לתרומות לחץ כאן

השפיטה והביצוע: שתי רשויות והפרדתן

פרשנת שופטים מפרטות את רשויות השלטון וההנהגה האמורות לפעול לאחר שיגיע עם ישראל לארצו: המלך, הנביא, הכוהנים, השופטים והשוטרים. נתמקד לעניין המאמר הנוכחי בשופטים ובשוטרים.

לעניין הגדרת תפקידיהם של ממונים אלו, אנו מוצאים כי השופטים הם "דיינים הפוסקים את הדין". מנגד, השוטרים הם הממונים על אכיפת פסקי הדין, והם "הרודין את העם אחר מצוותם [של השופטים] במקל וברצועה עד שיקבל עליו דין השופט" (רש"י, דברים יז, יח). במקום אחר מבאר רש"י את תפקיד השוטרים כ"גוליירים, חובטים במקלות על פי השופטים לכל מי שאינו שומע" (רש"י, סנהדרין טז, ב).

הרמב"ם (סנהדרין, פרק א, הלכה א) מבאר כי השוטרים ממונים אף על השמירה על הסדר הציבורי ומניעת עשיית עברות, כלשונו: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'…. שוטרים – אלו בעלי מקל ורצועה, והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים"

במדרש תנחומא (שופטים ב) מבארים חז"ל את החיוניות של השוטרים: "רבי אלעזר אומר: אם אין שוטר – אין שופט. כיצד? כיוון שנתחייב אדם בבית דין לחברו, אם אין שוטר שיוציא ממנו, כיוון שפורש מן הדיין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד השוטר, והשוטר מוציא ממנו".

במאמר הנוכחי נדון בחלוקת התפקידים שבין השופטים לבין השוטרים. בפרט, נבאר אם החלוקה היא חלוקה הרמטית, או שמא השופטים עצמם עשויים ליטול חלק בביצוע ההכרעות. כך נראה שיש לחלוקה זו השלכות מעשיות נוספות.

רשויות נפרדות?

לכאורה, מדובר בשתי רשויות, שיש לכל אחת מהן תפקיד מוגדר, באופן שאין רשות אחת נוגעת בחברתה ומבצעת את תפקידיה. חלוקה זו דומה, לכאורה, לחלוקה המוכרת מהעידן המודרני בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת: הרשות השופטת עוסקת בשפיטה, ואילו הרשות המבצעת בביצוע, כאשר אין עיכוב בין השתיים.

ברם, עיון במקורות הלכתיים מעלה שיש עירוב תחומים מסוים בין הרשויות.

למשל, יש אפשרות שהדיין הפוסק את הדין יבצע את פסק-הדין בעצמו ובמו ידיו, כגון על ידי העברת החפץ מושא התביעה מן הנתבע לתובע (עי' בש"ך, חושן משפט, סימן כה, ס"ק ה, אות ד). אפשרות זו נקראת "נשא ונתן ביד" (סנהדרין לג, א). לדעת החזון איש (חו"מ, ליקוטים סימן טז, ס"ק ה) אף הפעלת אמצעי אכיפה עקיפים, כמו נידוי או חרם, נחשב כ"נשא ונתן ביד".

במובנו הפשוט, משמעות האפשרות של "נשא ונתן ביד" היא שהדיין עצמו מבצע את פסק-הדין. מכאן אפוא ניתן לראות את עירוב התחומים: הדיינים עצמם מתעסקים, לעת מצא, בביצוע פסק-הדין.

ואולם, יש לציין שיש שפירשו את הביטוי "נשא ונתן ביד" בפרשנות מרחיבה, לפיה אין צורך שהדיין עצמו יוציא לפועל את פסק-דינו. באורים ותומים (סימן כה, תומים, ס"ק י) כתב שגם אם הדיין שולח את שליח בית הדין לצורך אכיפת פסק הדין, הרי הוא בגדר "נשא ונתן ביד", מפני שהכלל הוא: "שלוחו של אדם כמותו". לפי פרשנות זו, אין להוכיח מכאן את מעורבותו הישירה של הדיין בביצוע הכרעות שיפוטיות.

ביצוע של בית הדין

מעבר להלכה האמורה, אנו מוצאים אופנים רבים בהם בית הדין מעורב בדרך הביצוע של פסק-הדין.

למשל, ישנם פעולות רבות שבתי הדין עשויים לנקוט לצורך מימוש פסקי הדין שלהם: נטילה פיזית של בטוחות לפירעון החוב על ידי מתן צו בית דין לכניסה לרשות החייב, כפיית החייב לפרוע את חובותיו (ואפילו מאסר בבית דין רבני), עיקול מיטלטלין וקביעת סדרי פירעון לחייב שהוא חדל פירעון, וסדרי הפירעון בריבוי נושים. לעתים קרובות בית הדין אף ייקבע מועדי תשלומים של חוב, בהתחשבות במצבו של החייב.

כמו כן בית הדין מפקח את ביצוע גזר-הדין בעניינים פליליים (בזמן שעניינים אלו נידונו על-ידי בית הדין). לפי הפסוק בפרשת שופטים (דברים יז, ז) יש להעדיף ביצוע גזר-הדין על-ידי העדים שהביאו לגזירת העונש: "יד העדים תהיה בו [במי שחייב מיתה] בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה". מכאן נלמדת ההלכה (ספרי, שופטים, פיסקא קנא): "מצווה בעדים להמיתו".

גם כאשר אין אפשרות לביצוע על-ידי עדים, בית הדין מפקח על ביצוע גזר-הדין, כגון על-ידי כתיבת שטר של הוצאה לפועל.

המקל והשופר

בנוסף לכך, אנו מוצאים בטור (חושן משפט, סימן א) שעל הדיינים להחזיק באולם בית הדין את "כלי הדיינים": "ואמר רבי ירמיה: "אשר תשים לפניהם", "אשר תלמדם" מיבעי ליה? אלא אלו כלי הדיינין: מקל ורצועה, מנעל ושופר. וכתב רב האי: בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו".

ייתכן שמעשה ההכאה והחרם היה נעשה על-ידי השוטרים, ולא על-ידי הדיינים עצמם. ואולם, עצם נוכחים כלים אלו בתוך אולם בית הדין המסורתי מלמד על הקשר והעירוב שבין השפיטה לבין הביצוע, ומעיד על האחריות שנטלו הדיינים על ביצוע הכרעת הדין.

בכך אנו מוצאים הנגדה מסוימת בין משפט התורה לבין המשפט המודרני, הדוגל בהפרדה חדה והרמטית בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת. במשפט הישראלי, למשל, נאמר כי "ביצוע פסק הדין אינו מתפקידיו השיפוטיים של בית המשפט. לשם כך הוקמה ההוצאה לפועל, והדברים מובנים" (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל).

יש דוגמאות רבות ליישום העיקרון, כגון בדברים אלו של בית המשפט: "בקשת המערערת היא לפריסת התשלום אותו עליה לשלם למשיבים על פי פסק הדין… עניין זה של קביעת אופן התשלום אינו מסור לבית משפט זה, אשר סיים את תפקידו במתן פסק הדין" (ע"א 8404/99 עבדאלקאדר נ' קוקוי). בבית הדין, ברור שמשפט זה לא היה נאמר.

דיין שטעה בפסיקתו

השלכה חשובה למידת מעורבותו של דיין בביצוע פסק-הדין היא מקרים שבהם טעה הדיין בפסק-הדין שנתן.

באופן שטעם דיין בפסיקתו בעניין ממוני, וכבר אי אפשר לתקן את המעוות, נחלקו הפוסקים בדין הנוהג. בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן כה, סעיף א) נפסק שהדיין פטור מלשלם. לכך ניתן הטעם: אף על פי שגרם להזיק, לא נתכווין להזיק".

טעם זה לכאורה אינו מובן. הכלל בדיני הנזיקין הוא כי "אדם מועד לעולם", ועל כן הדיין צריך להיות חייב אף אם לא נתכוון להזיק? כפי שכתבו המפרשים, לדעת השולחן ערוך מדובר בנזק ישיר ולא בנזק עקיף (אין זה מקרה של גרמא; יש שחלקו בכך), ולכן לכאורה על הדיין להיות חייב בדין (עי' סמ"ע ס"ק ו).

כדי ליישב את פטור הדיין ביאר הסמ"ע (ס"ק ו) שמדובר בתקנת חכמים. חכמים תיקנו לדיין חסינות מפני תביעות נזיקיות, שכן "אם באת לחייב עליו, לא ידון לעולם".

הרמ"א מעיר שיש חולקים על הלכה זו – יש הסוברים כי דיין שטעם חייב לשלם מכיסו את נזקי הניזק. ואולם, הכרעת גדולי האחרונים, כפי שכבר הביא בערוך השולחן, היא לפטור את הדיין שטעה בדין כדעת השולחן ערוך.

דיין שטעה בביצוע פסק-הדין

לעומת דיין שפסק את הדין בטעות, דיין שהוציא לפועל את פסק דינו, דהיינו ש"נשא ונתן ביד", חייב לשלם על הנזק שגרם לכל הדעות (שולחן ערוך שם, סעיף ג). הרא"ש (סנהדרין ד, ה) מבאר את טעם הדברי: ואיהו פשע, דלמה היה לו לישא וליתן ביד".

כלומר, שחיובו של דיין שנשא ונתן ביד הוא תוצאה של "רשלנות" (פשיעה). הדיין לא היה צריך להתערב בביצוע פסק-הדין; כיון שעשה כן, ובכך החיש את התוצאה המזיקה, שוב אינו זוכה לחסינות של תקנת חכמים.

יצוין שאם מדובר ב"דיין מומחה" (שמונה לתפקידו על ידי רשות מוסמכת או על ידי הציבור), חל הפטור גם במקום שטעה ואפילו אם הוציא את פסק דינו אל הפועל בעצמו. הסיכה לכך היא שעקב מומחיותו, הוא רשאי להאמין שפסק דינו אמת ושעליו להציל עשוק מיד עושקו, שכן זהו התפקיד שהוטל עליו (ש"ך, סימן כה, ס"ק לד-לה).

סיכום

בנבואת ישעיהו בעניין אחרית הימים אנו מוצאים זכר לשופטים אך לא לשוטרים (ישעיהו א, כו). כך גם בתפילת העמידה בברכת השופטים: "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה". אין זכר לשוטרים.

ייתכן שהיעדרותה של הרשות המבצעת מהנבואה והתפילה קשורה לכך שלעתיד לבוא יבוער הרע מן העולם (עי' זכריה יג, ב), באופן שלא יהיה צורך לשוטרים שיכפו על העם את הצדק. בניגוד לכך, לעולם יהיה צורך בדיינים שיתנו פסק-הדין בסכסוכים ושאלות העולים בין צדדים, וינחו את העם בדרך התורה והמצוות.

מכאן אנו רואים את האופי המשני של השוטרים: רק כאשר אין ביכולתו של הדיין לבצע את גזר-הדין בעצמו, קם הצורך לשוטר.

יה"ר שנראה את אותם הימים, במהרה בימנו אמן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *