[*]נאמר בפרשת מסעי: "כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, י). למדנו מכאן שמי שהרג אדם בשוגג נידון לגלות לעיר מקלט.
מעניין לציין שרעיון הטלת עונש גלות על רוצח מופיע כבר ברצח הראשון המוזכר בתורה, כשקין פונה אל הקב"ה ומבקש על נפשו: "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד, יג).
הקב"ה אכן נענה לתחינה, ונותן לקין אות על מצחו כדי שלא יהרוג אותו כל מי שפוגש אותו בעת נדודיו בגלות. הרמב"ן נותן טעם לעונש הגלות שהושת על קין: "שיהיה נע ונד בה [בארץ]. והטעם, שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה, אבל יהיה גולה לעולם, כי עונש הרוצחים גלות".
להלכה רק מי שרצח בשוגג גולה ומוצא מפלט ומחסה בעיר מקלט, ואילו מי שהרג במזיד אינו רשאי לגלות, ודינו למות במיתת בית דין.
במאמר הנוכחי נדון בעונש גלות שניתן להורג בשוגג. מהם הטעמים והמטרות של עונש מקורי זה? האם יש לראות עונש מאסר כמעין עונש גלות של תורה? האם כלל אנו מוצאים עונש מאסר בדין תורה או במנהג היהודי? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
טעמי עונש גלות
אנו מוצאים חמש מטרות לעונש גלות:
א. הגנה מפני גואל הדם. גואל הדם עלול בחום לבבו להרוג את מי שרצח את קרובו, ולפי דעה אחת בחז"ל יש מצווה עליו להרוג את הרוצח. עיר המקלט כשמה כן היא – מקום מקלט עבור רוצח מפני גואל הדם, כמפורש במקרא: "והיו לכם הערים למקלט מגואל, ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יא). נימוק זה נאמר גם בחומש דברים: "הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי. פן ירדף גאל הדם אחרי הרֹצח כי יחם לבבו… ולו אין משפט מות… על כן אנכי מצוך לאמר, שלש ערים תבדיל לך" (דברים יט, ו-ז).
עיר המקלט מעניקה אפוא הגנה לרוצח בשוגג הגנה מפני גואל הדם, באופן שאם הורג גואל הדם את הרוצח בתוך תחומי עיר המקלט, הרי הוא מתחייב בנפשו. על נימוק זה עומד בעל 'ספר החינוך': "ועוד יש תיקון העולם במצוה… שינצל עם זה מיד גואל הדם, לבל יהרגנו על לא חמס בכפו, שהרי שוגג היה" (מצווה תח).
ב. עונש. הגלות, שיש בה ניתוק מן הסביבה הקרובה וריחוק מהמקום הקבוע, מהווה עונש הולם על גרימת מותו של אדם. כבר ראינו בכך את דברי הרמב"ן לעיל, וכן מבאר ב'ספר החינוך' (שם): "ראוי למי שהרג אפילו בשוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים".
ג. כפרה. עונשו של הרוצח לגלות בעיר המקלט מכפרת על חטאו, כמבואר מתוך הטעם המובא בגמרא לשאלה מדוע רוצח במזיד אינו גולה: "כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה [כדי שלא תהיה לו כפרה]" (מכות ב, ב). מי שהרג במזיד אינו זכאי לכפרה של גלות בעיר מקלט, ואילו מי שהרג בשוגג, ולא התכוון לרעה, טוב לו שיזכה להתכפר על-ידי עונש גלות.
ד. גלות בין הלויים. תושביהן הקבועים של ערי המקלט הם לויים, כפי שמדגיש ב'ספר החינוך': "כי שבט לוי מבחר השבטים, ונכון לעבודת ה'… ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה… אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד… כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלת המידות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו את הרוצח שינצל אליהם, ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מגואליהם או אוהביהם". ייתכן שבגלות הרוצח בין הלויים יש גם ערך שיקומי וחינוכי עבור הרוצח.
ה. מניעת פגיעה ברגשות קרובי הנרצח. בעל 'ספר החינוך' מעלה נימוק אחר, שיסודו בקושי שיש לאדם לראות את רוצח קרובו מתהלך חופשי בחוצות העיר: "ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה. וכל דרכי התורה, נועם" (שם).
עונש מאסר
עונש גלות אינו נוהג בימינו, כמו שכתב הטור (סימן תכה): "ועתה אין בידינו דיני נפשות, שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות, וכל שכן עתה… שצריכים בית דין של עשרים ושלושה. וכן ערי מקלט, אין לנו, שיגלה בהן הרוצח".
אולם, ממשיך הטור שאמנם אין אנו עונשים בדיני התורה, אך בוודאי שיש לנו להעניש את הרוצח כפי מה שנחוץ 'למגדר מילתא': "אלא במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא – בזה לא דיבר, כי מי חולק על ר"א [סנהדרין מו, א] שאמר ב"ד מכין ועונשין כדי לעשות גדר".
כיום, העונש ברוב העולם על עבירות חמורות – וכך גם בישראל – הוא עונש מאסר. במקרה של רוצח, מדובר על עונש מאסר לתקופה ממושכת מאד. נדון אפוא בגישת התורה לעונש זה.
אין אנו מוצאים את עונש המאסר כאחד העונשים הקבועים בתורה. אמנם נזכר בתורה בית סוהר, אך מדובר בבית סוהר מצרי שהושלך אליו יוסף (בראשית לט, כ), ואילו עונש המאסר כעונש יהודי אינו נזכר בתורה כלל, למעט מקרים של מעצר עד בירור העונש (כגון במקרה של המקושש עצים בשבת).
עיון בעונשים הנזכרים בתורה מצביע על מגמה הפוכה מעונש מאסר: לפי דיני התורה צריך העונש להיות קשה אך לא ממושך – כפי שניתן ללמוד מהעונשים השכיחים ביותר בתורה, עונש מוות ועונש מלקות. עונשה של תורה הוא חד-פעמי, כך שהעבריין אינו מתנתק מחברתו וסביבתו הטבעית, ויכול להמשיך ולהשתלב בחברה מיד עם סיום ההליך המשפטי.
הרב שמשון רפאל הירש מדגיש נקודה זו בפירושו לתורה (שמות כא, א): "עונשי המאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר – אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירו מקומו… בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר וחקירה, וגם זה… לתקופה קצרה בלבד".
עונשי מעין-מאסר שכן הוזכרו
בספר עזרא נזכר בכלל דרכי הענישה "לאסורין" (עזרא ז, כו), ונחלקו המפרשים בפירוש המילה.
רש"י מבאר: "שקושרין אותו על העמוד להלקותו" (מו"ק טז, א, ד"ה ואסרינן ליה), ולדבריו אין כאן עונש מאסר אלא עונש מלקות. אבל הרמב"ם (הלכות סנהדרין כד, ט) מפרש שהכוונה למאסר: "וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ, שנאמר: הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין". מדברי הרמב"ם מבואר שגם בתקופה קדומה זו התקיים 'בית האסורים' – אלא שייתכן שמדובר במאסר קשה וקצר, כגון מאסר בצינוק, ולא במאסר ממושך.
רק במקום אחד, בהקשר של רוצח במזיד שהרג בעקיפין (באופן שאינו חייב מיתה כיון שלא הרג בידיים), אנו מוצאים שהרמב"ם מזכיר עונש מאסר ממושך: באופן שאינו נהרג על-ידי המלך או בהוראת שעה, על בית דין "להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערו בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים" (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ה).
בגמרא (סנהדרין פא, ב) אנו מוצאים שנזכר עונש הכנסה ל'כיפה', אלא שאין הכוונה שם לעונש מאסר אלא למעין עונש מיתה המיועד לעבריינים מסוכנים ביותר (הנענש מוכנס לכיפה, ומאכילים אותו מאכלים מיוחדים הגורמים למיתתו).
גם בענישה שלא מן הדין, שנהגה בקהילות ישראל במשך כל הדורות, המאסר אינו תופס מקום מרכזי כעונש מקובל (עי' בספרו של פרופ' שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד).
ניתן אפוא לקבוע שעונש מאסר ממושך אינו מקובל באופן כללי במסורת ישראל (למרות שישנם יוצאים מן הכלל; ועי' גם ברמ"א, חו"מ סימן צז, סעיף טו, בעניין כליאת לווה סרבן).
ערי מקלט והמאסר
היוצא מן הכלל, לכאורה, להעדר עונש מאסר תורני, הוא עונש הגלות של הרוצח בשוגג. אולם, התבוננות קלה תגלה שישנן נקודות רבות המבדילות את עונש הגלות מעונש מאסר המוכר לנו.
ראשית, אמנם חירות ההורג בשוגג מוגבלת על ידי הגלות לעיר המקלט, אך שאין כאן בהכרח ניתוק האסיר ממשפחתו, ובוודאי שאשתו של אדם הגולה, גולה עמו. אין זה המצב במאסר, שם חייב האדם להתנתק ממשפחתו ואפילו מאשתו, שהיא בהחלט "מכה שאינה כתובה בתורה" (כמובן שמאסר מונע מן הבעל לקיים באשתו מצוות עונה).
בנוסף על העונש על האסיר עצמו, יש בכך אף מכה קשה למשפחתו, שכן אשתו של האסיר חייבת לחיות באלמנות חיות ובניו יתומים בחיי אביהם, ויש בכך צד שקשה אף מן המיתה עצמה.
בניגוד חריף לעונש מאסר, בעיר המקלט ממשיכים חייו של הגולה להתנהל כרגיל: הוא עובד לפרנסתו ואינו נידון לחיי ניוון ובטלה, והוא יכול להיות מלווה במשפחתו.
הגמרא מבהירה (מכות י, א) שכחברה חייבים אנו לדאוג לחיותו של הגולה, כפי שפסק הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ז, א): "תלמיד שגלה לעיר מקלט, מגלין רבו עמו, שנאמר: וחי (דברים ד, מב) – עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין". ייתכן שהרב אינו גולה לעיר המקלט במובן של חיי קבע, אבל העובדה שחייב הרב להגיע לשם לפחות לפרקים כדי ללמד את הגולה תורה, מלמדנו רבות על ההבדל בין גלות לבין מאסר (כמו כן, כשרב גולה גולים את כל ישיבתו עמו!).
כמו כן ראוי לציין שבערי המקלט גרים לויים, שהם מן העילית הרוחנית של העם, והגולה עשוי ללמוד מדרכיהם הטובות. גלות אפוא אינה כמאסר, אלא כגלות בארץ זרה, ודווקא במקום שבו מתגוררת העילית הרוחנית של העם – בניגוד למאסר שמעבירה את האסיר מחברה הוגנת לחברה שידועה ברמה מוסרית ירודה (כמובן שרק מיעוט של העיר מורכב מרוצחים, ואילו הרוב מורכב מלויים אנשי מעלה).
האם מדובר בעונש או בהצלה?
לעיל כתבנו כמה טעמים ליסוד הגלות בעיר המקלט, אך יש לחקור ולהעמיק בדבר: האם עונשו של ההורג בשגגה הוא אפשרות של מוות על-ידי הריגת גואל הדם, או עונש גלות? כלומר, האם עיקר העונש על הרוצח הוא הגלות, כאשר דין גואל הדם הוא רק איום שנועד להבטיח שיישאר בגלותו, או האם בעצם חייב הרוצח למות בידי גואל הדם, אלא שמקילים ונותנים לרוצח בשוגג אפשרות בריחה לעיר מקלט?
מתוך הפסוקים בפרשת שופטים משמע שגלות אינה העונש העיקרי, אלא 'קולא' עבור רוצח החייב מיתה, שכן נאמר שם שמטרת המקלט היא "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח… והכהו נפש" (דברים יט, ו) – אך יש לדחות שכוונת הכתוב היא שלכן יש צורך בריבוי ערי המקלט, ולא שלכן נאמר כל עניין הגלות. אך כך גם משמע ממדרש תנחומא בפרשת מסעי, המשווה בין ענייננו לאדם הראשון: "שהיה צריך למות מיד, אלא שריחמת עליו וגירשתו, כדרך הרוצח חבירו בשגגה".
מנגד, אפשר לדייק להפך מהנאמר בסוף העניין בפרשת שופטים: "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך" (דברים יט, י) – משמע, שאם גואל הדם יהרוג את הרוצח, הרי זו שפיכת דם נקי, משום שאין רוצח זה חייב אלא גלות. גם מתוך האזהרה מפני קבלת כופר משמע שהגלות עצמה היא העונש: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה, לא-לב).
ייתכן שדווקא השילוב בין שני הדברים הוא עצמו העונש: מי שרוצח בשגגה אינה חייב מיתה ("דם נקי"), אלא שדמו הותר בפני גואל הדם שרשאי להורגו מחוץ לעיר המקלט. עונשו של הרוצח הוא אפוא שחייב לחיות בתוך הגבלת מקום מפחד שמא יהרגנו גואל הדם.
התקווה לצאת
נסיים בהלכה נוספת המיוחדת לדיני גלות, והיא השחרור עם מיתת הכהן הגדול שאף הוא מדגיש את הכפרה שבה צריך הרוצח בשוגג לזכות. האפשרות לשחרור מעניקה לגולה פתח תקווה להקדמת צאתו מעיר המקלט, כמו שכתב ה'משך חכמה' (במדבר לה, כח) בביאור הטעם שאין ערי מקלט קולטים את הרוצחים עד שיופרשו כל הערים:
"הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן (מכות ט ע"ב)… דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (במדבר לד, יז), ונמצא דהרוצח המיואש לחזור עד התנחל הארץ. לכן בכי האי גוונא, שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף, לא אמרה תורה לגלות".
גם במצבים הקשים ביותר, התורה דואגת לכך שיש תקווה, יש אפשרות לצאת מן המצר – יש דרך חזור. אף אנו נתפלל שיחיש הקב"ה את גאולתנו, וימצא לנו 'דרך חזור' מן הגלות ומן הצרות.
[*] מאמרו של הרב איתמר ורהפטיג, "גלות כחלופה למאסר", המופיע באתר "דעת" (http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/216-2.htm), היה לעזר בהכנת המאמר.
