לתרומות לחץ כאן

דיין הטוען "איני יודע" בבית הדין

נאמר בפרשת דברים: "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז). אחד מעקרונות היסוד במשפט העברי הוא אכן החובה לדון את הדין לאמתו ולוודא שייצא משפט צדק לאור העולם.

אנו מוצאים ביטוי לדבר בדברי חז"ל: "כל דיין הדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת י, א).

לאור החובה להגיע למשפט צדק, נשאלת השאלה: מה יעשה דיין שאינו יודע כיצד להכריע במקרה הנידון לפניו, עקב שאלה מורכבת וחדשנית העומדת לפתחו?

מצד אחד, הרי שאין הדיין בן חורין לפטור את עצמו מן החובה המוטלת עליו לפסוק את הדין. לפי ההלכה הפסוקה אין הדיין רשאי להסתלק מן הדין, גם במקום שאחד מבעלי הדין הוא תקיף ואלים ואינו שומע בקול מוריו, כמבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א) וב'שולחן ערוך' (חושן משפט, סימן יב, סעיף א).

אך מנגד, הרי שחובה על הדיין לפסוק דין אמת, וכיצד יוכל לפסוק דין אמת בשעה שאינו יודע כיצד להכריע את הדין?

בהמשך המאמר נדון בשאלה של דיין הטוען טענת "איני יודע". מהי הפרוצדורה כאשר טוען אחד הדיינים שאינו יודע את ההלכה? האם מותר לדיין שכן יודע את ההלכה לטעון שאינו יודע אותה? האם אנו מוצאים 'תחבולות' שרשאים דיינים להפעיל כדי להוציא את דין האמת לאור? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

האם מותר לדיין לומר "איני יודע"?

כשמתגלעת מחלוקת בין חברי בית דין, קובעת ההלכה שיש להכריע את הדין על פי דעת הרוב, כצו הפסוק: "אחרי רבים להטות". ואולם נשאלת השאלה: מה יהיה הדין אם אין רוב לדעה אחת? ב'שולחן ערוך' (חו"מ יח, א) מתייחס לשאלה זו, וכותב:

"אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע; ואפילו שניים אומרים זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע – יוסיפו שני דיינים, ונמצא שהם חמשה. נושאים ונותנים בדבר: אם שלושה מזכים ושניים מחייבים – זכאי; ואם שלושה מחייבים ושניים מזכים – חייב".

למדנו מדברי ה'שולחן ערוך' שלא רק במקום שיש בית דין שקול, אלא אפילו במקום ששניים מתוך שלשת הדיינים הסכימו על פסק ההלכה, ורק השלישי אמר שאינו יודע, יש להוסיף שני דיינים נוספים ולדון את הדין מבין כולם.

הסמ"ע (ס"ק ג) מבאר את טעם הדבר:

"אין שייך לומר שהולכים אחר הרוב אלא כשכל השלושה ישבו ונתנו ונשאו בדבר, וכל אחד אומר טעם לדבריו, ושניים הסכימו לדעת אחת, אז בטלה דעת השלישי ברוב. מה שאין כן כשאומר איני יודע, שמחשב כאילו לא ישב עמהם, ואמרינן: שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו – היו השניים מסכימים עמו".

לפי דברי הסמ"ע, דיין שאומר "איני יודע" אינו נחשב לחלק מתוך המושב, ושוב אי אפשר להכריע את הדין מתוך דעת שני הדיינים הנותרים. בית דין של שלשה צריך להכריע את ההלכה בשלשה, ולא ניתן להכריע את הדין בשניים בלבד. כיון שדיין שאומר שאינו יודע נחשב כמי שאינו שם, מובנת ההלכה (שו"ע שם, סעיף ג) שדיין הטוען שאינו יודע את הדין אינו חייב בהנמקה: טענת "איני יודע" נחשבת כסילוק מן המושב, ולכן יש צורך להוסיף דיינים חדשים.

לאחר שנוספו עוד שני דיינים, צריכה ההכרעה לעלות מתוך לפחות שלשה מתוכם (שו"ע שם, סעיף ב), כך שתהיה הכרעה על-פי לפחות שלשה דיינים (במקום ששני דיינים חולקים על שניים והחמישי טוען שאינו יודע, שוב צריכים להוסיף דיינים).

למדנו על-כל-פנים שישנה אופציה לדיין להצהיר על אי-ידיעה. אין לדיין שאינו יודע את הדין להצטרף לאחד מן הדיינים האחרים, שכן בצירוף זה יהיה דבר שקר – הדיין מצטרף להכרעת הלכה שלא בהתאם לדעתו – ועליו לומר בפה מלא "איני יודע".

אמירת "איני יודע" מתוך תחבולה

מהי ההלכה בנוגע לדיין היודע את הדין (יש לו עמדה ברורה), אך מודע לעובדה שדעתו היא דעת מיעוט – האם מותר לו לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, ואולי ייפסק הדין כדעתו? בשו"ת 'בית יעקב' (סמן טו, הובאו דבריו ב'פתחי תשובה' ס"ק ד) דן בשאלה בשלושה דיינים שישבו, ושניים מזכים ואחד בדעתו לחייב, אם רשאי המחייב לומר 'איני יודע' כדי שיוסיפו עוד דיינים. ה'בית יעקב' השיב שאסור לדיין שדעתו דעת מיעוט לעשות כן, אף על פי שכוונתו לטובה (שיצא דין אמת), משום שיש בדבר זה משום הוצאת לעז על הדיינים הראשונים, כשיאמרו הבריות שהוסיפו עליהם משום שלא ידעו את הדין.

יש להוסיף על דבריו שלכאורה עיקר הדין של "אחרי רבים להטות" מחייב את הדיין לקבל את הכרעת הרוב, ולא לעשות תחבולות כדי לשנות את הדין מהכרעת הרוב. אם התורה לא חששה לטעות של השניים, אין לו לדיין לחשוש לכך, אלא עליו לקבל את הכרעת הרוב ללא התחכמות.

אולם, אנו מוצאים שבעל שו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סימן קלח) נשאל בדבר בית דין של שלושה שאחד מהם תלמיד חכם ושניים יושבי קרנות (עמי ארצות), והדיין שהוא תלמיד חכם נמצא בדעת מיעוט – האם הוא רשאי לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, ואולי יצא הדין לאמתו. לכך השיב:

"ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי, כיוון שכוונתך לשם שמים, להוציא הדין לאמיתו… מותר לשנות מפני השלום… אכן ראיתי בתשובת בית יעקב לאסור… אך כל דבריו אינם מוכרחים, ואין הנדון דומה לראיה… אבל כאן כיוון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין, כי הוא לדעתו להיפך, יותר יש לחוש לעיוות הדין, שלא יצא דבר שאינו מתוקן, מלחוש לכבודן של ראשונים, שהוא כבוד המדומה בעולם הזה. וכיוון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו, לומר איני יודע כדי להוציא הדין לאמיתו, ודאי זכור לטוב".

ה'שבות יעקב' אינו מבחין בין דברי ה'בית יעקב' שנאמרו בעניין בית דין של שלושה דיינים תלמידי חכמים, לבין המקרה שנידון לפניו שישבו לדין שני דיינים יושבי קרנות. מבואר לדעתו שכל אימת שאחד מן הדיינים סבור שהדין עלול להיות מעוות, הוא רשאי לומר 'איני יודע'.

אולם ב'ברכי יוסף' (חו"מ יח, ד) כתב לחלק בין המקרים: במקום שמדובר על דיינים תלמידי חכמים אין הדיין המצוי בדעת מיעוט רשאי לומר "איני יודע", אלא עליו לקבל את הכרעת הרוב גם אם אינה מתאימה לדעתו; אך כשמדובר בבית דין שיושבים בו שני יושבי קרנות, יסכים ה'בית יעקב' לדעת ה'שבות יעקב' שמותר לדיין תלמיד חכם, המצוי בדעת המיעוט, לעשות תחבולה זו כדי להוציא דין אמת לאמתו.

מדבר שקר תרחק

עוד ייתכן לדון במקרה הנ"ל (דיין שמבקש לערער את הכרעת הרוב על-ידי טענת "איני יודע") מצד ההלכה של "מדבר שקר תרחק".

בגמרא (שבועות לא, א) מבואר שאסור לשלשה מלווים להתחלק בבואם לבית הדין, כשאחד מהם מציג את עצמו כמלווה יחד ואילו השניים האחרים מציגים את עצמם כעדים – ועל-ידי זאת לקבל את כספם מן הלווה המכחיש. הסיבה לכך היא מחמת איסור התורה של "מדבר שקר תרחק".

בשו"ת הרשב"א (ח"ג, סימן פא) למד מדברי הגמרא שאין לאדם לומר טענה שקרית בבית הדין, גם במקום שעל-ידי הטענה השקרית יעמיד את האמת על תילה, וגם באופן שאלמלא הטענה השקרית ברור הדבר שיצא עיוות בדין. על כל זאת נאמר בתורה "מדבר שקר תרחק": התנהגותו של אדם בתוך כותלי בית הדין צריכה להיות צמודה לגמרי לאמת.

לכאורה יש לומר שכמו כן יהיה אסור לדיין שיודע את הדין אך רוצה לטעון שאינו יודע כדי לצרף דיינים נוספים, שאין היתר לעשות כן במסגרת של בית הדין מפני האיסור של "מדבר שקר תרחק".

אולם, אנו מוצאים לכאורה סתירה בנידון זה בדברי הש"ך. מחד, הש"ך (תחילת סימן עה) מעתיק את האיסור לשקר בבית הדין: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי". אבל מאידך אנו מוצאים בש"ך שמצדיק שקר בבית הדין כדי להעמיד את פסק הדין על תילו.

הלכה היא שהתובע את חברו לשלם סכום ממון, והלה מודה בחלק מהסכום וכופר בחלק האחר – חייב הנתבע שבועה (שו"ע חו"מ פז, א). במקום שהתחייב בשבועה, יכול התובע להוסיף ולגלגל עליו שבועה "ממקום אחר" (שו"ע חו"מ צד, א), דהיינו לחייבו להישבע גם על ויכוחים ממוניים אחרים שהיו ביניהם, שבהם נפטר הנתבע מבלי להישבע. אולם, במקום שלגבי הוויכוחים האחרים טוען הנתבע ש"אינו יודע אם חייב אני או לא", פטור הוא מלהישבע (שו"ע חו"מ צד, ט).

בהלכה זו כתב הראב"ד שאם הנתבע פיקח, ישקר ויאמר "איני יודע" על הוויכוחים הנוספים, כדי שייפטר מן השבועה (הובא בב"י שם מחודש ב). הש"ך (סימן עה ס"ק נז) הביא את דברי הראב"ד, והוסיף שפשוט הוא שלא היה הראב"ד נותן עצה זו אם יש איסור בדבר – ולכן הורה שגם במקום שרוצה יורש להודות בחצי חוב אביו ולכפור בחצי, עדיף לו לומר על חצי "איני יודע", שבכך יהיה פטור מן השבועה.

הש"ך כותב בפירוש שאין בתחבולה זו משום "מדבר שקר תרחק", אך אינו מבאר את טעם הדבר. ייתכן לומר שהאיסור לשקר לא נאמר אלא במקום שיגרום עיוות הדין, כגון במקרה של הגמרא שבועות הנ"ל שלפי התחבולה יפסוק ביה"ד שהלווה חייב את כל הסכום למלווה אחד, ואילו האמת היא שהוא חייב את הכסף לשלשת המלווים בשותפות. מנגד, במקום שאין עיוות הדין כלל, וכל יסודו של השקר הוא כדי שייצא אמיתת הדין אל הפועל, לא יהיה איסור בדבר שקר.

לפי דרך זו יש להבין את מה שכתב הריטב"א (כתובות כא, א) שכתב שמותר ללווה לטעון טענת פרעתי גם כשהאמת היא שלא היה חוב מעולם, כדי שיזכה מול השטר (המזויף) שהוציא המלווה, וגם את דברי ה'פני יהושע' (כתובות כח, א) שכתב שמותר לאדם לזייף שטר כדי להגן על עצמו משטרו המזויף של חברו. במקרים אלו יש אמנם שימוש בדבר שקר, אבל אין כל עיוות הדין, ולכן אין בכך איסור.

לפיכך, קשה להביא את השיקול של 'מדבר שקר תרחק' לעניין תחבולת אמירת 'איני יודע' על-ידי דיין, שכן אנו רואים שיש מקרים שמותר בהם לשקר (אפילו בבית דין) כדי להעמיד את האמת על תילה.

תחבולת הדיין הפוסק היפך דעתו

בהקשר של תחבולת הדיין יש לציין לדברי ה'אור החיים הקדוש' (שמות כג, ב), שכתב אודות תחבולה אחרת שייתכן שתעלה על דעת הדיינים.

הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין (פרק ט, הלכה א – ע"פ סנהדרין יז, א): "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן: חייב, הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין, שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין, ואחר כך ייהרג". הלכה זו עלולה להביא את השופט להביע דעה שאינה דעתו האמתית, כדי שתושג התוצאה הסופית שהוא דוגל בה. על על כך כותב ה'אור החיים':

"ובא הכתוב להסיר ב' מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה. האחד, בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא [הנאשם] זכאי, ויתחכם לומר: אם אומר 'זכאי', הנה הוא יצא חייב… ונמצאו דבריו עושין הפך דעתו. לזה אתחכם ואומר 'חייב', שבזה תהיה סברתי מתקיימת, שיצא זכאי מטעם 'פתחו כולם לחובה – פטור'… לזה בא הכתוב וציווה על זה בדיוק, לבל עשותו, ואמר: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'… [אל] תאמר אתה כדעתם 'חייב', היפך ממה שנראה לך, כדי שיצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, ואין לך להתחכם על המשפט, כי ה' הוא אלוקים, והוא שאמר: 'פתחו כולם לחובה – זכאי'. לא אמר ה' שיזכה זה, אלא אם לך יראה חייב, ולא שיראה לך זכאי, שאז חייב הוא כמשפט האלוקים.

עוד יש מכשול שני במשפט זה באופן אחר, והוא אם ייראה בעיני חכם שהוא חייב ככל הדיינים שאמרו 'חייב', ורואה שאם יאמר 'חייב', הנה יוצא זכאי, היפך דבריו, שאומר 'חייב'. לזה יתחכם לומר 'זכאי', כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים 'חייב', כפי סברתו… לזה אמר: 'ולא תענה על ריב לנטות'… אלא אמור דעתך, הגם שיצא זכאי, היפך דעתך. ה' זיכהו. וטעם משפט זה, לצד כי ה' ישב במסיבת הדיינים, והוא ישפוט בפיהם, וכשיראה משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות הזכאי, יתחכם לפתוח כולן לחובה, וצוה שיצא זכאי בזה".

ה'אור החיים' אמנם מתייחס למקרים מסוימים שלהם מוצא סמך מן הפסוקים, אבל דעתו לשלול את 'דרך התחבולות' ברורה.

דיין האומר "איני יודע" לאחר שגילה דעתו

האם יכול דיין לומר "איני יודע" גם לאחר שגילה את דעתו במקרה הנידון בפני שאר דייני ההרכב, כדי שיוסיפו עוד דיינים?

מקרה מעין זה נידון בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול בעניין 'פלונים' (תיק 6745-12-2), שהוגש בו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ברחובות. ביה"ד האזורי קבע שאינו יכול להתיר למערער להינשא מחמת ספק שהוטל בתוקף הגיור של אמו, שאינה שומרת תורה ומצוות, ואף צוינה עובדת היעדרה של תעודת גיור חתומה על ידי הרב הראשי אלא רק בחותמת הרבנות הראשית. השאלה שנידונה הייתה: האם במקרה זה ניתן לבטל את הגיור למפרע.

דעת הרוב (הדיינים הרב דיכובסקי והרב בר שלום) הייתה שלא ניתן לבטל את הגיור למפרע, ולכן יש להתיר למערער להינשא כדת משה וישראל. לעומתם סבר הדיין הרב שרמן, שבמקרה זה ניתן לבטל את הגיור למפרע, ולכן אסור להתיר למערער להינשא.

לאחר שנוכח הרב שרמן לדעת שהוא בדעת מיעוט, ולא עלה בידו לשכנע את חבריו להרכב לשנות את דעתם, פנה אל נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה עמאר, וביקש שיוסיף עוד דיינים להרכב. הרב עמאר דחה את הבקשה, ומשראה שלא עלה הדבר בידו החליט הרב שרמן לטעון טענת 'איני יודע', תוך בקשה חוזר להרחבת ההרכב, כדברי הבקשה:

"על כן, למרות שדעתי ידועה לעמיתי הרבנים הגאונים ומנומקת באריכות רבה, ומפרטת מדוע אין לקבל את דעת הרוב, שעומדת בניגוד גמור לדעת השולחן ערוך וכל הפוסקים, כולל פוסקי דורנו, ויש בקביעתם קלקול גדול ועוות ההלכה בענייני גיור החמורים, אני אומר "איני יודע", כדי שעל ידי כך יוסיפו הדיינים, ואולי על ידי כך תצא ההלכה ודין לאמיתותם".

לפי הטעם שנאמר לעיל ביסוד אמירת "איני יודע", דהיינו שמי שאומר "איני יודע" אינו מצטרף למושב הדיינים, ונמצא הדין נפסק בשניים ולא בשלשה, לכאורה אין מקום לטענה זו: כיון שהדיין מגלה את דעתו בברירות, יש לומר שמה שאומר "איני יודע" לא מהווה סילוק מהמושב (אלא תחבולה בלבד), ולכן אין בטענה ממש. אכן, הרב עמאר דחה את הטענה בדברים הבאים:

"נמצא דהדין כבר מוכרע ועומד… דמשעה שגילה דעתו בענין הנדון, כבר הצטרף עמם בפסק זה, והוי ליה יחיד נגד רבים. ומה שאומר שאף על-פי כן אני אומר איני יודע… אין בזה לשנות הפסק-דין, דהוי ליה כאומר דעתו וצווח ככרוכיא לומר, 'אל תפסקו כן', ואל תלכו אחר הרוב. שהם טועים בדין זה, דלאו כל כמיניה, ומיד שגילה דעתו הוכרע הדין, ובזה לא דיברו כל הפוסקים הנ"ל, כלל ועיקר, ולכולי עלמא אין מקום עוד להוסיף דיינים, שכבר הוכרע הדין. עפ"י מה שכתוב בתורה אחרי רבים להטות".

הרב עמאר הביא סיוע לדבריו מתוך דברי שו"ת חוות יאיר (סימן קמז), שדן בשאלה אם יכול אחד מן הדיינים להימנע מלחתום על פסק הדין, מפני שהוא סבור ששני חבריו טועים, ואיך יחתום על שווא ושקר? על כך השיב:

"אכן אם יאמר זה הדיין היחיד, אפילו כבר אמר דעתו וגם חבריו שכנגדו כבר רבו עליו, שנתן אל לבו דבריהם, והוא מסופק בדין, מצי להכריח בזה חבריו שיוסיפו דיינים, כדין אחד אומר איני יודע מעיקרא, אף שמכוער הדבר. ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלקיך".

מדבריו מבואר שרק במקום שהדיין שדעתו היא דעת מיעוט חזר ונסתפק בעמדתו המקורית, אז יכול לחייב את חבריו להוסיף דיינים (אלא ש"מכוער הדבר" לעשות כן), ואילו במקרה שהדיין דבק בעמדתו המקורית, ואין לו כל ספק בדבר, אינו יכול לומר "איני יודע" ולחייב הוספת דיינים.

יש לציין ששיקול נוסף, שהועלה אך לא נידון לעומק בשעת מעשה, הוא שאלת הצורך במושב בית דין כדי 'לבטל' גיור. אין לכאורה כל צורך במושב בית דין כדי להכריז את גיור כפסול ובטל, ולכן הדיונים הנוגעים לעניין מושב ביה"ד אינם ממש רלוונטיים לדיון סביב הגיור. כאמור, טיעון זה לא נידון בפרשיה, ובסופו של דבר הרכב בית הדין לא הורחב וההלכה נפסקה בניגוד לדעת הרב שרמן.

מעניין לציין שבפסק דין שעסק בעניין דומה (ביטול גיור למפרע), שניתן כשנה לאחר מכן בבית הדין הרבני הגדול (בהרכב אחר של דיינים), נפסקה הלכה פה אחד כדעת הרב שרמן, שחזר על דעתו גם בפסק הדין זה (תיק 5489-64-1).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *