דחיית ברית כשהתינוק סובל מצהבת ילודים

דחוף ביותר!!!!
שלום, הילוד נולד ביום חמישי שעבר, הילוד נולד עם צהבת ומטופל האם ניתן לדחות הברית ביום 1 , ליום שישי ב12:00.
כבוד הרב, בגלל דחיית היום נוצר ריב במשפחה , מבקשת את דעתך.
תשובה:

שלום רב

זמן עריכת הברית כאשר הילד סובל מצהבת אינו ענין לריב במשפחה… זהו ענין הלכתי מובהק, שכן בזמן מחלה לא ניתן לקיים את המילה, ולעיתים צריך גם להמתין שבעה ימים לאחר ההחלמה. לפיכך, יש ליצור קשר עם המוהל, לדווח לו על רמת הבילובירין של הילד ולפי זה יחליט מתי הזמן הראוי למולו. יתכן גם שיזדקק לראות אותו כדי לקבל את ההחלטה בענין.

מקורות:

כדי לבאר את הענין בהרחבה, ראינו לנכון לצטט מה שכתב בענין המוהל המפורסם הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א מרבני העיר ראשון לציון, בספרו על הלכות מילה העתיד לראות אור בקרוב, ספר נפלא שישמש כלי עצום ביד העוסקים במלאכה זו ושאר תלמידי חכמים, וכך כתב:

• בגמרא מבואר, שתינוק שיש במראהו גוון ירוק, הוא סימן לכך שדמו לא נבלע עדיין היטב באבריו, ומשום כך הוא חלוש ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. ושני דינים למדנו מכאן, האחד שאין למולו עד שיפול בו דמו, והשני שגוון ירוק כזה אינו מוגדר כחולי ממש המחייב להמתין לאחר שירפא ז' ימים וכדלעיל סי' רס"ב סעיף ב', אלא מלין אותו מיד[1]. ומכאן דנו הפוסקים לגבי מראה צהוב המצוי אצל תינוקות בזמנינו הנקרא "צהבת ילודים"[2], שיש אומרים שהוא בכלל אותו מראה ירוק הנזכר בשו"ע[3], ומיד לאחר שיחזור מראהו למראה שאר הקטנים מלין אותו ואין ממתינין לו ז' ימים[4]. ויש אומרים שצהבת כעין זו נחשבת חולי ממש, וגרע דינה מאותו מראה ירוק שדן בו השו"ע, ואין למולו עד שיחלפו ז' ימים שלמים לאחר שהבריא וחזר מראהו כמראה שאר הקטנים[5]. אחרים סוברים, שאם נפל בו דמו עוד ביום השמיני עצמו יש למולו בזמנו ואין ממתינים לו ז' ימים, אך אם כבר עבר היום השמיני ובלאו הכי אינו נימול בזמנו, ממתינין לו ז' ימים משעה שהבריא[6]. אך גם לדעה זו, אם היום השמיני ללידתו הוא ביום השבת, אף שחזר מראהו כמראה שאר הקטנים בו ביום אין מלין אותו בשבת, לפי שיש לחוש שדינו כחולי המצריך המתנת ז' ימים, ונמצא שהוא נימול עתה מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת[7]. להלכה נראה עיקר כדעה השניה, שאם הצהבת היא בשיעור המורה על חולי שבכל גופו, אין למולו עד שיעברו ז' ימים משעה שהבריא[8]. וראה להלן את החילוקים שנאמרו בכך בספרי הפוסקים, לפי רמת הצהבת שבגופו.
• תינוק שהצהבת ניכרת רק על פניו ולא בשאר גופו, יש אומרים שמותר למולו בזמנו ואינו בכלל תינוק שלא נפל בו דם האמור בגמרא[9], ויש שהחמירו שאף אם אינו ירוק אלא בפניו, אין למולו, לפי שיש להזהר הרבה בכל ספק פקוח נפש[10].
• הלכה למעשה יש שני סוגים עיקריים של צהבת ילודים ודיניהם חלוקים: צהבת פתולוגית הבאה מחמת חיידקים ונגיפים, דינה כאמור כחולי שבכל הגוף, וממתינין לו ז' ימים מעת הבראתו, ללא קשר לרמת הצהבת[11].
• בצהבת פזיולוגית נחלקו גדולי פוסקי זמנינו מה היא רמת הצהבת שבה אין למול, ואימתי יש להמתין ז' ימים: יש אומרים שצהבת כזו, כיון שעל פי חוות דעת הרופאים אינה נחשבת מחלה אינה מעכבת את ברית המילה, ובלבד שיראהו המוהל שהוא בריא. אלא אם כן היא ברמה גבוהה כל כך המצריכה החלפת דם[12]. ויש אומרים שכל שלא הגיעה רמת הבילירובין לשלוש עשרה מ"ג אפשר למולו והכל לפי ראות עיני המוהל, ומעל מספר זה אין למולו[13]. ויש אומרים שעד הרמה של שתים עשרה מ"ג כל שהתינוק בריא, והצהבת במצב ירידה, אפשר למולו, אולם למעלה מכך אין למולו, ואף יש להמתין ז' ימים משעה שהבריא[14]. ויש אומרים שאין למולו אלא אם כן רמת הבילירובין היא פחות מעשר והיא במצב של ירידה, אלא שהמתנת ז' ימים צריך רק מהרמה של חמש עשרה ואילך[15]. ויש שהחמירו כבר מעשר מ"ג להמתין ז' ימים, ולדעתם כבר מחמש מ"ג אין למולו עד שיחזור מראהו כשאר הקטנים[16].
• להלכה אי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי מספר הבילירובין אם התינוק בריא או חולה, ויש להתחשב בעוד גורמים כמו משקל התינוק, גיל הופעת הצהבת, מגמת הצהבת אם בעליה או בירידה, וכן בדיקה אם אין לתינוק בעיות אחרות הגורמות את הצהבת. ועוד יש לדעת כי גם אם הבילירובין ברמה המאפשרת למול, צריך המוהל לבדוק את הצבע בפני התינוק ובלובן העין, וילחץ באצבעו בחלק העליון של הגפיים התחתונות ויראה אם נעשה צהוב[17]. ונכון שתעשה בדיקה זו לאור היום, כיון שבלילה לאור החשמל לא ניתן לעמוד על המראה בבירור. מחמת כל אלו, יש לכל מוהל להזהר שלא לקבוע בענין זה עד שישמש אצל מוהל מומחה וותיק הבקי בבדיקת התינוקות, וילמד את דרך בדיקתו, והרבה יש להזהר בענין וחלילה להקל ראש בזה[18].

[1] גמרא בשבת (קלד ע"א): "אמר אביי וכו' דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה, ליתרחו עד דנפל ביה דמיה ולימהלוה". ופירש"י, "ליתרחו ליה – ימתינו מלמולו. לא נפל ביה דמא – לא בא לו דם, ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות". ובהמשך הסוגיא שם: תניא א"ר נתן, פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת שני ומת, שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, היו קורין שמו נתן הבבלי על שמי". וכן כתב ברמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"ז): "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים". ובשו"ע (ריש סימן רסג) הביא את דברי הרמב"ם להלכה, והשמיט תיבת "ביותר" וכתב רק קטן שהוא ירוק וכו', והטעם הוא משום שקשה להכריע מה נקרא "ביותר", ומשום חומרא דפקוח נפש יש להחמיר בכל מקרה של ספק, כ"כ בס' משמרת שלום (סימן רסג אות ג) בשם נימוקי רי"ב, שהשו"ע השמיט תיבת "ביותר" כדי להזהיר את המוהלים שלא יבואו לסמוך בזה על אומד דעתם לחלק בין אדום לאדום ובין ירוק לירוק, ויצמח מזה סכנת נפשות חלילה. וכ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' צ) דכיון שהשמיט בשו"ע תיבת 'ביותר' שכתב הרמב"ם, יש להחמיר שלא למולו מספק אפילו אם אינו אדום או ירוק ביותר.

וצ"ע, דבס' חכמת אדם (כלל קמט ס"ד) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה, לרבות תיבת 'ביותר', וכ' לתמוה למה השמיטו בשו"ע, וצ"ב היאך נקט להקל בזה שיוכלו למולו כל זמן שאינו צהוב ביותר, נגד סתימת הטוש"ע, אף דבכל מקום שיש בו ספק סכנה שומעין להקל. וראה עוד בס' בית ישראל הנדפס בסוף ס' חכמת אדם, שכתב ביאור יקר בענין ה"ביותר" להתאים דברי הרמב"ם עם השו"ע.

[אמר לי חכמ"א, שאפשר שיש לחלק בענין זה בין אם הנדון למולו ביום השני, לבין אם כבר עבר היום השמיני ולא נימול, ועתה ירדה הצהבת מעט ומבקשים למולו, דבשאר הימים אף אם אינו ירוק ביותר אין למולו, ובאופן זה אמורים דברי השו"ע, ואילו ביום השמיני דוקא אם הוא ירוק ביותר אין למולו, ובאופן זה אמורים דברי הרמב"ם. אולם לדינא קשה לסמוך על חילוקים כעין אלו שאין להם שורש וענף בספרי הפוסקים, והדבר נוגע לפיקוח נפש. ושו"ר שכבר העיר כן השואל בתשו' מנחת שלמה (תנינא סימן פ), והשיבו הגרשז"א זצ"ל דאין דבריו נראים, דאם כן לא היה השו"ע סותם דבריו, ואין לנו לחדש סברות כעין אלו מדעתנו בדברים שהם ספק פקוח נפש, ובפרט שגם בחולה ממש כתב השו"ע כלשון המשנה שאין מלין אותו ולא הזכיר כלל שדינו אמור אפילו ביום השמיני, וא"כ אין כל דקדוק בכך שלא הזכיר כן גם בנדון דידן. ואין דרך השו"ע להעתיק תמיד ממש כלשונו של הרמב"ם].

[2] הצהבת המצויה אצל ילודים מתחלקת לשני סוגים: "צהבת פיזיולוגית", ו"צהבת פתולוגית". צהבת פיזיולוגית היא הצהבת השכיחה, והוא מצב טבעי שנוצר מהצטברות של בילירובין בלתי ישיר מחמת חוסר בשלותו של הכבד של הילוד. בילירובין הוא חומר צהוב הנוצר ע"י פירוק כדוריות דם אדומות (והחלבונים), והכבד אמור לפנותו מהגוף [יש לציין כי אצל תינוק מצויות יותר כדוריות אדומות מאשר אצל המבוגר, ובפרט אצל העוברים, וכן אורך חיי כדוריות העובר קצר בהרבה משל המבוגר, אורך חיי כדוריות העובר תשעים יום כאשר אצל המבוגר אורך חיי הכדוריות מאה ועשרים יום, ולכן אצל העובר מצויות הרבה כדוריות מתות המתפרקות]. כאשר הכבד אינו מספיק בשל, אין ביכולתו לפנות כראוי את הבילירובין מהגוף, ורמת הבילירובין עולה בדם ושוקעת בעור, ולכן העור נראה צהוב, ומכאן שמו "צהבת" [הטיפול בצהבת זו לרוב הינו ע"י מנורת אולטרא כחול – שמשנה את צורת המולקולה (פי' חלקיק של הבילירובין) ואז ע"י שינוי צורתו הוא יכול להתפנות דרך השתן. ואכן מ: 18- עד 22 (מ"ג אחוז) בילירובין מכניסים את התינוק לאולטרא. ומרמה של עשרים ושלוש ומעלה, שוקלים לעשות לתינוק החלפת דם בכל גופו שעל ידי כך יצא הדם עם הפסולת ויכנס דם נקי, דבר שיאפשר למערכת הכבד להתגבר על הוצאת הפסולת החוצה].

צהבת זו אינה מופיעה ביום הראשון ללידה אלא תחילתה ביום השני והיא מגיעה לשיאה בדרך כלל ביום השלישי או הרביעי ללידה, ומכאן ואילך היא יורדת עד שאין העור נראה צהוב. מקובל לומר שעד אחוז מסוים של בילירובין נחשב הדבר לתופעה טבעית והתינוק מוגדר כבריא, ומאחוז גבוה יותר נחשב התינוק כחולה, ובהמשך נרחיב בזה.

צהבת פתולוגית היא הצטברות של בילירובין ישיר, זהו מצב של חולי ולפעמים עד כדי סכנה, וברור שתינוק הסובל מכך דינו כחולה בכל הגוף, וצריך למנות לו ז' ימים מעת שיבריא קודם שיערכו לו ברית מילה. מאחר וצהבת זו אינה שכיחה לא נרחיב בה הדיבור, אלא רק נציין שצהבת זו באה מכדוריות הדם שמתפרקות ויוצא מהם ה"בילירובין" ויציאתו מהגוף בדרך כלל דרך הכבד אל הטחול ומשם אל מעי הגס והחוצה דרך הצואה. מחמת חומר זה צבעה של הצואה בדרך כלל הוא חום, אף שצבעה הטבעי בפני עצמה הוא לבן. ולכן כאשר התינוק מוציא צואה לבנה זוהי תופעה המצריכה התערבות כירורגית דחופה, כיון שלרוב הסיבה לכך היא מחמת שיש סתימה בין הכבד לטחול, או בין הטחול למעי הגס, או שחסר לו חלק מסויים מכלי המעבר הזה. במקרים נדירים מבשרת תופעה זו סתם על צהבת פיזיולוגית חריפה.

[יש לציין עוד, כי הצהבת הפתולוגית שמהווה סימן לחולי, יכולה לנבוע אף מאחד מן הטעמים הבאים: א. דלקת בכבד הגורמת לו לתפקד בצורה מוחלשת, או להווצרות סתימה במעברים וכנ"ל. ב. חוסר חיבור בין הכבד לטחול ומהטחול למעי הגס וכנ"ל. ג. פירוק מרובה של הכדוריות, דבר הגורם באופן מידי לחוסר כדוריות אדומות בדם. ד. תינוק שיש לו דם מסוג שונה לזה של אימו, הוא מקבל מאמו את הנוגדנים שיש לה לסוג דם כזה שלו, וכך הוא מפרק לעצמו את הכדוריות האדומות בדם].

ההבחנה בין שני סוגי הצהבת, היא באופנים הבאים: א. כשיש בעיות צדדיות כגון G6PD (ג'י סיקס פי די) או בעיות אחרות יש לחשוש לצהבת פתולוגית. ב. כאמור צהבת פזיולוגית אינה יכולה להופיע ביום הראשון ללידתו, כיון שבעודו עובר במעי אמו הבילירובין שבדמו מתפנה דרך חבל הטבור לדמה של אימו, ואין כל משמעות לתפקודי הכבד שלו, ולכן רק אחרי הלידה שהוא מתחיל לפנות את הבילירובין מכח עצמו, הכבד שאינו פועל באופן תקין גורם לתופעה של צהבת. ולכן הצהבת יכולה להתחיל אצלו מהיום השני והלאה בלבד.

[3] ס' מגדל עוז להיעב"ץ (נחל ה אות א). וכ"ה בשו"ת מהרי"א (יו"ד סימן רמ), וכ' דכן משמע מדברי תוס' הרא"ש (נדה יט ע"ב) דסתם ירוק בכל מקום הוא מראה צהוב, אם לא שמפורש בו שהוא ירוק ככרתי. וכ"כ בחידושי הרשב"א בנדה (שם). וכן העלו התוס' בסוכה (לא ע"ב).

וכן מבואר מדברי המאירי (שבת קלד ע"א) שכתב: "וכן אם נראה ירוק ביותר אין בו דם עדיין כל כך מבושל, ויסתכן אף ביציאה מעט ממנו, לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו". וכן כתב בספר זכרון ברית לראשונים לר' יעקב הגוזר: "והיכי נמי דירוק טפי לא למהליה, מאי טעמא, משום דלא נגמר עדיין כל צרכו ולא נכנס בו עדיין הדם, ומתוך כך הוא חלש ואין בו כח לסבול צער המילה". ומבואר מדבריהם שהנדון במרא אינו על חולי של צהבת אלא אופן זה גופא שמחמת חוסר בשלותו של הכבד הגוף מפתח צהבת פיזיולוגית, ובזה אמרו שאין למולו עד שיחזור מראהו כשאר התינוקות. והיינו, משום שלענין צהבת פתלוגית אין צורך בדברי הגמרא כאן, שהרי היא ככל חולי אחר שדוחים את המילה מחמתו. ואף לאחר שיבריא צריכים להמתין ז' ימים, כמבואר בהמשך הגמרא שם (קלז ע"א).

[4] כך היא משמעות סתימת לשון הרמב"ם (מילה פ"א הל' יז) שכתב: "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו, עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים. ומשמע שלאחר שחזר מראהו כשאר הקטנים מלין אותו מיד ואין צורך בהמתנת ז' ימים. וכ"ה בטושו"ע (יו"ד שם) בשינוי לשון קצת, וכן דקדק מדבריהם הב"ח (יו"ד ריש סי' רסג). ובס' חכמת אדם (כלל קמט ס"ד) כתב דה"ה לצהבת המצויה בזמנינו. וכ"כ בשו"ת שבט סופר (אורח חיים סימן לא), והוסיף דכן היא משמעות דברי אביי ור' נתן בגמרא (שבת שם) דמיד שנבלע בו דמו היה נימול, כיון שאינו חולי של ממש, אלא שכל זמן שלא נבלע בו דמו הוא חלוש ועלול לבוא לידי סכנה. וזהו שמדויק בלשון הרמב"ם (שם) שכתב: "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר וכו'", והיינו דדוקא משום שביום השמיני עצמו נמצא שהוא ירוק אין למולו, אבל אם היה ירוק קודם לכן אין בכך כדי להמנע מלמולו בזמנו כל שחזר מראהו כשאר הקטנים.

וכן מבואר להדיא בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שכ), שלאחר שהביא מספר יד הקטנה שהצריך להמתין שבעה ימים לאחר שחזר מראהו כשאר הקטנים, כתב שהואיל ולא מדובר בחולי ממש אלא שלא נפל בו דמו אין צורך בהמתנת ז' ימים. וכן כתב בס' דעת תורה למהרש"ם (יו"ד סימן לח סק"כ), ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג יו"ד סי' רסא). וכ"ה בס' ערוך השולחן (סימן רסג ס"ב), ויעוי"ש שכתב לתמוה על אלו הגדולים שהחמירו בצהבת להמתין ז"י מעת הבראתו.

[5] שו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' רכב) בשם ספר יד הקטנה, וכן העלה שם לדינא דצריך המתנת ז' ימים מעת לעת. ובטעם הדבר כתב, דאף שמסוגיית הש"ס בחולין (מז ע"ב) מוכח שהגוון הצהוב המצוי בזמנינו אינו בכלל הירוק המדובר בגמרא, שהרי אמרו שם [לענין טריפות הריאה], "אמר רבא [מראה] ירוקה כשרה מדרבי נתן וכו', דתניא ר' נתן אומר וכו' ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי לה המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי וכו', אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה, אלא ירוקה דכשרה היכי דמי, ככרתי". ומבואר מזה דלמסקנת הגמרא ירוק דר' נתן אינו כולל מראה צהוב כי אם ירוק ממש, שהרי רבא הוכיח מברייתא זו של ר' נתן שמראה ירוק כשר בריאה, ואעפ"כ מראה צהוב דינו כטריפה, ואילו היה מראה צהוב בכלל ירוק דר' נתן, היה לו להוכיח מדבריו שגם מראה צהוב כשר בריאה. [וצע"ק לפי"ז על דברי שו"ת מהרי"א הנ"ל שכ' להוכיח מהסלקא דעתך בחולין שם שהירוק המובא בברייתא דרבי נתן כולל גם מראה צהוב – געה"ל, והרי למאי דמסיק הש"ס דמראה געה"ל פסול בריאה, ע"כ ירוק דר' נתן לא מיירי במראה צהוב אלא בירוק ממש, ועי' בס' ברית אברהם הכהן (נחל חמישי אות א) שהקשה כן].

אלא דמכל מקום, אף דפשיטא ליה להגרש"ק בשו"ת טוטו"ד שם שמראה צהוב אינו בכלל הירוק דר' נתן, כתב לאסור למולו מחשש חולי וסכנה, דאף שלא מצינו בש"ס הלכה זו, ודאי יש לנו להחמיר בכל חשש סכנה, וכבר מצינו בכמה מקומו ששינוי מראה הפנים מעיד על חולי וסכנה, כמו לגבי מי שאחזו בולמוס ביום הכיפורים, שניכר בכך שנשתנו פניו.ואף שאין לנו להקל בחשש פיקוח נפש נגד המובא בש"ס ופוסקים, להחמיר בפיקוח נפש ודאי דאנו רשאים ואף מחוייבים. עכ"ד.

וכיון שסבר לדון את הצהבת המצויה בזמנינו כחולי של פיקוח נפש וגריעא מהמראה הירוק האמור בגמרא, בודאי דינו ככל חולי שצריך להמתין ז' ימים לאחר הבראתו. ואף שענין זה לא נזכר במפורש בטוטו"ד שם, מכל מקום לא גריעא ממש"כ שם בסימן ר"כ שגם במראה ירוק – גרי"ן צריכין להמתין ז' ימים שלימים, שכן כאמור מראה צהוב חמיר טפי. ואף לדעת הפוסקים דלא ס"ל כן לענין מראה ירוק – גרי"ן, מ"מ לדרכו שהצהבת נחשבת חולי ודאי יודו שצריך המתנת ז' ימים, וכמו בכל חולי של פיקוח נפש. וע"ע שו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן קמה) מה שהעיר על דבריו. וכ"כ בנימוקי הגרי"ב (יו"ד סי' רס"ג) ובשו"ת נפש חיה (סימן עד), שלפי מסקנת הגמרא שירוק – גרי"ן אינו פוסל בריאה מדר' נתן, ומשום שאינו חולי ממש, רק שעדיין לא נבלע בו דמו, ואילו מראה צהוב בריאה נחשב כטריפה ובזה לא מיירי ר' נתן, בהכרח שהוא עדות לחולי ממש שיש בו פיקוח נפש, ומשום כך יש להמתין ז' ימים שלימים לאחר שהבריא. וכן מבואר בס' זוכר הברית (סימן י אות כח). ע"ש.

[6] שו"ת בית יצחק להגר"י שמעלקיס (יו"ד ח"ב סי' צא אות ו), אחר שהביא מדברי שו"ת טוב טעם ודעת הנזכרים שכתב להחמיר גם בצהוב (געה"ל) משום חשש סכנה, כתב להכריע בין החולקים, דאם עדיין לא עבר היום השמיני וחזר למראיתו יש למולו מיד כדי שלא לבטל את מצות היום השמיני, אבל אם בלאו הכי כבר עבר היום השמיני, יש לחוש לדעת המחמירים.

[7] ס' אות חיים ושלום (סי' רסג סק"א), דלענין יום השבת אף הבית יצחק מודה שיש לחוש לדעת המחמירים אפילו ביום השמיני ללידתו.

[8] ס' משמרת שלום להגה"ק מוהר"ש מקוידינוב זצוק"ל (סימן טו"ב אות ד'), אלא שהקיל בזה באופן שהמראה מסופק ואינו צהוב ממש. דכיון שחומרת הטוטו"ד הנ"ל אינה מבוארת בשו"ע, במקום ספק יש לצדד להקל למולו ביום השמיני כשחל ביום חול. והוסיף, דכן ההלכה רווחת, להמתין ז"י באופן שהקטן צהוב ביותר (להלן יבואר מתי נקרא כך), ושכן נראה בשו"ת נודע ביהודה (יו"ד תנינא סי' קסה).

וכן נראה בשו"ת מהר"ם ב"ר ברוך (ח"ב סי' קנב) שכתב: ועל הילד היולד שלא נפל בו דמו, ודחהו מורנו שלא למולו ביום ח', ודאי נראה דברי מורנו, אע"ג דלא הוחזקו בכך דחינן ליה. ועובדא דר"נ הבבלי, שלא ביררנו בו בתחלה אם נפל בו דמו אם לאו, על כן מלו, אבל הוא שביחן אילו בא הראשון לפניו היה דוחה כמו כן עד שיפול בו דמו, כיון דמחלה היא, דלא גרע מחלצתו חמה דממתין לו עד שיבריא ונותנין לו ז' אף להברות, וכ"ש האי, עכ"ל.

וכיון דהמתנת ז' ימים להבראתו היא מדאורייתא, וכמש"כ בשו"ת בנין ציון (סימן פז) שהיא הלכה למשה מסיני, נקטינן למעשה דקטן שהוא ירוק מאד בכל גופו, והיינו שרמת הבילירובין בדמו עלתה למספר גבוה ביותר, ממתינין לו ז' ימים מעת הבראתו, ולהלן יובא השיעור המדוייק בזה.

[9] ספר כורת הברית (שם). וראייתו מדברי רש"י (שבת קלד ד"ה דסומק) שכ', "כל בשרו אדום", הרי שדוקא אם כולו כך, אבל אם הוא אדום רק בפניו ניתן למולו בזמנו.

[10] שו"ת טוב טעם ודעת (שם) למהרש"ק, ובדעת תורה למהרש"ם (סי' לח אות ח). ראייתו של הטוטו"ד היא ממה שמצינו בש"ס לגבי מי שאחזו בולמוס ביום הכיפורים, שניכר הוא בכך על ידי שנשתנו פניו, הרי ששינוי הפנים מעיד על חשש סכנה. בס' דעת תורה הביא ראיה לדבריו ממש"כ רש"י (ברכות נז ע"א ד"ה תכלת) "מי שפניו ירוקים חולי הוא". וכתבו האחרונים, דגם מש"כ בס' טוטו"ד להביא ראי' ממה שמצינו בש"ס במי שאחזו בולמוס, כוונתו למה שאמרו ביומא (פד ע"א): "מי שאחזו ירקון", ופי' רש"י "חולי, שפניו מוריקות". הרי שהחולי הירוק ניכר בפנים.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן קמה) הוסיף לציין למש"כ רש"י (ברכות כה ע"א), "ירקון, חולי ששמו גלניזה". ופי' המתרגם "געלבזוכט [צהבת]", הרי שאותו ירקון שלדעת רש"י ניכר בפנים הוא זה המכונה צהבת בזמנינו. וכן נראה מדברי הט"ז והש"ך (יו"ד סי' לח), שכתבו שהוא כהורקת פני האדם החולה שנקראת בל"א געהל זוכט. ע"ש. הרי שבהורקת הפנים לבד סגי להחשב ירוק שדינו כדין חולה. וראה במנח"י (שם) שתמה מדוע לא הביאו הפוסקים ראיה לדבריהם מלשון הגמרא (יבמות ס ע"א), "העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות וכו', אמר רב נחמן סימן לעבירה הדרוקן", וכתבו התוס' שם, "קצת יש להדרוקן ירוקת פנים כדאמר כל שפניה מוריקות". וע"ע תוס' בבכורות מ"ד ד"ה לידי).

ומה שהקשה בספר כורת הברית מדברי רש"י (שבת קלד) הנ"ל, כ' במנחת יצחק שם דלק"מ, וזאת משני טעמים: א. דברי רש"י אמורים לענין חולי של אדמומית, וכאן מדובר על חולי של ירקון, ואפשר שהם שונים באופן היכרם. ב. גם לענין אדמומית אפשר שרש"י כתב כן רק לרבותא, דלענין מה שנראה מדברי הגמרא שאין צורך בהמתנת ז' ימים לאחר שהבריא, וכמו שהוכיח הראב"ד בספר תמים דעים (סי' קעא), והובא בנחל אשכול (ה' מילה סי' לה), כתב רש"י דדין אמור אף באופן שכל בשרו אדום ולא רק פניו לבד.

[11] ס' זוכר הברית (סימן י ס"ק יז), וכן נתבאר באריכות לעיל, ופשוט דלא שנא מכל חולי שבכל הגוף.

[12] ס' נשמת אברהם (ח"ה סי' רסג) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל. ואף שבספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן צז אות יב) בתשובה משנת תשכ"ו כתב שכאשר הילד נראה צהוב לעיני המוהל אין למולו עד שיחזור מראהו כשאר הקטנים בלי שום מראה צהוב, ואין לסמוך בזה על הרופאים, מ"מ בשנת תשנ"א שינה את הוראתו, כמו שהביא בשמו בספר נשמת אברהם (ח"ד שם), וציין שהמנהג הוא שאם הצהבת הגיעה לרמה של שתים עשרה מ"ג [לפי מדידת הרופאים המצויינת במספרים], הוא נחשב כחולה, וממתינים עד שהצהבת תרד משיעור זה ואז ניתן למולו אף שלא ירדה לגמרי, ואם הגיעה הצהבת לרמה של שמונה עשרה, הוא נחשב כחולה בכל גופו, ויש למנות ז' ימים מעת שירד מרמה זו. אלא שהקשה על הוראה זו, דכיון שכאשר הצהבת היא למעלה משתים עשרה מ"ג נחשב הדבר חולי שמונע מלמולו, א"כ היאך ניתן למנות את אותם שבעה ימים כבר משעה ירד משמונה עשרה, ולא ממתינים עד שיבטל ממנו החולי לגמרי, כדירד מרמה של שתים עשרה. ע"ש. אולם בשנת תשנ"ה כתב הגרשז"א זצ"ל [הובא בנשמת אברהם ח"ה שם], שמאחר שהסכמת כל הרופאים עתה שצהבת פיזיולוגית אינה חולי כלל, נראה שמותר למול תינוק גם כשהוא צהוב, אא"כ בוצעה בו החלפת דם שזהו חולי ממש המצריך למנות ז"י משעה שתסור ממנו המחלה. והובא שם מעשה בתינוק שהגיע ביום השלישי ללידתו לרמה של תשע עשרה מ"ג וביום החמישי ירד לשלוש עשרה, ופסק הגרשז"א למולו בזמנו, ועוד הובא מעשה בתינוק שהיה צהוב מאד (לפחות ברמת של ארבע עשרה מ"ג) ואמר הגרש"ז שאם על פי חוות דעת הרופאים הוא כשיר למילה אפשר למולו, וכך היה. ודחה את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שסבר שאין לזוז ממה שקבעו חז"ל שאין מלין ילד ירוק, ואין לסמוך על הרופאים שאומרים שאין כאן סכנה, לפי שיתכן שחז"ל דיברו דוקא בירוק שלא נפל בו דמו, ולא בצהבת שבזמננו שעל פי חוות דעת הרופאים אינה כלום.

וכ"כ בס' שובע שמחות (הל' מילה) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל, שצהבת ילודים פיזיולוגית בתינוק שנולד לאחר השבוע ה- 37 להריון ובמשקל 2.500 ק"ג לפחות, ואין עדות למחלה הימוליטית, או זיהום בכבד או מחלת בלוטת התריס, או מחלות בחילוף חומרים וכיו"ב, והצהבת לא החלה בעשרים וארבע שעות הראשונות של החיים, וקצה עליית הבילירובין הוא פחות מ- 5% מ"ג ליממה, שכל זמן שרמת הבילירובין היא פחות מ – 25% מ"ג אין כל סכנה מיידית או מאוחרת לתינוק. ואף שהתינוק מטופל באור כחול אין הדבר מוכיח על מחלה עכשוית של התינוק אלא המטרה היא למנוע עלייה גדולה מיידית בבילירובין, וכדי לחסוך לתינוק החלפת דם שהיא פעולה עם סיכונים. ולכן כתב שבכל מקרה כזה יש להתייעץ עם הרופא המטפל ולא לסמוך על מספרים שונים המקובלים בין המוהלים, וכל שכן שאין להמתין שבעה ימים מיום שחלפה הצהבת.

[13] כן נהג הגרב"צ אבא שאול ז"ל שהיה מוהל מומחה, שעד מס' שלוש עשרה בדק את הילד לפי המראה, ומשלושה עשרה ומעלה נמנע מלמול, בלא קשר למראה התינוק.

[14] שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן פח), וכתב שהיו לפניו כמה מכתבי הרופאים בזה, וראה כי רובם סברו שמשיעור זה ואילך אין למול, ולמטה מכך אפשר למול אם נבדק על ידי מומחה גדול. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תצ), שהסובל מצהבת שהיא מעל רמה של שתים עשרה אין למולו. והוסיף, שחלילה לסמוך בזה על דברי הרופאים שאומרים שאפשר למולו אף ברמה שהיא למעלה מזה, שכן אפשר שעכשיו לא ניכרת הסכנה ולכשיזקין יגרום לו הדבר לנזק שעשוי לקרב את מיתתו. ועוד, שהרי להצד שהתינוק חולה אפשר שלא קיימו מצות מילה, ואם כן אין טעם להקל בזה.

[15] שו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רטו). והוסיף, שקיבל מרופאים מומחים, שאם הצהבת אינה עוברת על ידי כל הפעולות הרפואיות, ונמשך כך הרבה שבועות, קרוב לודאי שהיא צהבת פתולוגית הנחשבת חולי ממש, ויש להמתין ז' ימים לאחר שיבריא אף שאינה ברמה של חמש עשרה. ע"כ. אמנם במכתב שכתב המוהל הידוע ד"ר משה רוטשילד מביה"ח מעייני הישועה למחבר ספר אחד, כתב, כי קיבל הוראה מהגר"ש ואזנר שליט"א שבילירובין מעל שבעה עשר מ"ג נקרא חולה בכל הגוף ויש לחכות שבעה ימים, ומשמע שבפחות מכך יש להקל. וכתב עוד שהנהגתו האישית היא בילירובין של עשרה מ"ג, אלא שאם הבילירובין בירידה כמה ימים וביום השמיני הוא כבר מתחת לשתים עשרה יש למול. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רו) שאין לסמוך על דברי הרופאים שאומרים שהצהבת אינה מהווה סכנה, כיון שדעתם משתנה מזמן לזמן, וגם לפי דבריהם הענין תלוי בכמה וכמה תנאים, וקשה למסור את הדבר לאחריות האבות והמוהלים.

[16] שו"ת משנה הלכות (תניינא ח"ב סי' קסח). וכבר בשנת תשל"ז יצא מתחת ידי הגה"צ הרב מפאפא זצ"ל ועוד רבני ארצה"ב, כרוז מעין זה, והביאו המוהל הידוע רבי אברהם קאהן, בספרו ברית אברהם הכהן (נחל חמישי אות א). אולם כבר האריך מרן בעל שבט הלוי (ח"ח סימן רטו) לדחות הדבר, אחר שנתברר מפי חכמי הרפואה שבאופן זה ודאי אין בו שום חשש חולי.

[17] שו"ת שבט הלוי (חלק ח"ח סימן רטו). ראה שם שכתב שבדיקת הצהבת תלויה בעיקר בטביעת עין של המוהל, ואם לפי מראית העין הוא צהוב הרבה חלילה לגשת למצות מילה. ע"ש. ומ"מ יעויין בשו"ת מאזני צדק (ח"א סימן יח) דביאר שיש להתחשב לענין זה אף בבדיקות הדם.

[18] עי' בשו"ת השיב משה (סימן מט) שכתב סדר תשובה למוהל שמל תינוק ירוק ומת ה' ימים אחר המילה, אף שהיה בשגגת לימוד ולא בשאט נפש. ע"ש.

ולרווחא דמילתא נביא מעשה רב מהגה"ק מטשעבין זצוק"ל בעל ה'דובב מישרים', המלמד על גודל הזהירות שלא למול קטן צהוב. בעובדא דהוי באחד ממקורביו שנתעוררה אצלו שאלה של ברית בילד צהוב, ובא לשאול את פי הרב מטשעבין זצ"ל, והשיב לו שכבר אינו מכריע בשאלות הלכה ויש לשאול את רבני ירושלים. והוסיף לספר מעשה שהיה בזמנו בטשעבין, שאחד מפרנסי העיר ערך שמחת ברית מילה לבנו ונאסף קהל רב מהעיר וגלילותיה, ובעת הנחת הילד על כסא של אליהו נראה היה שהמוהל בהול קצת, וכשנשאל על כך השיב בלחש ואמר שהתינוק צהוב, והוא חושש לומר זאת לאבי הבן הידוע בתקיפותו פן יעבירהו ממשרתו. השבתי לו אמר הרב זצ"ל, עמוד אתה על דעתך שאפשר למולו ואני אדאג לשאר. מיד לבשתי מלבושי העליון וצעדתי אל הדלת, לתמיהתו של אבי הבן שרדף אחרי ואמר שרצונו שאהי' הסנדק, השבתי שאף שהמוהל נכון לערוך את הברית אני על משמרתי אעמודה שהילד צהוב והברית סכנה לו, וב"ה שזכיתי להציל ילד יהודי משפוך דמו. ע"כ.

עוד הובא בספר "וימול אברהם" מה שסיפר הר"ר יחיאל מיכל רייז שליט"א רב ומוהל בפאריז, שזכה למול הרבה ילדים על ברכי הגה"ק ר' איציקל מפשעווארסק זצוק"ל באנטווערפן, פעם אחת הסתפק בבודקו את התינוק במראה צהוב שבו, צעק עליו הר"ר איציקל זצ"ל "האם זה תפוח עץ שיש להסתפק אם צהוב או לא, כך מקובלני מהגה"ק משינאווא בעל דברי יחזקאל זיע"א שלא למול כל זמן שרואים מראה צהוב". וסיפר עוד שפעם אחת היה ספק בגוון מראה פני התינוק, ואמר לו הר"ר איציקיל, אני לא אהיה סנדק בברית כזו שיש בה ספק. ועוד סיפר הרב הנ"ל, שמזה כמה שנים בא לביתו בפאריז אורח מנתניה, וסיפר לו שבמושב זקנים בקרית צאנז נמצא זקן בן צ"ב שנים שטוען בתוקף שבשנה זו ודאי ילך לבית עולמו, ונימוקו עמו, כי בברית מילה שלו היה יהודי גאון וצדיק שנתכבד בסנדקאות, ובראותו שהילד שיש בו מראה צהוב סירב לשמש כסנדק, ואמר שאם יערכו לו ברית עתה יחיה ששים שנה בערך, ואם ימתינו עד שיחלוף המראה צהוב יחיה הילד תשעים ושתים שנה, וכמובן שהמתינו עם הברית, ועתה שהגיע לגיל צ"ב שנה יודע הוא בבירור שהגיע זמנו, ובאותה שנה נלב"ע, יהי זכרו ברוך.