השופר כשר? – נושאים הלכתיים בייצור שופרות

רבני בית ההוראה
כ"ט אב ה'תשע"ה

מקור השופר

טרם נבוא לנושאים ההלכתיים הכרוכים בייצורם של שופרות, נקדים בקצרה את תהליך הייצור עצמו. הקדמה זו תאפשר לנו להבין היטב את השאלות ההלכתיות המרכזיות בהן עלינו לדון.

רובם המכריע של שופרות עשויים מקרן האיל – כבש זכר מבן שנה ומעלה. אמנם מותר להשתמש בקרניים של בהמות אחרות – למעט קרן הפרה – יש עדיפות לקרן האיל מפני הקשר עם אילו של יצחק.

קשר זה מקבל ביטוי עז בדברי הגמרא (ראש השנה טז, א), שם מובאים דברי הקב”ה עצמו: “תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני”.

למרות זאת, ישנן מסורות הבוחרות דווקא קרניים מבעלי-חי אחרים. הבולטת שבהן היא מסורת תימן, שם נהוג להשתמש בקרני הקוּדוּ – סוג של אנטילופה המצוי בעיקר במזרח ודרום אפריקה – מהם מופקים שופרות ארוכים ומפותלים במיוחד.

בניגוד לקרני הצבי, לקרני האיל והקודו יש גרעין של עצם שממשיך את גולגולתה של החיה אל מעבר לראש. שכבת העור המכסה את העצם מכיל את החלבון קרטין – אותו חומר שממנו עשויים ציפורני ידינו – ומכאן החוזק והעמידות של הקרן, ומאוחר יותר של השופט.

אין שני קרניים שווים, ואין שני שופרות שהם בדיוק שווים. עם התבגרותם של האיל והקודו, גדלים הקרניים ונעשים יותר ויותר ארוכים מפותלים – קרנם של אילים מבוגרים עשויים להשלים ספיראלה בת שני או שלשה סיבובים. אך גם לפני זקנה, מידת העקמומיות של הקרן (ובפרט קרנו של איל) רבה, ואלמלא התערבות אנושית אינטנסיבית לא הייתה הקרן ראויה במיוחד לתקיעת שופר.

יצירת השופר

איך נוצר השופר מהקרן הגולמית?

השלב המקדמי ביצירת השופרות הוא בדיקת התאמה של הקרניים, המגיעים לארץ ישראל ב bulk. לא כל קרן ראויה לשופר, ורבים מהם נפסלים בשל סדקים ושברים, או בשל עיפוש.

לאחר ברירת הקרניים המתאימים, השלב הראשון ביצירת השופר הוא הבדלת הקרן מהעצם שבתוכו. כאמור לעיל, השופר עשוי דווקא מציפוי הקרן, וכדי להפריד את הציפוי מהעצם יש צורך לקדוח חור מפולש מצדו האחד של הקרן עד צדו השני. בצד האחד (צד הפה) החור נשאר קטן, אבל הליך הקדיחה משאיר את שאר הקרן חלולה לגמרי.

בעל המלאכה חייב לנקוט במשנה זהירות בהליך הקדיחה, כדי שלא ייווצרו שום חורים או סדקים בצדו של השופר. לאחר הקדיחה נותנים את הקרן בתוך תנור כדי לטהר אותה מיצורים אורגניים שעלולים להימצאות בתוכה. כאמור, חומר הקרן הוא חומר אורגני (אותו חומר שממנו עשויים ציפורניים), כך שפשפשים וחרקים שונים יכולים לאכלה עם הזמן.

כעת מגיע שלב העיצוב. כבר לפני הקדימה, מיישרים את הקרן כדי שתהיה אפשרות לקדוח בה חור מפולש – ואילו לאחר הקדיחה השופר מתעצב לפי צורתו הרצויה. לפעמים עובר השופט טיפול נוסף כדי לשנות את צלילו.

לבסוף, מלטשים את השופר עם מכונת ליטוש מיוחדת, עד שהשופר חלק ומבריק.

שופר כפוף או ישר

חלק מרכזי של הליך הייצור הוא כמובן עיצוב השופר לצורתו המוכרת. הגמרא (ראש השנה כז, ב) מביאה את דברי רב מתנה, שדרך את לשון התורה ‘והעברת’ לפסול שופר שנשתנה צורתו: “והעברת, דרך העברתו בעינן”. וביאר רש”י: “דרך העברתו, כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים”. האם אין אפוא חשש פסול בשינוי צורתו של הקרן המקורית?

שנינו במשנה (ראש השנה פרק ג, משנה ג-ה): “שופר של ראש השנה של יעל, פשוט… רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים [=איל], וביובל בשל יעלים”. בגמרא (כו, ב) מבואר שלדעת חכמים (הדעה הראשונים שבמשנה) “בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי” – דעתו של אדם צריך להיות מיושרת בראש השנה. אך לדעת ר’ יהודה “בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי”, וכך הלכה: עדיף שתהא דעתו של אדם כפופה וענווה ביום זה.

ההלכה נקבעה כדעת ר’ יהודה, ועם זאת תקיעה בשופר של יעל מקיימת את מצוות התורה.

שאלה מעניינת עולה כשנשתנה צורה השופר. ישנן קהילות בני ספרד המעדיפות שופר ישר, ומשנות את צורתו של השופר מכפוף לישר (שורש המנהג הוא ככל הנראה מסוף ימי גלות ספרד, כשהיו היהודים צריכים להסתיר את שופרותיהם). אך ברובם המכריע של קהילות יש עדיפות לשופר כפוף.

ב’פרי מגדים’ (או”ח תקפו, משבצות זהב א ואשל אברהם א) דן באיזו מבין שני השופרות עדיף: שופר של איל שנתיישר, או שופר כפוף של יעל (שבדרך כלל קרנותיה ישרות). בהכרעת ההלכה, מבאר ה’פרי מגדים’ שעניין שופר כפוף מהווה חלק מעיקר המצווה, ולכן יש לתת להלכה זו עדיפות ראשונה. העדיפות של קרנו של איל, להעלות את זכר העקידה, אינה אלא מעלה בלבד.

מבואר מתוך דבריו שמלבד העניין של שופר ישר או כפוף, אין בעיה מהותית בשינוי צורת השופר.

על דרך זו יש להוכיח מתוך דברי ה’ערוך לנר’ (ראש השנה כו, ב), שם מבואר שאלמלא הזכות המיוחדת של עקידת יצחק, היה אפשר להשיג מעלת קרן כפופה על-ידי לקיחת קרן של יעל ועיצובה מחדש. שוב ברור מתוך דבריו שאין חסרון כלל בעיצובה של קרן לצורת השופר הרצויה.

סוגים של שינוי צורה

לפי הדברים הנ”ל, עולה שדברי הגמרא בנוגע לשינוי צורתו של השופר מייחסים לשינויים מסוימים בלבד, ולא לשינוי צורה כללי. בגמרא מוזכרים שני שינויים שונים. לפי מסקנת הגמרא, הדין ששינוי צורה פוסל את השופר מתייחס לשופר “שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב” – שופר נהפך הצד הרחב שבו לצד הצר, וכן להיפך.

שינוי נוסף שמוזכר בגמרא הוא שופר ש”הפכו ככתונא” – שופר שהפכו אותו, כדרך שהופכים כותונת מהפנים לחוץ. לפי מסקנת הגמרא, דין רב מתנה ששינוי צורה פוסל את השופר לא נאמר על שינוי זה, אלא על השינוי של “הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב”.

הרא”ש מבאר את דברי הגמרא בשתי דרכים. לפי דרך אחת, הסיבה לכך שדברי רב מתנה לא נאמרו על שינוי של “הפכו ככתונא” הוא שהלכה זו פשוטה היא: אין ספק ששינוי כזה פוסל את השופר, ואין בכלל צורך לאומרו בפירוש. לפי דרך שנייה, לא רק שהלכה זו אינה פשוטה, אלא אף אינה נכונה, ושינוי של הפיכת השופר ככותונת אינו פוסל את השופר כלל.

ה’שולחן ערוך’ (תקפו, יב) פוסק ששני השינויים פוסלים את הסופר. כאמור לעיל, ניתן לומר שאלו הם שינויים ספציפיים, ורק שינויים אלו גורמים לפסול בשופר. רש”י מבאר ששינוי צורת השופר מתבצע על-ידי שריית השופר במים רותחים – אותה שיטה שבה משתמשים היום הייתה ידועה גם בתקופות עתיקות. נראה אפוא שחוץ מאותם שינויים המוזכרים בגמרא, שאר שינויי צורה אינם פוסלים את השופר.

למרות זאת, בשו”ת ‘מנחת יצחק’ (חלק ח, סימן נד) כתב להאריך בשאלה זו, ומעבר לראיות המובאות לעיל ציין לדברי ה’תורת חיים’. לדבריו, די בשינוי צורה רגיל לפסול שופר, והמקרים המופיעים בגמרא אינם אלא דוגמאות. המסקה המפתיעה של ה’מנחת יצחק’ היא שהלכה זו עדיין צריכה עיון, והוא נמנע מלהכריע את השאלה אם יש לתת תעודת כשרות לשופר שנשתנה צורתו.

אולם, המנהג הרווח הוא לשנות את צורת השופר בתהליך היצירה (על-ידי שרייה ברותחים), ומשתמשים בשופרות אלו בכל מקום לקיום המצווה.

תנאים לתיקון חורים

לפי ההנחה שאין חשש בשינוי צורתו של השופר, לשום מה יש צורך בפיקוח על כשרות השופר?

סיבה אחת לצורך בתעודת כשרות לשופרות היא הבטחת מקור נאמן לשופר (קרנו של איל). כיום ישנם זיופים רבים בשוק, ואיכות הגבוהה של הזיוף מקשה על הקונה התמים להבחין בין שופר העשוי מקרן לבין שופר של פלאסטיק. אך בנוסף למקור השופר, פיקוח כשרות גם נצרך כדי להבטיח את כשרות השופר, ולהימנע ממכשולים. הנושא המרכזי בכך הוא תיקון חורים.

המשנה (ראש השנה פרק ג, משנה ו) מזכירה שלשה פסולים של שופר: נסדק, שופר שנדבק יחד משופרות שונים, ונקב שסתמו. לפי דעת כמה ראשונים, הפסוק המוזכר במשנה מתייחס דווקא לנקב שנסתם, ולא לנקב שלא נסתם. במקום שנסתם הנקב, הרי שהשופר אינו ‘טבעי’ אלא כרוך בהתערבות אנושית. התערבות זו, ולא הנקב עצמו, הוא שפוסל את השופר (כדעה זו נפסק ב’שולחן ערוך’, תקפו, ו).

המשנה מסייגת את הפסול: “נִקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה – פסול, ואם לאו – כשר”. כלומר: אם הקול המופק מן השופר נפגע בגלל הנקב – השופר פסול; אך אם הקול אינו מושפע מן הנקב – השופר כשר. לפי רוב הראשונים, ביאור ההלכה הוא שאם אין הבדל בין קול השופר קודם התיקון, לבין קולו של השופר לאחר התיקון, אין התיקון פוסל: עדיין אין כאן ‘התערבות אנושית’ בשופר, שכן קולו לא נשתנה בתיקון נקב.

בעוד שהמשנה עוסקת בהשפעת הנקב על הקול שמפיק השופר, ברייתא המובאת בגמרא (ראש השנה כז, ב) עוסקת בהיבט אחר לגמרי של המקרה – החומר שבו סתמו את הנקב: “ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו – פסול. רבי נתן אומר: במינו כשר, שלא במינו פסול”.

לפי שיטת הרמב”ן, תנאי זה מוסיף על התנאי הראשון של אי-שינוי בקול השופר – כלומר, התנאים מצטברים, ואין השופר כשר אלא בקיום שניהם. לדעת רבי נתן, שופר שעבר תיקון כשר בתנאי שהתיקון אינו משנה את קול השופר, ובתנאי שהתיקון נעשה בחומר סתימה העשוי ממין שופרות.

בניגוד לכך, לדעת הרא”ש אין שני התנאים מצטרבים, ודי בכל אחד מבין השניים כדי להכשיר את השופר. אם קולו של השופר אינו משתנה, השופר כשר; כמו כן, גם אם קולו של השופר משתנה, אבל משתמשים בחומר של שופרות, אין השינוי פוסל את השופר.

ה’שולחן ערוך’ (שם) מזכיר תנאי שלישי: אסור לנקב לכלול את רוב השופר, אלא את מיעוטו בלבד. אם הנקב מתפרס על-פני רוב השופר, הרי שאסור לעשות כן.

הלכת תיקון חורים

ה’שולחן ערוך’ פוסק בעיקר כדעת הרמב”ן: שלשת התנאים הם תנאים מצטברים, ואם חסר אחד מביניהם אין השופר כשר. אך ברמה של בדיעבד, כותב ה’שולחן ערוך’ שבמקום שאין שופר אחר לתקוע בו, די בשניים מתוך שלשת התנאים.

הלכה זו מבוססת על דברי הרא”ש הנ”ל. בתנאי שהנקב אינו מכסה את רוב השופר, די באחד מבין שני התנאים האחרים כדי להכשיר את השופר (אך אם הנקב כולל את רובו של השופר, קיום שני התנאים האחרים אינו מועיל – ‘משנה ברורה’ ס”ק לו).

ה’משנה ברורה’ מוסיף (על-פי דברי ‘ביאור הגר”א’ ואחרים) שבמקום שרק שניים מתוך שלשת התנאים מתקיימים, אפשר עדיין לברך על תקיעת השופר, משום שכך הוא עיקר הדין.

למעשה, גם בנוגע לחורים קטנים, שיחסית קל לתקנם, חשוב להקפיד שבעלי המלאכה יסתמו את החור עם “אבק שופרות” (יחד עם מעט דבק), כך שהשופר יהיה כשר כל הדעות. באשר לנקבים גדולים, שאלת השפעת הנקב ותיקונו על קול השופר תהיה תלויה לא רק על גודל הנקב, אלא גם על מיקומו על אורך השופר.

לאחר שתוקן נקב שבשופר, קשה (ולפעמים בלתי אפשרי) אפוא לראות את הנקב שהיה שם, ולדעת אם תיקון הנקב נעשה כדין או שלא. מסיבות אלו, חשוב בעת קניית שופר לבדוק שהמוכר מלווה בכתב הכשר הולם.

3 תגובות

  • שאלה לגבי החלק האחרון שבתשובה מנסה להבין תיקון שלא כדין זאת אומרת אם תקנו אותו מחומר של שופר או לא זה בעצם הדיוק בלבד.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    החלק האחרון מתייחס לתנאים האמורים בתיקון השופר, הנוגעים לגודל הנקב ושינוי קולו.

  • מאת רפאל:

    פלא שלא הוזכרו דבריו החריפים של הרב קפאח בפירושו למשנה תורה בהוצאתו, כנגד כל כיפוף של שופר וכל שינוי מצורתו הטבעית. ונכון הדבר שכנראה במשך דורות רבים במיוחד באשכנז (ולאו דוקא כפי שכתב בפנים) יישרו את השופרות מכיון שכך קל יותר לקדוח בהם אבל יש הפוסלים.

    בברכה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים