לתרומות לחץ כאן

הלכות רודף – חלק ב': הצלת רבים בהריגת יחיד

במאמר הקודם נידונה בהרחבה הסתירה העלולה להתרחש כאשר נוצר צורך להציל נפש מישראל על ידי הריגת נפש אחרת, ועמדנו על פתרונה בהלכת 'רודף': כשאין אפשרות למנוע פגיעה בקורבן מלבד בהריגת רודפו, מותר ואף חובה להרוג את הרודף למען הצלת הנרדף. ניסינו להגדיר את הלכות 'רודף', וראינו כיצד ההגדרה ההלכתית עשויה להשפיע על סיטואציות שונות של 'רדיפה', כגון רדיפה על-ידי תינוק, והמקרה המרתק של הפרדת תאומים סיאמיים.

השבוע, נמשיך את הדיון בהלכות 'רודף', ונתמקד בשאלות כבדות-משקל העולות לדיון כאשר הצלתם של רבים תלויה במוות של יחיד. האם מותר להסגיר יהודי כאשר ידוע שייהרג, ובכך להציל עיר שלמה? האם צריך לפגוע במחבל מתאבד, ובכך לגרום למיתתם של אנשים בודדים סביבו, לצורך הצלת רבים אחרים? בשאלות אלו, ועוד שאלות קשות, נדון בהמשך הדברים.

נקדים ונאמר שאיננו מתיימרים לפסוק הלכה למעשה בשאלות קשות אלו, אלא רק לפתוח את העניין בפני הקורא, ולפתח דיון מפרה בנושא.

הסגרת שבע בן בכרי לשם הצלת רבים

כאמור, ההלכה של 'רודף' מציעה פתרון למצב מסוים של התנגשות בין חובת הצלה לבין איסור רציחה. מקרה אחר של נדון זה מפורש בדברי התוספתא (תרומות ז, כג):

סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולן, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו.

התוספתא רומזת למסופר בספר שמואל (שמואל ב, פרק כ) על מרד שבע בן בכרי במלך דוד, ובכך התחייב בנפשו. יואב בן צרויה (שר צבאו של דוד המלך) צר על 'אבל בית מעכה', העיר אליה נמלט שבע בן בכרי, ואיים להפיל את חומת העיר כולה. הפסוק מספר כיצד  על פי עצת אשה חכמה [שלפי המדרש הייתה סרח בת אשר] הרגו אנשי העיר את שבע בן בכרי, השליכו את ראשו אל יואב, ועל-ידי כך ניצלה העיר.

למדנו אפוא בדברי התוספתא שאם עומדים רבים מול דרישה של הסגרת יחיד או איום של הריגת כולם, אסור למסור אפילו אדם אחד לשם הצלת הרבים. גם במקרה של רבים מול יחיד, נאמר הכלל ש"אין דוחים נפש מפני נפש", ואין היתר להרוג את האחד למען הצלת הרבים. אולם, במקום שייחדו האויבים אדם מסוים, כמו שייחד יואב את שבע בן בכרי, אזי קובעת התוספתא שיש למסור את היחיד למיתתו, ולהציל את הרבים: "יתנוהו להם ואל יהרגו".

הסגרת יחיד שאינו חייב מיתה

בתלמוד הירושלמי (תרומות פ"ח, הלכה ד) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם נאמר הדין הנ"ל של יחיד שנתייחד דווקא ביחיד כדוגמת שבע בן בכרי, שבלאו הכי התחייב מיתה (בהיותו מורד במלכות דוד), או שנאמר הדין בכל יחיד. לדעת רבי יוחנן, מותר למסור יחיד שהתייחד גם אם אינו חייב מיתה. אולם לפי ריש לקיש, דין זה נאמר רק כלפי אדם שנתייחד בצדק בשל אשמתו.

נחלקו הפוסקים כיצד לפסוק במחלוקת זו. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה, ה"ה) פסק כדעת ריש לקיש, שאסור להסגיר אדם שאינו חייב מיתה, ורק מי שחייב מיתה כשבע בן בכרי מותר להסגירו (ואפילו במקרה זה, "אין מורים להם כן לכתחילה"). אולם תמהו המפרשים על הרמב"ם (ראה בכסף משנה, שם, ובבית יוסף, יו"ד סימן קנז, ובט"ז שם, ס"ק ז) שהרי הכלל המקובל הוא שבמחלוקת בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש יש לפסוק כדעת ר' יוחנן (יבמות דף לו, א; וראה בביאור הגר"א, יו"ד שם, ס"ק טז). להלכה, הביא הרמ"א (יו"ד שם, סעיף א) את שתי הדעות, בלי להכריע ביניהן.

הט"ז (שם) סיים שיש לפסוק להלכה כדעת ריש לקיש, כפי שהורה הרמב"ם, וכן הביא מחמיו הב"ח. אולם, ב'חזון איש' (חו"מ, סנהדרין סימן כה) כתב מתחילה שהעיקר להלכה כדעת ר' יוחנן, וביאר שמותר להרוג (או למסור להריגה) את היחיד מפני שיש עליו דין 'רודף': "שזה שמייחדין אותו הוא כרודף, שעל-ידי זה שנמלט בתוכן יהרגו את כולן, ואף שאין בו דין רודף מן הדין, כיון שעושה להציל את נפשו, מכל מקום אין חייבים כולם למסור נפשם, כיון שהוא הגורם, ומותרים למוסרו" ((וביאר שם שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם דין 'רודף' שחל על היחיד תלוי במה שיש זיקה מהותית בינו לבין ה'רדיפה' (בכך שהוא מחויב מיתה למלכות), או שמא אין צורך לזיקה מהותית, וכיון שכעת מיתת כולם תלויה בו, חל עליו דין 'רודף' ומותר להרגו.)).

לאחר שכתב שראוי לפסוק כדעת ר' יוחנן, הביא ה'חזון איש' את פסקו של הרמב"ם. אולם, נראה שעיקר נטייתו לפסוק כדעת ר' יוחנן, שכן בהמשך דבריו מזכיר שהרמ"א פסק ב'סתם' כדעת ר' יוחנן, ותמה על מה שהכריע הב"ח כדעת הרמב"ם ממה שכתבו הרמ"א באחרונה.

הסטת 'חץ' מפגיעת רבים לפגיעת יחיד

שיטת החזון איש (שם) בעניין "חץ ההולך להרוג אנשים רבים" מהווה אבן יסוד בשאלות של הקרבת היחיד למען הרבים. האם מותר להטות חץ שלוח, בצורה שהרבים יינצלו, למרות שבמקומם ייהרג יחיד שלולי ההטיה היה ניצל?

כפי שהדגים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו, סימן ע), שאלה זו בהחלט עשויה להיות מעשית, כגון: אדם הנוהג ברכב ולפתע חש שהבלמים אינם פועלים, והרכב אמור להתדרדר ולהרוג קבוצה של אנשים. האפשרות היחידה העומדת בפני הנהג היא להסיט את הרכב הצידה, באופן שקבוצת האנשים תינצל, אבל יחיד העומד בצד ייהרג. האם עליו לפעול למען הצלת הרבים, או שמא אסור לו לעשות כן מכוח איסור רציחת היחיד?

מקרה נוסף שניתן לכלול בשאלה הוא של חייל הרואה רימון יד שנזרק לעבר קבוצת חיילים: האם מותר לחייל להסיט את מסלול הרימון באופן שיחיד ייהרג – אך רבים יינצלו? [בנוגע לחייל שיכול בעצמו לישכב על הרימון, ובכך להציל חיילים אחרים, ראה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, סימן קעד, ענף ד) שכתב שבאופן כללי אסור לאדם להרוג את עצמו לצורך הצלת אחרים, אבל "הצלת ישראל שאני". יש לדון מה נחשב 'הצלת ישראל'.]

בתשובה לשאלה, כותב ה'חזון איש' שיש לחלק בין הסטת החץ, שהינה 'פעולת הצלה', לבין הסגרת היחיד, שהינה 'פעולת אכזרית של הריגת נפש'. בפעולת המסירה, טבעה של הפעולה היא אכזריות והריגה, ורק 'במקרה' יש בה השלכה של הצלה; מנגד, בפעולת ההסטה מהות הפעולה היא הצלה, וההריגה הכרוכה בה היא המקרית. בפעולה שמהותה הצלה, כותב ה'חזון איש' שייתכן שיש לנו להשתדל להציל כמה שיותר מישראל, אף אם ההצלה כרוכה באובדן חיים.

לבסוף, מסתייג קצת ה'חזון איש' מחידושו להלכה, וכותב "מיהו הכא [בעניין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה". אכן, לאחר דיון קצר בנושא, קובע בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שבכל מקרה מעין המקרים הנ"ל "שב ואל תעשה עדיף", ואין לעשות פעולת 'הצלה' הכרוכה בהריגת אחרים.

הריגת יחיד לצורך הצלת רבים

לאחר הקדמת כללי הסוגיה, ניגש כעת ליישום הכללים בשאלות מעשיות.

במאמר הקודם הבאנו את השאלה הנוראה שאירעה בימי השואה, כשתינוק בוכה איים לגלות לצורר הנאצי את מקום מחבואם של רבים: האם מותר להרוג את התינוק לשם הצלת הרבים, או שמעשה זה אסור שכן "אין דוחים נפש מפני נפש"?

בשו"ת מגיא ההריגה (סימן א) דן הרב שמעון אפרתי בשאלה זו, וכתב להצדיק את אלו שהרגו את התינוקות משום שנחשב הדבר כאילו התינוק "נתייחד" (אך הוסיף שכיון שמדובר ב'רודף' שאינו רצוני, אין חובה להורגו אלא רשות בלבד). עם זאת, בהמשך דבריו (סימן ג) הצדיק את אלו שלא הרגו את התינוקות במצבים דומים, ומסרו את נפשם למות, כפי שאירע לאח המחבר, הרב צבי אפרתי.

במקביל לדבריו, יש להזכיר את השיטה שהובאה במאמר הקודם, לפיה הכלל ש"אין דוחים נפש מפני נפש" נאמר רק במקום שיש אפשרות שהיחיד יינצל, ואילו במקום ששניהם ימותו, מותר לדחות נפש מפני נפש (כגון באשה היולדת, שמותר להרוג את הוולד במקום שהן האם והן הוולד ימותו; ראה יד רמה, סנהדרין עב, ב; מנחת אברהם, סימן מב). בשו"ת  פנים מאירות (ח"ג, סימן ח) למד את הדין מהמקרה של שבע בן בכרי (לפי שיטת ר' יוחנן): ההיתר להרוג את שבע בן בכרי, שנתייחד להריגה, נאמר מפני שבלאו הכי כולם היו מתים.

לאור עיקרון זה דן הרב יצחק זילברשטיין (אסיא מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 68-62) בשאלה שאירעה למעשה במלחמת לבנון הראשונה, כשהתפוצצה מכונית תופת בסמוך לבית הממשל הצבאי של צה"ל בצור, וכתוצאה מהפיצוץ קרס בית בן חמש קומות על יושביו. בשעת הפיצוץ שהו בקומות העליונות פחות חיילים מאשר בקומות התחתונות, וכאשר החלו פעולות החילוץ, התברר שכדי לחלץ את החיילים ששהו בקומות התחתונות הלכודים בין ההריסות, יש להפעיל כלי הנדסה כבדים, אשר יגרמו למיתת החיילים ששהו בקומות העליונות ונמצאים בין השכבות העליונות של ההריסות.

הרב זילברשטיין (שדן בשאלה התיאורטית, וכמו כן דן בעניין ספינה העומדת להיטבע מכובד האנשים, ויש צורך להשליך חלק מהנוסעים לים לצורך הצלת השאר) פסק שאם ללא פעולות הצלה ימותו כולם, מותר לעלות עם טרקטור ומנוף להציל, גם אם קרוב לוודאי שבכך ייהרגו אנשים בידיים, שהרי בלי הצלה כולם ימותו.

פקפוק בהיתר הריגת יחיד לצורך הצלת רבים

לבסוף, מוסיף הרב זילברשטיין שיש לצרף את שיטת החזו"א הנ"ל, לפיה מותר להסיט חץ לכיוון יחיד, ובכך להציל את הרבים. על דרך הטיית החץ, מותר לטרקטורים, העוסקים בהצלת הרבים, להרוג את היחידים העומדים בדרכם.

אולם, ראינו בדברי החזו"א שיש להבחין בין מעשה שמוגדר כמעשה הצלה, לבין מעשה המוגדר כמעשה הריגה. ברוח זו מעיר הרב שלמה דיכובסקי (קובץ תורה שבעל פה, קובץ לא) על תשובת הרב זילברשטיין, שכן יש מקום לחלק בין מעשה הצלה לבין מעשה הריגה שיוביל להצלה עתידית.

בשאלת הריגת עובר לצורך הצלת אמו, מעשה הריגת הוולד הוא בעצמו מעשה הצלה כלפי אם, ולכן במקום שאלמלא הריגת הוולד שניהם ימותו, יש מקום להתיר את הריגת הוולד. אבל בנדון של בית שקרס מדובר בשתי פעולות נפרדות: מתחילה עליית הטרקטור על ההריסות, שהנו מעשה רציחה, ורק לאחר מכן פעולות הצלה, אם אכן יצליחו צוותי ההצלה לחלץ את החיים מבין ההריסות.

לדעת הרב דיכובסקי, לא ניתן אפוא להביא ראיה להתיר הריגה במקום שאין בכך מעשה הצלה מובהק ((עוד מאיר הרב דיכובסקי שבפעולה של הריגת הוולד לצורך הצלת האם, מדובר בוולד בן יומו, שיש לו עדיין מעמד של 'ספק נפל', ולכן האם עדיפה עליו. אין להוכיח משם לנידון של הריגת אדם בעל מעמד דומה לניצל.)) –  ומסקנתו בנוגע לנידון של טרקטור חילוץ (ונראה שהוא הדין בנוגע לתינוק הבוכה) שעם כל הצער הכרוך בכך, "שב ואל תעשה עדיף" (וכמובן יש להציל את מי שניתן להציל בלי לגרום להריגת אחרים). בנוגע לסברת ה'פנים מאירות' הנ"ל, שהרי כולם ימותו, הביא הרב דיכובסקי כמה דעות שחלקו על היסוד, וסברו שגם במקום שימותו כולם, אסור לבצע מעשה הריגה – ובפרט שאין אדם פרטי שנתייחד להריגה.

על דרך זו כתב בספר 'משנת פיקוח נפש' (סימן מט, אות ו) בנוגע לניתוק מכשיר החייאה מחולה אחד, על מנת להעבירו לחולים אחרים, אפילו אם הם רבים: ניתוק המכשיר עצמו אינו מעשה הצלה, אלא מעשה הריגה, ולאור הבחנת החזו"א, אין לכך היתר.

הריגת מחבל מתאבד

יש לדון במקרה של מחבל מתאבד, שנצפה בכניסתו לאולם הומה אדם, וחגורת נפץ עליו. ניתן להרוג אותו במקום, אך לגרום למותם של העומדים סביבו. מנגד, אם לא ייהרג בכניסה, ויורשה להיכנס לאולם, ייהרגו רבים. לפי הכרעת הרב זילברשטיין, יש להשוות את המקרה לשאלת הצלת רבים תוך הריגת יחידים (בטרקטורי הצלה, או בהשלכת יחידים מספינה העומדת לטבוע), ולהתיר את פעולת ההריגה. אולם, לדעת הרב דיכובסקי אין להתיר את הריגת המעט לצורך הצלת הרבים, ו"שב ואל תעשה שאני".

אולם, ייתכן שגם הרב זילברשטיין יודה שבמקרה זה אסור להרוג את המחבל, כיון שמדובר על מקרה שאלמלא ההריגה, לא היו נמצאים האנשים שבסביבתו בסכנה (הסכנה היא לאנשים שבתוך האולם). מנגד, יש לומר שהמקרה קל יותר, כי אין כאן פעולת הריגה בידיים, ופעולת ההריגה מתייחסת למחבל בלבד, אלא שכתוצאה מכך יסתכנו העומדים סביבו.

במקרה זה, קשה לאפיין את העומדים בסביבת המחבל כמי ש'נתייחדו' להריגה, והלכת התוספתא תתמוך במסקנה שאסור לגרום למותם.

בספר 'משנת פיקוח נפש' (סימן נ) דן במקרה דומה של מטוס שנחטף ועומד להתפוצץ על בניין רב קומות, ויש אפשרות לפוצצו קודם שיגיע למטרה, ולהציל רבים על-ידי הריגת הנוכחים במטוס. כששאל המחבר שאלה זו מאת הרב חיים קנייבסקי, השיב הרב קנייבסקי ש"נסתפקנו בזה".

מעשה הצלה מובהק הגורם להריגת אחרים

בספר 'דמשק אליעזר' (פרלמוטר, בהקדמה, עמ' 4) דן בשאלה הבאה: "נשאלתי אם שנים אנשים עומדים אחד מאחוריו של חבירו, ורוצח רוצה לרצוח נפש העומד מלפניו, אם מותר לו להטות את עצמו לצדדים או לברוח, כי אז תגיע החץ להאדם העומד מאחוריו". מעשה דומה מובא בספר 'משנת פיקוח נפש' (סימן נ), בעניין חייל שנורה לעברו טיל בשעת מלחמה. החייל התכופף כדי להציל את עצמו, וחייל שעמד מאחוריו נהרג. כעת, מבקש החייל עצה לנפשו: האם הוא זקוק לכפרה על כך שגרם לחברו למות?

ה'דמשק אליעזר' משיב על כך: "ואמרתי דלפי עניות דעתי פשוט דמותר, כיון דהוא אינו עומד מעשה כזה, רק מציל את עצמו". במקרה זה, אין שום פעולת הריגה אקטיבית, שכן אינו שופך בידיו את דם חברו, וברור המעשה במהותו מוגדר כמעשה הצלה. למרות שכתוצאה מכך תיגרם הריגת חברו, אין לאסור משום כך את הצלת עצמו על-ידי שיתכופף או יברח ((ייתכן שיחול כאן הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב, א), לפיו יש לאדם להציל את עצמו קודם לחברו. אולם, בגמרא נאמר הכלל בנוגע לשנים שיש ביניהם קיתון אחד של מים, כך שרק אחד מהם (בעל הקיתון) יינצל, ואילו כאן מדובר בגרם הריגה (על-ידי שמתכופף גורם הראשון את הריגת השני), ולכן יש מקום לחלק ביניהם.)).

לבסוף, מפקפק שם ה'דמשק אליעזר' בהיתר, עיי"ש נימוקיו לכך.

בדומה לכך, יש לדון בשאלה נוספת שעלתה מתוך מחנות הנאצים ימ"ש: כאשר ברחו אסירים מן המחנה,  ידעו הבורחים שכתמורה על כך יהרגו הנאצים מספר אסירים. גם כאן, מעשה הבריחה בוודאי מוגדר כמעשה הצלה מובהק, ולכן אין בזה שום איסור – אם כי יש לחלק קצת: במקרה של בריחה מן המחנה יוצר הבורח את הסכנה, ואינו דומה לגמרי למקרה של הטיל, בו הסכנה כבר נמצאת.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *