליו, כדרב הונא". מסוף דבריו ניתן להבין שפוסק ה'אביאסף' כדעת רב הונא, וכך כתב בהגהות מיימוניות, כמו שמביא ה'בית יוסף' (סימן קנו).

לאור הבנה זו, כתב ה'בית יוסף' שאין הלכה כדברי ה'אביאסף', כיון שפוסקים כדעת רב הונא בריה דרב יהושע. כן גם נפסק בשו"ע (סימן קנו, סעיך ה): "היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיה שם מרחץ או חנות או ריחיים, ובא חברו ועשה מרחץ אחר כנגדו, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות".

אולם, מדברי הרמ"א בדרכי משה (שם, אות ד) ובתשובה (שו"ת הרמ"א סימן י) מבואר שהבין את דברי ה'אביאסף' בדרך אחרת. לפי הבנתו, פסק ה'אביאסף' מתייחס למקרה מיוחד של "ברי היזקא", כלומר, באופן שיש נזק ברור ומוכרח שיארע לראשון מחמת מעשה השני. במקרים אלו, סובר ה'אביאסף' שגם רב הונא בריה דרב יהושע מודה לרב הונא, שיכול הראשון לעכב את השני מלפתוח את חנותו, כי נחשב השני כמי שמזיק את הראשון בפועל.

באופן דומה פסק בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן עט; קיח) שבמקום שהשני מאיים להפסיק את פרנסת הראשון לגמרי, יכול הראשון לעכב עליו מלפתוח את עסקו, וכן פסק בשו"ת משאת בנימין (סימן כז), ועוד פוסקים (אך ראה בשו"ת דברי חיים, ח"א סימן יח). רק במקום שאין איום של הפסקת פרנסת הראשון לגמרי, ורק חשש לפחת בפרנסתו, ראשי הראשון למנוע את השני (שאינו בן אותה העיר) מלפתוח עסק חדש.

הלכה זו עשויה להיות מאד רלוונטית בענפי מסחר שונים. אם אין מקום באותה שכונה לשתי מכולות, אסור לשני (למרות היותו בן אותה שכונה) לפתוח מכולת המאיימת על קיומה של הראשונה. הפוסקים הרחיבו את תחולת ההלכה לסיטואציות מגוונות, כגון בעניין הדפסת ספרים (ראה שו"ת רמ"א, סימן י), הפרת זכויות יוצרים, וכדו'. בכל מצב, מי שבא לפתוח או לפתח עסק צריך לוודא שעסקיו לא יגרמו לאחר לאבד את פרנסתו.

הפסד פרנסת הרבי: תשובת אגרות משה

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סימן לח; ראה גם ח"ב, סימן לא) אנו מוצאים דוגמא מאלפת ליישום הלכה זו, במסגרת של פתיחת בית כנסת חדשה.

רב מסוים קנה בית כנסת, ובמשך שלש שני היו תושבי השכונה מתפללים בה, והרב היה מתפרנס מהכנסותיה. לאחר שלשה שנים, ייסדו אנשי המקום בית כנסת אחרת, ובכך השיגו את גבולו של הרב, וקפחו את פרנסתו. בנוסף לכך, הוזל ערך בית הכנסת, כך שלא היה אפשרות למכור את המבנה, כי אם בהפסד גדול. הרב תבע את מייסדי בית הכנסת החדשה לדין.

מנגד, השיבו המייסדים שלא היו יכולים להמשיך ולהתפלל בביהכ"נ של רב זה, בשל שינויים בנוסח ובניגון התפלה, שגרם להם בלבול רב בשעת התפילה. הנתבעים הוסיפו טענות אישיות נגד הרב, שהיה מנהגו (לפי דבריהם) "לקלל, ולהפחיד, ולבזות, כמו שאירע איזה פעמים, שזה קשה לסבול".

על זאת פסק הרב פיינשטיין: "הנכון לע"ד שלא היה רשות לא להם, ולא לשום אדם, לייסד ביהכ"נ אחר במקום הסמוך, שע"י זה ודאי שהרבה מאלו שהיו הולכים אצלו כשלא היו מייסדים ביהכ"נ האחר, ילכו לביהכ"נ האחר שיסדו, דיש בזה איסור מהפך בחררה ויורד לאומנות חברו, כמבואר בחת"ס חלק חו"מ סימן ס"א דבדבר שאין מקום לשניהם איכא איסור יורד לאומנות חברו אף לבר מאתיה [=בן העיר]".

למרות שעדיין נשארו כמה מתפללים בבית הכנסת של הרב, פסק הרב פיינשטיין ש"כיון שהוקטן המנין כל כך, עד שאין לו כדי חייו, והוזל ע"י זה ביהכ"נ שלו בהרבה מאד, הוא ודאי קפוח הפרנסה שאסור". כלומר, אם נגרם מיעוט פרנסה במידה ששוב אין לניזוק 'כדי חייו', נחשב הדבר כהפסד גמור של פרנסתו, ויש בכך איסור של יורד לאומנות חברו.

בהגדרת מה נחשב 'כדי חייו', ביאר שם: "ופשוט שכדי חייו מיקרי כדרך ההוצאה לאנשים בינונים ממדרגתו בחשיבות, וראיה מכדי חייו שהתירו להלוות לנכרים בריבית שהכוונה לכל ההוצאה לא רק למזונות לבד, וכן הוא באיסור יורד לחייו שהוא בממעט לו שלא יהיה לו כדי הוצאתו, אף שעדיין ישאר לו למזונות מצומצמין". בשל האיסור החמור של 'יורד לאומנות חברו', הרב פיינשטיין אינו מקבל את טענות הנתבעים, שאינן מספיקות לדחות איסור זה.

הרב פיינשטיין מוסיף שבמקרה של פתיחת בית כנסת העניין חמור עוד יותר, כיון שלא מדובר במטרות רווח, ואין כאן תחרות טבעית כשכל אחד עוסק למחייתו. מכאן יש להעיר על 'מכירות חסד' במחיר עלות לאברכים ובני תורה. לכאורה, אין להתיר מכירות אלו באופן שיש בכך קיפוח של פרנסת מוכרים. העובדה שהמכירה אינה למטרת רווח אינה סיבה לקולא, אלא לחומרא.

מכירה בזול

כתב הרא"ש (ב"ב פרק ב, סימן יב) בשם הר"י מיגאש ש"אם מוכר יותר בזול, אין מעכבין עליו, כיון שהוא טוב לבני העיר". בבית יוסף (סימן קנו) הביא את דעת הרמב"ן שחולק על דעה זו, וסבר שגם במקום שמוכרים את הסחורה במכירים מוזלים, רשאים בני העיר למחות ביד בני עיר אחרת.

בשולחן ערוך לא הזכיר את הנידון, אבל הרמ"א (סימן קנו, סעיף ז, בשם יש אומרים) פסק להלכה שאין בני העיר יכולים למחות בבני עיר אחרת המוכרים בעירם במחירים יותר זולים.

יש להדגיש שלאור דברי ה'אביאסף' לא נאמר ההיתר הנ"ל במקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי (כן פסק בשו"ת אמרי אמת, חו"מ סימן עד). אם לחנות אחת ידוע שחנויות אחרות לא יוכלו לעמוד בהורדת המחירים (כגון שקונה בכמויות אדירות, או שמוצא דרך להיפטר מתשלום מסים), אין היתר לעשות כן (ראה שו"ת שו"מ קמא, ח"א, סימן כ).

לאור כללים אלו, פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א, סימן תת) שמותר לאדם לפתוח מסעדה ליד מסעדות אחרות, אלא שאסור למכור ב'מחיר הקרן' באופן ששאר המסעדות לא יוכלו להתחרות עם הוזלת המחירים. והוסיף שם שהאיסור למכור במחיר מוזל מאד הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור את חלק מן המוצרים במחיר מוזל מאד, כיון שגם מסעדות אחרות יוכלו לעשות כן.

הלכות נוספות

נציין מספר הלכות נוספות:

  • פסק הרמ"א (קנו, ז) שאם מוכרים סחורה באיכות יותר טובה, אין בני העיר אחת יכולים למחות בבני עיר אחרת הבאים למכור בעירם. בסמ"ע (ס"ק כג) ציין לדברי ה'בית יוסף' שלכאורה כך הדין גם בסחורה רעה יותר, כי נחשב הדבר למין סחורה אחר, אבל סיים בצ"ע בשאלה זו.
  • אם עבר ופתח חנות באיסור, אינו חייב לשלם נזקים לחנויות אחרות. אולם, בני העיר רשאים לחייבו לסגור את החנות (כנה"ג, הגהות הטור אות ט; בית אפרים סימן כו; ועי' שו"ת משאת בנימין סימן כז).
  • במקום שהונח קופה של צדקה מסוימת, מותר להניח קופה אחרת (בתנאי שיש היכר ברור שמדובר בצדקה אחרת), ואין בכך השגת גבול, כיון שהתורמים יכולים לתת לשתי המטרות (שו"ת מהרש"ם ח"ה, סימן קה).

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *