שלום רב,
הנני מעסיק בתחום הטיפול במים [הידרותרפיה] המשלם לעובדים שכר גבוה מאוד משמעותית לנהוג במשק. השכר נע אצלי בין 35-80 ₪ לשעה תלוי בוותק. ולדוגמא, עובד אצלי ב-40% משרה יכול להגיע לכ 4,500 ₪. בנוסף לכך הנני משלם לעובדים את כל התנאים הסוציאליים כחופשה הבראה פנסיה, חוץ ממחלה שאינני משלם והתניתי זאת מראש בחוזה.
עתה החליטו העובדים להתאגד בארגון כוח לעובדים ודורשים תנאים מפליגים בגובה 250% יותר ממה שאני משלם היום, כל הסבריי שאין לי מניין לממן זאת נופלים על אוזניים ערלות, ומאיימים עלי בשביתות ועיצומים וכו'.
שאלתי היא, האם יתכן ולפי ההלכה מותר להם לעשות זאת, למרות שאינני חייב להם מאומה לפי הלכה?
ועוד, לפי החוק לא חייבים להודיע לי מתי בדיוק הם ישבתו אלא מספיק הודעה על סכסוך עבודה 15 יום עד שיחליטו לשבות. שאלתי היא, האם גם לפי ההלכה זה כך, או שאני יכול לחייב אותם להודיע לי זמן מספק כדי שאוכל להתארגן עם עובדים חלופיים כדי למזער את הנזק (ראיתי בתשובה שלכם באתר שלפי ההלכה מותר למעביד להביא עובדים חילופיים)
בתודה מראש,
נ.ב יישר כוח על האתר המדהים אני נעזר בו רבות.
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה,
ההלכה מאפשרת לעובד לשבות, גם אם דרישתו להעלאת המשכורת בלתי הגיונית. מכוח הכלל שפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום, הנלמד מהפסוק כי לי בני ישראל עבדים. מצד עיקר הדין, אין העובד חייב להודיע מראש, ורק מצד מנהג המדינה חייב העובד להודיע 30 יום מראש. כמובן, שבשביתה שהחוק אינו מחייב אלא להודיע 15 יום מראש על סכסוך עבודה, גם ההלכה אינה מחייבת יותר מכך.
על פי ההלכה אכן מותר להעסיק עובדים חילופיים. מסתבר גם לומר שעל פי ההלכה אין מניעה להעסיק עובדים מחברת כוח אדם, אבל החברה לא תסכים להעסיק עובדים במקום השובתים כדי שלא לעבור על החוק.
תודה רבה על התשובה, בינתיים עד שעניתם הספקתי ללמוד את הנושא ולהלן הערותיי, אודה על מענה ע"כ.
א. שאלתי לא הייתה לגבי 'התפטרות', זה ברור שמותר מדין פועל יכול וכו'. השאלה הייתה לגבי 'שביתה', שמהותה איננה התפטרות מהעבודה אלא ההיפך, עמידה עיקשת על המשך העסקה ושיפור התנאים, והנפק"מ העיקרית היא לגבי פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת בדבר האבוד, ולהלן מה שמצאתי בשו"ת.
בקובץ תשובות ח"ב סימן נ' כותב הרב אלישיב שאין לשביתה שום מקור בהלכה והיא אסורה בכ"א.
מאידך, בצי"א ח"ב סימן כג' מדגיש כו"כ פעמים ששביתה מותרת רק אם המעביד לא מקיים את חובותיו כלפי העובדים, אך לא לשיפור תנאים שאיננו מחויב מצד הדין או המנהג, כך גם כותב בנצח ישראל סימן כז' אות י', וכ"כ בברכת שלמה סימן יט' אות ל', וכן משמע במשנת רבי אהרון חו"מ סי' עא', וכן כותב גם הגר"י סילמן בדרכי חושן ח"ג עמוד קמח' שלשיפור התנאים ניתן להתפטר אך בוודאי לא לשבות, ואם העובד שבת דינו כהתפטרות ומפסיד פיצויים, וזה גם מהדין שאסור לפועל לחזור בו מחמת היוקר לפי הרמ"א, וכ"כ גם הרב אלישיב בתשובה שם, וכ"כ גם בספר אבן יעקב סימן כ"ג (הספר נמצא במאגר אוצר החכמה),
נכון הוא שבשו"ת אגרות משה ח"א סימן נט' איננו מחלק חילוק זה, אך אפשר לפרש כן בדבריו עיי"ש.
כמו"כ א"א לומר שזה מנהג, כי זהו מנהג גרוע שאין הולכים אחריו ראה ספר משפט הפועלים פרק ט' דיני שביתות.
לסיכום: כל הפוסקים שמצאתי כותבים כי אין כלל היתר 'לשבות' לשם שיפור התנאים אלא אך ורק להתפטר, ורק אם המעביד אינו מקיים חובותיו אז ניתן לשבות ולכופו לקיים חיוביו כלפיהם מדין עביד איניש דינא לנפשיה וכו' ולכן עובד ששובת כדי לשפר תנאיו דינו כמתפטר ומפסיד פיצויים.
ב. לגבי הודעה מוקדמת: אם נכון הוא הדבר שלשם שיפור התנאים מותר רק להתפטר אך לא לשבות, וודאי א"כ שיש חיוב של הודעה מוקדמת לפי המנהג בהתפטרות.
יתירה מכך גם לפי הדין כותב החזו"א שיש חיוב של הודעה מוקדמת ראה חזו"א ב"ק סימן כג' ס"ק ב' שכותב ש"עבודה תמידית לעולם דינה כדבר האבוד" והוא מוכיח משכירות בתים שיש חיוב הודעה מוקדמת מן הדין, וראה בספר משפט הפועלים פרק יג' סעיף ז' הע' י יא' מש"כ שם.
זה שלפי החוק מספיק הודעה על סכסוך עבודה 15 ימים, הסיבה היא כדי לתת למעביד שהות למו"מ להתקפל לדרישות העובדים, ולא כדי להתארגן עם עובדים אחרים, ואם אנו אומרים שמן הדין אסור לשבות הרי שבוודאי שלא מספיק 15 ימים ואף מן הדין ולא מן המנהג חייבים לתת זמן למצוא עובדים חלופיים כנ"ל.
בברכת התורה ובתודה מראש.
רוב הספרים שציינת אינם תחת ידי.
דברי הציץ אליעזר נאמרו רק במקרה שמונעים בכוח מעובדים אחרים לעבוד, ולא כאשר העובדים מעוניינים לשבות ולשם כך התאגדו.
חובת מתן הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין מקורם בחוק האזרחי ובכל שאלה בעניינים אלו ההלכה היא כפי החוק האזרחי ואין שום סברא לומר שבמקרה של שביתה ההלכה תהיה שונה מהחוק לגבי עניינים אלו.
עיין בפתחי תשובה סי' שלג סק"ג בשם שו"ת מים חיים שדברי הרמ"א בפועל המתפטר מחמת יוקר אמורים רק לעניין שיהיה ידו על התחתונה בתשלום על מה שעבד, אבל לא שיהיה הפועל חייב להמשיך לעבוד. אמנם, הביא שם אף שיטות החולקות. אבל בחזון איש ב"ק סי' כג אות כ כתב שאם הפועל לא השתעבד בקנין לכל הדעות לא ניתן לחייב אותו לעבוד, אף כאשר מטרתו להרוויח יותר.
הטענה ההלכתית היחידה שיש לדון היא מצד דין 'דבר האבד', אם המעסיק יכול להפסיד את המוניטין עד שימצא עובדים אחרים. וגם לגבי טענה זו נראה שאחר שנהגו שעובדים רשאים לשבות אי אפשר לטעון טענת 'דבר האבד' שבנויה על אומדן דעת שעל דעת כן השתעבדו.
תודה לכב' הרב על התשובה אך כנראה שלא הובנתי מספיק, ואסביר.
א.
הרב ענה כי המקור להיתר לשבות הוא מדין 'פועל יכול לחזור בו בחצי היום', ע"כ כתבתי כי שביתה במהותה אינה חזרה מהעבודה אלא להיפך עמידה עיקשת על המשך העבודה אך בתנאים משופרים, זה לא נקרא חזרה, וא"כ המקור לא יכול להיות מדין פועל יכול וכו'.
כך כותב הרב אלישיב זצ"ל שציינתי, וכך כותב גם בצי"א כי דין זה לא יכול להיות המקור לשביתה, גם ללא העניין של מניעת עובדים אחרים מלעבוד עיי"ש, וכן פוסק הגר"י סילמן שליט"א.
לכן היות ולפי הדין אין מקור לשבות לשם שיפור התנאים אלא לחזור לגמרי מהעבודה היינו התפטרות, הפועל היוצא מכך הוא שלילת הפיצויים.
זה שלפי הפסיקה האזרחית קיים מושג של שביתה שאינה התפטרות, זה עדיין לא מחייב, כיון שזה לא מנהג המדינה, וא"כ פשוט שאין לומר ש'על דעת כן השתעבדו'.
ואפילו אם נאמר שאין זה התפטרות, הרי זה לכה"פ עילה לפיטורין ללא פיצויים.
ב.
בחזו"א שציינתי כתוב כי יש מקור בהלכה להודעה מוקדמת גם ללא המנהג ולמד זאת משכירות בתים, וא"כ המנהג אינו משנה, ובכל מקרה של חזרה גם אם נקרא לה שביתה יש חיוב הודעה עפ"י דין.
בכבוד רב ותודה מראש
בכל שאלה הנוגעת לפיצויי פיטורין או להודעה מוקדמת דנים בהתאם לחוק (ולמיטב ידיעתי בכל בתי דינים), כל שעוד שאין הוכחה שיש מנהג ברור שונה מהחוק. וזאת מבלי לבדוק כל סעיף בחוק אם הוא נהוג. מספיק שהעיקרון של החוק נהוג. ולכן גם מחייבים בפיצויי פיטורין כאשר העובד מתפטר בגלל מעבר דירה לעיר פיתוח או להתנחלות.
אני מסכים שאין קשר בין שביתה לדין 'פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום'. נקטתי משפט זה כלשון מושאל.
השאר תגובה