לתרומות לחץ כאן

פרשת השבוע פרשת ואתחנן – לפנים משורת הדין: מתי חוצים את השורה?

לפנים משורת הדין: מתי חוצים את השורה?

ועשית הישר והטוב

פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, כוללת את אחד הפסוקים הנודעים והמרכזיים ביותר בדיני ממון של התורה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו', י"ח).

הרמב"ן, בחידושיו על התורה, מבאר את משמעות הציווי: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו, ותקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה… חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר".

הגמרא מזכירה כמה השלכות מוגדרות שלמדו חז"ל ממצווה זו. אחת מהן היא 'דינא דבר מצרא' (ב"מ קח, ב), כשאדם מוכר את שדהו הוא חייב לתת את ההזדמנות הראשונה לשכנו. המקור לכך הוא החובה לנהוג ביושר ובטוב: שכן יכול להרוויח יותר מהשדה מאשר אדם אחר (כי הוא יכול לחסוך בהוצאות החרישה וכן בעוד הוצאות), ולכן היושר מחייב לתת לו זכות קדימה.

דוגמה נוספת היא הדין של 'שומא הדר' (ב"מ טו, ב): גם לאחר שמלווה גובה את חובו מקרקע הלווה, על המלווה לתת הזדמנות ללווה לפדות את הקרקע על-ידי תשלום החוב. המקור, שוב, הוא מהחובה הכללית לעשות את הישר והטוב.

לפנים משורת הדין

עניין נוסף הכלול בפסוק, כפי שהזכיר הרמב"ן (שם, וכן הוזכר בפירוש רש"י על הפסוק), הוא עניין 'לפנים משורת הדין': "זו פשרה ולפנים משורת הדין".

חז"ל קשרו את העיקרון של כניסה 'לפנים משורת הדין' לחורבן בית המקדש: "[ד]אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו [האם עליהם לדון דין כוחני שאינו דין אמת?] אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".

מדבריהם למדנו את גודל העניין של כניסת האדם לפנים משורת הדין: גם כאשר שורת הדין קובעת הנהגה או פעולה מסוימת, אין לאדם להסתפק בעשיית הדין, אלא יש לו לפעול מעבר לשורת הדין.

אולם, גדר זה עמום, ויש להבהירו. לכאורה, לא ניתן לדבר על 'חובה' של כניסה לפנים משורת הדין, כי אם חובה עלינו לעשות יותר מן הדין, הרי שתלקה בכך שורת הדין – שכן חייבים אנו לעשות דבר שאינו עיקר הדין. אך כפי שנראה, יש פוסקים שקבעו שניתן לכפות על 'לפנים משורת הדין', מה שמראה שלא מדובר על כלל אופציונאלי.

ננסה לעמוד על הגדרת היסוד, ולבחון את יישומו למעשה בסיטואציות שונות.

דוגמאות של 'לפנים משורת הדין'

בסוגיות הגמרא מצאנו כמה נדונים הנוגעים לחיוב 'לפנים משורת הדין'.

  • השבת אבידה: אחת הסוגיות הבולטות שהוזכר בה העניין הוא בדין השבת אבדה (בבא מציעא כד, ב). שם למדנו שייתכנו מצבים שאדם פטור מעיקר הדין מלהשיב אבדה, למרות שנודעה לו זכותו של בעל האבידה. הציור בגמרא מדבר על אבידה שנמצאה בשוק שמצויים שם רוב גויים, וכך נפסק ב'שולחן ערוך' (חו"מ סימן רנט, סעיף ה): "אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן". מעיקר הדין, ניתן להניח שבעלי האבידה מתייאש, ולכן אין חובה להשיב את האבידה. למרות זאת, נפסק שיש להשיב את האבידה לפנים משורת הדין.
  • פריקה וטעינה במקום פטור: בהמשך הפרק (שם ל, ב) מסופר הסיפור הבא. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה הולך בדרך, כשפגש בו אדם אחד שהיה נושא משא של עצים. הוא הניח את עציו על הארץ, וביקש מר' ישמעאל להטעין את המשא. ר' ישמעאל, שלא רצה להטעין את המשא, אך בה במידה לא רצה לעבור על מצוות התורה של "עזוב תעזוב עמו", קנה ממנו את המשא, כדי שלא יהיה מחויב לעזור לו לטעון אותם. לאחר מכן, הפקיר ר' ישמעאל את העצים, כדי שאם ייטול אותם אדם לא יעבור בגזל. חזר האיש ההוא וקנה אותם מן ההפקר, ושוב ביקש מר' ישמעאל להטעין את המשא. ר' ישמעאל חזר ושילם על העצים, ושוב הפקירם. כשראה שאותו אדם רצה לזכות שוב בעצים, הצהיר: "לכל העולם הפקרתים, ולך לא הפקרתים".

הגמרא מבארת שמעיקר הדין, ר' ישמעאל היה פטור ממצוות טעינה, כיון שהיה זקן, ואין זה משום כבודו לטעון משא. חרף הפטור, ביקש ר' ישמעאל שלא לעבור על מצוות הטעינה, ולכן קנה את המשא מבעליו, לפנים משורת הדין. חז"ל למדו זאת מדברי הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח, כ): "אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין".

בשולחן ערוך (חו"מ סימן רסג) נפסק פטור של 'זקן ואינו לפי כבודו', וגם ההלכה של לפנים משורת הדין: "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו". לאור הסיפור הנ"ל, הוסיף הרמ"א דעה (דעת הרא"ש) שאין לזקן להחמיר על עצמו ולהשיב את האבידה: "ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו. אלא, אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה, ישלם מכיסו".

  • תשלומי נזיקין: מאותו פסוק, נדרש בגמרא (ב"ק צט, ב) דין 'לפנים משורת הדין' בתשלומי נזקין. הגמרא מספרת על ר' חייא, שהיה שולחני, ונשאל על מטבע מסוים אם אמיתי הוא או מזויף. המטבע היה מזויף, אבל ר' חייא הכריע שהוא אמיתי, וגם בכך הפסד למבקש העצה. מעיקר הדין, היה ר' חייא פטור מתשלומים (משום היותו מומחה: רק שולחני שאינו מומחה חייב על עצה רעה). למרות זאת, הוא שילם את הנזק, לפנים משורת הדין.

גדרים חלוקים של 'לפנים משורת הדין'

בסוגיה נוספת (ב"מ פג, א) מסופר על קבוצת סבלים ששכר רבה בר בר חנן, לצורך העברת חביות ממקום למקום. הסבלים נכשלו בדרכם, ושברו את החביות (בפשיעה), ולכן רבה בר בר חנן לא ראה שום חובה לשלם להם את משכורתם (ולהיפך, תפס את רכושם כתשלום על נזקו). אולם, רב חייב את רבה לא רק שלא יגבה מהם את נזקו, אלא אפילו לשלם להם את שכרם.

אולם, בניגוד לסוגיות הקודמות, כאן לא הובא מקור להנהגה זו מעניין 'לפנים משורת הדין', אלא מפסוק אחר: "למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ).

בתוספות (ב"מ כד, ב) עמדו על השינוי במקורות הדין: למה הזכירה הגמרא שם (בתשלום לסבלים) את הפסוק במשלי של "למען תלך בדרך טובים", ולא פסוק בתורה של "אשר יעשון", שהוזכר בהקשר של 'לפנים משורת הדין'? בנוסף, העירו התוספות שפסוק זה לא הובא אף בסוגיית הגמרא הדנה בהשבת אבידה לפנים משורת הדין.

ביישוב הדברים, כתבו התוספות שלשה גדרים ודרגות שונים בדין 'לפנים משורת הדין'.

[א] אחרים חייבים והוא פטור: במצב שנאמר פטור פרטי הנוגע לאדם מסוים, אבל אחרים הנמצאים באותו מצב באמת חייבים (בתשלום ממוני, או במעשה מסוים), מורה הפסוק "אשר יעשון" שיש לאדם לעשות כפי שכולם עושים, ולא ישתמש בפטור המיוחד שנתנה לו התורה והוציאה אותו מן הכלל. לכן, במצבים שיש לאדם פטור של 'זקן ואינו לפי כבודו' (ב"מ ל, ב), או פטור של 'שולחני מומחה' [כנ"ל, בעל מקצוע מומחה אינו חייב לשלם את נזקים הנובעים מעצתו הרעה] (ב"ק צט, ב), יש לאדם להיכנס לפנים משורת הדין. דרגה זו היא הקרובה ביותר לחיוב מעיקר הדין.

 [ב] כולם פטורים: הדרגה השנייה מתייחסת למצב שכולם פטורים מדין מסוים, כגון מהשבת אבידה במקום שהבעלים כבר התייאש ממציאתה, אך מאידך אין הפסד ממוני למי שמשיב את האבידה (מדובר באבדה שמוצא, ולא ברכוש שהשקיע בו מאמץ עבודה או ממון). כאן אין גדר המתקרב לעיקר הדין המצווה, ולכן לא שייך להביא את הפסוק "אשר יעשון", אלא יש חיוב של 'לפנים משורת הדין' שאינו נלמד מדברי הכתוב.

[ג] וויתור על תשלום המגיע לאדם: הדרגה השלישית מתייחסת למצבים בהם מגיע לאדם תשלום מחברו עקב נזק שעשה לו, אך האדם מוותר על החיוב. כאן לא ניתן לדבר על 'לפנים משורת הדין', "דמשום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד". אולם, יש כאן הנהגה במידת הרחמים, כפי שראוי לאדם להתנהג, וכפי שנלמד מדברי הפסוק "למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור". רב, שסבר שעד רבה בר בר חנן להתנהג במדרגה זו, חייבו לאור עיקרון זה.

ההבחנה בין פטור ספציפי לפטור כללי

מה פשר ההבחנה, המבוארת בתוספות הנ"ל, בין פטור ספציפי לאדם מסוים (או קבוצה מסוימת, כגון זקנים בפטור 'זקן ואינו לפי כבודו'), לבין פטור שחל על כולם יחד?

נראה שאכן הבדל מהותי מפריד ביניהם. במקום שיש פטור ספציפי, כגון בדין 'זקן ואינו לפי כבודו', יש אפשרות של קיום המצווה גם במצב של פטור. המצב הנתון קובע שיש מצווה של 'טעינה', אלא שאנשים מסוימים פטורים מן המצווה. במצבים אלו, לומדים דין תורה של 'לפנים משורת הדין'. חרף הפטור האישי, ניתן לחצות את 'שורת הדין', ולקיים את מצוות התורה.

אבל במקום שנאמר פטור כללי, כגון באבידה לאחר שהבעלים התייאש (שאז אין אף אדם בעולם שחייב בהשבת האבידה), מי שמחזיר את האבידה אינו מקיים את מצוות השבת אבידה של תורה, אלא עושה מעשה טוב של צדקות וחסידות. במצב זה לא נאמרה מצוות התורה של 'לפנים משורת הדין', אבל יש דין 'לפנים משורת הדין' כללי, לפיו על האדם לנהוג בהוגנות וביושר, כדברי הכתוב "ועשית הישר והטוב".

עיקרון עשיית הישר והטוב (גם כשאין חיוב) מתרחב במקום שמדובר על וויתור כספי לאחרים. בדומה למצוות צדקה וגמילות חסדים, כאן הכוונה להפעלת מידת הרחמים בשביל לסייע (כספית) לאחרים.

כפייה על עשייה לפנים משורת הדין

ברא"ש (ב"מ פרק ב, סימן ז) כתב שאין לכפות על עשייה לפנים משורת הדין. כך עולה אף מדברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יא, הלכה ז), שכתב בדין השבת אבידה לאחר ייאוש הבעלים: "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה". מכאן שתלוי הדבר ברצון האדם, ואין חובה לנהוג לפנים משורת הדין.

אך ב'מרדכי' (ב"מ סימן תנח) למד מהמעשה של סבלי רבה בר בר חנה שניתן לכפות על עשייה 'לפנים משורת הדין': "דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות", וכך פסקו עוד חכמי אשכנז (הראב"ן והראבי"ה), כפי שהובאו שם.

ב'שולחן ערוך' (חו"מ סימן יב, סעיף ב) פסק שאין כפייה בכך, וב'בית יוסף' כתב שכך פשוט – הרי כל עניין 'לפנים משורת הדין' הוא לעשות הנהגה שאין עליה חיוב, ולכן פשוט שאין בכך דין כפייה. מנגד, הרמ"א (שם) הביא את שתי הדעות, ובתשובות הרמ"א (סימן לב) פסק שכופים על 'לפנים משורת הדין'. כך נקט להלכה הב"ח (סימן יב), שכתב: "וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון".

חשוב לציין שלדעת שו"ת שבות יעקב (ח"א, סימן קסח), לא ניתן לכפות בשוטים על עשיית לפנים משורת הדין, וכל מה שניתן לכפות הוא רק בדיבור בלבד. לדעות אחרות (שו"ת צמח צדק, סימן פט) ניתן לכפות בשוטים, או בשמתא (נידוי).

הבדל בין עני לבין עשיר

ב'מרדכי' ביאר את מה שאין הגמרא מציינת דין כפייה בהשבת אבידה לפנים משורת הדין: "אפשר שהמוצא היה עני ובעל האבידה היה עשיר".

ניתן להבין את דבריו בכך שמדובר בעניין כללי של עשיית הישר והטוב, ולא בכניסה לפנים משורת הדין במצווה ספציפית. כפי שכתב ה'מרדכי' הנ"ל, המקור לדין כפייה הוא ממעשה הסבלים הנ"ל, כאשר חייב רב את רבה בר בר חנה להחזיר לסבלים את שלהם, ואף לשלם את שכרם. מכאן למדים דין כללי שניתן לכפות על נוהג לפנים משורת הדין.

משום כך, יש להגביל את ההנהגה לאנשים ומצבים מסוימים: אם המוצא הוא עני, ובעל האבידה הוא עשיר, אין כאן צדקות ויושר להחזיר את האבידה לעשיר, שכן העשיר יסתדר בלי האבידה (יקנה חדש). אולם, אם העני יוכל להשתמש במציאה בשביל לרכוש לעצמו הנחה מקשיי העניות, אין לחייבו לפנים משורת הדין להשיב את האבידה לבעליו המקורי.

אולם, יש חולקים, וביניהם ה'בית יוסף', הסוברים שאין לדיין לפסוק לפי עיקרון זה, שהרי התורה הזהירה "ודל לא תהדר בריבו". היסוד לשיטתם מונח בדברי ר' סעדיה גאון: "ואולם מה שקראו בשם קדמוניהם 'דרך טובים ואורחות צדיקים', הרי חובה שילכו (הבריות) אחרי זה, אלא שזאת חובה על הבעלים [=המתדיינים], לא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעול, שלא יעות למאמרו: 'לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל'" (ספר הפיקדון, בתרגומו של ד"ר אדם נח בראון).

לפי גישה זו, לא ניתן לכפות על חובה כללית של כניסה לפנים משורת הדין. יתרה-מזו, ייתכן שלפי דעות אלו כל עניינו של 'לפנים משורת הדין' אינו אלא הדין הפרטי של קיום מצווה אפילו במקום שהאדם פטור מקיומה. דעה זו עולם מפסק ה'שולחן ערוך' בדין השבת אבדה (חו"מ סימן רנט, סעיף ה), שכתב ש"טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן", ולא חילק בין עני לבין עשיר.

רק הרמ"א, שלדעתו יש דין כללי של נוהג 'לפנים משורת הדין', הוסיף להבחין בין עני לבין עשיר: "ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין".

שאלה מעניינת עולה בנוגע לציבור או למוסד קהילתי: האם ניתן לכפות נוהג לפנים משורת הדין על הקהל, או שמא בכלל מותר למוסד ציבורי לנהוג לפנים משורת הדין? בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה, סימן קכא) דן בשאלה זו, וכתב שכיון שהקהל אינו 'עני', הרי שאפשר לכפות עליו לנהוג לפנים משורת הדין. בנוגע למוסד ציבורי, דן הרב אשר וייס (קובץ דרכי הוראה, ח"ו, עמ' צה) שבוודאי מותר לו לנהוג לפנים משורת הדין.

נחמת ירושלים

דברי הרמב"ן בפרשת השבוע, הכוללים את העשייה לפנים משורת הדין במצוות "ועשית הישר והטוב", מדגישים את הפן הכללי של מצווה זו. דברי הגמרא שהובאו לעיל, לפיהם "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה", מלמדים אותנו את החשיבות של הכניסה 'לפנים משורת הדין'. אמנם, המקדש (השני) נחשב בעוון שנאת חינם (ראה בתוספות ב"מ ל, ב, ד"ה לא), אך ביאר ה'חפץ חיים' (שמירת הלשון, שער הזכירה, פרק ב) "דאם היו מעבירין על מידותיהן, היה הקב"ה מוחל להם גם כן, אבל הם העמידו דבריהם שלא לוותר כלום לחבריהם מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה ג"כ אחריהם".

כשנתקלים לשאלה בין אחים ושכנים, קל לנו לדרוש את העמידה על שורת הדין. אולם, אותה הדרישה ה'מוצדקת' היא שגרמה לחורבן הבית. נדרש הרבה חכמה ופקחות כדי לדעת מתי לעמוד על זכות בדין, ומתי לנהוג בוותרנות 'לפנים משורת הדין'. אולם, מוטל עלינו (ואפילו על דייני ישראל, בכפוף לשיטות הנ"ל) להיות מודעים לכך שלא כל 'שורת הדין' מהווה קו שלא ניתן לחצות. לפעמים, עלינו לציית דווקא לציווי הכתוב "למען תלך בדרך טובים", ולהקפיד דווקא על "ועשית הישר והטוב".

בזכות זו, נקווה ונתפלל לראות את נחמת ציון ובניין ירושלים, במהרה בימינו, אמן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *