הלכות שמירת הגוף והנפש

הלכות שמירת הגוף והנפש תקופת השנה – תקופת 'בין הזמנים' – מהווה זמן בו מתריעים רבים מפני חשש למפגעי גוף. אווירת השחרור של 'בין הזמנים' בכלל, וטיולים בפרט, עלולים להכניס את האדם לחששות שונים של מפגעים – והדברים ידועים. אמנם, כל אדם רציונאלי מבין את החובה הבסיסית להיזהר מנזקי גוף, ולשמור על עצמו מכל פגע רע. אך עם זאת, חשוב להדגיש שאף ההלכה אינה פוסחת על נושא חשוב זה, ולאורך הדורות קבעו פוסקי ההלכה כללים בדיני שמירת הגוף והנפש. בהתאם לתקופה, ובשל האזכור של צו התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" המופיע בפרשתנו, נעסוק במאמר השבוע בשאלת חובת האדם לשמר את גופו ונפשו. "ונשמרתם מאד לנפשותיהם" בפרשתנו, פרשת ואתחנן, מופיע הפסוק: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו) – ממנו מקובל ללמוד את החובה של שמירת הגוף. חשוב לציין שמתוך הקונטקסט של הפסוקים, אין אנו מוצאים רמז לאותו תוכן של חובת האדם לשמירה על בריאות גופו, ולמניעה מכל היזק ופגע רע. דברי הפסוק הינם סניף לאיסור עבודה זרה, עליו מדברים הפסוקים הסובבים: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה". ואמנם, על דרך פסוק זה מצינו בצוואת יהושע לעם ישראל קודם מיתתו (יהושע כג, יא-יב): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את ה' אלהיכם: כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם". אולם, דברי הפסוק מצוטטים בפי העם וסופריו כהוראה כללית על שמירת הגוף והנפש. המקור לשימוש זה בדברי הכתוב הוא בדברי הגמ' (ברכות לב, ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו [-השר] ריקא! והלא כתוב בתורתכם, 'רק השמר לך ושמור נפשך', וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?". לאחר בקשת רשות, ענה לו החסיד בזה הלשון: "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?" ענה לו אותו שר שבדואי שלא היה מחזיר לו שלום, ואילו היה מחזיר לו שלום היה מתחייב בנפשו. סיים החסיד ואמר: "והלא דברים קל וחומר: ומה אתה, שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני, שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה". הגמרא מסיימת שמיד התפייס אותו השר, ונפטר החסיד לביתו לשלום. פוסקים שהזכירו חובת שמירה מפסוק זה המקור, אפוא, לשימוש בדברי הכתוב בהקשר של שמירת הגוף ממפגע, הוא מדברי השר אל אותו חסיד – אך ייתכן שהעובדה שהחסיד עצמו קיבל את ההוכחה (עם כי היה מאוים על-ידי השר), והדברים הובאו בגמרא, מעניקים לדרשה סמכות הלכתית. לכאורה, לא מדובר על מקור מובהק, אך כבר נעשתה הלשון שגורה בפי כל, ומצאנו אף בכמה מגדולי הפוסקים שציינו את דברי הכתוב כמקור לחובת שמירת הגוף והנפש. כך פסק, למשל, ב'קיצור שולחן ערוך': "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, כי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברים והמחלימים את הגוף. וכן הוא אומר, 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'". על אותה דרך אנו מוצאים ב'פרי מגדים' (או"ח סי' שכח סק"ו), על דברי ה'מגן אברהם' (שם) שכתב שאם לא רוצה החולה לאכול את רפואתו בגלל חשש איסור שבת, בשעה שהוא נתון בסכנה, כופים אותו על כך. על זאת ביאר הפמ"ג שהוא חסידות של שטות משום החיוב של "ונשמרתם". גם בספרות השו"ת ציינו פוסקי ההלכה לפסוק זה, כפי שאנו מוצאים בשו"ת הרשב"ש (סי' א), בשו"ת 'חות יאיר' (סי' קסג), בשו"ת 'חתם סופר' (יורה דעה, סימן רמא, ד"ה אמנם), ועוד. בשו"ת 'חתם סופר' ביאר שטעם האיסור להזיק לחברו הוא "גדר למצוות עשה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואל תעמוד על דם רעך" – ומשמע מתוך דבריו שמדובר בלימוד גמור ודין תורה לשמור על הגוף (ייתכן שמקור לכך מדברי התוספות, שבועות לו, א, ד"ה ושמור; ועי' גם בשו"ת 'כתב סופר', אה"ע סי יט, שהזהיר "ויהיה לנגד עיניו תמיד קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם"). וראיתי עוד בדברי מהרי"א אסאד (שו"ת 'יהודה יעלה' או"ח סי' קס) שדן אודות חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור בפסח, אם רשאי להחמיר על עצמו בזה (לאכול מצה ומרור, נגד דברי הרופאים), ואם יכול לברך על אכילה זו. על שאלה זו כתב: "פשיטא מלתא דעל זה נאמר 'אל תצדק הרבה למה תשומם', ולא זה שחסיד שוטה הוא, אלא דאיסורא עביד דכתיב 'אלה המצות וכו' וחי בהם ולא שימות בהם' וכו' וממילא אם אוכל מכל מקום, אין זה מברך אלא מנאץ, דאיך יאמר וציונו ותורה אמרה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכן "וחי בהם וכו'", וגם אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו". כאמור, אנו מוצאים אפוא לא מעט פוסקי הלכה לדורותיה שהביאו את המקרא מתוך פרשתינו כמקור לדין שמירת הגוף והנפש. כך גם בספר המוסר 'מסילת ישרים' (פרק ט), בדברו על מידת הביטחון והזהירות מהפזיזות, מדגיש הרמח"ל שאל לו לאדם להיות פזיז במעשיו, שהרי יש לו לשמור על גופו ממאורעות הטבע – תוך שהוא מציין לפסוק הנ"ל. איסור חובל בעצמו אם כי ציינו כמה פוסקים את דברי הפסוק בפרשתנו כמקור לחובת שמירת הגוף, הרי שרבים אינם מזכירים את הפסוק בהקשר זה, ובפרט בולטת העובדה שאין הדרשה מופיעה אצל מוני המצוות. יש אפוא חשיבות בחיפוש אחר מקור ההלכתי נוסף לחובת האדם לשמור על בריאות גופו ולהימנע מכל דבר המזיק. המקור הראשון שקובע איסור על האדם לחבול בעצמו הוא במשנה (ב"ק דף צ, ב; יודגש שמפרשי המשנה, והגמרא שם, אינם מזכירים את הפסוק הנ"ל מפרשתינו). המשנה מספרת על מקרה של פריעת ראשה של אשה בשוק, דבר העשוי לגרום לה בושה עמוקה. רבי עקיבא, שדן את דין האיש הפורע בבית דין, חייב אותו לשלם סך גדול של ארבע מאות זוז. בתגובה לפסק הדין, הלך אותו איש והכין תחבולה כדי להראות שאין האשה ראויה לפיצוי המכובד. הוא הלך לפתח חצרה של האשה, ושבר לפניה כד מלא שמן יקר. בראות האשה את השמן נוטף לאיבוד מתוך הכד, יצאה האשה מחצרה וגילתה את שערה כדי לסוך את ראשה בשמן מהכד השבור. האיש העמיד עליה עדים, וחזר לרבי עקיבא כשטענתו בפיו: "לזו אני נותן ד' מאות זוז?" רבי עקיבא השיב לו: "לא אמרת כלום! החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור. אחרים שחבלו בו, חייבים". מדברי רבי עקיבא למדנו שאין האדם רשאי לחבול בעצמו – ומתוך ההקשר למדנו שאיסור זה חל גם במקום שיש אפשרות של רווח כספי, דהיינו הרווח של סיכת שיער האשה בשמן ההולך לאיבוד. דין בושה, לאור דברי המשנה, הרי הוא כדין שאר חבלות (ועי' בדיון בכך בהמשך הגמרא), וגם במקרה שעשוי להרוויח אין האדם רשאי לבייש את עצמו, או לחבול בעצמו. לאחר דיון בנושא, הגמרא (דף צא, ב) מסיקה שדין חובל בעצמו שנוי במחלוקת בין המשנה אליבא דרבי עקיבא, לבין ברייתא שמביאה את דעת רבי עקיבא שמותר לאדם לחבול בעצמו. הפוסקים (רמב"ם, הל' חובל ומזיק פרק ה, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ סימן תכ, סע' לא) נקטו כדעת המשנה בשם רבי עקיבא, שאין האדם רשאי לחבול בעצמו. בהתאם לעולה מדברי המשנה, קובעים תוספות (שם, ד"ה אלא) שאיסור זה תקף גם במקום צורך. דעת רב חסדא בשאלה המסוימת של נזק גופני מול השחתת רכוש, אנו מוצאים מקור מעניין בהמשך דברי הגמרא (שם). הגמרא מציינת את מעשה רב חסדא, שהיה מציל את בגדיו מלהיקרע בקוצים על חשבון פציעת רגליו: "ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה [=היה מרים את בגדיו]. אמר, זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה". לכאורה יש ללמוד מכאן שמותר לאדם לחבול בעצמו לצורך הצלה מהפסד ממוני – ואכן הרמ"ה כתב להורות (הו"ד בשטמ"ק, ב"ק צא, ב, ובטור, חו"מ סימן תכ) על-פי דברי הגמרא שמותר לאדם לחבול בעצמו, וביאר ב'ים של שלמה' דהיינו במקום צורך. אולם, לפי ביאורו של ה'אגרות משה', כפי שיובא בהמשך דברינו, אין כאן מחלוקת, ודברי הרמ"ה נאמרו דווקא באופן שאין ביזיון – ועי' בכך בהמשך הדברים. אך ממקור נוסף בדברי הגמרא משמע ששיטת רב חסדא שיטה מיוחדת היא, ונדחית מפסק הלכה. בגמרא (שבת קמ, ב) מצאנו בדברי רב חסדא שאסור לאדם לאכול לחם חיטים (היקר), כשיכול לאכול לחם שעורים (הזול), משום איסור בל תשחית. הגמרא מוסיפה שאין דברי רב חסדא נכונים להלכה, משום ש"בל תשחית דגופא עדיף". כיון שלחם האפוי מחיטים בריא יותר מלחם האפוי משעורים, הרי שעדיף לשמור על בריאות הגוף מלשמור על רכוש. "השחתת הגוף" חמורה יותר מ"השחתת ממון". דעת רב חסדא, שלא הסכים עם מסקנת הגמרא, היא לכאורה שמותר ואף חובה "להשחית" את הגוף (דהיינו, לא לדאוג לבריאותו) לצורך מניעת בזבוז רכוש (משום איסור בל תשחית). בזה נוכל לומר שמה שרב חסדא היה מגביה את גלימתו כך שלא תיקרע, והיו רגליו נפצעים מהקוצים, היינו רק משום שיטתו המיוחדת שיש לשמור על רכוש גם על חשבון בריאות הגוף (וכן כתב בביאור הגרי"פ לרס"ג, מ"ע מז-מח; אך ראה גם להלן, שנדגיש שדברי רב חסדא נאמרו רק במקום נזק גוף שעתיד להתרפאות). להלכה, לא התקבלה שיטתו, ואסור לאדם לחבול בגופו לצורך שימור רכושו – ומותר (ואולי אף חובה) אפוא לאכול אוכל בריא, גם כשהוא יקר יותר מאוכל לא-בריא. האם הגוף שייך לאדם? בכדי להעמיק את הדיון בנושא, נקדים את הטעם לאיסור חבלה עצמית. למה מעשה זה נאסר? בנוגע להלכה הקובעת שאין אדם נאמן על עצמו כלפי חיוב מכות (בבית דין), ביאר הרדב"ז (על הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק יח, הלכה ו) שגופו של אדם אינו רכוש עצמו: "אפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקב"ה, כנאמר ביחזקאל (יח), הלכך לא תועיל הודעתו בדבר שאינו שלו… אבל ממונו הוא שלו ומשום הכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כך אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו". לדברי הרדב"ז, ניתן להבין היטב את האיסור לחבול בעצמו: גופו של אדם אינו רכושו הפרטי, וכמו שאינו רשאי להרוג את עצמו, כך אינו רשאי להזיק לעצמו. ב'שולחן ערוך הרב' (הלכות נזקי הגוף, הלכה ד) כתב בדרך דומה: "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו מניעת איזה מאכל ומשתה". לפי טעם זה, היה נראה לכאורה שגם רצון האדם וצרכיו לא יועילו להתיר את החבלה בעצמו, שכן גוף האדם אינו קניינו ורכושו, ואסור לו להזיק את גופו כמו שאסור לו להזיק את גופם (וממונם) של אחרים. אולם, לשון הגמרא (שבת הנ"ל) מורה שהאיסור על חבלת עצמו שייך דווקא לאיסור בל תשחית, כלשון הגמרא "בל תשחית דגופא עדיף". מכאן נראה שיש איסור בחובל בעצמו מעין האיסור של "בל תשחית" על רכוש, דהיינו "לבזבז" את הרכוש – וכן את הגוף – ללא צורך. לפי תפיסה זו, ייתכן שדי בצורך כזה או אחר כדי להתיר את החבלה העצמית. אמנם הגוף אינו רכושו של אדם, אבל הקב"ה נתן לנו את גופנו כדי שישמש אותנו להשיג תכליות שונות, אותם אנו מבקשים להשיג. לאור הבנה זו, ניתן להניח שבנסיבות מסוימות יהיה מותר לאדם לחבול בגופו. לאור יסוד זה יש להבין את דברי ה'שולחן ערוך הרב' בהמשך דבריו, שם כותב שמותר לאדם לפגוע בגופו לצורך בריאות הנפש: "אין לאדם רשות על גופו… אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות, ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה', שאין טוב למעלה מטובה זו". אם איסור החבלה העצמית מושתת על איסור בל תשחית, הרי שיש להתירו במקום צורך. בל תשחית בגוף ראינו בדברי הגמרא (שבת קמ, ב) שבל תשחית של הגוף דוחה בל תשחית ברכוש. הגדרת האיסור לחבול בגופו כאיסור בל תשחית עשויה להוביל להשלכות הלכתיות חשובות. השלכה אחת יכולה להיות שהאיסור לא יהיה כה חמור באופן שהגוף יבריא מהחבלה. כך לכאורה עולה מדברי רב חסדא הנ"ל, שאמר שראוי לחבול בגופו ולא ברכושו, כי זה "מעלה ארוכה" – מבריא – וזה אינו מעלה ארוכה. רב חסדא סבר שמותר לחבול חבלה זמנית בגופו, לצורך הצלת בגדיו מקרע שאין לו תקנה. בקונטרס אחרון (ס"ב) כתב בשולחן ערוך הרב שמותר לאדם לחבול בגופו לצורך הרווחת ממון – ושלא כדברי ה'ים של שלמה' הנ"ל שאין היתר לעשות כן. כראיה לדבריו מביא שם את דברי הכתוב גבי יעקב אבינו, "אכלני חורב וקרח בלילה", דהיינו שהיה מזיק את גופו לצורך פרנסתו. שוב, ניתן להציע שהסבל מהקור והחום אינו חמור כחבלה גמורה, משום שאין בכך אלא נזק זמני. בדומה לכך, כותב שם ה'שו"ע הרב' שמותר לאדם לבייש את עצמו לצורך פרנסתו, והוכיח כן מדברי הגמרא "פשוט נבילה בשוקא ואל תזדקק לבריות" – עדיף לעבוד בעבודה בזויה ומביישת מאשר להישען על נדבות הציבור. כנ"ל, ניתן לומר שרגשי הבושה יעברו, ומותר לסובלם לצורך פרנסה. לפי דרך זו, נראה שמה שאסר רבי עקיבא לאותה אשה לסבול בושה לצורך סיכת השמן בראשה, היינו משום שלא מדובר בצורך קיומי, אלא בצורך של הצלת השמן מאבדון. על מקרים מעין זה נאמר הכלל של "בעל תשחית של הגוף עדיף", ולצורך כך אסור לאדם לצער או לבייש את עצמו. דין עשיית דיאטה אנו מוצאים הבחנה חשובה נוספת בדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת 'אגרות משה', חו"מ ח"ב, סימן סו). בנוגע לשאלת אשה שרוצה לעבור ניתוח פלאסטי לצורך קוסמטי, כתב הרב פיינשטיין שאין בזה איסור של חובל בעצמו, משום שכל האיסור נאמר רק במקום שהחבלה נעשית בדרך בזיון, ולא במקום שהחבלה נעשית בדרך כבוד ולצורך (ע"ש שהביא כמה מקורות לכך). ניתן להבין אף הבחנה זו לאור הדברים הנ"ל. כיון שאיסור חובל בעצמו עניינו "בל תשחית", יש לומר שאין האיסור אלא בדרך השחתה, כלומר בדרך של בזיון ונציון, ולא בדרך שהינה במהותה חיובית ותועלתית. ב'אגרות משה' מוסיף שבלי ספק מותר לאדם לעשות דיאטה, דהיינו למנוע מעצמו מאכלים מסוימים, לצורך בריאות הגוף, ואף לצורך קוסמטי אין ספק שמותר לעשות כן. אם הדיאטה היא לצורך בריאות, אזי אין לומר שחובל בגופו, שהרי הדיאטה היא לתועלת וצורך גופו; וגם אם הדיאטה היא רק לצורך קוסמטי, הרי שהצער שאשה סובלת במניעת מאכלים מסוימים מתקזז בעונג שהיא מתענגת ביופיה, וממילא אין בזה סרך איסור. אולם, הוא כותב עוד שאם הדיאטה, הנעשית לצרכים קוסמטיים, היא כה חמורה עד שהאשה סובלת כאבי רעב (שאינו אוכלת די סיפוקה), אזי ייתכן שייחשב הדבר כמי ש"חובל בעצמו", ויהיה אסור לעשות כן לצורך קוסמטי בלבד. לדיון נוסף בדין חובל בעצמו, ובפרט בשאלת ניתוחים קוסמטיים, עיין במאמרנו כאן. לסיכום, ניתן לומר שבמקום צורך, ובנסיבות מסוימות, נדחה איסור חבלה בגוף – שהוא ביסודו איסור 'בל תשחית' – מפני הצורך. אולם, ברור שאף במקום צורך על האדם למעט בנזקי הגוף, ולצמצם את הסכנות למפגעים עד הגבול האפשרי. דין עישון כיון שבא לידינו עניין שמירת הגוף, ראוי להזכיר את דברי ה'חפץ חיים' (ליקוטי אמרים סימן יג) בעניין עישון: "ואגב דאתי לידון אודות עישון הסיגארין נדבר קצת אודות זה: הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא אדם חלוש אסור לו להרגיל את עצמו בזה שמחליש כחותיו ולפעמים נוגע גם לנפשו. והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודת זה וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם, אך מפני שהורגלו בזה מכבר קשה להם לפרוש מזה. ואמרתי להם מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך, אמת שחז"ל אמרו החובל בעצמו פטור, אבל עכ"פ הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו אחד משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד דין הוא דהלא תבל ומלואה של הקב"ה ולכבודו בראנו, ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו, ואם ע"י העישון נגרעו כחותיו בודאי יתבע בסוף לדין על זה דהרי עשה זאת ברצון לבו ולא באונס". ה'חפץ חיים' כתב את דבריו בתקופה שנזקי העישון עדיין לא היו ידועים, וישנם פוסקים בני דורו שכתבו בחומרה פחותה אודות העישון, והדיגשו יותר את הפן הציבורי שבו (ראה למשל בשו"ת 'אגרות משה' ח"ב, סימן יח). אולם בזמנינו, הרי כבר נתפרסם לכולם הנזק הכבד שיש בעישון, וברור שאסור לאדם להרגיל את עצמו בהרגל זה, ולהזיק לבריאותו בידיים. מן הראוי לסיים בדברי הרמ"א (יו"ד קטז, ה): "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור". אם כך פסק הרמ"א על עניינים כמו "לילך … תחת קיר נטוי", וכן "לשתות מים מן הנרות בלילה", קל וחומר שכך הדין בנוגע לעישון.