מה הדין של מנהג הרשום בשולחן ערוך והאם יש חילוק בניהם ואם כן מה החילוק ומה הראיה
ואם אדם עבר על מנהג האם מה דינו האם עבר על מצווה מדרבנן האם צריך לעשות תשובה
לדוגמה סליחות האם חייב לקיימם ואם לא קיים הפסד שלו אבל לא ביטל עשה דרבנן או כהאי גוונא
אבקש תשובה הלכתית עם מקורות ולא תשובה מוסרית
תודה
תשובה:
שלום רב
אכן בענין זה יש טעות גדולה, רבים סבורים שמנהג זו המלצה… וזה בהחלט לא נכון, מנהג יש לו תוקף מחייב ממש, ויש בכך שני ענינים חלוקים: א. מנהג המקום. ב. מנהגי אבות. ויתבארו פרטיהם במקורות על פי הספר משנת הכתובה לרבי משה קליין שליט"א אבדק"ק אונגוואר.
מקורות:
א. בפסחים (נ ע"א) שנינו: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת". ובביאור דברי הגמרא נחלקו ראשונים:
דעת הרא"ש והר"ן
הרא"ש (שם פ"ד סי' ד) והר"ן (שם טז ע"ב מדפי הרי"ף) מבארים, שאדם ההולך ממקום למקום אינו חייב להקפיד על שמירת חומרי המקום שיצא משם, אלא באופן שדעתו לחזור לשם לאחר זמן, דכיון שאינו קובע דירתו במקום שהוא שוהה בו עתה אין מנהגיו הראשונים בטלים ממנו. אך, אם עקר דירתו לגמרי ואין דעתו לחזור למקומו הראשון, חלים עליו כל מנהגי מקומו השני בין לחומרא בין לקולא.
ראיה לכך, הביאו ראשונים אלו מסוגית הגמ' בחולין (יח ע"ב), שם מובא שרבי זירא אכל "מוגרמת דרב ושמואל" [כלומר, שאכל מבשר בהמה שלדעת רב ושמואל נשחטה באופן הפסול משום "הגרמה", והיינו, שלא נשחטה בטבעת הגדולה שבצוארה, אלא בשאר טבעותיה, וכדבריהם החמירו בבבל]. והקשו בגמ': "ורבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם". ומתרצינן: "הני מילי היכא דדעתו לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה". ומבואר איפוא, שאדם העוקר דירתו לגמרי ואינו עתיד לחזור למקומו הראשון, נוהג כמנהג המקום שבא לשם, אף לקולא.
כעין דברים אלו איתא נמי בסוגית הגמ' בפסחים (נא ע"א): "כי אתא רבה בר בר חנא [לבבל] אכל דאייתרא" [מין חלב שבני בבל נוהגים בו איסור ובני ארץ ישראל נוהגים בו היתר], והקשו בגמ': "ורבה בר בר חנא לית ליה נותנין לו כחומרי מקום שבא לשם", ותירץ רב אשי: "הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, רבה בר בר חנא דעתו לחזור הוה".
ומבין שניהם למדנו, שכאשר דעתו להשתקע במקום שבא לשם עתה, עליו לנהוג כמנהגם של בני אותו מקום בין לקולא בין לחומרא, וכשדעתו לחזור למקומו הראשון נוהג הוא כמנהג המקום שבא משם, בין לחומרא בין לקולא [ומ"מ יעשה זאת בצינעא כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וזהו שאמרו דנותנין עליו מחומרי שני המקומות, וכמו כן, רשאי הוא מהאי טעמא להקל בפרהסיא כמנהג המקום שבא לשם כשאינו יכול להמנע מכך, כדי שלא יבוא לידי מחלוקת]. כדבריהם נראה בבעל המאור (טז ע"ב מדפי הרי"ף), ראבי"ה (ח"ב סי' תצו), מאירי (פסחים שם, וחולין שם), ארחות חיים (ערב פסח אות ב), שו"ת הריב"ש (סי' מד, וראה שם סי' שצט), וס' יבין שמועה לרשב"ץ (מאמר חמץ). וע"ע אבני נזר (או"ח סי' תכד).
דעת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ח הל' כ) כתב: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקות אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור. לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקות. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקות".
ובאחרונים כתבו, דמסוף דברי הרמב"ם שכתב "וכן מי שדעתו לחזור למקומו", נראה שתחילת דבריו אמורים אף במי שאין דעתו לחזור למקומו, ואעפ"כ כתב הרמב"ם שאין נותנין לו מחומרי המקום שבא לשם אלא מפני המחלוקת, ואה"נ דמעיקר הדין עדיין רשאי הוא לנהוג כמנהגו הקודם שחל עליו במקומו הראשון [אלא שאינו רשאי להקל בכך אלא בפרהסיא מפני המחלוקת]. לדעתו, מה שחילקו בגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, היינו לענין קולי המקום שבא משם אם רשאי הוא לעשותן בצינעא, דבאין דעתו לחזור החמירו עליו דאפילו בצינעא אסור. וכן למד בדבריו בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' טו).
ובטעם האי דינא, דאם אין דעתו לחזור למקומו אסור הוא לנהוג בקולי מקומו הראשון אפי' בצינעא לדעת הרמב"ם, מבאר המהרשד"ם שם, דכיון שדעתו לדור בקביעות באותו מקום שבא לשם עתה, מן הנמנע הוא שיוכל תמיד להזהר שלא יוודע מנהגו לרבים, ובודאי יארע שינהג בגלוי בקולי מקומו הראשון, ולכך החמירו עליו שלא ינהג בהן אפילו בצינעא. נמצא איפוא לדעת הרמב"ם, דאף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון, נוהג הוא כמנהגם [ומעיקר הדין אף לקולא רשאי הוא לנהוג כמותם].
על מקור דברי הרמב"ם, כתב הפרי חדש (סי' תסח ס"ק ד), שכן נראה מרהיטת הסוגיא בפסחים שם, דמקשו אדרבה בר בר חנא [שאכל בבבל מ"אייתרא" – שבני בבל נוהגים בו לחומרא ובני א"י נוהגים בו לקולא] מהא דשנינו במשנתנו דנותנים לו מחומרי מקום שבא משם ומחומרי מקום שהלך לשם, ומשנינן, דמשנתנו מיירי במי שאין דעתו לחזור למקומו [משא"כ רבה בר בר חנא, דכיון שדעתו לחזור לא"י אינו חייב לנהוג בחומרי דבבל]. ומבואר איפוא, דאף שדעתו להשתקע במקומו השני עדיין חייב הוא לנהוג בחומרי מקום שבא משם, וכדעת הרמב"ם, ודו"ק.
אלא שא"כ קשיא טובא, שהרי מסוגית הגמ' בחולין (שם) מוכח לכאורה להיפך, שם נתבאר שרבי זירא הקל על עצמו ואכל "מוגרמת דרב ושמואל", משום שלא היה בדעתו לחזור למקומו, ומוכח שדי בכך כדי להפקיע ממנו את חומרי המקום שבא משם, וכשיטת הרא"ש והר"ן ודלא כהרמב"ם. ומחמת קושיא זו כתב הפרי חדש שם, דמחלוקת הסוגיות היא, והרמב"ם נקט לעיקר כסוגיא דפסחים.
ראיה נוספת לדברי הרמב"ם, הביאו אחרונים מהא דאיתא בעירובין (מא ע"א): "והתניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אני מבני סנאב בן בנימין, פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה". והדברים צ"ב, שהרי רבי אלעזר ברבי צדוק היה כהן ולא משבט בנימין. וכבר עמדו בזה התוס' שם, ותירצו, דשמא אמו היתה מבנימין. ותירוצם צ"ע טובא, דהא מ"מ לאחר שנשאת אמו לאדם משבט בנימין היה עליה לעזוב את מנהגי בית אביה ולדבוק במנהגי הבעל, וא"כ היאך היה בנה נוהג אף הוא אחריה במנהגי בית אביה. קושיא זו מכרחת לכאורה כדעת הרמב"ם דאף ההולך שאין דעתו לחזור צריך לנהוג בחומרי המקום שבא משם.
אולם, בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' קנח) דחה ראיה זו, שכן בתוס' פירשו שם באופן נוסף, שרבי אלעזר ברבי צדוק היה חתן בבית סנאב שמשבט בנימין ולכך היה נמנה עמהם בסיעתם ונוהג במנהגיהם, ולפי זה אין מכאן מקור לשיטת הרמב"ם, וסבר האגרות משה שתירוץ זה הוא העיקר לדינא.
דעת התוס'
התוס' בחולין (שם ד"ה הני מילי, בתירוצם השני) כתבו: "אי נמי מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו, הני מילי מבבל לא"י ומארץ ישראל לבבל, שהולכים אחר מקום שדעתו לישאר שם, אבל מבבל לבבל ומא"י לא"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור". ולפום ריהטא אין לדבריהם מובן, דמאי שנא אם עוקר דירתו ממדינה למדינה או באותה המדינה עצמה.
אולם מדברי הפרי חדש (או"ח סי' תסח) נראה שמבאר [וביתר ביאור בזה ראה ס' אדמת קדש ח"ב השמטות לאו"ח סי' ב], שדברי התוס' אמורים דוקא באופן המובא בגמ' שם, שבני ארץ ישראל נוהגים בענין מסויים לקולא ובני בבל לחומרא, דבכהאי גוונא רשאי אדם ההולך מהכא להתם לנהוג כמנהג מקומו הראשון כל שדעתו לחזור לשם, ואין חילוק בין אם עקר דירתו מבבל לארץ ישראל או להיפך. אולם, כאשר בני א"י נוהגים חומרא בדבר מסויים ובני בבל מקילין, ההולך מבבל לארץ ישראל חייב לנהוג בכל חומרי ארץ ישראל אף שדעתו לחזור למקומו, משום שבני בבל כפופין לבני א"י בהלכה. כמו כן נתחדש מהאי טעמא, דההולך מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור למקומו אינו חייב לנהוג כחומרי דבבל, ואף זאת מהאי טעמא, דבני בבל כפופים בהלכה לבני ארץ ישראל. אבל מבבל לבבל או מא"י לא"י דליתא לההיא סברא, אין חילוק בין אם דעתו לחזור למקומו או לאו, ובכל גוונא עליו לנהוג כחומרי המקום שיצא משם וכחומרי המקום שבא לשם.
דעת הרשב"א והריטב"א
בשו"ת הרשב"א (סי' שלז) והריטב"א (חולין יח ע"ב) בשם י"מ כתבו, דהא דמחלקינן בין אם דעתו לחזור למקומו או להשתקע, היינו דוקא במי שבא מבבל לארץ ישראל, דכיון שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל בהלכה, אינו חייב לנהוג בחומרי דבבל אא"כ דעתו לחזור לשם. אולם, אם בא מא"י לא"י או מבבל לבבל, וכ"ש מארץ ישראל לבבל, אף שאין דעתו לחזור למקומו עליו לנהוג כחומרי מקומו הראשון. ונראה מדבריו, שההולך מארץ ישראל לבבל, חייב לנהוג בחומרי דבבל אף שדעתו לחזור לארץ ישראל, ודלא כהבנת התוס' [וע"ע פרי חדש סי' תסח ס"ד, מש"כ בביאור שיטה זו].
דעת הכל בו והמכתם
הכל בו (סי' מח) והמכתם (פסחים נא ע"א) מבארים, כי מה שאמרו שכאשר דעתו לחזור למקומו הראשון רשאי הוא לנהוג כמותם בין לקולא בין לחומרא, היינו דוקא כשדעתו לחזור לשם מיד, אבל אם דעתו לחזור לשם לאחר זמן, נותנים לו מחומרי שני המקומות. כמו כן, כשאין דעתו לחזור למקומו לעולם, עליו לנהוג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא. כדבריהם כתבו האליה רבה (או"ח סי' תסח) בדעת הלבוש (שם), חק יעקב (או"ח שם ס"ק ט), וס' נהר שלום (או"ח שם ס"ק ג), וראה שם שהקשה לפי"ז מפני מה חילקו בגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, לפלוג וליתני בדידה – כשדעתו לחזור – בין אם רצונו לחזור מיד או לאחר זמן.
דעת רבי יונה כהן
בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט) כתב בשם רבי יונה כהן, דרבי זירא הקל ואכל "מגרומתא דרב ושמואל", משום שכבר בהיותו בבבל סבר שחתיכה זו מותרת, אלא שאסור היה לו לנהוג כפי דעתו, משום מנהג המקום ומחשש שמא יבואו לידי מחלוקת. אבל מנהג שאדם מקבל עליו כשאר אנשי מקומו, אף שאינו אלא לסייג בעלמא, אינו פוקע ממנו אף כשהוא עוקר דירתו למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו הראשון. וראה שו"ת גינת ורדים (יו"ד סי' ג כלל ה) שהביא שיטה זו, וכתב דכיון שכל הראשונים לא הזכירו חילוק זה אין לחוש לדבריו כלל.
ההכרעה לדינא
בדעת השו"ע מצינו בזה סתירה לכאורה, וכבר עמדו בכך האחרונים: באו"ח (סי' תסח סעי' ב) העתיק השו"ע את לשון הרמב"ם, ומשמע דס"ל כוותיה דבכל גווני מחמרינן עליו שינהג בכל חומרי המקום שבא משם, ואף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון לעולם. ואילו ביו"ד (סי' ריד סעי' ב) כתב השו"ע להדיא כשיטת הרא"ש והר"ן, ז"ל שם: "וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתם, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור". כמו כן כתב (או"ח סי' תקעד סעי' א): "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, ודעתו לחזור, צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם", ומבואר שאם אין דעתו לחזור אין נותנין לו מחומרי מקום שבא משם.
ובישוב סתירה זו מצינו כמה דרכים בדברי האחרונים:
א. הש"ך (יו"ד שם ס"ק ח) מבאר, שלדעת השו"ע אף כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון, אם אין בכוונתו להשתקע במקום זה שבא לשם עתה, אלא במקום אחר [שלישי] שטרם הספיק להגיע אליו, חלים עליו עדיין כל חומרותיו של מקומו הראשון, ובאופן זה אמורים דבריו בהל' פסח שם (סי' תסח סעי' ב). אולם כאשר דעתו להשתקע באותו מקום שהגיע אליו עתה, בטלים ממנו כל דיני מקומו הראשון, בין לקולא בין לחומרא, וכדעת הרא"ש והר"ן דלעיל, ובאופן זה אמורים דבריו ביו"ד שם.
ב. המג"א (או"ח שם ס"ק ט) נקט בפשיטות, דאין כל פלוגתא בין הרמב"ם לרא"ש והר"ן, ואף הרמב"ם מודה שאין אדם חייב לנהוג בחומרי מקומו הראשון אא"כ דעתו לחזור לשם לאחר זמן, וממילא נמצא שאין כל סתירה בדברי השו"ע, וכ"כ המהריק"ש בערך לחם שם, עטרת צבי שם, ועולת שבת שם. וע"ע מחצית השקל שם. ואפשר שלזה נתכוונו דברי הבאר הגולה שם, עיי"ש ודו"ק [מיהו דבריהם תמוהים, שהרי כאמור לעיל מסו"ד הרמב"ם ושו"ע שכתבו "וכן מי שדעתו לחזור למקומו" מוכח שברישא מיירי כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון ואפ"ה חייב הוא לנהוג בחומרי המקום שבא משם, וראה ערך לחם שם שנדחק בישוב לשון הרמב"ם ושו"ע].
כדבריהם אלו מדוקדק מדברי הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב) שהאריך הרבה בביאור דינים אלו ולא הזכיר אלא את שיטת הרא"ש, ומוכח דפשיטא ליה דהלכתא כוותיה. וכן פסקו לדינא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט), שו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ג סי' ה), שו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' צז), שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' קג), שו"ת חתם סופר (ח"ו סי' א), שו"ע הרב (סי' תסח סעי' יב), ומשנ"ב (שם ס"ק יד, יט).
ג. בס' חמד משה (או"ח סי' תסח) מבאר, דאף לדעת השו"ע אדם העוקר דירתו למקום אחר נוהג כמותם בין לקולא בין לחומרא, אלא שלדעתו, באופן שאין דעתו לחזור למקומו הראשון, ועדיין לא בא למקומו השני, בטלים מעליו חומרי שני המקומות, ורשאי הוא לנהוג לקולא בכל גוונא, אלא שמשום המחלוקת החמירו עליו לנהוג במנהגי המקום שבא לשם, ובהכי מיירי השו"ע באו"ח שם.
ומכל מקום נמצא פסק הדברים לדעת רובא דרובא מגדולי האחרונים, כדעת הרא"ש והר"ן דהעוקר דירתו ממקום למקום נוהג במנהגי מקומו השני בין לקולא בין לחומרא.
אשה הנשאת לבעל
עפ"ז כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קנח), שהואיל והאשה משועבדת לבעל לדור עמו בביתו, ודין זה מדאורייתא הוא, וכדמשמע מלשון הכתוב בפרשת נדרים (במדבר ל, יא): "ואם בית אישה נדרה", דהיינו, שהאשה מצויה תמיד בבית בעלה, ושם הוא מקום קביעותה. וכן כתוב בפרשת גירושין (דברים כד, א): "ושלחה מביתו", ובפרשת ביכורים נאמר (דברים כו, יא): "ושמחת בכל הטוב וכו' ולביתך", וכוונת הכתובים שמקומה של האשה הוא בבית הבעל. לפיכך, אשה הנישאת לאיש נחשב תמיד כעוקרת דירתה ממקומה למקומו של הבעל, ועליה לנהוג במנהגיו בין לקולא בין לחומרא, וכרהיטת דברי כל הנהו האחרונים שפסקו כהרא"ש והר"ן. וכבר הראנו פנים לסברא זו מדברי התשב"ץ (ח"ג סי' קעט), וכ"כ בס' עיר הקודש והמקדש (להרי"מ טוקוצ'ינסקי, ח"ג פכ"ד), וע"ע ס' ארץ החיים (להר"ח סתהון, קונטרס הכללים פכ"ד).
[בשו"ת אגרות משה שם מבאר, דמטעם זה פטרה התורה את האשה מקיום מצות כיבוד אב ואם, וכמו שאמרו חכמים ש"רשות אחרים עליה". דודאי אין כוונת הדברים שמחמת חיובה לעשות מלאכה עבור הבעל היא נפטרת ממצות כיבוד אב ואם, שהרי דין מעשה ידים אינו אלא מדרבנן והיאך יעקור מצוה מן התורה, אלא כוונתם שהואיל והאשה משועבדת לבעל לדור עמו בביתו בכל עת, הרי היא מנועה מקיום מצות כיבוד אב ואם].
אשה הנשאת לבעל לסברת הרמב"ם
יתירה מזו מחדש האגרות משה שם, שאף לדעת הרמב"ם שאדם העוקר דירתו ממקום למקום חייב לנהוג בחומרי מקומו הראשון, אשה הנשאת לאיש חייבת לנהוג במנהגיו אף לקולא. לדעתו, עיקר טעמו של הרמב"ם שחומרי המקום הראשון אינם בטלים מהאדם אף שאין דעתו לשוב לשם לעולם, משום דחיישינן שמא יחזור בו מכוונתו זו, ו"מחשבה בעלמא" [=שאינו רוצה לחזור] שאינה נקבעת על ידי "מעשה", אינה מפקיעה מידי ודאי חיובו הראשון. משא"כ כאן, שנישאת ועשתה מעשה המפקיע את שייכותה למקומה הראשון, ואין בידה לחזור בה ממעשיה בלא גט, דממילא בטלים ממנה כל חומרי מקומה הראשון לגמרי [וראה שם, דמטעם זה אשה שהרגה נפש בשגגה ומחוייבת לילך לעיר מקלט, נוהגת כמנהג אותה העיר אף לקולא, הואיל ואינה יכולה לחזור בה ולשוב למקומה הראשון].
מיהו סברתו זו צ"ע קצת, דהיאך יתכן לומר לענין אדם שמוכר דירתו במקום אחד ורוכש לו דירה במקום אחר, שעקירת דירתו אינה נחשבת אלא כמחשבה בעלמא העתידה להבטל.
באופן אחר כתב שם, שהואיל והאשה מעצם טבעה עתידה לצאת ממקום בית אביה לבית הבעל, לכתחילה כשתיקנו בני אותו מקום תקנות אלו עליהם ועל זרעם לא היתה כוונתם לכלול בהן את הנשים [וממילא, אף לדעת הסוברים שכל חומרי המקום הראשון חלים על האדם מעיקר הדין, ולא רק מחמת החשש שמא יחזור בו וישוב לשם (ראה חק יעקב או"ח סי' תסח ס"ק ט), אין דין זה נוהג באשה]. ועיי"ש, שלפי טעם זה אלמנה וגרושה חייבת לנהוג כמנהגי בעלה הראשון, לפי שבשעה שקבעה דירתה אצלו היה זה על דעת להיות עמו שם לעולם, שלא כבתולה העתידה לצאת ממקומה בעת הנישואין למקום אחר.
הזמן בו נקבע אדם כתושב העיר
באופן שונה מעט כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' פג), דהנה, לענין חיובי מיסים וארנוניות אמרו בגמ' (ב"ב ז ע"ב): "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר – י"ב חדש. קנה בה בית דירה – הרי הוא כאנשי העיר מיד". ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תכד) כתב, שדין זה אינו אמור רק לענין חיובי הממון המוטלים על האדם כתושב העיר, אלא אף לענין מנהגי המקום בדיני איסור והיתר הדין כך, שאם קנה בה בית דירה נחשב הדבר כקביעות גמורה ודינו כאחד מאנשי המקום בין לקולא בין לחומרא [וכמו כן כשלא קנה בה דירה, אינו חייב לנהוג לדעה זו בחומרי המקום הקודם אלא עד י"ב חודש]. וע"פ זה כתב בשו"ת מנחת יצחק שם, דאשה הבאה לדור בבית בעלה, דינה כמי שקונה דירה בעיר, שהרי היא קובעת עצמה בביתו באופן מוחלט, ולכך עליה לקבל על עצמה את כל מנהגיו מיד.
מיהו בשו"ת מהר"י בן לב כתב, שלענין דינים שבין אדם לקונו אין חילוק כלל בין אם הוא שוהה בעיר זמן מועט או י"ב חודש, והעיקר תלוי בכוונתו אם רצונו לשוב למקומו הראשון. וממילא, אין שייכים כאן כל אותם חילוקים הנזכרים בסוגית הגמ' בב"ב שם.
שעבוד האשה לבעל
סברא נוספת כתב בס' אדמת קדש שם לחייב את האשה לנהוג במנהגי הבעל, ע"פ המבואר לעיל בשיטת התוס', דכיון שבני בבל כפופין בהלכה לבני ארץ ישראל, הבא מבבל לא"י חייב לנהוג בחומרי המקום אף שדעתו לחזור למקומו. ולכאורה ה"ה נמי בהא, דכיון שהאשה כפופה לבעל ומשועבדת לו לעשות רצונו בכל הענינים, אף לענין קביעת מקומה לדיני המנהגים הדין כך [ואין כוונתו דעצם שעבודה מחייב אותה לנהוג כמוהו בכל הענינים וכפי שהובא לעיל בריש הדברים בשם הגרשז"א, אלא שמחמת שהיא כפופה לבעל ומשועבדת לו נחשב הדבר שעיקר מקום קביעותה הוא בביתו, עד שאף אם היה בדעתה לחזור למקומה הראשון עליה לקבל על עצמה את מנהגיו, ולכן, אף אם ימחל לה הבעל על חיוב זה אין בכך כלום, ודו"ק].
ב. בנוגע למנהגי אבות יש כמה חילוקי מנהגים שפרטיהם שונים:
מיגדר מלתא
א. חכמי הדורות משנים קדמוניות נהגו לתקן תקנות כפי הנראה להם לצורך שעה, ולמיגדר מלתא. דוגמא לכך: גזירת קטניות בפסח שנעשתה משום שלעיתים מעורבים בהם גרגירי דגן, ומשום שדומים הם למיני דגן וחששו שמא יבואו להחליף בין דגן למיני קטניות[1]. מנהגים כעין אלו יש בהם תוקף המחייב כל האדם הנתון לסמכותם של אותם חכמים, או שמתגורר במקומות הכפופים למרותם. משום כך, אף האשה הדרה בבית בעלה הנתון למרותם של חכמים אלו חייבת לנהוג כך בביתו [על אדם העוקר דירתו למקום אחר, אם חייב לנהוג במנהגים כעין אלו שהיו נהוגים במקומו הראשון, ראה להלן דינים יא-יב ובהערות][2].
פלוגתא דרבוותא
ב. מנהג הנובע מפלוגתא דרבוותא, וכגון שנחלקו הפוסקים בענין מסויים הנוגע לכשרות המזון, ויש קהילות שהחמירו בדבר ויש שהקלו [וכמו שמצינו בסוגית הגמ' בחולין יח ע"ב, לענין "מגרומתא דרב ושמואל"], יש לו תוקף מחייב, ואף בזאת חייבת האשה לנהוג כמנהג בני קהילתו של הבעל. אולם, דין זה אינו פרט ב"דיני המנהגים", אלא מכללי הוראת איסור והיתר [והיינו, שהואיל וחכמי אותו מקום פוסקים כדעת מסוימת, לא ניתן להפר את הוראתם באותו מקום, אלא בבית דין השווה להם בחכמה ובמנין]. משום כך, אם לא הכריעו בית הדין שבאותו מקום בין הדעות החולקות, אלא שלחומרא בעלמא הורו לנהוג כדעה המחמירה, אין להוראתם זו כל תוקף, ואין בני המקום מחוייבים לנהוג בכך כמותם[3].
החילוק בין פלוגתא דרבוותא לסייג
ג. יש סוברים, שהדין המובא לעיל, שאדם העוקר דירתו למקום אחר נוהג במנהגי המקום שבא לשם אף לקולא, אינו אמור אלא לענין מנהגים שיסודם ב"פלוגתא דרבוותא", ונוהגים בהם על פי הוראת המרא דאתרא שבאותו מקום [והיינו, באופן שהורה כן בתורת הלכה פסוקה, שאם לא כן אינם מחוייבים לקבל הוראותיו, כאמור לעיל]. אולם, מנהגים שנתקנו בתורת סייג בעלמא, והם בכלל "דברים המותרים שנהגו בהם איסור", אינם בטלים מבני העיר אף לאחר שיעקרו דירתם משם[4].
כמו כן כתבו ראשונים, שנדר שנעשה בחרם, אינו בטל מבני אותו המקום אף לאחר שיעקרו דירתם[5]. ויש מבארים, שדין זה אינו אמור אלא לענין חרם שנעשה על ידי בית הדין הגדול שבאותו הדור, אולם, בני קהילה מסוימת שקיבלו על עצמם בחרם הנהגה מסוימת, אינם חייבים לקיימה אלא בהיותם דרים באותה העיר[6].
ומכל מקום, לדעות אלו, הואיל וכאמור לעיל הטעם העיקרי לכך שאשה חייבת לנהוג במנהגי בעלה, הוא משום שהיא קובעת את דירתה בביתו, אין בכך כדי לאפשר לה להקל במנהגים מעין אלו שהיו נהוגים בבית אביה. אולם, יש שמחלקים לענין זה בין אשה היושבת בבית בעלה לאדם ההולך ממקום למקום, ובטעם דבריהם ראה הערה[7].
אחרים חולקים, וסוברים שאף מנהגים שהתקבלו בקרב קהילות מסוימות בתורת סייג בעלמא אינם מחייבים את בני המקום אלא בשעה שהם דרים באותה העיר, ולדעתם, אדם העוקר למקום אחר רשאי לבטל מנהגים אלו ולנהוג כבני מקומו השני[8].
מנהגים במאכל ומלבוש
ד. מנהג רווח הוא בקהילות ישראל, שמייחדים מאכלים מסוימים או מלבושים שונים לימי חג ומועד, מהם שיש בהם טעם ורמז ומהם שנשתרשו במשך הדורות בקרב הקהילות. מנהגים אלו אין בהם ממש לענין חיוב זה, לפי שמעולם לא נתקבלו בתורת חיוב ואין כל סברא לחייבם, אלא שנהגו בהם כדי להרבות בשמחה ובכבוד המועדות וכדומה[9].
נוסחאות התפילה
ה. עד עתה עסקנו במנהגים של איסור והיתר [מהם שנתקבלו כהכרעה בפלוגתא דרבוותא, ומהם שנעשו לסייג, כאמור לעיל]. אולם, מנהגים רבים נשתרשו בקרב קהילות רבות שאינם נוגעים לעניני איסור והיתר, וכגון, הנהגות מסוימות שנתקבלו בעניני עבודת ה' וסדר התפילה ונוסחאותיה, וכיוצא בזה. ויש לדון, אם יש למנהגים אלו תוקף מחייב, או שכל אדם רשאי לנהוג בענינים אלו כנטיית ליבו [ובלבד, שלא ינהג כך בפרהסיא במקום שהרבים נוהגים אחרת, שכן עובר הוא לעיתים באיסור של "לא תתגודדו"]. ונפקא מינה בכך, לענין אשה הנישאת לבעל שמנהגיו שונים ממנהגי בית אביה, אם חייבת לקבל על עצמה את מנהגיו בענינים אלו, וראה בהערה שמדברי הפוסקים נראה שאין למנהגים אלו תוקף המחייב את כל דרי המקום[10].
הנהגה המיוחדת לבעל
ו. מצוי הדבר שהבעל מקבל על עצמו חומרא מיוחדת על פי הוראת מורה הוראה מובהק, או על פי הכרעתו בהבנת נידון הלכתי מסויים. כאמור לעיל [דינים א, יא], חומרא זו, הואיל והוא נוהג בה מדעת עצמו ואינה נהוגה בקרב כלל הציבור אליו הוא משתייך, אינה נחשבת כמנהג המקום המחייב את האשה לנהוג כמוהו, אף על פי שקיבל זאת על עצמו כתקנה גמורה ומחייבת[11].
ענינים הנהוגים לחומרא בעלמא
ז. אין האשה חייבת לנהוג כמנהגו של הבעל, אלא אם כן קיבלו על עצמם הוא ובני קהילתו לנהוג כך באופן קבוע ומחייב, אולם, אם הם נוהגים להחמיר על עצמם בנושא מסויים רק כאשר מתאפשר להם הדבר, ולא קיבלו זאת על עצמם כתקנה גמורה, אין האשה חייבת להחמיר בכך כמוהו[12].
ביטוי לחילוק זה אנו מוצאים לענין קביעת זמן צאת הכוכבים [והיוצא מכך לגבי המצוות השונות שקיומן תלוי בקביעת זמני היום והלילה], שכידוע יש בענין זה מנהגים חלוקים: יש קהילות שנהגו כשיטת הגאונים שזמן צאת הכוכבים הוא כשיעור רביע המיל [=י"ח דק'] לאחר ה"שקיעה הראשונה" [כלומר, לאחר ירידת גוף השמש מתחת לקו האופק], וכן רווח המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות[13]. ויש נוהגים [לכל הפחות לחומרא], כשיטת רבינו תם [ראה תוס' שבת לה ע"א ד"ה תרי], שזמן צאת הכוכבים הוא כשיעור ד' מיל [=ע"ב דק'] לאחר השקיעה הראשונה[14]. ונראה, שכל שקיבלו עליהם להחמיר כשיטת רבינו תם בתורת מנהג קבוע, ולא כחומרא בעלמא, אף הבא לדור במקומם [והאשה בכלל] חייב לנהוג כמותם. אולם, אם נוהגים הם כך בתורת חומרא בעלמא, לא נחשב הדבר כמנהג קבוע שיש בו כדי לחייב את האשה[15].
מנהג אנשים שיש בו נפק"מ לנשים
ח. מנהג שהתקבל אצל בני קהילה מסוימת על האנשים לבד ולא על הנשים, אין האשה חייבת לנהוג בו, אף על פי שעל ידי כך יקשה על הבעל לקיים מנהג זה בעצמו[16].
נידון זה מצינו לענין מנהג הרבה קהילות שהנשים הנשואות גוזזות את שער ראשן, כדי שלא יבואו להכשל חלילה בגילוי שער הראש, וכדי שלא יבואו לחשש חציצה בטבילה מחמת קשרי השער: יש סוברים, שהואיל ומנהג המקום כך הוא, אין האשה יכולה למנוע עצמה מלגלח את שער ראשה לאחר נישואיה. אולם, אחרים סוברים שמנהג זה לא התקבל אלא ביחס לאנשים – שלא יזדקקו לאשה שאינה מגלחת שער ראשה – אך, הנשים לא קיבלו על עצמן בתורת "מנהג" לגלח שער ראשן, ולדעתם, אין אדם רשאי לתבוע מאשתו שתנהג כך לאחר הנישואין, וראה הערה[17].
[1] ראה הגה' סמ"ק (סי' רכג), מהרי"ל (הל' פסח), ומשנ"ב (סי' תנג ס"ק ו).
[2] שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' ק אות ד). מיהו, כבר נתבאר לעיל [דין ג], שיש סוברים שלחומרא מותר לאשה לנהוג במנהגי בית אביה ואין הבעל רשאי למונעה מכך אא"כ הדבר פוגם ביחס האישות שביניהם ובשיעבודיה השונים, וזאת משום הכלל שנאמר בחיובי הבעל לאשתו ד"עולה עמו ואינה יורדת".
[3] שו"ת אגרות משה שם. ומקור לדבריו מצינו בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סו"ס סו), שדן בכעין זה, אם ניתן להתיר מנהג שנתיסד מדורות עברו בדברים התלויים בפלוגתא דרבוותא, והשיב, שהואיל ויש לחוש שמא התקבל מנהג זה בתחילה משום שבית הדין שבאותו מקום הכריעו לדינא כשיטה המחמירה, אין הבנים רשאים לבטל מנהגם, משום דקי"ל דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ הוא גדול כמותו בחכמה ובמנין [וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' קז, שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמט, ובס' סמיכה לחיים להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה]. וכמו כן לענינינו אין האשה רשאית להחזיק לקולא במנהגי בית אביה, משום שהיא משוייכת לקהילתו של הבעל ונוהגת כמותם בכל המנהגים שנתקבלו לסייג וכדומה, וכל הוראות בית הדין של אותה קהילה חלים עליה כמו על הבעל.
אולם, בשדי חמד (ח"ד מערכת מ כלל לז) כתב לענין חיוב הבנים לנהוג במנהג אבותיהם, שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם, בדבר התלוי בפלוגתא דרבוותא שנהגו בו להכריע כצד מסויים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. ולפי זה אפשר דה"ה נמי לענינינו, אין האשה חייבת לנהוג במנהגים כעין אלו שנתקבלו על ידי בני קהילתו של הבעל.
ומכל מקום, באופן שידוע שלא נהגו כך מחמת שהכריעו כשיטה המחמירה אלא לחומרא בעלמא, כתב האגרות משה שם שאין לזה תורת מנהג [וכעין זה כתב בתשובותיו או"ח ח"ב סי' פג, לענין אדם שהיה נוהג להחמיר שלא לטלטל אף במקום שיש עירוב, לחוש לשיטת הרמב"ם דצורת הפתח אינה מועילה לפירצה הרחבה יותר מי' אמות, דכיון שנהג כן בתורת חומרא בעלמא רשאי הוא להתיר את נדרו]. כמו כן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' דש) לאידך גיסא, שבדבר התלוי בפלוגתא דרבוותא ויש חשש איסור בדבר, ראוי שיניח לה הבעל לנהוג כפי חומרי בית אביה, כיון שלדעת המחמירים נחשב הדבר כאיסור גמור ולא סייג בעלמא.
[4] שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט) בשם רבי יונה הכהן, וס' אדמת קדש (ח"ב השמטות לאו"ח סי' ב), בשם שו"ת מטה יוסף, ע"פ שו"ת הריב"ש (סי' שצט), וכן נראה מדברי הבית יוסף בתשובותיו (הל' יבום וחליצה סי' ב [הובאה להלן בסמוך]). לדעה זו, אדם שמקפיד שלא לאכול קטניות בפסח שבא לדור במקום שכולם נוהגים היתר בדבר זה, חייב להחזיק במנהגו הראשון.
שיטות הראשונים בנדר הנעשה לסייג אי מהני ביה התרה
מקור ושורש לדין זה הובא במטה יוסף שם, מדברי הרשב"א (ח"ג סי' רלו) הר"ן (פסחים יז ע"א מדפי הרי"ף) מהרי"ק (שורש קמד) ומהרשד"ם (יו"ד סי' מ) ועוד ראשונים, דס"ל שהואיל ואותם שקיבלו על עצמם מנהגים אלו ידעו שהם נוהגים איסור בדבר המותר, על כרחך דמתחילה היה תנאם שיהיה מנהג זה חל עליהם באופן מוחלט ככל איסורי התורה, ומשום כך, אין לנדרים אלו התרה עולמית. וסבר המטה יוסף, שכשם שלענין דין התרת נדרים נחשבים מנהגים אלו כאיסורי תורה ממש שאין להם התרה, כך אין חיובם של מנהגים אלו פוקע מבני העיר על ידי שעוקרים משם דירתם למקום אחר, שהרי הם ככל איסורי התורה שחיובם מוטל על "קרקפתא דגברא" ואינם תלויים במנהג המקום. ע"כ עיי"ש.
אולם, מדברי התוס' בפסחים (נא א ד"ה אי אתה) נראה, שחלקו על ראשונים אלו, ולדעתם, אף נדר הנעשה לסייג ניתן להתרה על ידי חכם, וממילא פוקע חיובו על ידי עקירת הדירה ממקום למקום.
דעת השו"ע ושאר פוסקים
בדעת השו"ע בזה רבה המבוכה: דהנה, ביו"ד סי' ריד סעי' א הביא השו"ע את שתי הדעות הנ"ל, ונראה מדבריו שנקט לעיקר כדעת התוס'. ואילו, בסי' רכח (סעי' כח) כתב השו"ע: "אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו". ומדבריו אלו מבואר שנקט כדעת הרשב"א והר"ן, וכלל לא הזכיר שם שיש חולקים בדבר, וצ"ע.
ומכל מקום, לדינא כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצו מנהגי איסור והיתר), דכיון שאף הרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד) הסכים לדעת התוס', וכל ראיות הראשונים הנ"ל יש לדחות בקל [וכפי שהאריך לבאר שם], שפיר יש לסמוך ולהקל דאף בנדרים כעין אלו מהני התרה על פי חכם, וכדבריו הסכימו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ג סי' קנ), וערוך השולחן (יו"ד סי' ריד סעי' א).
יתר על כן כתב הערוך השולחן שם, דאף השו"ע נקט לעיקר כדעת התוס', ומש"כ (בסי' רכח) דבהסכמה הנעשית לסייג "אינם יכולים להתירו", אין כוונתו לומר שבאופן זה לא מועילה התרה ע"י חכם, אלא הוראה בעלמא היא לבית הדין, שלא יזדקקו להתיר נדר הנעשה לסייג משום שעלול הדבר לגרום קילקול ומכשול לבני המקום שנצרכו לסייג זה. ומכל מקום בדיעבד כשעברו והתירוהו, הרי הוא בטל מעיקרו ואין לחוש לו כלל.
האשל אברהם (סי' תסח) מבאר, שבסי' ריד אמורים דברי השו"ע באופן שהנודרים עצמם באים להתיר את נדרם, ולפיכך סבר שמועילה להם התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו באופן שהבנים באים להתיר את נדרם של אבותיהם, ולכך סבר שלא מועילה התרה, וטעם הדבר יתבאר להלן בסמוך.
ולפי המתבאר בדברי המטה יוסף לעיל, נמצא שכשם שמועילה התרה באותם נדרים ואין הם מוחזקים כאיסורי תורה ממש, כך תלוי חיובם במנהג המקום, והעוקר דירתו משם למקום אחר שאינם נוהגים במנהגים אלו, אינו חייב להחזיק בחומרי מקומו הראשון.
מיהו, בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכב) הורה להחמיר בענין זה כשיטת הרשב"א דבנדרים שנתקנו לסייג ולמיגדר מלתא לא מועילה התרה, והוסיף שכן מוכח מרהיטת דברי השו"ע לעיל, דבסי' ריד הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהם, ובסי' רכח סתם בפשיטות כדעת הרשב"א, והרי זה כ"מחלוקת ואחר כך סתם", דהלכה כסתם.
כמו כן כתב בחיי אדם (סי' קכז סעי' יא), ובנשמת אדם (סי' נ), דבסי' ריד אמורים דברי השו"ע לענין מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו"ע שמועילה התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ"מעשה בית דין" שאין לו התרה, וכ"כ בס' נהר שלום (סי' תצו ס"ק ב). לדעתם, יתכן לומר שאדם העוקר משם למקום אחר אינו רשאי לבטל מנהגים כעין אלו שהיו נהוגים במקומו הקודם, וכפי שנתבאר לעיל מדברי המטה יוסף.
לחלק בין הנודרים עצמם לבניהם אחריהם
בעיקר נידון זה, אם מועילה התרה לנדר הנעשה לסייג, נראה שיש חילוק בין מנהגים שנתקבלו על ידי בני המקום עתה, לבין מנהגים שהיו נהוגים באותו המקום מקדמת דנא – מאבותיהם ואבות אבותיהם. ובהקדם הדברים נראה לברר את השיטות השונות בגדר חיובם של בנים לקיים את מנהגי אבותיהם:
א. בשו"ת חוות יאיר (סי' קכו) כתב, שחיובם של הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם, נובע מכך שקבלתם של האבות נעשית כ"מנהג המקום" שיש בו תוקף המחייב את כל בני המקום לדורי דורות. וע"פ זה כתב, שכל אותם הבאים לדור באותה עיר לאחר זמן, חייבים אף הם בקבלת מנהגים אלו, אף שלא היו אבותיהם מאותה עיר. וכמו כן אלו העוקרים ממנה דירתם פטורים מקיום המנהגים, כדין "ההולך ממקום למקום".
ב. בס' משא מלך (מנהגי איסור החקירה הרביעית) מבאר, שהבנים חייבים לנהוג במנהגי אבותיהם, משום שיש כח ביד האבות לקבל קבלה וסייג על כל זרעם אחריהם. ולפי דבריו אלו נראה פשוט, שדין זה הוא "חיוב גברא" ואינו תלוי במנהג המקום [ועיי"ש שהאריך לבאר ע"פ זה מה שהובא בסוגית הגמ' בפסחים שם, בבני ביישן שהיו מוחזקים מאבותיהם שלא לילך מצור לצידון בערב שבת, דטעם החיוב בזה אינו משום מנהג המקום, אלא שקבלת האבות מחייבת את הבנים, ומסתמא היתה כוונתם שתחול קבלה זו על זרעם אחריהם. לדעתו, גם יחידים יכולים לקבל קבלה עליהם ועל זרעם, אלא שכל זמן שאינם אומרים בפירוש שכוונתם לחייב את זרעם לנהוג במנהגם, תלינן דלא נתכוונו לכך].
לדעה זו, כיון שהמנהג מוטל על הבנים כ"חובת גברא", אין הוא פוקע מהם מחמת עקירת הדירה, ועליהם לקיימו אף במקומם השני. משא"כ לדעת החוות יאיר, דכיון שחיוב זה מוגדר כ"מנהג המקום" אפשר שאינו מוטל עליהם אלא בהיותם דרים שם. [אולם, אף לדעתו תלוי דין זה במה שנחלקו הפוסקים אם נדר שנעשה לסייג בטל על ידי עקירת הדירה (בשונה מנדר שיסודו בפלוגתא דרבוותא שלכו"ע נעקר בעקירת הדירה), פרטי דין זה יבוארו להלן].
וראה ס' סמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה) שהאריך הרבה בפלוגתא זו, והביא ראיות לדעת החוות יאיר, דאין כח ביד האבות ליצור חיובי נדרים על בניהם, ואין תוקף למנהגם אלא משום שנקבע הדבר כ"מנהג המקום" לבד.
ומעתה י"ל, דאף אם נקבל שגדר התנאי שהתנו האבות ביניהם הוא שיחול עליהם חיוב זה כאיסורים של תורה, מכל מקום, אין כח בידם להחיל חיוב זה גם על בניהם אחריהם, דלגבי הבנים אין כאן אלא "מנהג המקום" לבד, וממילא אם יעקרו דירתם למקום אחר יפקע חיוב זה מהם, וצ"ע בזה.
הטעם דלא מהני התרה לבנים
בביאור דעת הסוברים שנדר שנעשה על ידי האבות לא ניתן להתרה על ידי הבנים, מצינו שני דרכים בדברי האחרונים: בס' פרי תואר (יו"ד סי' לט ס"ק לב)מבאר, שהואיל והבנים אינם יודעים בדקדוק את הסיבות שגרמו לאבותיהם לתקן תקנה זו, לא ניתן למצוא להם על כך פתח או חרטה. ואילו הקרבן נתנאל (פסחים פ"ד אות ח) מבאר, שאופן ההתרה נעשה על ידי שמוציאים לנודר פתח, והוא אומר שאילו היה יודע שיזדקק לדבר פלוני לא היה נודר, וממילא נוסח הדברים אינו שייך אלא בנודר ולא בבניו.
[בפתחי תשובה (יו"ד סי' ריד ס"ק ה) כתב בשם שו"ת זכרון יוסף, שאין אדם חייב לנהוג במנהגי אבותיו אא"כ החזיק הוא עצמו במנהגים אלו זמן מסויים. ובערוך השולחן (שם סעי' יט) תמה על דבריו, שהרי מנהג האבות נקבע כמנהג המקום המחייב גם את הבאים לדור באותה העיר, וא"כ מפני מה צריך שאף הבנים ינהגו בכך זמן מסויים. ולפי המתבאר אתי שפיר, דהזכרון יוסף ס"ל כהמשא מלך, שיסוד החיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום קבלת האבות, ומשום כך סבר, שאין כח ביד האבות לחייב את הבנים אא"כ הם עצמם החזיקו זמן מה במנהג אבותיהם. אולם הערוך השולחן נקט בפשיטות כבעל החוות יאיר, שהחיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום שעל ידי הנהגת האבות נקבע הדבר לדורות כ"מנהג המקום", ומנהג זה חל על הבנים על ידי קבלת האבות לבד].
[5] שו"ת הר"ן (סי' מח). ראה שם שדן, באדם שנשא אשה מצרפת – מקום שקיבלו על עצמם חרם דרבינו גרשום שלא לישא שתי נשים, ועקר דירתו לקשטיליא, מקום שאינם מקפידים על חרם זה, אם חייב לנהוג בזה כחומרי מקומו הראשון. וכתב, דהדין האמור בריש פ' מקום שנהגו, שההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמקומו השני אף לקולא, אינו אלא לענין מנהגים בעלמא שנתיסדו על ידי בני הקהילות על פי הוראת אדם חשוב שהיה דר במקומם וכדומה. אולם, במקרה שנתיסד מנהג זה על ידי בית הדין הגדול שהחרים את כל בני הגלילות ובניהם אחריהם לקיים תקנתם, אין חרם זה בטל מהם מחמת שעוקרים דירתם למקום אחר. ולפיכך הכריע שאסור לאותו אדם לישא אשה אחרת על אשתו, אף שכוונתו להשתקע במקום שאינם מקפידים על חרם דרבינו גרשום.
[6] פרי חדש (או"ח סי' תצו אות יג). עיי"ש שכן מדוקדק מדברי הר"ן הנ"ל, דלא סגי במה שקיבלו על עצמם דבר זה בחרם, אלא צריך גם שחרם זה יתיסד ויתקבל על ידי בית הדין הגדול שבאותו הזמן, וכחרם דרבינו גרשום. אמנם, כאמור לעיל, יש סוברים שכל הסכמה שנעשית לסייג אינה פוקעת מבני המקום, אף שלא נעשתה בחרם, ואף על פי שלא נתקנה על ידי בית הדין הגדול שבאותו הזמן.
[בעיקר נידונו של הר"ן אם אדם העוקר דירתו למקום שאינם נוהגים בתקנת רבינו גרשום רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, ראה ס' מטה אשר (דף קלח אות טו) שכתב בשם מהרש"ך, דהואיל ונישאו במקום שנוהגים שלא לישא אשה אחרת על פניה, אין הוא רשאי לשנות מנהגו זו על ידי עקירתו ממקומו, לפי שאין אדם רשאי לשנות מנהגיו במקום ד"חב לאחריני" (ודבריו צ"ב, שהרי כאן אין הבעל משנה את מנהגיו מדעת עצמו, אלא האיסור בטל ממנו מאליו מחמת עקירת הדירה)].
[7] בס' אדמת קודש שם כתב, שאף לדעת הסוברים שאדם ההולך ממקום למקום חייב לנהוג במנהגי מקומו הראשון שנעשו לסייג ולמיגדר מלתא, אשה שאני. לפי שאומדים אנו את דעת הנודרים שמתחילה לא היתה כוונתם לכלול בתקנתם את בנותיהם העתידות לצאת משם לאחר הנישואין ולעקור למקום אחר. ועיי"ש שהוסיף, שאע"פ שבנות אלו נהגו במנהגי מקומן בעת שבתן בבית אביהן, אין הן חייבות בהתרת נדרים לאחר הנישואין, לפי שלא היה בדעתן לקבל על עצמן הנהגה זו בתורת נדר, אלא שרצו לנהוג באופן הראוי וכשר בעיני אביהן, וראה כעין זה לעיל [דין יא] בשם שו"ת אגרות משה.
כמו כן, יש לחלק ולומר, ע"פ מה שנתבאר לעיל [דינים א, ג] שיש סוברים, שאשה מחוייבת לנהוג במנהגי הבעל משום שהיא משועבדת לו לכבדו ולנהוג בו כל מיני כבוד. ואפשר שמטעם זה פוקעים ממנה כל מנהגי מקומה הראשון, אף אלו שנעשו לסייג. ובפרט, כשמנהגה זה פוגם בחיוביה השונים לבעל, וכגון שנהגו שלא לעשות מלאכה בזמן מסויים וכיוצא בזה, ומחמת כן היא נמנעת מלעסוק במלאכות הבית השונות.
מדברי הבית יוסף בתשובותיו (יבום וחליצה סי' ב) נראה לדקדק, שאין חילוק לענין זה בין אשה הנשאת לבעל לבין אדם העוקר דירתו למקום אחר. דיעוי"ש שדן, לענין אשה אשכנזית שנפלה ליבום לפני יבם ספרדי, אם רשאי היבם לתבוע ממנה שתתייבם לו אף שמנהג קהילות אשכנז שאין מיבמים כלל אלא חולצים. ומסקנתו, שהואיל ותקנה זו שלא ליבם אלא לחלוץ נעשתה בחרם ובשמתא והוחזקה בקרב קהילות אשכנז כאיסור גמור, אין היבם רשאי לתובעה להפר את מנהגה [ועיי"ש שהוסיף עוד כמה טעמים לדין זה, ואכ"מ]. והדברים צ"ע, שהרי מיד כשנשאת לבעל [שהיה ספרדי אף הוא] בטלו ממנה כל מנהגיה, ומה טעם יש לאסור עליה עתה את היבום. וע"כ צ"ל, דכיון שהוא מנהג של סייג ונתקבל כאיסור של תורה, אין הוא בטל ממנה מחמת שקבעה דירתה בבית הבעל.
ושמא יש לדחות, על פי האמור לעיל [דין ו] בשם התשב"ץ (ח"ג סי' קעט), שאשה שמת בעלה בלא בנים חוזרת לכל מנהגיה הראשונים, ולכן, במות הבעל חלים עליה כל מנהגי האשכנזים הנהוגים בבית אביה, ובכללם שלא ליבם אלא לחלוץ. אלא שלפי"ז מוכרחים אנו לחדש שהיא חוזרת למנהגיה הראשונים אף שטרם פקעה זיקתה ליבם. [באופן אחר מצדד הבית יוסף שם לפרש, שכאשר בן לעדות המזרח נושא אשה אשכנזיה, נחשב הדבר כאילו התנו ביניהם בעת הנישואין שאם ימות הבעל לא יוכל היבם לתובעה שתתייבם לו אלא לחלוץ לבד. והדברים צ"ע, דהיאך יוכל הבעל להתנות עמה תנאי זה, הרי מנהגי קהילתו חלים עליה בעל כרחה, ודינה בזה ככל אדם העוקר דירתו למקום אחר שאינו רשאי להתנות שלא יחולו עליו דיני המקום. וכנראה שסבר, שהואיל ותכליתה של מצוה זו להקים זרע לבעל שמת, נחשב הדבר כאחת מזכויותיו של הבעל ובידו להתנות עליה ולבטלה].
[8] שו"ת גינת ורדים (כלל ג סי' ה), עי' שם שהביא את דברי מהר"ם אלשקר בשם רבינו יונה דלעיל, וכתב דלית דחש לה.
[9] ראה ערוך השולחן (יו"ד סי' ריד סעי' כג) שכתב, שמנהגי האכילה למיניהם שנקבלו בקהילות ישראל לא נתיסדו על פי חכם, ולא מצינו הל' מנהגים אלא ביחס לדברים הנעשים כגדר וסייג לתורה או למצוה ולא בעניני אכילה ושתיה [מלבד מנהג שלא לאכול בשר משום צער החורבן וכדו' דהוי ככל נדר שהוא לדבר מצוה]. וראה כעין זה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קכז ענף ט) דאדם שמקבל על עצמו לנהוג הנהגה מסוימת מעניני הרשות, אינו צריך בזה התרה, דאין המנהג והקבלה מחייבים אלא בדבר מצוה.
[10] בס' פאת השולחן (הל' א"י פ"ג, בית ישראל אות לא) מביא בשם שו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' לה), דהאיסור לשנות ממנהג האבות אינו אמור אלא בדבר שיש בו הרחקת איסור וכדומה, אולם, שינוי בנוסח התפילה אינו בכלל דין זה, לפי שכל הנוסחאות שוות לטובה. ולדבריו, מלתא דפשיטא הוא שאשה שהורגלה מנעוריה בנוסח מסויים אינה חייבת לשנות ממנהגה לנוסח בו מתפלל הבעל, ולא שייך בזה דין "מנהג המקום", וכ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' פח אות ג).
ואף על פי שהפאת השולחן במסקנתו שם חלק על פסקו של המהרשד"ם, וזאת ע"פ מש"כ המג"א (הקדמה לסי' סח) בשם האריז"ל שאסור לשנות מנוסח התפילה המקובל מדורות, נראה שאין לזה ענין לכאן. שכן טעמו של המג"א, הוא שנוסחאות התפילה מכוונות כנגד י"ב השערים שיש בשמים, וכל אדם מישראל יש לו את השער המיוחד לו המסוגל לקבלת תפילתו [וראה אריכות דברים בדבריו בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' ח, ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' מג]. ומוכח מדבריו, שלא חשש כלל לאיסור לשנות ממנהג האבות, אלא סברא מיוחדת היא לענין נוסח התפילה ומן הטעם האמור, וסברא זו אינה שייכת כלל באשה, דמי יימר שהנוסח בו נוהג בעלה להתפלל יכשר לה טפי מהנוסח בו היא מורגלת מנעוריה [ומכאן יש לתמוה ע"ד מהר"י אסאד או"ח סי' לח, שדן אם מותר לשנות מן המנהג שלא לעשות חופה תחת כיפת השמים, ובתוך דבריו מביא כראיה לאיסורא את דברי המג"א הללו. ולכאורה אינה ראיה כלל, דסברא מיוחדת היא לענין נוסח התפילה, וכמו שנתבאר].
כמו כן ידוע בשם החזו"א שסבר שמותר לשנות מנוסח ספרד לנוסח אשכנז כיון שהוא קדום יותר. ומוכח שסבר שאין בזה משום שינוי מנהג אבותיו ומנהג המקום, והעיקר בזה לדקדק אחר הנוסח המדוייק יותר.
ונראה, שדבריהם אלו אינם אמורים לענין נוסחאות התפילה לבד, אלא בכל עניני המנהגים שאינם נוגעים לעניני איסור והיתר הדין כן [כגון מנהג "כפרות" בערב יום הכיפורים, וכיוצא בזה], וכמו שמבואר במהרשד"ם הנ"ל.
אולם, בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' א) נקט בפשיטות, שהאיסור לשנות ממנהג המקום וממנהגם של האבות אמור גם לענין שינוי נוסח התפילה, ומשום כך נקט, שאשכנזי הבא לדור בין ספרדים ולהיפך ואין דעתו לחזור למקומו הראשון, חייב לקבל עליו את כל מנהגי המקום ובכלל זאת נוסח התפילה [זאת, מלבד האיסור הכרוך בכך משום "לא תתגודדו"]. וראה שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' נט) שהביא דבריו, ותמה, דהא מצינו לרבים מגדולי עולם ששינו את נוסח תפילתם [וכמבואר בשו"ת חתם סופר או"ח סי' טו-טז, שכך עשו שני רבותיו רבי נתן אדלר ובעל ההפלאה], ועל כרחך דס"ל דכיון שאין כאן שינוי בהלכות התפילה אלא בנוסח בעלמא, אין חיוב לנהוג בזה כמנהג המקום, וכמו שדקדקנו לעיל, וצ"ע בזה.
ומכל מקום מבואר לכאורה, שדיני המנהגים אינם נוהגים בענינים אלו, ולכן מותר לאשה להחזיק במנהגים שהורגלה בהם מבית אביה, אלא אם כן הדבר פוגם בחיוביה השונים לבעל. וכן שמעתי שהורה הגר"ח קנייבסקי שאין האשה חייבת להחליף את נוסח התפילה לזה שנוהג בו הבעל, אלא שיכולה היא לעשות כן אם תרצה [אכן, מדברי השואל ומשיב מהדו' תליתאה ח"א סי' רמז נראה, שבשינוי נוסח התפילה יש משום איסור "אל תיטוש", עיי"ש ודו"ק, וצ"ע].
אלא שכאמור לעיל [דין ג] המנהג הראוי לאשה כשרה העושה רצון בעלה, לקבל עליה את ניהוגי הבעל והליכותיו גם במקום שאינה מחוייבת בכך מן הדין, ואין ראוי לבית בישראל שיהיו נוהגים בו הבעל והאשה במנהגים שונים.
[11] דין זה אמור אף באופן שבני אדם רבים נוהגים בחומרא זו, אלא שאינם מאוגדים בקהילה מסוימת המקבלת חומרא זו על בניה כהנהגה קבועה [וכמו שמצוי כיום בקרב ציבור יראי ה', שרבים מקפידים שלא לטלטל בשבת מרשות לרשות אף במקום שיש עירוב, לחוש לדעת הסוברים דפירצה שרוחבה יתר על י' אמות אינה נכשרת בצורת הפתח]. וראה שו"ת אגרות משה (שם) שכתב עפ"ז, שאין הבעל רשאי לדרוש מאשתו שתמנע מללכת בפאה נכרית, משום שלפי שורת הדין לא ניתן לאסור דבר זה, ומנהג העולם לסמוך בכך על דעת המקילים [וע"ע מש"כ בזה באגרות משה אבהע"ז ח"ב סי' יב].
[12] כן נראה פשוט. דלא שייך דין מנהג אלא בדבר קבוע, ולא בדבר התלוי באפשרויותיו המזדמנות של כל אדם ואדם. ובפרט, שכל תוקפו של מנהג אינו אלא משום שדינו כנדר שאסור לבטלו אלא בהתרת חכם, ובאופן כזה שנוהגים בו לחומרא בעלמא אין לו תוקף מחייב.
מיהו, בשו"ת חתם סופר (יו"ד קז) כתב, שדבר שאדם נוהג בו אפילו בתורת חומרא בעלמא נחשב כנדר, ויש חיוב דאורייתא לקיימו [והובאו דבריו בס' דעת תורה למהרש"ם יו"ד סי' ריד סעי' א]. ולפי זה, יש מקום להחמיר בכך אף לגבי האשה. אלא אם כן התנה להדיא שמקבל זאת על עצמו בלא נדר.
[13] מנהג קהילות ספרד מאז ומתמיד היה כשיטת הגאונים ודלא כרבינו תם, וכפי המבואר בערך לחם למהריק"ש (או"ח סי' רסא סעי' ב), וכ"כ בשו"ת מהר"י פראג'י (סי' מו) בשם בעל הגינת ורדים: "עינינו הרואות שבכל גלילות ישראל לית דחש לרבינו תם" [וראה שם סי' מז, שאף שמאריך להוכיח כדעת רבינו תם וכנגד המנהג הרווח, הוסיף: "ומה אעשה שאפי' נוות ביתי אינה שומעת לי בזה, שאומרת אני עושה כדרך שעושים כל היהודים]. וכ"כ בברכי יוסף (או"ח שם ס"ק א) ובמחזיק ברכה שם (אות ב) בשם הבתי כהונה, דכבר פשטה הוראה בכל תפוצות ישראל שלא כרבינו תם, וכ"כ בס' גט מקושר (דף קח) דלא שמענו שנהגו כשיטת רבינו תם אלא יחידי סגולה, וראה שו"ת זבחי צדק (יו"ד סי' יז), שכן הוא מנהג מרוקו מקדמת דנא.
ואע"פ שבשו"ע (או"ח סי' רסא סעי' ב) פסק כרבינו תם, מכל מקום לא נתקבלו דבריו בקהילות הספרדים אפילו בארץ ישראל מקום מושבו, וכמבואר בס' ארץ חיים (להגר"ח סתהון, או"ח שם), שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' יט), כף החיים (סי' רסא ס"ק א, וסי' רצג ס"ק ה), וראה מחזיק ברכה שם שתמה היאך נתעלם השו"ע מהמנהג הרווח בארץ ישראל בימיו ולא ציינו אפי' ברמז.
כמו כן, אע"פ שמנהג רבים מבני אשכנז היה להחמיר כדעת רבינו תם וכפי שיבואר בסמוך, מחדשי הישוב בארץ הקודש שמבני אשכנז קיבלו עליהם בענין זה את מנהג ארץ ישראל לסמוך להקל בזמן מוצאי שבת כשיטת הגאונים, וכפי שהובא בשו"ת פרי יצחק (ח"ב קו"א לסי' ט) בשם מהר"י מאלצן. וכנראה שעיקר טעמם בכך הוא משום שרובם היו מתלמידי הגר"א שפסק כגאונים, או מתלמידי תלמידיו של הבעש"ט שנסמכו בזה על הוראת בעל השו"ע הרב בסידורו (סדר הכנסת השבת) שפסק אף הוא כשיטה זו. מלבד זאת, באותם ימים היו בני הישוב האשכנזי מיעוט קטן בארץ הקודש, ובענינים מסוימים קיבלו עליהם את מנהג בני ספרד.
טעם נוסף י"ל בזה, ע"פ מש"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' סב), שכחמישים דק' לאחר השקיעה בעיר ניו יורק החושך גדול כפי שהוא בערי אירופה כשבעים ושתים דק' לאחר השקיעה, ובארץ ישראל החושך מקדים לבוא עוד יותר, שכן העיר ניו יורק צפונית בהרבה מארץ ישראל. וכבר נודע בשם החזו"א, שבארץ ישראל כארבעים דק' לאחר השקיעה החושך גדול כפי שהוא בערי אירופה כשבעים ושתים דק' לאחר השקיעה.
[14] כן היה המנהג בקרב קהילות רבות מבני אשכנז, וכפי שמבואר בשו"ת הב"ח (סי' קנד), מג"א (סי' שלא ס"ק ב), אליה רבה (שם ס"ק ב), חכמת אדם (סי' קמט סעי' ו), דרך החיים (זמן הדלקת נר שבת), שו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ), וערוך השלחן (או"ח סי' רסא סעי' ח), וראה עוד בסמוך.
[15] על אופן היחס למנהג קהילות אשכנז להחמיר כרבינו תם רבו הדעות: בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כג) מביא בשם הדברי יחזקאל משינאווא שאמר בשם רבו הגר"ש מבעלז, שהואיל ופלוגתא רבתי יש בנידון זה לא יתכן להכריעו עד קץ הימים, ודינו ככל ספק דאיסורא דבדאורייתא יש להחמיר ובדרבנן ניתן להקל. ולדבריו אלו ודאי מנהג קבוע הוא ואינו בתורת חומרא בעלמא. כמו כן נראה בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קיד) שכתב, ששבעים פוסקים נקטו כרבינו תם וכן הוא העיקר לדינא. ועי"ש שהאריך להזהיר שם דבמקום קהילתו מנהג קבוע הוא להחמיר כרבינו תם וממילא אף הבא לשם חייב לנהוג בחומרי אותו המקום, וכ"ש למי שנמנה על צאצאי חסידי צאנז שנהגו בכך מעולם וקבלת האבות מחייבת את הבנים כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' ריד), וע"ע מש"כ בזה בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קמט), ושו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קמב).
אולם רבים מבני ארץ ישראל המקפידים להחמיר בצאת השבת כרבינו תם, אינם נוהגים כן אלא בתורת חומרא בעלמא, ובפרט למש"נ שהמנהג הרווח בארץ ישראל היה כשיטת הגאונים. וכן מטו משמייהו דהגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבך, דאע"פ שבכל השנה ראוי להחמיר בצאת השבת כרבינו תם, במוצאי שבת של חנוכה יש להקדים את ההדלקה כפי זמן צאת השבת לדעת הגאונים [אכן, מנהג החסידים שאינם מדליקים בחוץ, שלא להקפיד כ"כ על ההדלקה בזמן, וכבר האריכו בענין זה גדולי זמנינו].
[בעיקר פלוגתת הגאונים ורבינו תם, ע"ע: שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צו), ביאור הגר"א (או"ח סי' רסא ס"ב), ס' מנחת כהן (מאמר א-ב), ס' בין השמשות להגרי"מ טוקוצ'ינסקי, שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קס), ס' עלה יונה להג"ר יונה מרצבך].
[16] בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סי' פז) הובא, שמנהג פולין היה שהנשים אינן מקפידות על אכילת שרויה בפסח. ולפי זה יש לדון, באשה המסרבת להקפיד על אכילת שרויה, ומחמת כן חושש הבעל שיפסלו כליו, וכמו כן לא ניחא ליה בכך שמחמת מנהגה זה אינם אוכלים ממאכל אחד, אם רשאי לתובעה שתמנע מאכילת שרויה [מיהו, כיום מנהג המקומות שאין חילוק לענין זה בין אנשים לנשים].
[17] בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' ק אות ד) נקט בפשיטות, שבמקומות שנהגו שהנשים מגלחות את שער ראשן לאחר הנישואין יש למנהג זה תוקף מחייב, ואין האשה רשאית להמנע מכך. אולם, בס' קריינא דאיגרתא מהגריי"ק זצ"ל (ח"ב סי' פא) מצדד לומר, דמעולם לא נתקנה תקנה זו על הנשים אלא על האנשים, שלא יזדקקו לאשה שאינה מגלחת את שערותיה, וממילא אין טעם לחייב בכך את הנשים כשאין בכך ענין לבעל. ולפי זה, נראה שאף אם הבעל מעונין בגילוח השערות והאשה מסרבת, אין הוא רשאי לכופה לכך מחמת דיני המנהגים לפי שמתחילה כך היתה תקנתם שלא יחול חיוב זה על הנשים.
מיהו מטעם אחר אפשר שמחוייבת היא בכך, דכיון שחלה תקנה זו על הבעל שלא ישמש עם אשה שאינה מגלחת ראשה, נמצא שבכלל שיעבודה למצות עונה מחוייבת היא לנהוג במנהג זה כדי שיוכל לבוא עליה, וכמו שהיא מחוייבת לטהר עצמה במקוה ואינה רשאית להשאר בטומאתה, ודו"ק.
